מי עומד מאחורי קמפיין 'איפה הכסף' נגד ההתנחלויות?
גל הכתבות הכלכליות נגד ההתנחלויות אינו מקרי. מדובר במהלך מתוכנן שמטרתו לשחזר את הצלחת המחאה החברתית, רק הפעם בכיוון המדיני, כשמאחוריו עומדים בכירי השמאל הרדיקלי והקרן החדשה לישראל
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
את תוכנית הפעולה הזו השמיע צעיר ושמו יונתן לוי ב"כנס השמאל הישראלי" השלישי של תנועת 'שלום עכשיו', שנערך בתחילת החורף האחרון. ספק אם עד לא מזמן שמעתם משהו על האיש או על דבריו, אבל לביטוי המעשי של הדברים שאמר בכנס כבר נחשפתם.
לוי בן ה־29 עומד בראש 'פרויקט 61' של 'מכון מולד'. לאחרונה, למשל, מילא תפקיד מרכזי באיתור הנתונים שכיכבו בתקשורת בנוגע לכספי החטיבה להתיישבות, ואשר מוצגים באתר מולד תחת הכותרת "הקופה הסודית של הימין המתנחלי". גם לכתבה ששודרה לא מזמן בערוץ 10 בנוגע לעלויות של מאחז אביגיל ("תג המחיר של המאחזים", כפי שהיא מכונה באתר המכון), יש ללוי קשר הדוק. כתבתו זו של מתן חודורוב התבססה רובה ככולה על חומרים שהועברו לו ממולד. היא עוררה, אגב, טענות רבות על חובבנות ואי־דיוקים, בין השאר מפי הכתב לענייני שטחים של 'הארץ', חיים לוינסון, שאינו חשוד באהדה למאחזים.
לא מדובר באוסף מקרי של כתבות המנסות להצביע על כסף שמגיע ליישובים שמעבר לקו הירוק. יש לכך יד מכוונת. מחלקת התחקירים של מולד יושבת על נתוני הכספים המועברים ליהודה ושומרון עם זכוכית מגדלת. הדו"ח על החטיבה להתיישבות שפורסם לאחרונה כולל לא פחות מ־70 עמודים, שנכתבו בעקבות מסמכים שמולד השיג בדרך עלומה.
לוי, כפי שברור מהדברים שצוטטו כאן למעלה, הבין שמהדיבורים ומהמעשים של תנועות השמאל לטובת הפלשתינים לא יבוא מזור להידרדרותו של המחנה בקלפיות. שמו של פרויקט 61 בראשותו רומז למטרתו המרכזית של מולד כולו: להשיג לשמאל רוב של 61 חברי כנסת. באתר האינטרנט של הפרויקט מוסבר כי הוא "פרויקט מידע שנועד לחשוף בפני הציבור הישראלי את מה שהימין מנסה להסתיר מפניו".
מה שהימין "מנסה להסתיר" הוא בעצם, כסיסמתו הקודמת של יאיר לפיד, "איפה הכסף". וכמו אצל יאיר לפיד כלי הפעולה המרכזי להפצת הבשורה הוא פייסבוק. הארגון מפיץ בדפי הרשת החברתית כרזות פרובוקטיביות בנושאים כלכליים, המציירות באופן שלילי ביותר את ההתנחלויות ואת נבחרי הימין, בדגש על נתניהו ועל בנט. הפרויקט שהוקם חודשיים לפני הבחירות נמנע מלתקוף את יאיר לפיד, אך מאז שזה נכנס לקואליציה גם הוא נמצא בקו האש. להבדיל אגב מחברת קואליציה בכירה אחרת, ציפי לבני.
את הטיעונים החברתיים־כלכליים יונתן לוי מכיר עוד מתקופת המחאה החברתית בקיץ 2011. שם היה חלק מהגרעין המייסד יחד עם סתיו שפיר, חברה קרובה שלו עוד מימי השירות הצבאי. בכיכר הבימה, ממש כמה מטרים משדרות רוטשילד שבהן התחילה המחאה, אני מנסה להבין ממנו מה מטרת סדרת התחקירים של מולד.
"בשיח הציבורי ישנם אלה שבוחרים בדרך של הטפה מתנשאת. אלו אנשים בודדים אבל קולם רם, ואני חושב שהמחנה הפוליטי שלנו צריך לדבר בצורה קונקרטית על מה מפריע לאנשים בסופו של דבר. כל אידיאל נשגב בא לידי ביטוי במשהו נורא ארצי. סולידריות ושוויון באים לידי ביטוי בפיקוח על שכר דירה, דיור ציבורי, תקצוב דיפרנציאלי לעיריות במצב שונה. אי אפשר לדבר רק בצורה מופשטת אלא צריך לדבר קונקרטית, וכסף הוא אחד הדברים האלה. זה לא הכול, אבל זה חלק מזה".
בתחקירים שלכם אתם בעצם חוזרים לקמפיין של "כסף לשכונות ולא להתנחלויות".
"אני חושב שכל מחנה המרכז־שמאל צריך לחרות על דגלו את הנושא של חלוקת משאבים. חלק מזה זה הסיפור של ההתנחלויות, אבל זה ממש לא כל הסיפור. יש המון־המון דברים שצריך לתקן. איפה שאנשים רואים פערים גדולים, על זה הם מדברים. כשאתה רואה פערי שכר גדולים במשק זה מרגיז אותך ואתה רוצה לתקן את זה. באותה מידה, כשאתה רואה את יישובי עוטף עזה במצב ביטחוני קטסטרופלי וחלקם על סף התמוטטות חברתית, ואתה רואה שהתקציב של החטיבה להתיישבות, שנועדה בדיוק לדברים האלה, מושקע במקום שפחות צריך אותו, אז צריך להפנות לשם את תשומת הלב הציבורית".
אתה משווה את המתנחלים לטייקונים? אתה חושב שיש בהתנחלויות עושר גדול?
"התקציבים שאני מדבר עליהם הם לא משהו שמתבטא בהכרח באיזה עושר בלתי מוגבל. אני לא יודע להגיד לך בדיוק איך מנצלים את הכסף ולאן הוא הולך, בין השאר מכיוון שהמועצות ביו"ש לא ששות לפרסם את ההתנהלות התקציבית שלהן. מה שברור הוא שהתיישבות מעבר לקו הירוק הרבה פעמים מנוגדת להיגיון כלכלי וחברתי. יש מאחוריה היגיון גיאוגרפי של התפשטות בשטח, אבל צריך להבין שזה דבר מאוד יקר, כפי שעולה בבירור מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
"זה בסדר להחזיק פרויקטים לאומיים יקרים. אני למשל חסיד גדול של דיור ציבורי, שהוא דבר יקר אך לדעתי אלמנטרי לחברה שלנו. אבל אנשים צריכים לדעת מה תג המחיר של נושאים שונים ולבחור בצורה מפוכחת במה נכון יותר להשקיע, כמה עולה כל דבר, מה המחיר - לא רק מבחינה מדינית אלא גם כלכלית.
"גם כשאנחנו מפנים חצים כלפי התנחלויות, זה אף פעם לא כלפי תושבים ולא כלפי סטריאוטיפים מכוערים של איך מתנחלים נתפסים בציבור. אנחנו מנהלים מתקפה אגרסיבית אבל היא ממוקדמת בנבחרי הציבור שלהם ורק בהם. אני חושב שלו היית בודק היית מגלה שגם המתיישבים לא היו רוצים שהחטיבה להתיישבות תפעל במחשכים. אין שום סיבה להסתיר מה עושים בכסף".
הם פועלים בהסתר מכיוון שעל כל גן ילדים שמתחילים לבנות קופץ איזה יריב אופנהיימר עם כותרות בעיתונים ודיווחים לבית הלבן.
"צריך לדעת לשלם מחיר ציבורי על החלטות שלוקחים. הכול צריך להיות בשקיפות מלאה. התפקיד של המחנה שלנו, והתפקיד של פרויקט 61, הוא לתת פייט פוליטי – וזה מה שהוא עושה. כחלק מזה הוא מציף דילמות ציבוריות, מציף קונפליקטים שאין טעם להסתיר אותם".
אבל הקונפליקט הוא אידיאולוגי או ביטחוני, פחות כלכלי. הטבות מס לטייקונים הן משהו כלכלי, בנייה בהתנחלויות בסיוע החטיבה להתיישבות היא שאלה מדינית.
"יכול להיות שככה ניסחו את השאלה הזו עד עכשיו, אבל אני חושב שיש לסוגיה הזו כמה נדבכים. האספקט המדיני הוא הכבד ביותר, אבל מכיוון שכל מי שקצת נכנס לנתונים רואה שיש לזה גם מחיר כלכלי כבד, אז מן הראוי לשים גם אותו על השולחן. אני לא אומר שזו השאלה היחידה שעומדת על הפרק, אבל כשמתווכחים ויכוח פוליטי, צריך להסתכל על כל האספקטים של הבעיה.
"מבחינתי גם לבעיות חברתיות של חברה מתפוררת יש השלכות ביטחוניות. חברה מפוררת, חברה שבה אנשים לא מרגישים ביטחון כלכלי במקום שלהם, היא גם חברה שאחרי זה יהיה פחות מוטיבציה להילחם למענה. כשבעל עסק פרטי יוצא למילואים והעסק שלו קורס והוא רואה שאין לו רשת ביטחון, יש לזה השפעה ישירה על המצב הביטחוני של המדינה".
נראה כאילו אתם עוברים לדיון הכלכלי כי השמאל הפסיד בדיון הביטחוני. יהיה מי שיאמר שזה גם מה שעמד מאחורי המחאה החברתית.
"אני מאמין, ואנחנו גם עושים עבודה בנושא הזה, שהוויכוח צריך להיות בכל החזיתות: הכלכלית, המדינית והביטחונית. אף אחת מהן לא צריכה להיות מופקרת, ומחנה פוליטי בריא ומתפקד יודע להסביר את השקפת העולם שלו בשלוש החזיתות האלה. אנחנו מוסיפים פה ממד חדש לדיון שהוא מאוד משמעותי לאנשים, אבל אני לא אומר שזה צריך להית הממד היחיד שמדברים עליו".
הטיעונים המדיניים של מולד לא זוכים להבלטה כמו הטיעונים הכלכליים שלכם.
"מה שמקבל בדרך כלל את תשומת הלב התקשורתית אצלנו הם בעיקר אותם תחקירים כלכליים. אלה סיפורים שצוברים יותר תשומת לב ציבורית. החומרים האחרים שלנו שעוסקים יותר במדיניות שמאל, בהשקפת עולם, במה צריך להציע לציבור, לא מיועדים להגיע לציבור על העמוד הראשון בעיתון. עם החומרים האלה אנחנו עושים בעיקר עבודה שקטה מול נבחרי הציבור שלנו, מול ארגונים אזרחיים שאנחנו מזהים אותם כחלק מהמחנה. אנחנו מציגים אותם לעיתונאים. זה סוג אחר של עבודה, אבל מבחינת המשאבים העבודה השקטה הזו היא החלק המרכזי של המכון. כשמסתכלים ימינה יש המון גופים שעושים עבודה דומה למה שאנחנו עושים: מרכז שלם, פורום קהלת, המכון לאסטרטגיה ציונית".
תקשורתית אין מי שעושה עבודה דומה.
"נכון, וגם מולד הוא בעיקר גוף חשיבה".
"הקמפיין של 'איפה הכסף' הוא ניסיון של מולד לרכוב על הדי המחאה החברתית כמו ההצלחה של לפיד להשיג מנדטים בבחירות האחרונות", מסביר עדי ארבל, מנהל פרויקטים במכון לאסטרטגיה ציונית, העוקב לא מעט אחר הפעילות של מולד. "הם הבינו שאם הם רוצים להגיע למנדט ה־61 הם לא יכולים להשתמש באג'נדה המדינית, והם חייבים אג'נדה כלכלית־פוליטית של 'הכה במתנחלים'.
"מה שקצת מצחיק בסיפור הזה הוא שמולד מכנה את עצמו 'המרכז להתחדשות הדמוקרטיה'. זה חלק מהשיטה הידועה של השמאל להשתמש במילה 'דמוקרטיה' כדי לכסות על אג'נדות אחרות. אני לא רואה אותם מדברים על שיטת מינוי השופטים בישראל, על הפרדת רשויות, על שיטת הממשל או אפילו על משאל עם, נושאים שנוגעים ללבה של הדמוקרטיה. מולד הוא המרכז להתחדשות השמאל, לא מעבר לזה". כמו ארבל, גם כתבה על מולד באתר 'הארץ' באנגלית, העניקה לו את הכותרת "המרכז להתחדשות השמאל".
מולד נוהג להציג את עצמו כגוף של מחנה ה"שמאל־מרכז", אולם מבט ברשימת פעיליו הבכירים מאשש את החשד שמדובר בגוף שמאל מובהק, שלא לומר שמאל קיצוני. יו"ר מולד הוא אבנר ענבר, הנחשב אחד ממקימי ארגון "סולידריות שייח'־ג'ראח". מנהל התוכניות הוא ד"ר הלל בן־ששון, גם הוא פעיל בעבר בסולידריות שייח'־ג'ראח. מנכ"ל המכון הוא מיכאל מנקין, המשמש חבר דירקטוריון 'שוברים שתיקה', וגם המנהל האקדמי ד"ר אסף שרון הוא חבר דירקטוריון 'שוברים שתיקה'.
הלאה. בוועד המנהל של מולד חברים בין היתר עו"ד מיכאל ספרד, המייצג ארגוני שמאל רדיקלי, ופרופ' אלון הראל שהיה חבר בהנהלת האגודה לזכויות האזרח ואף סייע ל'שוברים שתיקה'. שתי עמיתות בכירות במכון הן עו"ד טליה ששון, חברת מרצ המוכרת מדו"ח המאחזים, ופרופ' אווה אילוז, שדעותיה הקיצוניות מתפרסמות לעתים ב'הארץ'. דמות נוספת שקשורה למכון היא אברום בורג, יו"ר הכנסת לשעבר שמביע כיום עמדות פוסט־ציוניות, שנמנה עם מקימי מולד, אך במכון מכריזים שהוא כבר לא קשור אליהם, ובאתר המכון אין ולו אזכור אחד לשמו.
ההתקבצות הזו של פעילי שמאל מארגונים כה רבים מהווה עדות ראשונית לכך שמולד, שהוקם בסך הכול לפני כשנתיים וחצי, עומד להיות אחד הגופים המובילים של השמאל הישראלי. עדות נוספת ומרכזית לשאיפות ולרצינות שמאחורי מולד אפשר לראות בפן הכספי.
על פי דו"חות של ארגון NGO Monitor, התקציב שהועבר למולד באמצעות הקרן החדשה לישראל בשנת 2012 (רובו הגדול, אגב, לא כסף של הקרן עצמה אלא כסף שהועבר דרכה והגיע מקרנות אחרות דוגמת קרן פורד) עמד על 435 אלף דולר,
התקציב לשנת 2014 מעפיל בכעשרה אחוזים נוספים, ועומד על כ־800 אלף דולר, וזאת בזכותם של תורמים ישראלים פרטיים; תופעה לא מאוד שכיחה בעולם עמותות השמאל, הנשענות כמעט באופן מוחלט על תורמים עשירים מחו"ל.
במולד משערים שסכום התרומות הגבוה קשור בעובדה שהארגון הוא 'מכון חשיבה'. בארצות הברית מקובל שלצד המפלגות השונות פועלים מכוני חשיבה, הנשענים על תרומות מציבור תומכי המפלגות. מולד, לפי הכרתם של אנשיו, הוא מכון החשיבה הגדול היחיד שיש לשמאל בישראל, ומכאן היקף התרומות. אנשי מולד משווים את ארגונם לא פעם למכון לאסטרטגיה ציונית, מכון החשיבה שהקים ישראל הראל מן העבר האחר של המתרס האידיאולוגי. אלא שבמכון לאסטרטגיה ציונית היו שמחים לראות אפילו חצי מהסכומים שמגיעים למולד. לדברי גורמים שם, היקף התקציב השנתי של המכון עומד על 250 עד 300 אלף דולר בלבד.
כדי להבין לעומק מה הביא את מולד, כמו גם ארגוני שמאל אחרים דוגמת מרכז אדוה, להוציא דו"חות המנסים לפגוע למתנחלים בכיס, עדי ארבל מהמכון לאסטרטגיה ציונית מציע מבט רחב יותר על ההיסטוריה של השמאל הישראלי.
"בשנת 2000 אהוד ברק יצא לקמפ־דיוויד כשהוא נישא על גבי התפיסה שהובילה אז את השמאל, 'שטחים תמורת שלום'. הכישלון של קמפ־דיוויד הוביל לקריסת התפיסה הזו בציבוריות הישראלית, ובמקומה השתרשה תפיסת ה'אין פרטנר'. בעקות המכה הזו שהשמאל חטף קמו במכון ון־ליר שני חוקרים מחבורת אוסלו, גלעד שר ואורי שגיא, וכתבו ב־2002 נייר עמדה מדיני שהעלה על הפרק בפעם הראשונה את קונספציית הנסיגות החד־צדדיות.
"רבים מייחסים את תפיסת הנסיגה החד־צדדית לכל מיני פוליטיקאים ויועצים כמו חיים רמון או דובי ויסגלס, ולא יודעים שמי שבאמת ישבו על הנושא הזה ברצינות, ובמידה מהותית אחראים לרעיון הזה, הם שני החברים האלה. הנייר אמנם לא פורסם באופן רשמי אלא רק כטיוטה, אבל הגיע למקומות שהיה צריך להגיע אליהם. זה היה שינוי טוטאלי של השיח השמאלני. הם שמו בצד את שיח השלום, הִבטחתם יונה וכדומה, ועברו לדבר על אינטרס שמבטיח ביטחון לישראל, שמירה על הרוב היהודי וכל הטיעונים המוכרים.
"מובן שגם הפרדיגמה הזו קרסה ב־2005 אחרי ההתנתקות וכל ה'טפטופים' שהיו אחריה, ו'צוק איתן' וגילוי המנהרות חיסל אותה לגמרי בתפיסה הציבורית. כרגע השמאל עומד בעצם ללא שום יכולת להציג תפיסה מדינית שתצליח לתפוס בקרב הציבור הישראלי. אז האלטרנטיבה – ולדעתי מדובר במשהו זמני – היא להשניא את ציבור המתנחלים. ככה מעבירים את הזמן ומנסים להרוויח נקודות, עד שתהיה להם תוכנית אסטרטגית מגובשת איך מביאים להסדר מדיני כזה או אחר".
אבל אלו טענות ישנות שלא ממש הצליחו בעבר.
"הם מרוויחים פה, משתי בחינות. בעיה מרכזית שהם מתמודדים איתה היא שכיום טובי השמאלנים חוזרים מהסיורים ביו"ש ואומרים שההתיישבות היהודית היא מצב בלתי הפיך. שאם פינוי של 8,000 מתיישבים בעזה עלה כל כך הרבה, כמה יעלה לפנות את מאות האלפים, או אפילו רק כמה עשרות אלפים בכמה יישובים. לכן מולד מנסה להציג טיעון נגדי, שלהחזיק את המתנחלים עולה לנו יותר מאשר לפנות אותם. על הדרך יש רווח נוסף: להשניא את המתנחלים כך שיהיה קל יותר לפנות אותם מבחינת התודעה הציבורית. אלה הם שני הרציונלים שמנחים אותם. אבל כאמור, זו רק טקטיקה מקומית עד שתימצא הפרדיגמה הבאה".
מרכז מולד, כפי שכבר אמר יונתן לוי, אינו מסתפק בזירה התקשורתית. את הדברים הבאים שפרסם בחודש אפריל מנכ"ל מולד מיכאל מנקין כדאי מאוד שמישהו יביא לתשומת לבם של יו"ר ועדת הכספים ניסן סלומינסקי וחבריו מהבית היהודי: "הגיעה העת שתומכי ההסכם יעסקו ביומיום של הפוליטיקה הישראלית ולא רק בחזון ארוך הטווח. בוועדת הכספים, לדוגמה, לימין אין רוב להעברה הבלתי־מבוקרת והמופקרת של בונוסים חוץ־תקציביים להתנחלויות. דרוש לו שיתוף הפעולה עם המרכז כדי להזרים את סכומי העתק הללו.
“קידום הסכם, ממש כמו דחייתו, הוא אקט פוליטי המתרחש מדי יום ביומו בעיקר מחוץ לחדר המשא ומתן. על כל תומכי ההסדר להפשיל שרוולים ולהתחיל בקידום סדר היום הזה צעד אחר צעד. לא זו בלבד שפעולות אלו יסייעו לקידום הסדר, אלא שהן יסמנו קו ברור בין שתי תפיסות עולם ויבליטו את פעילותן של מפלגות המרכז למען רוב אזרחי ישראל – בניגוד לפעילות הסקטוריאלית הצרה של מפלגות הימין. כלומר, יהיה בצדן רווח פוליטי“.
גם כאן אין מדובר בדיבורים בעלמא. ח“כ סתיו שפיר עוסקת בתקופה האחרונה בדיוק בדברים האלה. מבט בדף הפייסבוק התוסס של הח“כית הצעירה מהעבודה מגלה שלטענותיה בדבר היעדר שקיפות בתקציב יש נשוא אחד קבוע: ח“כים מהבית היהודי, ותקציבים להתנחלויות או לגופים דתיים־לאומיים כגון החינוך הממ“ד והגרעינים התורניים.
אחד הכלים ששפיר משתמשת בהם הוא כרזות בעיצובו של סני ארזי, מעצב שעובד במולד כאחראי קריאטיב בפרויקט 61. מטבע הדברים הסגנון הפרובוקטיבי דומה. כזו היא למשל כרזה עם תמונתו של ח“כ ניסן סלומינסקי ובה מתגאה שפיר שהצליחה לעצור “עוד 40 מיליון שקלים להתנחלויות“, או כרזה נוספת עם דלי קרח והכותרת “אתגר השקיפות של החטיבה להתיישבות“ שתחתיה קוראת הח“כית לחשיפה פומבית של תקציב החטיבה.
שפיר לא לבד. במולד פועלים בצמידות עם לא פחות מ־20 ח“כים, ואלה מקבלים מהמכון סיוע רב־תחומי: עזרה בחקיקה, כתיבת נאומים, ייעוץ מסוגים שונים ועוד. הח“כים שעובדים עם מולד נמנים לא רק עם מפלגות השמאל. אפשר למצוא ביניהם גם ח“כים חרדים שלאחרונה החלו לשתף פעולה עם מפלגות שמאל וארגוני שמאל, בעקבות הקרע בינם לבין הבית היהודי. גם בתקשורת החרדית היו מי שחגגו על התחקיר של מולד. בעיתון הליטאי ‘יתד נאמן‘ הוקדשה כתבה נרחבת לאותו חלק בתחקיר שפירט סכומים שהחטיבה להתיישבות מעבירה לגרעינים התורניים ברחבי הארץ.
התקווה של יונתן לוי וחבריו במולד היא שאווירה ציבורית נכונה, בתוספת קצת מזל ליום טוב בבחירות הבאות לכנסת, יאפשרו לשמאל לחבור לחרדים ולהגיע ליעד הנכסף של 61. הסקרים האחרונים מראים שהתקווה הזו עדיין רחוקה ממימוש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם