"מנהגים מוזרים": למה האיטלקים חזרו ליהדות?
איטלקים שחקרו מנהגים משפחתיים מוזרים מגלים שהם צאצאי אנוסים, וקתולים מבטן שמבקשים להתקרב ליהדות: תהליך מפתיע של התחדשות יהודית מתרחש בדרום איטליה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
במטבח ניגבה אשתו את ידיה וקיבלה אותי במאור פנים. "בדיוק סיימתי הפרשת חלה", אמרה והצביעה על שתי צמות־בצק שזורות לתפארת שעמדו על השיש. הבן יעקב והבת רוזה סייעו לי להכניס את המזוודה. משפחה יהודייה נחמדה, הרהרתי לעצמי. ולחשוב שרק לפני שנתיים היו יהודה ומריה פליארה וילדיהם נוצרים קתולים למהדרין.
משפחת פליארה, משפחת היהודים היחידה בברינדיזי, היא יוצאת דופן בעירה אבל לא בחבל ארץ זה. עשרות ואולי מאות איטלקים שאבותיהם חיו באזור במשך מאות שנים החלו לפתע לגלות עניין ביהדות, והם מתדפקים על שעריה כדי להתגייר כדת וכדין. רובם אינם רואים בכך "המרת דת", אלא שיבה לדרך שממנה הופרדו לפני יותר מ־500 שנה, כאשר השלטון הנוצרי הטיל פחד על היהודים ורדף אותם.
"הנוכחות היהודית במחוז שלנו, מחוז פוליה, דומה למבנה הגיאולוגי של האזור", ממשיל יהודה פליארה. "על פני האדמה שורר יובש, אבל מתחת לקרקע יש נהרות זורמים ומערות קרסטיות. אם תגרד את פני השטח תגלה חיים, מסורות ותרבות יהודיים. זאת פוליה".
ההיסטוריה היהודית באיטליה מתחילה עוד בימי בית שני. כבר בשנת 161 לפני הספירה שלח יהודה המכבי משלחת לרומי, מעין שגרירות ישראלית ראשונה בעולם. לאחר החורבן נחתו גולי יהודה המשועבדת בחופיה של האימפריה - בין היתר בעיר הנמל הגדולה ברונדיזיום, היום ברינדיזי - והובלו בשלשלאות צפונה לעבר רומא. חלקם הושארו בנקודות יישוב לאורך דרך ‘ויה אפיה‘ שסללו הרומאים אל בירתם, וכך הוקמו לא פחות מ־12 קהילות יהודיות קטנות בערים כמו בָּארי, קנוסה וטראני.
במרוצת השנים העמידו ערי האזור כמה מגדולי ישראל. הקהילות, בתי הכנסת, הישיבות ובתי המדרש לרבנים פרחו עד כדי כך, שרבנו תם מספר "שהיו קורין עליהם כי מבָּארי תצא תורה ודבר ה‘ מאוטרנטו". לעומת זאת בנימין מטודלה, שביקר באזור בתחילת המאה ה־12, כתב כי חיים כאן רק כמה אלפי יהודים, לאחר שרבים אחרים מתו ממחלת המלריה.
בטראני מצא הנוסע המפורסם רק מאתיים יהודים. אבל ליהודי דרום איטליה עוד נכונה בהמשך תקופת זוהר, שבה שלטו על חיי המסחר, ובפרט על ענפי הטקסטיל והמשי. חלקם היו עשירים של ממש ובעלי אחוזות. כל זה הסתיים במאה ה־15, עם התחזקותה של הנצרות באזור.
הכנסייה החלה להטיל על היהודים גזרות שונות ומשונות, והארכיבישוף של טראני הוציא צו המורה לפטור ממסים כל מי שימיר דתו לנצרות. ב־1505 החמיר מצבם של היהודים כאשר החלק הדרומי של איטליה נפל לידי ספרד של פרדיננד ואיזבלה הידועים לשמצה. הללו, שכבר 13 שנה קודם לכן גירשו את היהודים מספרד, הרחיבו את צו הגירוש לכל השטחים שבריבונותם. במקביל פעלה האינקוויזיציה לאכוף את הדת הנוצרית וקיימה טקסי אוטו דה פה, משפטי דת פומביים שבהם נגזר דין מוות על מי שנחשד בחוסר נאמנות לנצרות.
ב־1541 גורשו היהודים מדרום איטליה, אחרי יותר מ־1,500 שנים רצופות של חיי קהילה פעילים. משפחות רבות העדיפו לקבל על עצמן, לפחות למראית עין, את הדת הנוצרית, כדי שלא יצטרכו לצאת לגלות.
והנה בשנים האחרונות, החיים היהודיים בדרום איטליה דווקא יודעים פריחה והתעוררות. פעילות ברוח יהודית שוב אינה נעשית במסתרים ובחדרי חדרים, אלא בראש חוצות ובכיכרות המרכזיות. בתי כנסת שחרבו משוקמים, ואחרים שהוסבו לכנסיות חוזרים לצור מחצבתם.
ברחבי איטליה מתקיימים פסטיבלים יהודיים, ימי עיון ולימוד, ופעילויות תרבותיות וחברתיות בעלות אופי יהודי. אצטדיון סאן־פאולו המפורסם של קבוצת הכדורגל נאפולי הפך לבמה מרכזית של חגיגות חנוכה, ואפילו ברחבת פלאצו סטרי, הארמון שבו שכן מטה האינקוויזיציה, בית המשפט ובית הכלא שלה, הדליקו נרות חנוכה מדי ערב.
מה גרם להתעוררות הזו, ודווקא כאשר גל אנטישמיות ושנאת ישראל שוטף את אירופה כולה? לא ממש ברור, אך העובדות הן שלצד תחייתן של הקהילות הוותיקות, מספר עצום של איטלקים שגילו כי הם צאצאי ה‘מראנוס‘, האנוסים, מבקשים כעת לחזור לדת אבותיהם.
בנוסף, יש רבים המבקשים לבוא בחיקה של היהדות גם בלי שהיה למשפחתם קשר אליה בעבר. גל המתגיירים העניק זריקת אנרגיה עצומה לקהילות היהודיות - הן האורתודוכסיות, הפועלות תחת מטריית איחוד הקהילות האיטלקיות, והן הקהילה הרפורמית הזעירה של קלבריה, שהוקמה לאחרונה תחת הנהגתה של הרבה האיטלקית־אמריקנית ברברה איילו.
לפני כחצי שנה פנה הרב שלום בחבוט, היום רבה של ונציה ובעת ההיא הרב של נאפולי ודרום איטליה, אל מושליהם של שישה מחוזות - סיציליה, קלבריה, קמפאניה, פוליה, בזיליקטה ומוליסה - וקרא להם להכריז על 31 באוקטובר כיום זיכרון לגירוש היהודים. הוא הדגיש כי הדבר חשוב לא רק לעם היהודי, אלא גם לקידום רעיון הסובלנות כלפי כל מי ששונה או נמצא מחוץ למיינסטרים החברתי.
"גירוש היהודים הסב נזק ממשי למחוזות האלה מבחינה תרבותית, כלכלית וחברתית", אומר לי הרב בחבוט. "התברר לי שרוב תושבי דרום איטליה כלל אינם מודעים למה שקרה בארצם לפני 500 שנה. חשבתי שראוי שיהיה יום אחד בשנה שבו הם יזכירו את מה שעוללו אבות אבותיהם ליהודים וילמדו על כך בבתי הספר ובאוניברסיטאות, וכך זכר היהודים לא יישכח".
זכרם של היהודים זוכה לתחייה מפתיעה בטראני, עיר הנמל של מחוז פוליה השוכנת לחוף הים האדריאטי. במשך מאות שנים הייתה העיר הזו מרכז יהודי חשוב. התגוררו בה חכמים ורבנים בעלי שם, כמו רבי ישעיהו מטראני (התוספות רי"ד), שחי בסוף המאה ה־12, ורבי משה בן יוסף מטראני (המבי"ט), שמשפחתו נמלטה בראשית המאה ה־16 מאימת האינקוויזיציה.
אחרי גירוש היהודים מן העיר הפכו ארבעת בתי הכנסת לכנסיות, ובעיר נותרו רק אלו שהמירו את דתם, באופן מלא או למראית עין. ובכל זאת, הרובע היהודי של טראני נשאר בשלמותו. הרחובות עדיין נושאים שמות כמו ויה סינגוגה (רחוב בית הכנסת) או ויקו דה־לה־ג‘ודאה (סמטת היהודים), ועל קירות המבנים שבעבר שימשו כבתי כנסת אפשר להבחין ברימון או באתרוג החקוקים באבן. ברחובות האלו התגוררו משפחות שהמשיכו להדליק בסתר נרות שבת כשהן רועדות מאימת האינקוויזיציה, או קנו בשר חזיר בשוק והשליכו אותו לפח ברגע שנכנסו בדלת הבית.
מי שמנסה בשנים האחרונות להשיב לטראני את ימיה היהודיים הגדולים הוא הפסנתרן והמוזיקאי פרנצ‘סקו לטורו, גר צדק המתגורר בברלטה השכנה. "עד היום יש בטראני זקנים שמספרים לי כי נהגו לבוא למיסה בכנסייה מדי יום ראשון, אבל לצאת החוצה ברגע של ה‘אוכריסטה‘ (החלק המרכזי במיסה, שבו הכומר בוצע לחם למתפללים ומוזג להם יין - מ"ט). אמי נהגה לרחוץ את ידיה לפני הארוחה ולא לדבר עד לרגע האכילה. ברבות השנים הבנתי שמדובר ב‘נטילת ידיים‘ ו‘המוציא‘", מספר לטורו, כשאת המילים האחרונות הוא הוגה בעברית.
את לטורו אני פוגש ב‘סקולה נובה‘ – ‘בית הכנסת החדש‘. לטורו פתח אותו מחדש לפני עשר שנים יחד עם מי שנחשב ליהודי האחרון בטראני, אברהם זקילו. סקולה נובה היה שמו של בית הכנסת הזה גם לפני 500 שנה, וכאשר גורשו היהודים הוא הפך ל‘כנסיית סנטה מריה של בית הכנסת החדש‘ - אולי הכנסייה היחידה בעולם שבשמה מוזכר בית כנסת. אם יש ‘בית כנסת חדש‘, משמע שיש גם ישן. ואכן לא הרחק משם, בסמטה צרה הנקראת ויה לה־ג‘ודאה, נמצא בית הכנסת הזה. שעריו דומים להפליא לרעהו החדש, ותבליטי אתרוג ורימון מעטרים את שני צדי הפתח שלו.
שני בתי הכנסת האחרים בעיר קיבלו את השמות הלא־כל־כך יהודיים ‘בית הכנסת של סנט פטרוס‘ (היום מוזיאון יהודי) ו‘בית הכנסת של סנט ליאונרד‘, על שם הכנסיות ששכנו בהם. בחזרה לסקולה נובה, מבנה בסגנון גותי שהוקם בשנת 1243 בידי יהודים שהגיעו מאשכנז. אתה נושא מבט אל על, לעבר גג בית הכנסת, ומגלה מגדל פעמון כנסייתי מובהק. אבל משהו שם לא מסתדר: מבט שני מגלה שבמקום הצלב המקובל, מתנוסס בקצה המגדל מגן דוד גדול.
ההפתעה הגדולה ביותר מתחבאת מאחורי ארון הקודש: ציור קיר של המדונה וישו, פרסקו ביזנטיני שנותר על כנו גם לאחר שהבניין שב לשמש כבית כנסת. עיריית טראני והבישוף המקומי, שהתירו להחזיר את סקולה נובה לייעודו כמקדם, אסרו לנגוע בפרסקו – ששכן בתוך חללו של ארון הקודש המקורי - משום שהוא יצירת אמנות מוגנת. וכך, במקום כנסייה שנקראת על שם בית כנסת, התקבל בית כנסת שבכותל המזרח שלו מתנוסס דיוקנם של הבתולה וישו.
לימים ביקר במקום הראשון לציון הרב מרדכי אליהו ז"ל, והציע לבנות בגב הארון קיר שיסתיר את הציור הנוצרי. לכך השלטונות לא התנגדו. מיקומו של ארון הקודש, שמוצב כה גבוה עד שיד אדם מתקשה להגיע אליו, מעלה תמיהה נוספת. לטורו מסביר שלפני שלושים שנה העמיקו הכמרים את מפלס הרצפה בכשני מטרים, כדי לשוות לחלל הכנסייה מראה גבוה ומרשים יותר. לקהילה המקומית לא נותרה ברירה אלא להציב ארון קודש חדש ונגיש מתחת לזה המקורי, ובכך נוספה לרשימת המוזרויות של בית הכנסת בטראני גם העובדה שברשותו שני ארונות קודש, אף שהוא קטן ואוכלוסייתו מצומצמת.
יש גם ספר תורה אחד, אולם למגנת לבה של הקהילה הוא פסול ואי אפשר להשתמש בו לקריאה כהלכתה. שמעו של בית הכנסת המיוחד הזה יצא למרחוק, ובשנים האחרונות פוקדות אותו קבוצות של תיירים. ביום שבו הגענו לשם פגשנו קבוצה קטנה של יהודים מצרפת וקבוצה גדולה יותר שהגיעה מטקסס, ארה"ב. למרות עייפותו, לטורו נראה מרוצה מההתעניינות במקום.
"לא קל להיות יהודי כאן", הוא אומר. "הרבה עבודה. אנחנו מנסים לבנות יהדות של ימים עברו. מקיימים שיעורי עברית, שבתות עיון עם רבנים מישראל, מאמריקה ומצרפת, וארגנו גם ועידה גדולה שעסקה בישראל. בשנה האחרונה נתקלנו בקשיים כלכליים, אבל בקרוב נחדש את הפעילות, אם ירצה השם".
פרנצ‘סקו לטורו עצמו לא נולד יהודי. "בגיל 14 או 15 התחלתי לחוש זרות, תחושה שאני פשוט לא שייך לעולם הקתולי ולא שותף לרעיונותיו", הוא מספר. "במקביל התחלתי להתעניין ביהדות. כמוזיקאי, שאיפת חיי הייתה להפוך לפסנתרן, לא ליהודי. אבל המשיכה ליהדות הייתה חזקה. הבעיה היא שהאזור הזה אינו רומא או פריז, שם יש קהילות גדולות שאפשר להתחבר אליהן. כאן אין אף אחד".
הגיור, הוא אומר, היה מבחינתו רק צעד טכני ומתבקש: "אולי אנו גלגול נשמותיהם של אבותינו שהוכרחו להתנצר או נרצחו באוטו דה פה, וכעת חזרו להיות יהודים". לאחר שהתקשר כמה פעמים לרבנות ברומא ולא נענה, הגיע לטורו אל הרב שלום בחבוט, שכיהן אז כרב קהילה בבירת איטליה.
"הוא שאל אותי אם אני נשוי. עניתי לו שיש לי חברה לחיים, ושגם היא חשה קרבה ליהדות ורוצה לצעוד עמי בדרך הזו. הוא הבטיח לעזור לנו". "באותן שנים הייתי אחראי על הגיורים בבית הדין של רומא", מספר לי הרב בחבוט בן ה־70.
"כשהתקשר אליי אדם שהציג עצמו בשם פרנצ‘סקו לטורו, השם נשמע לי מוכר. נזכרתי ששנים רבות קודם לכן פנה אליי מוזיקאי בשם זה, שחיפש מישהו שיקליט בשבילו את תפילת ‘אל מלא רחמים‘ בנוסח האשכנזי. אמנם אני ספרדי, יליד לוב, אך הכרתי את הנוסח האשכנזי היטב והסכמתי להקליט אותו. כעת הצטלבו דרכינו שנית".
באותה תקופה עבד לטורו על פרויקט מוזיקלי מיוחד במינו, שבמסגרתו חקר וקיבץ אוסף מרשים של יצירות שחוברו במחנות הריכוז במלחמת העולם השנייה. הוא מספר כי השלטון הפשיסטי באיטליה בימי המלחמה לא היה אכזר כמו השלטון הנאצי ששרר במדינות אירופיות אחרות. היהודים הוגלו אמנם לארבעה מחנות ריכוז בדרום איטליה, אך היו אלה מחנות פתוחים למחצה, שבהם יכלו לעבוד ולהתפרנס. בכל שבוע הגיע אליהם רב מרומא (סבו של מי שמכהן היום כראש הקהילה ברומא, ריקרדו פצ‘יפיצ‘י), כדי לקיים תפילה משותפת ולימוד. אחד המחנות, ששכן בקלבריה, חוסל לקראת סוף המלחמה והיהודים נשלחו לאושוויץ.
"ההתקרבות ליהדות כבר בשלה אצלי בזמן שעבדתי על הפרויקט הזה, אך גילוי היצירות שנכתבו בשואה בהחלט תרם לכך", מספר לטורו. "אספתי מכל הבא ליד - מוזיקה יהודית ולא־יהודית, יצירות שחוברו בידי נזירים, ישועים, חיילים, בסקים ומי לא. לפני כמה ימים שיגרתי לאפיפיור פרנציסקוס מכתב ובו סיפרתי לו שגיליתי יצירות של שני נזירים פרנציסקנים שהוצאו להורג בשל התנגדותם לנאצים. אני רואה חשיבות עצומה בכך שדווקא אני, קתולי שהפך ליהודי, מוציא לאור את המוזיקה הזו. זו אינה רק מצווה, זה ממש ‘תיקון עולם‘" - וגם את המילים האלה הוא אומר בעברית צחה.
לאחר שלטורו סיפר לרב בחבוט על קורותיו, הזמין הרב אותו ואת בת זוגו לרומא וחקר אותם ממושכות. "הזהרתי אותם שתהליך הגיור יכול להימשך שנה ויכול גם עשר שנים", הוא מספר. "הם התחילו להגיע לעתים קרובות לרומא, מרחק של יותר מ־400 ק"מ. אחרי שנה וחצי הם סיימו את תהליך הגיור. אמרתי להם שבמצב הנוכחי צפויים להם בברלטה חיים יהודיים אומללים, והצעתי להם להקים קהילה באזור".
לטורו הרים את הכפפה. בסיועו הצמוד של הרב בחבוט החל לפרסם בערים ובעיירות בכל האזור על חידוש היישוב היהודי בטראני. "עודדתי אותו להמשיך כי ידעתי שיש בסביבה אנשים רבים מצאצאי האנוסים", אומר הרב בחבוט. "אמרתי לו שכפעולה ראשונה, עליו להחזיר את בית הכנסת העתיק לידי היהודים". וכך היה. לטורו קיבל את בניין בית הכנסת לידיו והכשיר אותו לחזרה לייעודו המקורי.
"עד אז חשבתי שאני היחיד בכל האזור שרוצה להפוך ליהודי", הוא אומר. "התברר שטעיתי. יש מאות שעברו תהליך דומה. לאחר שפתחתי את בית הכנסת התחילו להגיע אליי אנשים מבָּארי, מלצ‘ה, מסיציליה וממנפרדוניה. הגיעו אפילו כמה משפחות מרומא שסיפרו לי שאבותיהן שרדו בימי המלחמה לאחר שנמלטו לטראני ומצאו מקלט בבתי מקומיים. הרבה שמות משפחה יהודיים מגיעים מטראני. שם המשפחה הנפוץ ‘מיטראני‘ מדבר בעד עצמו".
כיום מונה הקהילה ארבעים משפחות מערים שונות במחוז פוליה. "לא בכל שבת יש כאן מניין, אבל בשבתות מיוחדות, כמו שבת ‘זכור‘ או שבת שמסיימים בה את אחד החומשים, יש יותר ממניין אנשים המגיעים מכל רחבי הארץ. את החגים אנו מציינים פעם כאן ופעם בבית הכנסת בסן־ניקנדרו. האוכל הכשר מגיע מרומא, ואנו מזמינים טבחית שתבשל בשביל כל האורחים. ההקפדה על שמירת השבת היא מלאה. אמנם אנחנו לא קהילה אוטונומית אלא מסונפים בינתיים לזו של נאפולי, אבל בכל החגים הקהילות הגדולות שולחות לנו רב או ‘משכיל‘ (חכם, מורה) שיהיה איתנו, ינהל את התפילות וייתן שיעורים".
מפרנצ‘סקו לטורו התגלגל הסיפור הלאה. מודעה אחת שפרסם בעיתון שינתה את גורלה של משפחת פליארה מברינדיזי. יהודה פליארה ובני ביתו השלימו כבר את תהליך הגיור. זה שנתיים שהם מקיימים אורח חיים יהודי מלא, תוך הקפדה רבה על כשרות, שבת ויתר המצוות שאפשר לקיימן כיהודים כמעט־יחידים בעיר.
אבל הקשר של יהודה ליהדות החל עוד הרבה קודם לכן. "גדלנו כנוצרים לכל דבר", מספרים בני הזוג פליארה כשאני יושב איתם לארוחת ערב כשרה למהדרין על טהרת המטבח הדרום־איטלקי המתובל. "אבל משום מה", ממשיך יהודה, "ובלי לדעת דבר על גורל משפחתי, הרגשתי מגיל צעיר משיכה ליהדות. התחלתי לקרוא היסטוריה יהודית, על מדינת ישראל ומלחמותיה, על התנועה הציונית, המצב במזרח התיכון, הכול". "לפני שנישאנו", מספרת מריה, "הוא אמר לי שאינו מעוניין להתחתן בכנסייה, וגילה לי שהוא לומד יהדות".
אני שואל את יהודה האם חשד שמשפחתו היא מצאצאי האנוסים. מריה מקדימה אותו: "יהודה גדל בבית אחותה של סבתו, והיא גילתה לו שסבתה נהגה לאפות לחם מדי יום חמישי, לבצוע חתיכה ולזרוק לתנור או להשליך לחתולים. אחרי חקירה ודרישה הוא הבין שמדובר במעין טקס של הפרשת חלה שנהגו לבצע במשך דורות".
"במשפחה שלי היו מסורות שאיש לא ידע את מקורן, וכולם היו בטוחים שמדובר במנהגים קתוליים", אומר יהודה. "למשל, כאשר נפטר בן משפחה נהגו לכסות את המראות בבית. בנוסף לכך סיפרה לי אחות סבתי שמדי שנה, במשך שלושה שבועות בחודש יולי, נהגו להימנע מלרחוץ בים, לצאת לטיולים או לבילויים, כי מדובר בימים עצובים.
"התברר לי שכמונו, גם רבים אחרים מתושבי העיר מקיימים מנהגים שונים שאין הם יודעים כלל מה מקורם. אני כבר לא מדבר על הדלקת נרות בימי שישי, שהייתה תופעה רווחת, אבל איך תסביר את העובדה שבדרום פוליה יש בתחילת דצמבר איזה חג לכבוד המדונה, ובו נוהגים לטגן כדורי בצק שריחם יוצא למרחוק?
"די גם להביט בספר הטלפונים כדי להיווכח בקיום עקבות יהודיים. שמות כמו טדסקו, ספניולטו, סבתו, ויטאלה, לופז, זכריה ואליה הם בעלי שורשים יהודיים, שלא לדבר על כהן, שאותו כותבים ב־Gh. קח למשל את השם היהודי קלונימוס, שפירושו ‘שם טוב‘: בדרום פוליה, שם שלטה הכנסייה הביזנטית והדיאלקט הוא יווני, השם הזה הפך ל‘קאלו‘. בבָּארי, שם שלטו הקתולים והשפה היא לטינית, ‘שם טוב‘ מתורגם ל‘בלומו‘ או ‘בלנומו‘. כעת צא וראה כמה ‘בלנומו‘ יש בבָּארי".
משיכתו של יהודה ליהדות קרמה עור וגידים, והוא ומשפחתו החליטו לעשות מעשה ולהתגייר. הם לא שיערו לאיזה סבך של ביורוקרטיה הם נקלעים ושיעברו עוד עשר שנים לפני שיושלם תהליך גיורם כדת וכדין.
"התקשרתי לקהילה ברומא, ובהתחלה התעלמו ממני לחלוטין. בפעם הרביעית ענתה לי מישהי ששאלה היכן אני גר. אמרתי שבברינדיזי. תגובתה הייתה: ‘שכח מזה. לו לפחות היית גר ברומא היה על מה לדבר, אבל בברינדיזי? הרי אין שם יהודים בכלל‘. לא התייאשתי. המשכתי ללמוד בכוחות עצמי, ומדי יום חשתי יותר ויותר קרבה ליהדות. אט־אט התחלנו לשנות את אורח חיינו, להקפיד על כשרות ולשמור שבת. התקדמנו צעד אחר צעד".
"התקשרנו לכל הרבנויות באיטליה - לרומא, למילאנו, לנאפולי", מספרת מריה. "היה לנו חשוב מאוד שהילדים יגדלו כיהודים. חשנו כלפיהם אחריות. כשיעקב נולד, התקשרתי לרומא וביקשתי שישלחו מוהל. הם סירבו. ‘למה לך?‘ שאלו אותי. בסופו של דבר נתנו לי מספר טלפון של רופא יהודי שהסכים לבוא, והוא אכן בא ביום השמיני ומל את יעקב. זה היה יום מיוחד מאוד בשבילנו. הוא אפילו לא לקח כסף, רק את מחיר הטיסה".
הצעד המשמעותי הבא בחייהם הגיע בעקבות צירוף מקרים מופלא. נראה שאלוהים כאילו קרא לך לשוב אל מקורותיך, אני אומר למשמע סיפורו של יהודה. "כשיעקב ובתנו השנייה, רוזה, היו בני שבע־שמונה, שלחתי מכתב כלשהו לעיתון. כשהוא פורסם, שמתי לב שבאותו עמוד מופיעה מודעה המבשרת שבברינדיזי תתקיים ועידה יהודית בנושא ‘שבע מצוות בני נח‘, ושהנואם הראשי יהיה הרב שלום בחבוט מרומא. החלטנו לנסוע לוועידה, והנסיעה הזו שינתה את חיינו".
"זה היה ממש משמיים", מספר לי הרב בחבוט. "ידעתי שיש בדרום איטליה משפחות רבות שרואות את עצמן כצאצאי האנוסים, אבל כשלטורו ואני החלטנו לקיים ועידה בברינדיזי, בכלל לא חשבתי שיש בה יהודים. הכרתי רק יהודייה־אמריקנית שהתגוררה בעיר, שרה פרקר".
לאחר ההרצאה ניגשו אליו יהודה ומריה, וסיפרו שהם מנסים כבר שנים להתגייר אך נתקלים בחומה אטומה. הרב בחבוט הבטיח לעזור להם. "זו הייתה הפעם הראשונה שראינו רב ודיברנו איתו פנים אל פנים, וזה היה מרגש", מספר יהודה.
"הרב בחבוט ולטורו סיפרו לנו על חידוש החיים היהודיים בטראני, אז התחלנו לנסוע לשם לחגים ולשיעור השבועי שהרב נתן במקום. אחרי שהוא עבר לשמש כרבה הראשי של נאפולי, החלטנו לנסוע לשם מדי שבועיים לשבת, ארבע שעות נסיעה לכל כיוון, כדי להיות במחיצת קהילה יהודית. נהגנו להישאר שם גם למחרת, כדי שהילדים יוכלו ללמוד עברית ויהדות בבית הספר היהודי של יום ראשון. כך עשינו במשך שלוש שנים, ובינתיים גם שרה פרקר לימדה את הילדים יהדות ועברית.
"כשהרב בחבוט עזב ביקשנו מהרב לאראס, שהחליף אותו, לשלוח מורה לילדים. הוא צחק ואמר: ‘אין לי מורה לשלוח לכם לברינדיזי‘. היות שרצינו שהילדים יבלו במחיצת ילדים יהודים, שלחנו אותם למחנה קיץ בטריאסטה. כשהם גדלו שלחנו אותם למחנה של בני עקיבא המשותף לילדים מרומא וממילאנו".
בינתיים המשיכו בני הזוג בניסיונותיהם להתגייר. ברבנות של רומא אמרו להם שלשם כך עליהם להשתייך לקהילה יהודית, ושאלו מדוע שלא יעברו לרומא או לנאפולי. "אבל אני עובד כאן כעורך דין", אומר יהודה, "ומריה עובדת במפעל משפחתי ואין לנו אפשרות לעזוב. אני מקווה שברבות הימים יעקב ורוזה יעלו לישראל, ואנחנו נבוא בעקבותיהם". כאמור, רק אחרי עשר שנים השלימו בני משפחת פליארה את הגיור בבית הדין של הרב בחבוט. בעקבותיהם באו רבים אחרים, שחלקם כבר השלימו את התהליך, וחלקם עדיין בעיצומו.
סיפור של גיור מסוג אחר התפתח באיטליה כבר לפני כמאה שנה, כשעיירה חקלאית קטנה, סן־ניקנדרו, עשתה היסטוריה: לראשונה בתולדות אירופה המודרנית, קהילה קתולית קיבלה על עצמה את היהדות באופן קולקטיבי.
הכול התחיל בשלהי מלחמת העולם הראשונה, כשדונאטו מאנדוציו, חייל בן העיירה, נפצע בחזית האוסטרית ואושפז בבית חולים בצפון איטליה. בעת שהותו שם קרא מאנדוציו מכל הבא ליד, וכשחזר לעיירתו ב־1919 הפך שם לאטרקציה: הוא היה אחד היחידים בסן־ניקנדרו שידעו קרוא וכתוב, ורבים מתושבי המקום באו להקשיב לסיפורים שהקריא להם ולשטוח בפניו את צרותיהם. כך קנה לו מאנדוציו אוהדים רבים, ואף חסידים של ממש.
באחד הימים הביא לו מישהו מבני העיירה ספר תנ"ך באיטלקית. באותה תקופה ‘כתבי הקודש‘ היחידים באזורים העניים של איטליה היו ספרי הברית החדשה בלטינית, כך שאפילו המעטים שידעו לקרוא נאלצו להיעזר בכמרים כדי ללמוד אותם.
מאנדוציו קרא את התנ"ך הישן בשקיקה, והתאהב בדמויות שבו. הוא החל לתהות מדוע אין הנוצרים מקיימים את הכתוב בספר שבו הם מאמינים, וכיצד ייתכן שהם מרשים לעצמם לאכול חזיר ולהדליק אש בשבת. לאחר ויכוחים עם כומר הכפר הגיע למסקנה שהיהדות היא הדת האמיתית, ושתפקידו בחיים מעתה ואילך הוא להפיץ את בשורתה בקרב חסידיו. מאנדוציו החל לקרוא באוזני בני העיירה את פרקי התנ"ך, והללו תהו היכן נמצא אותו עם מופלא שמתואר בספר.
תשובתו של מאנדוציו הייתה כי העם היהודי חלף מן העולם, והיום הוא רק היסטוריה. אבל היה לו חזון: "עלינו לפעול כדי לחדש את היהדות בעולם. הבה נחיה לפי צווי התנ"ך". וכך, חבורה שלמה של בני סן־ניקנדרו גזרו על עצמם איסורים ומנהגים על פי התורה. הם נמנעו מאכילת נבלות וטרפות, יום השבתון הועבר מיום ראשון לשבת, וחפצי האמנות הנוצרית, הקמעות והאיקונין הושלכו.
בספרו של ג‘ון דיוויס ‘יהודי סן־ניקנדרו‘ מתואר כיצד בתחילת שנות השלושים הגיע למקום סוחר יהודי, והבחין במנהגים יוצאי הדופן. כששמע את סיפורה של העיירה, אמר לאנשיה: "אבל יש הרבה יהודים באיטליה! יש קהילות ויש רבנים שיוכלו ללמד אתכם ולהובילכם בשבילי היהדות".
תדהמתם של מאנדוציו וחבריו הייתה גדולה, והם מיהרו לשגר איגרות לרבני טורינו, פירנצה ורומא, ולספר להם על המנהגים שקיבלו על עצמם. נקל לשער כי האיגרות הללו התקבלו אצל המכותבים בהרמת גבה ובפקפוק. באותה תקופה החל היטלר לצבור עוצמה פוליטית, חוקי הגזע קיבלו תאוצה והכנסייה הקתולית שיתפה פעולה עם הרודן בניטו מוסוליני. בהתאם לכך, התשובה שקיבל מאנדוציו הייתה כי אין זה זמן נוח כדי להפוך ליהודי.
כשמאנדוציו התעקש, ניאותו רבני רומא לשלוח מורים, ספרי קודש וסידורי תפילה, כדי ללמד את בני סן־ניקנדרו יהדות. בסופו של דבר עברו תושבי העיירה גיור, ורבים מהם אף עלו לישראל. כיום מתגוררים צאצאיהם בצפת ובסביבתה, ואחת מהם, סטודנטית לקולנוע, אף הפיקה סרט דוקומנטרי על מסע השורשים שערכה לסן־ניקנדרו. מאנדוציו עצמו לא עלה לישראל.
במרץ 1948 הוא נפטר ונקבר בעירו כיהודי בשם לוי מאנדוציו. על מצבתו – השוכנת לצד קברים נוצריים, אבל במרחק מה מהם - נחקקו שני מגני דוד ומתחת להם המילים: "חי כעובד אלילים עד 1930, אבל בהתגלות אלוהית נקרא על ידי האל בשם לוי, והוא הפיץ בסלע חשוך זה איחוד השם ומנוחת השבת".
כיום מורכבת קהילת סן־ניקנדרו מארבעים נשים השומרות על מצוות היהדות ועברו גיור מלא, ומכמה גברים שנשארו קתולים מבחינה פורמלית. ראש הקהילה היא גראציה גואלאנו (29), שהעברית המצוינת בפיה היא תוצאה של לימודי יהדות בישיבה ברומא ושני קורסים ללימודי יהדות באוניברסיטה העברית בירושלים.
"סבתא שלי נמנתה עם בני קהילתו של מאנדוציו", מספרת גואלאנו. "כל ימיי גדלתי כיהודייה לכל דבר, אולם למעשה לא הייתי יהודייה שכן סבתי לא התגיירה. בגיל 23 עברתי גיור, והיום אני יהודייה ממש". לפני פחות משנה סיימה את לימודיה ברומא, שם גם עבדה כמורה בבית הספר של הקהילה היהודית. היום היא מלמדת את ילדי הקהילה בסן־ניקנדרו תורה ויהדות, אף שחלקם הגדול אינם יהודים לפי ההלכה.
גואלאנו מספרת כי לפני 15 שנים רצו בני העיירה להקים בית כנסת, אך איחוד הקהילות ברומא סירב להעניק להם סיוע. "אמרו לנו, ‘אתם אינכם קהילה אמיתית כי אין לכם מניין‘. נאלצנו לאסוף כסף בעצמנו ולבנות בית כנסת קטן, ובמקום מתקיימות תפילות מדי שבת, אם כי ללא מניין. אני מקווה שתהליך הגיורים יימשך, ויהיו לנו עוד גברים יהודים שישלימו מניין".
יש אנטישמיות בסן־ניקנדרו?
"ממש לא. כולם מכירים כאן את כולם, הרי נולדנו פה וכולנו משפחה אחת גדולה".
קשה לאמוד במדויק את היקפה של תופעת ההתייהדות בדרום איטליה של ימינו, אולי בגלל האנטישמיות הגואה ואולי מתוך הרצון היהודי התמידי לשמור על פרופיל נמוך. אפילו הרב בחבוט מתקשה לספק מספרים, אבל מעריך ש"יש הרבה צאצאי אנוסים, ויש כאלה ששומרים כל מיני מנהגים, כמו הימנעות מערבוב בשר וחלב". סבו של הרב בחבוט עלה לארץ ישראל ממרוקו בסוף המאה ה־19.
בנו, יליד ירושלים, נשלח לטריפולי להורות עברית בבית הספר היהודי. משם עברה המשפחה לתוניסיה, וכששלום בחבוט היה בן 10 היגרו הוריו לאיטליה. כשבגר למד בבית המדרש לרבנים של טורינו והוסמך לרבנות, שימש כרבה של בולוניה ואף הספיק לגור במשך חמש שנים בירושלים. לאחר שהשלים לימודי פיזיקה עבד כמרצה באוניברסיטה של רומא, עד שלפני ארבע שנים התבקש לכהן כרבה הראשי של נאפולי.
בנאפולי הקים הרב בחבוט מחדש את בית הכנסת שנסגר, והחל לפעול בקרב הקהילות הקטנות של דרום איטליה. לאחר שהכיר את לטורו ופליארה, הבין כי מדובר רק בקצה הקרחון של תופעה. הוא החליט לסייע למתייהדים, ובשנים האחרונות יותר ממאה איש עברו בבית דינו גיור אורתודוכסי. בחבוט נחשב לרב מחמיר, כך שגיוריו מקובלים על כולם. לפני חודשים אחדים הוא התאלמן מאשתו השנייה, ועבר בגפו לוונציה. בדרום איטליה יש רבים שחוששים שכעת, בלא עזרתו הצמודה, יתקשו לעבור את תהליכי הגיור.
איך אתה מסביר את קיומה של תופעת ההתגיירות, בזמן שבאירופה האנטישמיות הולכת וגוברת?
"אספר לך סיפור: יום אחד
"חבל שדווקא בקהילות שלנו יש מי שמתלוננים על ‘היהודים החדשים‘, וסבורים שאין מקום לחדשים מקרוב באו. לרוב, אלה שטוענים כך בעצמם אינם שומרי תורה ומצוות. הם אינם מבינים שזו שליחות. יהודה פליארה ממלא שליחות קדושה מהמדרגה הראשונה. תחשוב כמה אותו יהודי שנאנס להתנצר לפני 550 שנה היה שמח לדעת שמצאצאיו יצאו בכל זאת כמה יהודים. זו אינה המרת דת אלא שיבה ליהדות, החזרת העטרה ליושנה במלוא מובן המילה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם