כך משתמש דאעש בנשים היאזידיות כמגן אנושי
אחרי שהם הורגים בשיטתיות את הגברים היזידים הופכים לוחמי דאעש את הנשים והילדים לבני ערובה ולמגנים אנושיים מול התקיפות האמריקאיות. חוקר ארגון הטרור הרצחני: "מצבם רק ילך ויחריף ככל שיתגברו התקיפות מן האוויר"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
נואש מכול הוא מצבן של הנערות והנשים הצעירות והיפות, המיועדות לנישואי ג'יהאד. מאה ארגוני נשים בעיראק פרסמו קול קורא לסולידריות בינלאומית בתקווה להצילן מציפורני דאעש. אלפים מקוראי 'מקור ראשון' ואתר nrg נענו לקריאה שעליה דיווחנו, בהן גם חברת הכנסת איילת שקד, ופעלו השבוע במרץ להפיץ את המסר בפייסבוק וברשתות החברתיות. ד“ר מירזה דיניי, מבכירי העדה היזידית המשמש כיועץ מיוחד לנשיא כורדיסטן העיראקית, מבקש לשלוח לכל אחד ואחת מהקוראים את תודתו האישית, ומביע תקווה שהמסר יועבר הלאה ויגיע לאוזניים הנכונות.
אבל החדשות אינן טובות. כי בינתיים, כשהאמריקנים היו עסוקים השבוע בהקמת הקואליציה למלחמה בדאעש, הנשים מכלא בדוש נעלמו כאילו בלעה אותן האדמה.
השרה העיראקית לענייני מיעוטים הופיעה השבוע בפני ועדת החוץ של הקונגרס האמריקני ודיווחה כי על פי הנתונים האחרונים שבידיה נותרו בכלא בדוש 160 נשים בלבד. היכן 320 הנשים האחרות? מה עלה בגורלן? לשרה העיראקית היו שביבי מידע בלבד. ככל הידוע, אמרה לחברי ועדת החוץ, הן כלואות בתל־עפאר, עיירה המרוחקת 50 ק“מ ממוסול. תל־עפאר, מעוז ידוע של דאעש, אכן מככבת כתחנת מעבר בכמה עדויות של נשים ונערות שעשו את הבלתי ייאמן והצליחו להימלט משבי ‘המדינה האסלאמית‘.
אבל מה שסיפרה השרה העיראקית בוושינגטון הוא כנראה רק קצה הקרחון של מציאות מסויטת הרבה יותר. בראיון מיוחד ל‘יומן‘ אומר ד“ר מירזה דיניי: “הנשים שנעלמו מכלא בדוש הן חלק מבעיה גדולה הרבה יותר. העינויים, האונס ושוק העבדים של כלא בדוש הם פסיק בודד בתמונה הכוללת.
“נכון להיום“, אומר ד“ר דיניי, “דאעש מחזיקים בכמה אלפי נשים וילדים בני העדה היזידית כבני ערובה, ומשתמשים בהם כמגן אנושי מפני התקיפות מן האוויר של האמריקנים. מצבם רק ילך ויחריף ככל שיתגברו התקיפות מן האוויר“. וזה בדיוק מה שקורה. בימים האחרונים העבירו האמריקנים בעיראק הילוך. קצב התקיפות גדל. אם מרכזי האוכלוסייה הגדולים, כמו מוסול, לא ייכבשו בקרוב מחדש, תושביהן יהפכו למגן אנושי לג‘יהדיסטים".
כדאי להקשיב למה שאומר ד"ר דיניי. הוא כבר הוכיח שהוא יודע על מה הוא מדבר. הוא היה הראשון להזהיר, בחודש שעבר, מפני הטבח ביזידים בכפר קוצ'ו. הוא קרא לאמריקנים להתערב באמצעות תקיפות מן האוויר, בטרם יתרחש אסון. הוא היה שם לאחר שדאעש הוציאו להורג את כל הגברים בכפר.
אני שואלת אותו כיצד ייתכן שאלפי נשים וילדים מוחזקים כבני ערובה. "בטבח בסינג'ר", הוא משיב, "הגברים היזידים הוצאו להורג באופן שיטתי. אלה מהם שנותרו בחיים והצליחו לברוח הגיעו למחנות הפליטים. מאחור, בכפרים, נותרו החלשים והפגיעים ביותר - הילדים, התינוקות, הזקנים והחולים. ומי שנותר לטפל בחסרי הישע הן הנשים.
"בקהילות הללו הנשים מהוות שמונים אחוז ויותר, ועבורן הסיוט האמיתי החל לאחר שהטבח בגברים הסתיים. דאעש החלו בתהליך שיטתי של הפרדת הילדים מהנשים. ובהמשך הפרידו את הנערות מהנשים. במהלך הסלקציה חלק מהנשים הועברו דרך מוסול, תל־עפאר וכלא באדוש.
"מלכתחילה", מסביר ד"ר דיניי, "החשש העיקרי של דאעש היה מפני תקיפות מן האוויר. לכן, כאשר החלו האמריקנים, לפני חודש, בגיחות הפצצה מן האוויר, הפכו הג'יהאדיסטים את קהילות הנשים היזידיות לבנות ערובה. דאעש החלו בתהליך של הגליית הנשים מכפר לכפר, במטרה לערבב את האוכלוסיות ולשבור אותן נפשית וחברתית. הם העבירו אותן לבתים בכפרים שננטשו בקבוצות של 5־6 לכל בית, עברו להתגורר בצמוד להן, והפכו אותן למגן אנושי. מאז הג'יהדיסטים נעים איתן בטנדרים פתוחים, ולנים איתן בבתים נטושים".
בכמה בנות ערובה מדובר, אני שואלת אותו. הוא שולף את הרשימה המעודכנת: "בכפר הסמוך לתל־עפאר – 600 נשים וילדים, בבית החולים שליד מצודת תל־עפאר – עוד 450. שם מוחזקות נערות בנות 14־15 בקבוצות קטנות בבתים. בכפר קוצ'ו 400 נשים וילדים, שהובאו לשם מכפרים אחרים. 145 בגיארה, 200 בבאאג', עוד 300 בסינג'ר. במוסול יש נשים ונערות שמועברות מבית לבית, כחלק מתהליך המכירה שלהן לשפחות".
התמונה שמצייר ד"ר דיניי היא של אינטימיות מחרידה בין הקורבן לתליין, המונעת מן האמריקנים לתקוף את הג'יהאדיסטים מן האוויר – מה שמאפשר להם חופש תנועה וחופש לינה. "כל הזמן הזה התשתית הסלולרית ממשיכה לפעול כסדרה, והג'יהאדיסטים משתמשים גם בה כדי לשתק ולהטיל פחד. המטרה פשוטה: להעביר מסר של אימה, המשרת את דימויו של הארגון.
"בימים הראשונים בכלא בדוש", מספר ד"ר דיניי, "הנשים הכלואות התקשרו בהיחבא להודיע למשפחותיהן על מצבן. אך לאט לאט, כשהסוללות גוועו, נעלם הקשר. בדאעש לא התאמצו יותר מדי למנוע את הקשר. להפך, הם עשו בו שימוש מניפולטיבי. בחלק מן המקרים הם נתנו לנערות בנות 14 טלפונים סלולריים כדי שיתקשרו לבני המשפחה שנותרו בחיים ויתחננו שיצילו אותן. בחלק מן המקרים הקשר הטלפוני היה מהתלה אכזרית. היו גם ניסיונות לגרור את הגברים היזידים למלכודת מתוכננת".
זה בדיוק מה שקרה לנארין, נערה בת 14, ולחברתה שיימה, שגילו תושייה מדהימה והצליחו לברוח לאחר שניתנו במתנה לשניים ממפקדי דאעש בפאלוג'ה.
מוחמד סאליח הוא עיתונאי כורדי שלמד בארצות הברית, והוא מדווח מצפון עיראק. שם גם פגש לאחרונה את נארין, לאחר ששמע את סיפורה המדהים מחבר יזידי. נארין הסכימה להיפגש עמו ולגולל בפניו את מה שארע לה ולחברתה שיימה.
הסיוט של נארין החל ב־3 באוגוסט. הבשורה הגיעה בשעות הבוקר המוקדמות לתל־עוזר, כפר שקט בחבל נינווה שבו התגוררה נארין: דאעש בדרך. משפחתה החליטה שלא להמתין, סיפרה נארין לסאליח. "הצטרפנו עם כולם לשיירה להר סינג'ר. אחרי שעות של הליכה בשמש, עצרנו ליד באר מים. זו הייתה טעות. בתוך שניות הקיפו אותנו משאיות של לוחמי דאעש, וחטפו אותנו".
עם נארין וחברתה נחטפו עוד עשרות, בהם גם אחיה וגיסתה של נארין. "בתחילה", שחזרה נארין באוזניו של העיתונאי הכורדי, "הופרדו הגברים מהנשים. שמענו את היריות. הבנו שהייתה הוצאה להורג. לא ידעתי אם גם אחי בהם. הוא היה בן 19. נשוי טרי".
מסע הייסורים של נארין החל. התחנה הראשונה הייתה באאג', עיר קטנה מערבית למוסול, סמוך לגבול הסורי. שם צורפו לקבוצה נוספת של נשים יזידיות, שאבותיהן, בעליהן ואחיהן הוצאו להורג. במשך ימים הוחזקו כולן באולם גדול. מדי יום, סיפרה נארין, נכנסו כמה גברים וציוו עליהן לחזור באוזניהם על הפסוקים: "אני מעיד שאין אלוהים מבלעדי אללה, ומוחמד הוא נביאו.
"אמרו לנו שאם נחזור על המילים ונתאסלם, לא יאונה לנו כל רע. סירבנו. בתגובה הם קיללו והשפילו אותנו. כמה ימים אחר כך נלקחנו למטה המרכזי של דאעש במוסול. הוכנסנו לאולם גדול. היו שם לוחמי דאעש, חלקם בני גילנו, שקראו לנו 'עובדי אלילים' וקיללו אותנו. בילינו שם עשרים יום, שבמהלכם ניסו שוב ושוב לאסלם אותנו. סירבנו ובכינו הרבה.
"לאחר כמה ימים, הפרידו בינינו, הנערות הצעירות, לבין הנשים הנשואות. אני וחברתי שיימה הוענקנו לשני מפקדי דאעש מפאלוג'ה. הם רצו להפוך אותנו לנשים או לפילגשים שלהם. שיימה ניתנה במתנה לאבו־חוסיין, איש דת. אני הועברתי לידי אבו־אחמד, איש שמן כבן חמישים עם זקן שחור. נראה היה שהוא מחזיק בדרגה גבוהה בדאעש.
"הם לקחו אותנו לפאלוג'ה, לבית שנראה כמו ארמון. אבו־אחמד כל הזמן חזר על כך שעליי להתאסלם. לא נתתי לו להתקרב אליי. בכל יום קיבלתי ממנו ארוחה אחת, מכות ובעיטות. שיימה ואני כבר התחלנו לדבר על דרכים להרוג את עצמנו. ואז קיבלנו מאבו־אחמד טלפונים סלולריים עם פקודה להתקשר למשפחות.
"התקשרנו. התברר לנו שהם ניצלו על ידי כוחות פשמרגה הכורדיים. שמחנו מאוד. אולם המסר שנאמר לנו להעביר היה שאם בני המשפחה יגיעו למוסול ויתאסלמו, אבו־אחמד ישחרר אותנו. ידענו שמדובר במלכודת. חששנו מאוד שייפלו בפח. כמה ימים אחר כך עזב אבו־אחמד למוסול ואבו־חוסיין נשאר להשגיח עלינו. באותו יום, לאחר שנעל אותנו והלך להתפלל במסגד, שיימה ואני התקשרנו לבן דוד שלה שגר בפאלוג'ה וביקשנו שיבוא לחלץ אותנו, אבל הוא פחד לבוא.
"מצאנו במטבח סכין ופרצנו את הדלת. אחרי רבע שעה של הליכה לכיוונו, הגיע הבן־דוד ואסף אותנו לביתו. למחרת בבוקר הוא הלך לחפש נהג מונית שייקח אותנו לבגדד. הנהג פחד מאוד, אולם הסכים לעזור. קיבלנו ניקאב ותעודות סטודנט מזויפות, ויצאנו לדרך. הרגשתי חרדה עצומה. בכל מחסום חששתי שיגלו את זהותנו האמיתית. אחרי שעתיים הגענו לבגדד והתקשרנו לידידי משפחה יזידים. הם דאגו לנו ואפילו הכינו תעודות זהות מזויפות כדי שנוכל לעלות על טיסה לאירביל, בירת כורדיסטן.
"בלילה הראשון באירביל לנתי בביתה של חברת הפרלמנט היזידית, ויאן דחיל, שלקחה אותי לבאבא שייח' – המרכז הרוחני של היזידים. שם, אחרי הרבה ימים, פגשתי את אבא שלי. הרגע שבו אבא חיבק אותי היה הרגע המתוק ביותר בחיי.
"באותו ערב נסענו לאמי, שהתארחה אצל קרובי משפחתה. התחבקנו ובכינו, עד שהתעלפתי. הרגשתי שנולדתי מחדש. אבל אז נודע לי על מות אחי. גיסתי היפהפייה עדיין בשבי במוסול. איני רוצה לחשוב אפילו מה עובר עליה. עדיין יש לי סיוטים. איני יודעת מה יהיה. לכפר ממנו באתי לא אשוב עוד לעולם. עיראק כבר אינה מקום בשבילי. אם רק אוכל, אני רוצה לחיות רחוק מכאן ככל האפשר".
נארין בינתיים במקום בטוח יחסית, אבל הסיוט במוסול נמשך. השבוע נפתחה שנת הלימודים עם שינויים והתאמות לקוריקולום של הח'ליפות האיסלמית. החיים בעיר כאילו נמשכים. העסקים פתוחים, המאפיות עובדות וגם רשת הטלפון עובדת כסדרה, אבל על העיר רובץ צלה העכור של הח'ליפות האסלאמית. הפחד שולט בכול. הנשים, למעט רופאות ומיילדות, צוו להישאר בבית. מעתה שם מקומן.
בשלישי בלילה שוחחתי שוב עם ד"ר דיניי, רופא במקצועו. הוא סיפר שיום קודם קיבלה קולגה שלו טלפון ממוסול. חברתה, העובדת במחלקת נשים בבית החולים הרפובליקני במוסול, סיפרה לה כי דאעש הביאו למחלקה ארבע נערות צעירות במצב קשה מאוד. הדיאגנוזה הרשמית היא "דימום קשה בדרכי השתן". בפועל, היא אומרת, הצעירות הללו נאנסו פעם אחר פעם אחר פעם, שוב ושוב, על ידי הג'יהאדיסטים. אולם איש אינו מעיז לפצות פה.
לדברי ד"ר דיניי, נכון לעכשיו יש 15 נערות צעירות כמותן, ששוחררו בדרך זו או אחרת לאחר שנאנסו פעמים רבות. אחדות ניסו להתאבד. הוא מחפש כעת אחר פתרון לטיפול פסיכולוגי ורפואי כולל, עדיף בסביבה שונה ככל האפשר. "אולי", הוא שואל בהיסוס,
הוא לא מסתיר את החיבה שלו לישראל. ושב ומודה על התמיכה של קוראי 'מקור ראשון' ו-nrg
בפייסבוק וברשתות החברתיות. “תמשיכו“, הוא מבקש, “הזמן דוחק“. הוא לא מאמין לרגע בצבא העיראקי, שיבוא לעזרת הנשים והילדים היזידים המוחזקים כבני ערובה.
“האמריקנים“, הוא אומר, “ביצעו כבר יותר מ־200 גיחות הפצצה באזור, אף לא אחת מהן התקרבה לכלא בדוש או לכפרים שבהם נמצאות הנשים שלנו. מספיק שיתרכזו פעם אחת במקום אחד, בכפר קוצ‘ו למשל, זה כבר יעשה את ההבדל. כל מה שצריך זה 20־30 לוחמים ומסוק תקיפה אחד. אם זה לא יקרה“, הוא מזהיר, “היזידים כבר לא יהיו הקורבנות היחידים. ככל שהאמריקנים יגבירו את התקיפות מן האוויר, דאעש ילכו וייסוגו לתוך הערים הגדולות, שם ימצאו מקלט בתוך האוכלוסייה ויהפכו גם אותה למגן אנושי אחד גדול. ואז כבר יהיה מאוחר מדי“.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם