איך אפשר להיות ערבי, מוסלמי, בדואי וגם ציוני?
טוביה טננבום יוצא לסייר על גבול לבנון עם מפקד גדוד הגששים הבדואים וחוזר עם תובנות מעניינות. סדרת כתבות מיוחדת
עוד טורים של טוביה טננבום ב-nrg:
- מדוע נעלמו כל הערבים מהעיר העתיקה של עכו?
- למה אני אוהב את "דאעש", וגם את המתנחלים?
- "אנשים מתעשרים על חשבון השלום. זה עסק"
- למה יהודים גורמים להשמנה, ואיך פותרים זאת?
- מה קורה כשחמאס מבקיע גול במשחק נגד ישראל?
אני הולך צפונה כדי לפגוש את סא"ל מג'די מזריב, מפקד ביחידת הגששים של צה"ל – יחידה שמורכבת מערבים ששומרים על גבולותיה של ישראל, כשהם מסכנים את חייהם כדי להגן על יהודים מחדירות ערביות. באוזניי זה מצלצל כמו מעשייה, ואני רוצה לראות אם האנשים האלה אכן קיימים.
ברוך הבא לממלכתו של מג'די: הוא יושב במשרדו שבבסיס הצבאי, חיוך ענק על פניו, ומתנהג כמו שייח' "אמיתי". בדואים צעירים, חיילי צה"ל – כולם שותים כל מילה שיוצאת משפתיו בתשוקה גדולה ובכבוד עצום.
מג'די הזה הוא טיפוס, אין ספק. בזמן שאני נכנס פנימה, אני רואה אותו משתמש במחרוזת תפילה ואני שואל אותו אם הוא נוצרי. "אתה רוצה את המחרוזת?" הוא עונה, ונותן אותה לי. אני נכנס למקום כלשהו ומקבל מתנות.
כשאני מחזיק אותה בידיי אני מבין שזו מחרוזת אסלאמית (מסבחה), שיש בה חרוזים רבים, לציון 99 שמותיו של אללה. אני נהנה מהתחושה של המחרוזת בידיי ואנו ממשיכים בשיחה.
האם הבדואים נאמנים למדינת ישראל? אני שואל אותו. "אני ערבי, ערבי גאה, מוסלמי, סוני. אני גם ישראלי. המושגים האלה לא מתנגשים ביניהם".
עוד חדשות מהעולם ב-nrg:
- ה-FBI למד על ירי על הבית הלבן – 5 ימים מאוחר
- בדנמרק משנים גישה: טיפול חדיש לנוער שחוזר מסוריה
- משיבים אש: כפריים באפגניסטן תלו לוחמי טאליבן
כאשר התגוררתי במדינה זו, לפני יותר משלושים שנה, מעולם לא פגשתי בדואי שאמר "אני פלסטיני". אבל זה השתנה, לא? כמעט כל הבדואים שאני פוגש בימינו מגדירים את עצמם כ"פלסטינים".
מג'די לא מתרשם מהתגלית שלי. "אישה נאמנה רק לגבר אחד, לא לשניים", הוא אומר לי.
דיברתי עם בדואים בנגב, והם אמרו לי ש"היהודים שולטים בנו ואנו לא רוצים את היהודים".
"לאילו כפרים בנגב הלכת?" הוא שואל.
לרבים: אל-סירה, אל-עראקיב, אבו-קווידר.
"תן לי לומר לך משהו, תן לי לספר לך מי זה אבו-קווידר".
אבל לפני שהוא מסביר לי על אבו-קווידר, הוא מעניק לי שיעור קטן: "אנו בדואים, אנו לא דרוזים". הכפרים הבדואיים מורכבים משבטים, הוא אומר לי, והכפר אבו-קווידר לא יוצא דופן בזה.
מי אלו האבו-קווידרים?
"משפחה שבמקור מגיעה מעזה. אם אתה רוצה לשמוע מה דעתי, הם לא בדואים!"
טוב לדעת. ומיהו מג'די? "אני לא ציוני בדומה למתנחלים", הוא אומר לי, "אני ישראלי. אני מכבד את המדינה, אני אפילו מכבד את ההמנון הישראלי. כאשר נבחרת הכדורגל הישראלית מצליחה אני שמח, ואני רוצה שהיא תצליח להגיע לגביע העולמי. אני מאוד אוהב את מכבי תל-אביב".
אז למה אתה לא ציוני?
"מעולם לא למדתי ציונות לעומק, כך שאני לא יכול לומר שאני ציוני. מעולם לא גודלתי להיות ציוני. בשביל להיות ציוני צריך ללמוד את זה, עליך ללמוד את זאב ז'בוטינסקי".
מג'די הוא בדואי, כמובן, אשר החל את הקריירה שלו בצה"ל כגשש. בדיוק כמו אביו, וכמו רבים אחרים במשפחתו. הוא עלה בסולם הדרגות עד שהגיע לתפקיד מפקד הגששים, אבל בקרוב יעזוב את עבודתו וימשיך לאוניברסיטה בשביל ללמוד תקשורת ולתרגם את ההצלחה שלו בצבא לאזרחות. ובכל זאת, ובשונה מכמה ישראלים יהודים, חלום ההצלחה שלו הוא בתוך ישראל – לא באירופה או באמריקה.
"זה המזל הגדול שלנו – ואני לא מנסה להשתמש כאן בחנופה, תאמין לי – שיצא כך שאנו והיהודים חיים ביחד. זה הגורל הטוב של כל הדור שלנו – משפחתי, הוריי וסביי – ללכת לצד היהודים ולהתגורר בישראל. הסתכל מסביבנו, הסתכל במזרח התיכון, אזור שבאחרונה חזר 500 שנים לאחור. ישראל היא המדינה ההגיונית והבריאה היחידה בכל האזור הקדוש הזה. זו עובדה. מדינת ישראל טובה למוסלמים, לנוצרים וליהודים.
"אגב, היהודים לא הגיעו לכאן, למקום הזה, ללא סיבה. כאשר אתה חופר עמוק באדמה של הארץ הזו, אתה רואה ראיות ליהודים שהתגוררו כאן לפני שנים רבות. שורשים של היהודים בני זמננו, שהגיעו לכאן מאירופה, נטועים באדמה הזו. לפני אלף שנים היה כאן בית כנסת, ולפני אלפיים שנה היה בית כנסת שם. הכול באדמה הזו. השורש של היהודים נמצא כאן – וזו הסיבה לכך שבאו לפה במאה האחרונה.
"היהודים לא הלכו לטורקיה ואמרו 'אנו דורשים את טורקיה לעצמנו'; הם באו לפה, למדינה זו, לביתם העתיק".
מג'די אולי לא קורא לעצמו 'ציוני', אבל הוא הציוני הגדול ביותר שאי פעם פגשתי.
אנו שותים קפה ערבי טוב שמכינים החיילים, ולפתע הוא חולק איתי את סיפורו האישי: "אמא של אשתי", הוא אומר לי, "היא יהודייה פולנית". החיילים הבדואים צוחקים בעוד שהם מדמיינים את הגברת היהודייה-פולנית באוהל בדואי.
האם אתה מדבר יידיש? אני שואל אותו. פרץ צחוק נוסף. אבל מג'די שומר על פרצוף רציני: "סבתה של אשתי", הוא אומר, "היא ניצולת שואה".
זה הדבר האחרון שאני מצפה לשמוע משייח' מג'די. הגעתי לכאן בגלל הגששים, אבל הוא זורק עליי את השואה. ולפני שהשיחה עוברת לסיפורים על אושוויץ ולודג', אני משנה במהירות את הנושא.
מדוע הגששים הם בדואים. יש לכם אפים טובים יותר?
"אין לזה דבר עם האף או העיניים שלנו. בשביל להיות גשש אתה צריך שיהיה לך טבע חשדני, והבדואים הם אנשים חשדנים. אנו עם, שלפי מסורתו חווה נקמות דם ורציחות על רקע כבוד, וכאשר אנו רואים מכונית חשודה עוצרת ליד ביתנו כל הנתיכים בראשינו נדלקים ואנו שואלים מיד: מי זה האדם הזה ומדוע הוא כאן? מיד אנו הולכים לאותו אדם ואומרים: 'אפשר לעזור לך?' תכונה זו, הטבע החשדני הזה, הוא מה שצריך בגבול. זה החייל שאני רוצה שיהיה לי".
אני שואל את מג'די אם הוא יכול לקחת אותי למקום עבודתו, הגבול הלבנוני. אנו עולים על הג'יפ הצבאי, והוא מוליך אותי למקום כלבבי. הנוף משגע, מוכתם רק בגלל הגדר, בעוד שאנו נוסעים לאורכה. ישראל נמצאת בצד אחד של הגדר, לבנון בצד השני. אני קולט דגלים צהובים בצד הלבנוני - לא, אלו לא דגלי לבנון כי אם אלו של חיזבאללה. מדהים לראות זאת: הצבא שצופה על ישראל בגבול הוא חיזבאללה, לא הצבא הלבנוני.
האם תוכל להגיע לחלק של הגבול, בדיוק ליד המקום שבו נמצאים הלבנונים וחיזבאללה? אני שואל אותו. מג'די מסכים. הוא לוקח אותי לנקודה הקרובה ביותר של הגבול לשטח הלבנוני, שבו אני יורד מהרכב.
"תסתכל על ראש הגבעה שמולנו. מה אתה רואה?" הוא שואל.
בתים.
"האם אחד הבתים האלה מזכיר לך משהו?"
זה עם הכיפה.
"נכון, זה העתק של מסגד אל-אקצה. הם בנו אותו כדי להקניט את היהודים".
מעניין.
לידנו אני רואה מבנה שחור שמזכיר מפה של פלסטין, המכוסה בתמונות של אנשים שונים שהודפסו על נייר, ככל הנראה שהידים, ומתחתם ישנו מסר שכתב בעברית משובשת נוראית: "בטוח נחזור".
אני שואל את מג'די אם אכפת לו להשאיל לי את רובה הסער שלו, רק לזמן קצר.
כדי להשלים את המשחק הקטן שלי אני שם את הכומתה שלו על ראשי. אז אני אוחז ברובה, מכוון אותו לכיוון כלשהו, ומג'די מסתכל עליי, מחייך. מג'די, אתם מבינים, לא צריך פעילי ארגונים לא ממשלתיים בשביל שיתרגמו אותו. החיוך שלו הוא המתורגמן הגדול ביותר שאי פעם ראיתי.
אני מעביר לו בחזרה את הרובה, אבל שומר את המחרוזת עמוק בכיס שלי. כאשר אי פעם יעלה לי ספק אם ערבים ויהודים יכולים לחיות יחדיו, המחזורת תהיה שם בשבילי כדי להבטיח זאת.
טוביה טננבום הוציא לאחרונה את הספר "תפוס ת'יהודי" בהוצאת סלע-מאיר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם