צפי לשנה החדשה: אובמה יפסיד את הסנאט
לפי הסקרים נשיא ארה"ב יאבד את הסנאט לרפובליקנים דבר שיכניס את וושינגטון לשיתוק פוליטי ביכולת להעברת חוקים לשנתיים לפחות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"בחירות אמצע הקדנציה" יהיו הציר המרכזי שסביבו תנוע ארצות הברית בתשע"ה. כבר כיום משפיעה מערכת הבחירות הזו על המדיניות של ברק אובמה, והשפעתה רק תגדל עד ארבעה בנובמבר. כך למשל הודיע הנשיא בשבוע שעבר כי הוא דוחה את יישום רפורמת ההגירה, שמטרתה להקל על הסדרת אזרחותם של מיליוני מהגרים לארה"ב: אישור התוכנית עלול לתת נשק פוליטי בידי הרפובליקנים ולפגוע בסיכויי הדמוקרטים לשמר בידם את השליטה בסנאט, שבו הם עדיין מחזיקים כרגע רוב קטן.
את בית הנבחרים איבדו הדמוקרטים מזמן. כמאמר הקלישאה, קשה לתת תחזיות בעיקר כשהן נוגעות לעתיד. ועדיין, אפשר לשער שהנושאים שמעסיקים את ארה"ב בסוף תשע"ד ימשיכו להעסיק אותה גם בתשע"ה, ומדובר בשלושה נושאים שקשורים זה בזה. הראשון הוא בחירות אמצע הקדנציה, השני הוא ההתמודדות מול ארגון המדינה האסלאמית, והשלישי הוא שלל ענייני פנים שנמצאים קצת מתחת לרדאר הישראלי, אבל מעסיקים מאוד את ג'ון מווירג'ינה ואת לורי מקליפורניה.
מאז בחירות 2010 נתון בית הנבחרים (הבית התחתון בקונגרס האמריקאי) בידי הרפובליקנים, ולפי כל הסימנים הם ימשיכו לאחוז בו גם אחרי נובמבר. בסנאט, לעומת זאת, המצב מעניין הרבה יותר. כיום מחזיקים הדמוקרטים בבית העליון של הקונגרס ברוב של 53 סנאטורים לעומת 45 רפובליקנים.
השניים שמשלימים את המספר ל־100 מוגדרים עצמאיים, אולם בהצבעותיהם ובהשקפת עולמם הם נוטים לדמוקרטים, כך שאפשר לומר שלדמוקרטים יש רוב של עשרה קולות בסנאט. הרפובליקנים, אם כך, מקווים לזכות בנובמבר בשישה מושבים חדשים בין 36 המושבים שנתונים לבחירה, כדי לתפוס גם את המשלט הזה ובעצם להפוך את הנשיא הדמוקרטי לברווז צולע שאינו מסוגל להעביר כמעט שום חוק או רפורמה בקונגרס הלעומתי, בזמן ששעון החול הולך ואוזל לקראת הבחירות לנשיאות ב־2016.
מצב כזה יהיה סיוט בשביל אובמה וחבר יועציו. והסיוט הזה נראה ריאלי יותר ויותר. ראשית, מכיוון שההיסטוריה מוכיחה שנשיא שמגיע לבחירות כשבכיסו פחות מ־50 אחוזי תמיכה בציבור, קרוב לוודאי שיפסיד. הסקרים האחרונים נותנים לאובמה בסביבות 42 אחוזים, נתון נמוך מאוד. שנית, ההיסטוריה מוכיחה גם שמאז מלחמת העולם השנייה רק נשיא אחד – ביל קלינטון – הצליח לשפר את עמדות מפלגתו בבחירות אמצע הקדנציה בתקופת כהונה שנייה. אם להמשיך ולדבוק בסטטיסטיקה, הרי שנשיא מכהן נוטה להפסיד שבעה מושבי סנאט בכהונתו השנייה.
אם הדבר יקרה גם הפעם – והדבר משתקף היטב בסקרים – אובמה עומד להפסיד גם את הסנאט. אם הדבר אכן יקרה, תיכנס וושינגטון לשיתוק פוליטי מצמית שקשה לראות איך תצא ממנו בשנתיים הבאות. גם כיום, כשהסנאט נתון בידי הדמוקרטים, אחת הבעיות הקשות של אמריקה היא אי היכולת להעביר חוקים ולאשר משימות דחופות, ותחושת המיאוס הכוללת מהמערכת הפוליטית מרקיעה שחקים.
איבוד הסנאט לידי האופוזיציה יחריף את המצב, והדבר יכול לגרום לנשיא לזנוח עד כמה שאפשר את ענייני הפנים הבוערים ולפנות החוצה, שם יחסי הכוחות מאפשרים לו חופש תנועה גדול הרבה יותר. איך כל זה קשור אלינו? היחסים בין ממשלת ישראל לממשל האמריקאי ידעו ימים טובים יותר, בעיקר בכל הנוגע לקשר האישי בין הנשיא לראש ממשלת ישראל.
מהבחינה הזו, אפשר לשער שבקריית הממשלה לא יזלגו דמעות אם ייוודע בבוקר חמישה בנובמבר שאובמה איבד את הרוב בסנאט. אולם לא בטוח שהדבר ישתלם בטווח הארוך: איבוד הסנאט ובעקבותיו זניחת ענייני הפנים יכולים להביא את אובמה להתערבות רבה ועמוקה יותר בתהליך השלום במזרח התיכון, מה שכלל לא בטוח שישמח את ירושלים. מה יכול, אולי, למנוע את התבוסה הדמוקרטית בבחירות אמצע הקדנציה? הטיפול בכמה עשרות אלפי טרוריסטים רצחניים במזרח התיכון.
עם סיום המלחמה הקרה אמר מומחה רוסי לענייני ארה"ב לבכיר אמריקאי: "אנחנו עומדים לעשות לכם דבר איום; אנחנו עומדים לשלול מכם אויב". בפרפרזה, אפשר לומר שארגון המדינה האסלאמית עושה לאובמה דבר נהדר - הוא מייצר לו אויב.
דעת הקהל בארה"ב עוד לא שינתה כיוון, ולא נותנת לאובמה נקודות על הכרזתו שהוא מתכוון להילחם במדינה האסלאמית עד שתושלם המלאכה, אבל בהחלט ייתכן שפעולה צבאית נרחבת בחודשים הקרובים תשנה גם את התמונה הפוליטית. אי אפשר להאשים את דעת הקהל במקרה הזה. מאז תחילת כהונתו עשה אובמה את כל הטעויות שקיבעו את מעמדו כ"נון־פייטר" – החל ב"נאום קהיר", שנתפס בקרב לא מעט אמריקאים כהתרפסות מיותרת בפני העולם הערבי, עבור בתקרית החמורה בבנגאזי שבלוב, שבה נהרג שגריר ארה"ב ועוד שלושה אזרחים אמריקאים, וכלה בהססנות שהפגין בטיפול במלחמת האזרחים בסוריה.
גם בנוגע לטיפול במדינה האסלאמית אובמה התחיל לא משהו. בסוף אוגוסט הודיע הנשיא שלארה"ב אין אסטרטגיה לטיפול בבעיה, המטרידה יותר ויותר את העולם המערבי כולו, שרואה פעם בכמה ימים עוד מערבי שניצב על ברכיו בחולות המדבר, לבוש סרבל כתום ומתכונן לתוכנית ההתנתקות בין ראשו לגופו. כמה ימים לאחר מכן אובמה התעשת והציג את התוכנית בת שלוש השנים שלו לחיסול הטרור הרצחני, ועדיין חובת ההוכחה עליו.
אם אכן יצליח להציג הישגים נראים לעין ולמדיה החברתית בריצוץ ראש הנחש - למשל חיסול מנהיג המדינה האסלאמית, כפי שחוסל אוסמה בן לאדן בפעולה שהעלתה את קרנו של אובמה לפחות לזמן מוגבל - תשע"ה של אובמה תיראה אחרת לגמרי. כדי שזה יקרה, כדאי שהמדינות החברות בקואליציה המערבית־ערבית, זו שג'ון קרי מנסה להקים בעמל רב, לא ימשיכו להתמקד במשימה להפיל את העבודה זו על זו ויפשילו שרוולים. אין שום ספק שאובמה נגרר בעל כורחו לפעולה נגד המדינה האסלאמית.
צריך להתאמץ מאוד כדי לקטלג את אובמה כמי שמנסה להחיות את מסורת הבדלנות ששלטה בארה"ב עד מלחמת העולם השנייה, אולם הוא כנראה הכי מתקרב להגדרה כנשיא הבדלן הראשון מאז פרנקלין רוזוולט. אלא שבדלנות לחוד ומציאות לחוד. כאשר לפי הדיווחים יותר ממאה מוסלמים אזרחי ארה"ב יוצאים לשטח המדינה האסלאמית כדי להתאמן ולהתחמש, והמרחק בין האמריקאים לפיגוע טרור מתקצר לכדי טיסה אחת – אפילו לאובמה אין ברירה אלא להתייצב שוב כראש המעצמה הצבאית הגדולה בעולם ולאיים. אז נכון, כרגע הוא מצהיר שנעליים אמריקאיות לא ידרכו באדמת סוריה או עיראק, אבל כמו שכבר אמר אחד הסאטיריקנים האמריקאים בהתייחסו לנושא – הם אולי יקבלו פקודה להגיע לשם בסנדלים. וגם זה בהחלט יכול לקרות בתשע"ה.
בשבועיים האחרונים של אוגוסט סערה ארצות הברית בעקבות הריגתו של מייקל בראון, צעיר שחור בן 18 מפרברי סנט לואיס, מיזורי. בשלב מסוים היה נדמה שהמהומות שפרצו בפרגוסון עומדות להתרחב לעבר חלקים אחרים בארה"ב, אולם לעת עתה נראה שהפרשה דועכת ומצטרפת לשורת פרשות עגומות אחרות שאירעו בשנים האחרונות, ושעוררו לכמה ימים או שבועות את המתח הבין־גזעי במדינה.
גם אם הפעם המהומות לא התקרבו לממדי אירועי רודני קינג בלוס אנג'לס בתחילת שנות ה־90, מהומות פרגוסון הטילו שוב זרקור על אחד הפצעים המדממים ביותר בחברה האמריקנית, שמכאיב אפילו יותר כשבראשה עומד נשיא שחור. פתיחה נוספת שלו - שבהתחשב בנתונים הדמוגרפיים ובמדדי האי־שוויון עלולה להתרחש בכל רגע נתון – בהחלט עשויה להיות המסמר הפוליטי האחרון בארונו של אובמה. המפלגה מבוססת במידה רבה על תמיכת השחורים בה,
רפורמת הבריאות שיזם ממשל אובמה היא עדיין סלע מחלוקת שחוצה את הציבור, בעיית האבטלה, הטיפול בהגירה הבלתי חוקית בעיקר מכיוון הגבול עם מקסיקו, וגם סוגיות (לכאורה) קטנות ושוליות יותר כמו העלאת שכר המינימום ל־12 או 15 דולר לשעה.
אפילו תוכנית כזו, שלכאורה באה להיטיב עם בוחרי שתי המפלגות, מעמידה את ראשי הרפובליקנים על רגליהם האחוריות, כמי שבאופן מסורתי רואים את עצמם כשומרי הסף של התאגידים הגדולים. כבר שנים מדברים על שקיעתה של ארצות הברית. יכול להיות שהדבר אכן קורה, אבל עם פרוס תשע"ה עדיין מדובר במעצמה היחידה והחזקה בעולם – בתחומים רבים, מתרבות ועד אמצעי לחימה – והתהליכים שיעברו עליה בתשע"ה ישפיעו ללא ספק על העולם כולו. הדבר היחיד שבטוח הוא שבחמישה בנובמבר תקום ארה"ב למציאות פוליטית חדשה, ולא משנה מה יהיו תוצאות בחירות אמצע הקדנציה. על כל השאר קצת קשה להתחייב. בכל זאת, מדובר בתחזית לעתיד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם