60 שנה אחרי: נזכרים בגיבורי "עסק הביש"
ד"ר יוסף מרזוק, שאחיו משה נשפט ועלה לגרדום במצרים חושף את המאמצים של בכירי מערכת הביטחון לטשטש את הפרשה. "לא המדינה פגעה בנו", הוא אומר, "אלא מנהיגים אטומי לב"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אחרי קריירה רבת שנים והישגים כמיקרוביולוג, התיישב מרזוק כדי לגולל בכתב את סיפורו של אחיו, שהפך עם השנים להיות גם סיפור חייו. הספר ‘את אחי אנוכי מבקש‘, שיצא לפני כמה חודשים (בהוצאת א.ר.ת ביוגרפיות), איננו הספר הראשון העוסק בפרשיית ‘עסק הביש‘ שטלטלה את מדינת ישראל במש שנים ארוכות, ובכל זאת, מרזוק חש שיש לו מה להוסיף.
"אם תעבור על כל הספרים שנכתבו בנושא, תראה שכמעט אף אחד מהם לא מתייחס לפן האישי של משתתפי המבצע. רוברט דסה, אחד האסירים שישבו בכלא המצרי, התייחס בספר שכתב בעיקר לצד שלו, והספר ‘מבצע סוזאנה‘ מזכיר בעיקר את ארבעת האסירים שהשתחררו לאחר מלחמת ששת הימים. אין שם התייחסות לשמואל עזר ולאחי משה. לכן חשתי צורך להביא בספרי גם את הפן הזה".
יוסף מרזוק מסוגל לשחזר כמעט במדויק את השיחות שניהל עם אחיו לפני מעצרו בידי שלטונות מצרים, באוגוסט 1954. מעבר לסיפור האישי והמשפחתי, למרזוק חשוב לתקן עוולות שנעשו, לדעתו, בתיעוד ההיסטורי של פרשת עסק הביש. אחת מהן קשורה להתנהלות האישית של אחיו בפרשה. כדי להבין את התיקון שהוא מבקש לעשות, צריך לחזור כמה עשרות שנים אחורה.
בתחילת שנות ה־50 הוקמה בחיל המודיעין הצעיר של צה"ל יחידה 131, שנועדה לסייע ליהודי מצרים בזמן מלחמה וסכנה, וגם להיעזר בהם להשגת מידע מודיעיני. שליחי היחידה הגיעו למצרים במטרה לאתר צעירים יהודים מתנועות הנוער הציוניות שישמשו רשת ריגול. בין חמשת המגויסים באלכסנדריה היה שמואל עזר, מהנדס חשמל צעיר, ואחד משלושת המגויסים בקהיר היה הרופא משה מרזוק.
חבורה קטנה, ובה מרזוק, נשלחה לישראל כדי לעבור קורס מודיעין מיוחד. עם שובם למצרים הם המתינו לאות שיכניס אותם לפעילות בשעת חירום. ביולי 1954, כשגברו הסימנים לכך שהצבא הבריטי עומד להתפנות מתעלת סואץ, התקבלה החלטה בחיל המודיעין לחבל בחשאי במתקנים מערביים במצרים, כך שהפעולה תיראה כאילו נעשתה בידי מחתרת לאומנית מצרית. המטרה הייתה לפגוע ביחסים בין מדינות המערב למצרים, ולעכב את יציאת הבריטים משם.
בשליחות ראש אמ"ן בנימין ג‘יבלי הורה מוטק‘ה בנצור, מפקד יחידה 131, להפעיל את רשת הריגול המצרית. בפועל רק חוליית אלכסנדריה יצאה לדרך. אנשי הקבוצה הטמינו מטעני חבלה בתא דואר בעירם ובספריות האמריקניות שם ובקהיר, וגרמו לשריפות. ניסיון חבלה נוסף בבית קולנוע באלכסנדריה נכשל לאחר שמטען תבערה התלקח בטרם עת בכיסו של פיליפ נתנזון, והוא נעצר במקום. בכל פעולות החבלה לא היו קורבנות בנפש.
זמן קצר לאחר נתנזון נעצרו בזה אחר זה חברי התא מאלכסנדריה, ובעקבותיהם גם אנשי התא הקהירי, והועמדו לדין. ראשי החוליות, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נידונו למוות והוצאו להורג בתלייה בינואר 1955. שני חברים אחרים נידונו למאסר עולם, ועוד ארבעה לתקופות מאסר של 7 עד 15 שנים.
מאיר מקס בינט, איש מודיעין ישראלי שפעל במצרים בנפרד מאנשי החוליה, התאבד בכלא לאחר חמישה חודשים של עינויים וחקירות. מרזוק טוען בספרו שהסיבה לכך שהחוליה הקהירית לא הופעלה הייתה שאחיו משה סירב להוציא אותה לדרך, לאחר שהבין את בעייתיות ההוראה שקיבל. "כשמוטק‘ה בנצור הזמין את מפקדי החוליות לפריז בסוף מאי 1954, גם אני הייתי שם.
הגעתי לעיר כדי לפגוש את משה בענייני ירושה בעקבות מות אבינו. בפגישות של בנצור עם משה הוא עדכן אותו על הכוונה להפעיל את החוליה שלו. מהמידע שאספתי מאחרים וגם מהיכרותי עם אחי, אני מניח שהוא התנגד לכך נחרצות, משלוש סיבות: החברים בחוליה לא גויסו לשם כך, הם לא הוכשרו באימוניהם להפעיל אמצעי חבלה, וגם לא היו בידיהם חומרי חבלה תקניים. אני מניח שבנצור התעקש לבצע את הפעילות בכל זאת ושהיו ביניהם חילוקי דעות חריפים. אגב, גם שבתי טבת כותב זאת בספרו על הפרשה.
"אני עצמי ראיתי את אחי חוזר מאחת הפגישות הללו רותח מכעס, אבל הוא כמובן לא רצה להגיד לי על מה כעס. בסופו של דבר בנצור שחרר את משה מתפקידו, אבל הוא, אף שהמתינה לו בארץ משרה של רופא בבית החולים בילינסון, חזר למצרים, כנראה כדי לוודא שלא יפעילו את הפקודים שלו בניגוד לעמדתו".
התנגדותו של מרזוק להפעלת החוליה, ודאגתו לכך שהתא הקהירי בפיקודו יישאר רדום, לא הצליחו למנוע את כישלון הפעולה ואת תפיסת הרשת כולה. שליח מהארץ, אברי אלעד שכונה ‘פול פרנק‘, הגיע למצרים והורה להפעיל את חברי התא האלכסנדרוני גם בקהיר וגם באלכסנדריה.
"אני לא חושב שהרבה אנשים שקראו את הספרות בנושא ‘עסק הביש‘ שמו לב לכך שהפעולה בקהיר התבצעה בידי אנשי אלכסנדריה", אומר מרזוק. "מתייחסים לעובדה הזאת כאל דבר טריוויאלי ושוכחים ש־220 ק"מ מפרידים בין שתי הערים. זה הרי אבסורד, שהגיעו במיוחד מאלכסנדריה כדי לבצע פעולה בקהיר".
אברי אלעד היה מי שהביא לחשיפת הרשת: הוא היה סוכן כפול, והסגיר את חברי החוליות לשלטונות מצרים. "אלעד דאג להכיר את אנשי קהיר, למרות הצורך הבסיסי במידור. הוא לחץ שיכירו לו את משה, וידע דברים שלא היה צריך לדעת", אומר מרזוק. "פסק הדין שניתן בסוף המשפט היה מוכן מראש. המצרים ידעו מי המפקדים של קהיר ומי של אלכסנדריה, למרות שגם משה וגם שמואל כבר סיימו את תפקידם בעת ביצוע הפעולות".
שנתיים לאחר הפרשה נשפט אברי אלעד בישראל על מסירת מסמכים לגורמים עוינים, אבל לא על חלקו ב‘עסק הביש‘. לאחר שריצה תקופת מאסר של עשר שנים היגר לארצות הברית ונפטר שם ב־1993. נפילת הרשת עוררה מהומה פוליטית בישראל, כשהשאלה המרכזית שעלתה הייתה מי בדרג הגבוה נתן את ההוראה לראש אמ"ן בנימין ג‘יבלי להפעיל את החוליות במצרים. ועדת חקירה שמינה ראש הממשלה משה שרת לא הגיעה למסקנה ברורה, ולימים התברר שהמסמכים שהוגשו לה היו מזויפים.
שר הביטחון פנחס לבון, שג‘יבלי האשים אותו בנתינת ההוראה, התפטר מתפקידו בעקבות פעילות ועדת החקירה אך טען בתוקף שלא הוא נושא באחריות. הפרשה המשיכה להעסיק את צמרת המדינה, וב־1963 אפילו הביאה באופן עקיף לפרישתו של דוד בן־גוריון מראשות הממשלה.
הרצון להשתיק את המחדל גרם לכך שבכירים ישראלים, ובעיקר שר הביטחון משה דיין - הרמטכ"ל בזמן ‘עסק הביש‘, ומי שכנראה באמת נתן את ההוראה - לא התאמצו לשחרר את האסירים מהכלא המצרי גם לאחר מבצע קדש, כשבידי ישראל היו כ־5,000 שבויים מצרים. רק באוגוסט 1961 שוחררו מאיר זפרן ומאיר מיוחס, לאחר שריצו את מלוא עונשם - שבע שנים.
שאר האסירים שוחררו בחשאי במסגרת חילופי שבויים לאחר מלחמת ששת הימים, בינואר 1968, והגיעו לישראל דרך אירופה. שחרורם יצא לפועל רק לאחר שראש המוסד מאיר עמית איים להתפטר מתפקידו אם לא ייכללו בעסקה. שר הביטחון משה דיין אמר לימים לאסירים שאם הדבר היה תלוי בו, הם היו ממשיכים לשבת בכלא המצרי. דבר השחרור, אגב, נשאר חשאי עד 1971.
ניסיונות ההשתקה הביאו להתעלמות לא רק מהאסירים שישבו בכלא המצרי, אלא גם מבני משפחותיהם של שני העולים לגרדום. יוסף מרזוק היה חייל כשאחיו משה נעצר במצרים. על המעצר הוא קרא בעיתון. איש מאגף המודיעין בצה"ל לא עדכן אותו במה שהתרחש, וגם כשאחיו הוצא להורג, מפקדי הבסיס שבו שירת לא הפגינו כלפיו אמפתיה. כחייל בודד בארץ הוא ישב שבעה בחדר עלוב, על מיטה צבאית. רק כמה ימים אחר כך זכה להתייחסות ממלכתית, כשקיבל מכתב תנחומים מהנשיא יצחק בן־צבי.
גם כשהאם השכולה עלתה ארצה ממצרים, חודשים ספורים לאחר הוצאתו להורג של בנה, אף נציג של אגף המודיעין או של משרד הביטחון לא דאג לקבל אותה. לאחר כמה שבועות היא הוזמנה לפגישה עם אשת הנשיא, רחל ינאית בן־צבי. למרות הכאב האישי, מרזוק לא כועס על מדינת ישראל.
"אני מבדיל בין רשויות המדינה לבין אנשים פרטיים במערכת שהתנהגו באופן פוגע. לשמחתי, היום מתנהגים אחרת. תראה איך חיבקו את המשפחות של שלושת הנערים שנחטפו. למדנו את הלקח, אנשים תיקנו את דרכם, ומבחינתי זו המדינה האמתית.
"כשאמא שלי הגיעה לארץ ולא זכתה ליחס, זו לא הייתה המדינה אלא מנהיגים אטומי לב. הם טענו שנהגו כך כדי שהאסירים לא ייחשפו כחיילים, אבל זה לא היה נכון, כי המצרים כבר ידעו שהם חיילים והיו להם המספרים האישיים שלהם. ההתעלמות נועדה רק כדי להגן על המנהיגים עצמם".
התעלמות רשויות המדינה מעולי הגרדום באה לידי ביטוי גם בסוגיית הנצחתם של ‘קדושי קהיר‘. ועדה ציבורית שהוקמה לצורך כך החליטה כבר ב־1955 לטעת חורשה לזכרם, אבל כשמרזוק ניסה לקדם את הנטיעה, הועבר לו מאגף המודיעין מסר המזהיר שלא יעז להעלות את הנושא בגלוי, כדי לא לפגוע בביטחונם של האסירים שעדיין יושבים בכלא המצרי. מרזוק קיבל את הדין, אבל המשיך לדון בנושא עם משרד הביטחון ואף ניסה לרתום לכך את רעיית הנשיא ולפנות ישירות לראש הממשלה - אך ללא הועיל.
רק ב־1964, תשע שנים לאחר שהוחלט על נטיעת החורשה, קיבל מרזוק ממזכירו הצבאי של ראש הממשלה מכתב האומר כי למוסדות הביטחוניים אין התנגדות לנטיעת היער, בתנאי שלא יינתן לכך כל פרסום. בהתאם לדרישת משרד הביטחון התקיים במקום טקס מצומצם ובו כמאה מוזמנים בלבד, ללא כל סיקור תקשורתי.
"אין לי ספק שהעיכוב בנטיעת החורשה נבע מהשתקה", אומר מרזוק. "אמרו שאם רק יזכירו את שמות חברי המחתרת, המצרים עלולים לפתוח מחדש את משפטם. זה היה בלוף, אבל אני אכלתי אותו, כי לא רציתי שיישב לי על המצפון שבגללי פתחו מחדש את המשפט".
מאבקו הבא של מרזוק היה להעלאת ארונותיהם של אחיו ושל שמואל עזר ארצה. הזדמנות ראשונה לכך נוצרה לאחר מבצע סיני, אך כשם שישראל לא ביקשה את שחרור אסירי המחתרת תמורת השבויים שבידה, היא גם לא העלתה את עניין גופותיהם של הנידונים למוות. גם בשנת 1968, כששוחררו ארבעת האסירים, לא דובר על העלאת הגופות.
בשנת 1974 החל משא ומתן בין ישראל למצרים בנושא חיפוש גופות חללי צה"ל ממלחמת יום הכיפורים. מרזוק ואסירי המחתרת המשוחררים פנו לראש הממשלה דאז יצחק רבין, בדרישה לכלול בעסקה גם את גופות עולי הגרדום, שהועלו לדרגת סגן־אלוף לאחר מותם והוכרו כחללי צה"ל שנפלו בארץ אויב. התשובות שקיבלו ממשרד ראש הממשלה היו לקוניות ובלתי מתחייבות.
עוד שנתיים חלפו ללא כל התקדמות, ומרזוק החליט בצעד של ייאוש לשלוח מכתב אישי בערבית לנשיא המצרי אנואר סאדאת, ולבקש ממנו לסייע בהעלאת הגופות. רק באפריל 1977, כשהתבקש בשיחה טלפונית להתייצב בשדה התעופה הצבאי בשדה דב לקראת טיסה לאל־עריש, הבין מרזוק שהגופות בדרכן ארצה. כשהגיע לבית ההלוויות בתל־השומר כדי לראות את אחיו בטרם ייקבר, נדהם לגלות שאף שחלפו 22 שנים מאז פגישתם האחרונה, פניו של משה נשתמרו בדיוק כפי שנצרבו בזיכרונו.
ב־24 באפריל 1977, ו‘ באייר תשל"ז, הובאו משה מרזוק ושמואל עזר לקבורה בטקס ממלכתי, בחלקת עולי הגרדום שבפסגת הר הרצל. אמו של מרזוק כבר הייתה מבוגרת וחולה, והגיעה להלוויה כשהיא בכיסא גלגלים, אך שמחה על שזכתה להביא את בנה לקבורה בארץ. לבנו הבכור העניק יוסף את השם משה, על שם אחיו הגדול. נכדתו הבכורה משרתת היום כקצינה בחיל המודיעין, ויוסף מקווה מאוד שגם נכדו יגיע לחיל שבמסגרתו פעל אחיו בשליחותה של מדינת ישראל.
שמה המלא של אלה שושנה הוא שמואלה. היא קרויה על שם דודה, שמואל עזר, שהוצא להורג זמן לא רב לפני לידתה. אמה יפה עלתה לישראל כבר ב־1945, אבל חשה אחריות עקיפה לגיוסו של אחיה הצעיר לרשת הריגול. "אמי הייתה גדולה מסמי (שמואל) בשלוש שנים, וכשהלכה לתנועת נוער ציונית היא הייתה פורצת הדרך בביתם", אומרת אלה. "לכן היו לה נקיפות מצפון: בגללה הוא הלך לתנועה, ומשם גם גויס".
בניגוד לבני משפחת מרזוק, שעסקו רבות במאבק להנצחת יקירם, בבית משפחת עזר העדיפו להדחיק את הפרשה. "גדלתי בבית עם סוד שלא מדברים עליו. גם סבתא שלי, אמו של סמי, שהתגוררה לצדנו, לא סיפרה על זה. אמנם היו בבית שלנו פורטרט ופסל ראש שלו, וזה לא היה מובן מאליו, אבל לא דיברו. ידעתי שסבתא מקיימת אזכרה פעם בשנה אצלה בבית, אבל גם האזכרה הזאת הייתה דתית ולא באה ממקום של הכרה ממלכתית. בילדותי בכלל לא ידעתי שעדיין יש אנשים מגיבורי הפרשה שיושבים בכלא המצרי".
"אמא לא הכניסה את השכול לבית", אומרת אלה. "ב־1965, כשהתפרסם הסיפור של אלי כהן בסוריה, סבתא שלי אמרה שהוא היה חבר של סמי באלכסנדריה. אחר כך התברר לי שחברי החוליה גם שכרו דירה במצרים על שמו. כשיצא הספר על אלי כהן זה העניק זרקור, פתאום למרגל הייתה הילה. ככל שהתפרסמו יותר דברים על הפרשה, כך נחשפתי גם אני לסיפור של דוד שלי".
אלה מספרת על כאב גדול בבית המשפחה, שהתגבר עם השנים, ככל שהתבררו יותר פרטים על ‘עסק הביש‘. "ההורים שלי לא התלוננו, לא ביקרו, לא ביקשו שום דבר, לא לחצו - אבל חשו תסכול מכך שהמנהיגים בישראל לא עמדו מאחורי הפרשה, ולא הכירו בפעילות של חברי הרשת. הבית היה כואב, ועדיין, חיינו חיים נורמליים. אמא שלי לא חקרה את הנושא. זה היה בשבילה כמו פצע שאסור לגעת בו".
היחס לפרשת עסק הביש והדחקתה מהתודעה הציבורית השפיעו גם על האזכרה השנתית למרזוק ועזר, שמתקיימת בח‘ בשבט. במשך שנים רבות רק בודדים פקדו את קברם ביום השנה להוצאתם להורג. יוסף מרזוק נהג לבקש מנציגי הצבא שידאגו לשלוח עשרה חיילים, כדי שלפחות יהיה מניין לאמירת קדיש על הקברים.
בשנים האחרונות כבר עולים לקבר בתאריך הזה יותר ממאתיים איש, בעיקר צעירים. את השינוי הזה צריך לזקוף בעיקר לזכותו של אדם אחד: פרופ‘ נחם אילן.
לאילן, סגן־אלוף במילואים, אין קשר אישי או משפחתי לעולי הגרדום. הוא נולד בארץ חודשיים לפני הוצאתם להורג. במשך עשרים שנה שירת כקצין ביחידה 8200 של חיל המודיעין, ובשנת 1994 התבקש להגיע כנציג החיל לאזכרה השנתית של עזר ומרזוק בהר הרצל.
"אני מודה שמכיוון שהתגוררתי בירושלים ושירתי בגלילות, שמחתי בעיקר על שהרווחתי עוד כמה שעות שינה בבוקר", הוא אומר. "הכרתי את השמות של מרזוק ועזר, ידעתי שהם נתלו בקהיר ויכולתי להוסיף על הפרשה משפט או שניים, אבל לא יותר מזה".
כשאילן הגיע לחלקת הקבר הוא מצא שם כ־15 איש, ובהם ד"ר חיים סעדיה, אביו של יצחק סעדיה, חברו מימי התיכון שנפל במלחמת יום הכיפורים. בשיחה בין השניים התברר לאילן כי סעדיה, שגדל במצרים ולמד רפואה באוניברסיטת קהיר, היה מי שהמליץ לשליחי המודיעין בקיץ 1951 לגייס את משה מרזוק.
סעדיה ניצל את ההזדמנות כדי להכיר בין אילן ליוסף מרזוק, מה שהוביל לידידות עמוקה בין השניים ולהתגייסותו של קצין המודיעין להנצחת גיבורי הפרשה. לפני שש שנים, כשמלאו למרזוק שמונים, הוא מינה את אילן לעמוד בראש ‘הקרן להנצחת קדושי קהיר‘. הקרן הוקמה כבר ב־1991 בידי המשפחות השכולות וחבריהם של עולי הגרדום, במטרה לשמר ולהנחיל את מורשתם.
אילן, שלאחר שחרורו מצה"ל פיתח קריירה אקדמית והתקדם עד לדרגת פרופסור, התגייס למשימה. הוא החל להרצות במוסדות חינוך ובקורסים צבאיים על הפרשה, הנחה סטודנטים בכתיבת עבודות סמינריוניות על יהדות מצרים ועל עסק הביש, וגייס את הצעירים להשתתף באזכרה השנתית של עולי הגרדום.
אף שהמחקר האקדמי האישי שלו היה קשור ליהדות מצרים, והוא גם ערך ספר בנושא, אילן מודה שהגורם המכריע בהירתמותו לעניין עולי הגרדום היה היכרותו האישית עם יוסף מרזוק ועם חברי רשת הריגול שעודם חיים. "יוסף הוא איש כובש, מרשים ואצילי", אומר אילן.
"בכל רגע אני מודה על שזכיתי להכיר אותו ואת שאר האנשים. ככל שנכנסתי לתוך הפרשה גיליתי דיכוטומיה בלתי נסבלת, שבה מצד אחד אתה נחשף לכיעור הישראלי, לתחמנות ולקטנוניות, ובקוטב הנגדי אתה מוצא אנשים עם ברק בעיניים וגישה ערכית, שמעדיפה את צורכי הכלל על צורכי הפרט, וזה מרשים וכובש".
אילן מקווה שחשיפת הדור הצעיר לפרשה תסייע לשימור מורשתם של גיבוריה. "כשיוסף מרזוק שאל אותי לפני כמה שנים ‘מי יזכור אותם אחרי שנמות?‘, אמרתי שאת התשובה לכך אתן בעודו בחיים. כל הצעירים שמגיעים לאזכרה השנתית - בנים ובנות, דתיים וחילונים, תיכוניסטים ותלמידי מכינות קדם־צבאיות - שומעים לפני כן הרצאה שלי.
"הטקס הצבאי נמשך רק רבע שעה, אבל החלק החשוב הוא לא פורמלי: הצעירים מדברים עם משפחות גיבורי הפרשה. האזכרה מתקיימת בשיא החורף, וכבר קרה שהצעירים עמדו שם בגשם במשך שלושת רבעי שעה בעיניים בורקות, ולא נתנו לבני המשפחות ללכת. אם אחרי יום כזה המשפחות השכולות ושאר החברים חשים שיש לנו נוער טוב ואכפתי, והולכים הביתה נרגשים, עשיתי את היומית שלי. בני הנוער שמגיעים לאזכרה יהיו בעתיד קצינים ומנהיגים, והם יעבירו את זה הלאה".
אף שהסיפור ההיסטורי של הפרשה מרתק בפני עצמו, בעיניו של אילן חשובים יותר הלקחים והמסרים העולים ממנו, ולכן הוא מקדיש דווקא להם חלקים ניכרים בהרצאותיו. "המסר הראשון הוא ההפרדה שעושים גיבורי הפרשה בין המדינה לכמה מראשיה. מרזוק הוא לא היחיד שאמר לי: ‘יש לנו בטן מלאה על אנשים כאן, אבל את המדינה אנחנו אוהבים. פעלנו למענה ואנחנו מוכנים להמשיך לפעול למענה‘. בעיניי, היכולת לעשות את ההבחנה הזאת היא לא פחות מאצילות נפש".
לקחים אחרים קשורים למחדלי הפרשה. "בעקבות עסק הביש החליטו באגף המודיעין לא להפעיל יותר יהודים בארצות מגוריהם. בנוסף הפנימו שחייבת להיות הלימה בין הכשרה למשימה. היום ברור לכולם שההכשרה של חברי הרשת הייתה חובבנית, ושהמשימה שהם קיבלו לא הייתה הגיונית".
אבל יש גם לקח אישי אחד מפרשת עסק הביש: מגבלות הציות להוראות. "אחד מחברי הנהלת הקרן שלנו הוא לוי שאול. שאול, יליד אלכסנדריה שנעצר שם בגיל 16 וחצי, גורש לארץ ולימים הגיע כאן לדרגת ניצב במשטרה ורב־גונדר בשב"ס.
"בהרצאות שלו לבני הנוער הוא אומר: ‘את רוב חיי הבוגרים ביליתי בארגונים היררכיים, ואני אומר לכם - תמלאו פקודה, אבל לפני שאתם ממלאים אותה תחשבו ותשאלו שתי שאלות, על התכלית ועל השיטה. אם אתם מקבלים תשובה שלא מספקת אתכם, אל תוותרו. לכו עם זה עד למעלה, גם אם זה ידפוק לכם את הקידום. תעשו את זה כדי שכשתקומו מחר בבוקר ותביטו במראה, תראו פרצוף שאתם לא מתביישים בו".
מרזוק מסכים עם אילן גם בעניין זה: "אני מצפה שקצין שמקבל הוראה יחשוב רגע. זה גם אחד הדברים שאמרתי לקצין בדרגת אלוף־משנה, שבמהלך המאבק להעלאת הארונות אמר לי שצה"ל לא יעזור בהבאתם לארץ.
בחודש שבט הקרוב ימלאו שישים שנה להוצאתם להורג של משה מרזוק ושמואל עזר. פרופ‘ אילן וד"ר יוסף מרזוק כבר עמלים על ערב זיכרון והצדעה לאסירי הפרשה, בהפקת המרכז למורשת המודיעין (המל"מ). "העיקר אינו טמון בפרטי האירוע ובסימון האשמים", אומר אילן, "אלא במה שאנו, אזרחי ישראל, לוקחים מהסיפור הזה. איך הוא משפיע עלינו כאזרחים להיות פעילים וטובים יותר בכל מיני תחומים. אנחנו מכבדים את זכרם של הנופלים בכך שאנחנו פועלים ברוחם.
"בסופו של דבר, הפרשה הזאת היא אבן דרך בתולדות מדינת ישראל. ואם יש איזה טעם בשנות המאסר הממושכות של חברי המחתרת ובמותם של שלושה מהם, הרי הוא לדאוג שאותם טעויות, תקלות ומחדלים לא יישנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם