מה קורה כשחמאס מבקיע גול במשחק נגד ישראל?
טוביה טננבום, בסדרת כתבות, שם מגבול עזה עם תובנות מפתיעות: ביבי מאמן גרוע, חוקי המשחק לא ברורים. יואכים לב היה נוהג אחרת
עוד חדשות ב-nrg:
- גורמים ביטחוניים: חמאס עצר את האחראים לירי הרקטה
- שני מאסרי עולם לאם שחנקה את בנותיה למוות
- אלמנת נצ"מ מזרחי: להטיל עונש מוות על הרוצח
אני בישראל כרגע, שבה המלחמה מתנהלת בין צה"ל וחמאס. כאן משחקי המלחמה מתנהלים לנגד עיניי, יום אחד כן ויום אחד לא, ואני מצויד מספיק בשביל לראות אם האדם "החכם" אכן כזה.
בגרמניה, המדינה שממנה הגעתי ושאליה אני צפוי לחזור, ישנם יצורים שהולכים ברחובות ושרים "חמאס, חמאס, חמאס – יודן אינס גאס". האם זו קללה או נבואה?
כפי שאתם ודאי יכולים לנחש, אני לא חלק מהמלחמה פה; אני רק צופה מהצד, שרץ ממקום אחד לשני במטרה לראות ולהרגיש כמה שניתן כמי שמגיע מבחוץ.
מה אני רואה ומרגיש עד כה? ראשית, החדשות הטובות: ריצה מפה לשם היא בעצם סוג של ספורט; ואם אני מצליח לא לאכול יותר מדי עוגיות בין הריצות, אצליח להפחית משקל רב. זה דומה לכל אימון כושר אחר, רק מרגש יותר. כמובן, אם המשוררים הגרמנים שהוזכרו לעיל יקבלו את מבוקשם, אני אאבד את כל משקלי – אבל בואו לא נדבר על זה.
אתם עשויים לשאול: מאיפה אתה רץ ולהיכן? ובכן, יש הרבה מקומות לרוץ אליהם. אלא שלפני הריצה עצמה, ומכיוון שאני איש ספורט אדיר, ראשית אני מקבל על עצמי את התפקיד של אוהד. מה אוהד עושה? מסתכל על השחקנים.
אני בדרום ישראל, ליד הגבול עם עזה. אני מוצא גבעה נחמדה ומסתכל על המלחמה, בדומה לכל אוהד נורמלי של, הבה נאמר, באיירן מינכן – אלא שכאן לשחקנים יש כדורים מתוחכמים בהרבה, הידועים יותר כ"רקטות". זה לא הבדל כזה גדול, אלא שאם אחד "הכדורים" הללו נוחת לידי, המשוררים המוערכים שלנו יהיו הרבה יותר שמחים מאשר שכל אוהד של באיירן מינכן היה מעודו.
מהמקום שבו אני עומד, ולעתים אף יושב, אני רואה את הרקטות של חמאס משוגרות מצדי השמאלי, עמוק מתוך עזה, לכיוון תל-אביב, אשקלון, ירושלים או כל מקום אחר. הן טסות במהירות – ממש במהירות – ומותירות מאחוריהן שובל עשן. החיילים הישראלים, חברי הקבוצה האחרת, יורים בחזרה כעת. אין לי מושג על מה הם יורים, אבל בתוך שניות ענני עשן עולים לידי. חמאס יורה עוד רקטות, ישראל מפציצה שוב.
לעוד מאמרים של טוביה טננבום ב-nrg:
- למה יהודים גורמים להשמנה, ואיך פותרים זאת?
- למה אני אוהב את "דאעש", וגם את המתנחלים?
בכל הנוגע לחוקי המשחק, נראה שהם שונים מעט מכדורגל – אם כי אני לא בטוח לגמרי מהם, וזאת משום שמכאן אני רואה את "הכדורים" עפים מעל ראשי אבל אני לא רואה את אחד הצדדים מבקיע שער, מכיוון ששטח המגרש של המלחמה עצום. אני צריך לראות גולים בפועל, אם מישהו באמת מפקיע אותם – אתם לא מסכימים?
בשביל לאתר אותם אני נוסע דרומה – הכוונה עדיין לדרומה של ישראל – והולך לעשות מינגלינג עם כמה משפחות שעליהן אמורות הרקטות של חמאס לנחות ולפוצץ אותן. אני מחכה בסבלנות לגול, ולבסוף הוא אכן מובקע. הסבלנות משתלמת, כמו שאומרים.
סירנה זועקת בקול רם – ממש בקול חזק – ומורה שבערך בעוד 15 שניות תנחת רקטה. המשפחה שאני עמה רצה במהירות ל"חדר הביטחון" שבביתם, מאחורי המטבח. בחלק זה של העולם, לאנשים יש חדרי ביטחון בתוך בתיהם. זה החוק. במערב אתה מחויב שתהיה לך חגורה ברכבך, וכאן אתה מוכרח שיהיה לך חדר ביטחון בביתך.
כשאני רץ חמישה צעדים מכה בי המחשבה – זה מעשה ספורטיבי. לכן אני רץ עם המשפחה. כיף, לא? ובכן, הכיף נגמר כאן. המקלט שבתוך הבית מזכיר יותר קברים מאשר חיים בטוחים. המשוררים של גרמניה צועדים ברחובות הפתוחים, והיהודים בישראל בורחים מרוצחיהם. סיפור דומה, לא?
למרבה המזל, הרקטה העזתית מתפוצצת הרחק מאיתנו, ובמהרה אנו יוצאים מהחדר נטול האוויר. אנו יושבים לאכול, אבל בתוך כמה שניות רקטה נוספת עושה את דרכה אלינו. כולם רצים למקלט, אבל אני רץ החוצה. חייב לראות את הגול.
האם אי פעם חוויתם רקטות שנועדו להתפוצץ מעל ראשיכם? איזה מחזה. זה פשוט מהמם! זה מנצח את כדורי הכדורגל הקטנים והעגולים פי מיליארד. ולא רק זה – זה משחק מלחמה, אתם מבינים, ויש גם שוערים מעניינים.
בדיוק בזמן שהרקטה העזתית עומדת לכבוש גול ולהרוג אותי ואת כל אידיוט אחר שלא רץ לחפש מחסה, טיל נגד טילים ישראלי עף במהירות במקביל לרקטה העזתית ומתפוצץ לידה. הפגז של הרקטה העזתית נופל ארצה, ואז הכול נגמר.
בוודאי לעולם לא תוכלו לשכוח את המשחק של גרמניה נגד ברזיל בחצי גמר המונדיאל האחרון, ועד יומכם האחרון תשמרו בגאווה את זיכרון הניצחון 7:1. ובכן, חשבו שוב: אם הצד הישראלי ינצח את המשחק הנוכחי מול חמאס, הם בטח ינצחו בתוצאה 2,000:1. תחשבו על זה.
כמובן, המשחק כאן אינו רק בין שחקנים – חייבים להיות גם מאמנים. המאמן בצד הישראלי, שבו אני מצוי ברגע זה, הוא בנימין נתניהו, הידוע בשם "ביבי". כפי שאתם יודעים, ביבי שמן יותר ממאמן נבחרת גרמניה יואכים לב ויש לו פחות שיער. אבל אלו לא ההבדלים היחידים ביניהם: יואכים הוא אסטרטג, וביבי לא יודע מה משמעות המילה הזו.
איך אני יודע? לוקח לי כמה ימים להבין זאת. אני הולך למרכז ישראל – ירושלים ותל-אביב – ורואה רקטות עפות גם פה. אנשים רצים לחפש מחסה בזמן שאני רודף אחר הרקטות, אבל שום דבר מרהיב לא קורה. כך שאני יורד בחזרה דרומה, לגבעות שמשקיפות על "המגרש".
אופס, אני לא יכול לעשות זאת. בהיעדרי, הצבא הישראלי הכריז על הגבעה כשטח צבאי סגור. מכיוון שלא הייתה לי ברירה אחרת, רצתי לגבעה נוספת, בדיוק לפני שהצבא קובע שגם היא אזור צבאי סגור. אני מגיע לשם לפני הצבא, ואני רואה שהשחקנים - החיילים הישראלים בתוך עזה - לא זזו אינץ' אחד מהמקום שבו היו קודם לכן.
יואכים לעולם לא יעשה זאת. היית צריך לשלם ליואכים טריליון אירו כדי שיאמר לשחקניו: אם לא תבעטו בכדור, הקבוצה השנייה לא תבעט בו גם היא. זו אידיוטיות, לא כך?
אני נוהג למקום קרוב יותר לגבול, בין הגבעות, ומנסה להערים על הצבא הישראלי. אני כמעט מגיע לעזה, אלא שהצבא הישראלי לבסוף משיג אותי. ביבי ככל הנראה הורה להם לא להתיר לעדי ראייה כמוני לראות כמה גרוע הוא מאמן את שחקניו.
לאן אלך מכאן? יש לי כרטיס טיסה בחזרה לגרמניה, אבל אני לא בטוח אם כדאי שאטוס לשם. אני מתכוון – מה יותר טוב? להיות נרדף על ידי אנשים שרוצים לראות אותי מת בגז בעיר שקרויה ברלין, או לרדוף אחר מראה רקטות עפות מעל הסלון שלי בישראל?
בינתיים אני בוחר להישאר עם הרקטות. הסיכוי שלי לאבד את חיי בירושלים קטן, בעוד שהסיכוי שלי להשתגע בברלין דווקא גדול למדי.
טוביה טננבום הוציא לאחרונה את הספר "תפוס ת'יהודי" בהוצאת סלע-מאיר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם