תפילות של תקווה: הצצה לאסירי האגף התורני
לתופעת העבריינים החובשים כיפה בבתי המשפט התרגלנו, אבל השאלה היא האם לדת יש פוטנציאל שיקומי גם לאחר כניסת האסיר לכלא. לקראת יום כיפור ירדנו לבדוק איך הדברים נראים מקרוב
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מתברר שבשנים האחרונות השב"ס אינו מתיר צילומי אסירים, גם כשהם מסכימים לכך. "אין לנו עניין להפוך אותם לגיבורי תרבות", היא מסבירה, "וצריך גם לזכור שכמעט תמיד יש צד שני שמעורב בסיפור ויש גם קורבנות, שכל פרסום כזה עלול לפגוע בהם".
הסיור באגף התורני של הכלא נערך לבקשתנו, לקראת יום הכיפורים. העבריין שעוטה על עצמו כיפה שחורה וזקן לכבוד השופט כבר הפך לסוג של קלישאה, אבל על פי נתונים ראשוניים שבחנו את שיעורי החזרה לכלא של אסירים (רצידיביזם בעגה המקצועית), מסתבר שאצל אסירי האגף שממשיכים לשיקום תורני מחוץ לכותלי הכלא, האחוזים יורדים פלאים.
לא מדובר באגף שיקומי של ממש, אבל מטרת השיעורים והפעילויות הבלתי פורמליות ברורה - הנחלת ערכי מוסר ומידות, חזרה למוטב ובעיקר חשבון נפש. אז איך נראית ה'תשובה' אצל האסירים באגף התורני? והאם האפשרות לנהל אורח חיים דתי מלא גם בכלא, טומנת בחובה יותר מאשר קיום חיצוני של פרקטיקות דתיות?
בשיחה עם רב הכלא, יונה יוניוב, הוא מפרט את סדר היום באגף התורני, שמתחיל בשעה 6:15 בבוקר. האסירים מתייצבים למסדר, תפילה וארוחת בוקר, ולאחר מכן ממשיכים ללימודים במדרשה. "בחודש אלול יש להם גם את הפריבילגיה להשכים בארבע וחצי לפנות בוקר לאמירת סליחות", מוסיף יוניוב.
"פריבילגיה?" אני תוהה. "כן, בסופו של דבר זה בית כלא, ואנחנו בעצם מאפשרים להם לשמר אורח חיים מסוים, למרות שהוא לא מחויב מצד ההלכה".
החל מהשעה תשע ועד אחת בצהריים האסירים מתחלקים לכיתות לימוד של מתחילים ומתקדמים, ולומדים בעיקר שיעורי פרשת שבוע והלכה. יש גם כיתה גבוהה ללימודי גמרא בעיון ברמה מעמיקה. שעות אחר הצהריים מוקדשות למנוחה ולעבודה.
חלק מהאסירים עוסקים בקשירת ציציות, אחרים מסייעים בעבודות התחזוקה של האגף. פעמיים בשבוע נדרשים האסירים להגיע לפעילויות הבלתי־פורמליות המגוונות שנערכות במקום ולהאזין למרצים כמו הרב בני לאו, ד"ר גרשון בר־כוכבא ואורחים נוספים, כולם מתנדבים מן החוץ. במקביל, חלק מהאסירים משתתפים בקבוצות טיפוליות, המועברות על ידי העובדת הסוציאלית.
בסך הכול נראה שהאסירים נהנים מתנאים לא רעים בכלל. אם מתעלמים מהגדרות ומהשערים החשמליים, בניין המדרשה והחינוך מרגיש קצת כמו מתנ"ס למבוגרים. האסירים במדים כתומים נחים בחצר, עורכים קניות בקנטינה ויוצאים ונכנסים בחופשיות לכיתות הלימוד המטופחות. על הקירות קישוטים פרחוניים ומודעות המזמינות את האסירים לטקס הסליחות המרכזי.
"נכון שיש כאן תחושה אחרת", מסכים יוניוב. "זה לא אגף סגור. שבת היא שבת, יש אווירה של שיתוף, שרים ביחד, אוכלים ביחד, מקבלים הכשרות, קורסים. באופן טבעי העובד הסוציאלי נמצא איתם יותר, יש להם מדריך תורני שאמון על הנושא של השיחות, המעקב וההתפתחות. אבל כלוב של זהב הוא עדיין כלוב. אנשים נספרים חמש פעמים ביום, לוחות הזמנים מובנים מאוד, הם לא יכולים לעשות מה שהם רוצים. החוויה של להיות אסיר, שלילת החירות הזו, היא בכלל לא פשוטה".
יוניוב נמרץ ומאיר פנים, כבר שמונה שנים בשירות בתי הסוהר, והמחויבות שלו לתפקיד ניכרת. כשאני מנסה לברר מה הקריטריונים לקבלה לאגף, הוא שולף טופס התחייבות מסודר שאותו כל אסיר נדרש למלא: שלוש תפילות ביום, עמידה בכל דרישות ה'שולחן ערוך' על פי קביעת רב בית הסוהר, לימודים במדרשה, איסור צפייה בטלוויזיה למעט בסרטי הוידאו שאושרו על ידי הרב, איסור שימוש בסמים, וגם השתלבות בחיי הקהילה ובתוכנית הטיפולית ככל שיידרש.
האגף התורני בדקל נקרא אגף לש"מ - לשומרי מצוות. רבים מהאסירים באים ממשפחות חרדיות או דתיות ברמה זו או אחרת, חלקם חוזרים בתשובה. "עקרונית, כל מי שמסכים לעמוד בתנאים הללו ורוצה להשתייך לאגף אני נותן לו, אבל אני לא ממהר לרתום את האסירים לכרכרה ולא ממהר להאמין לכל מי שעושה שינוי חיצוני ומגדל זקן וציציות".
יוניוב מדגיש כי האגף מתנהל על פי מסגרת מאוד ברורה. "קודם כל אני נותן לאסיר הזדמנות, אבל בלי מסגרת, כל מה שתיצוק באדם ילך לאיבוד. זו עבודה עצמית, להשקיע ולהעניק מעצמך, ומצד שני מסגרת נוקשה. מי שלא עומד בכללים לא יישאר באגף". ובכל זאת, ביקורת רבה הושמעה בעבר על עצם העובדה שהאסירים באגף התורני, ששפוטים על עבירות חמורות ככל שיהיו, זוכים לתנאים נוחים יותר.
לפני כשלוש שנים, כאשר נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, נכנס לכלא ושובץ לאגף התורני בכלא מעשיהו, מחה הרב מיכאל מלכיאור, יו"ר מימד לשעבר, על החיבור בין פושעים, אנסים, גנבים ורוצחים, לבין זכויות מיוחדות שניתנות להם, פרקטיקות דתיות המייצגות כביכול את העולם התורני: "מה מקומה של התורה בחברה שלנו, האם התורה היא רק קרדום לחפור בו?" תהה.
בשירות בתי הסוהר רואים את הדברים באופן שונה לחלוטין. מבחינתם, במבחן התוצאה האגף מצדיק את עצמו. אגב, האגפים התורניים בבתי הכלא השונים אינם עשויים מקשה אחת. המסגרת והמשמעת באגף התורני בכלא איילון, למשל, הם נוקשים בהרבה, בהתאם לסוג האסירים שמגיעים אליו. כלא דקל לעומת זאת, מיועד לאסירים שנותרו להם פחות משבע שנות מאסר והוא בעל אוריינטציה שיקומית יותר, לקראת השחרור הקרב. לפיכך גם האגף התורני בו פתוח וגמיש יותר.
באופן כללי התנאים באגף התורני מקבילים לתנאים הניתנים באגפים המתקדמים האחרים בכלא, שגם בהם ניתנת האפשרות לחינוך או תעסוקה. "ברור שלאדם ששומר מצוות יהיה טוב יותר להיות באגף התורני, אבל אין כאן פריבילגיה מיוחדת. יש בבתי הכלא למשל, אגפי נ"ס (נקיים מסמים) שמיועדים לאסירים שנקיים לחלוטין מסמים. האם זו פריבילגיה להיות שם? תלוי למי. למי שמעולם לא היה מכור לסמים זו איננה פריבילגיה מיוחדת. למי שהיה צריך להתנקות ולעבור תהליך גמילה קשה זה כמובן מאוד משמעותי", מסבירה אנגלנדר.
נקודה משמעותית נוספת שעולה לדיון היא הוויתור על ההודאה באשמה כקריטריון נדרש לצורך כניסה לאגף התורני, זאת לעומת פריבילגיות שיקומיות לא מעטות, כגון חופשות והמלצה על שחרור מוקדם, שניתנות רק לאסירים המודים בביצוע העברה.
"כמובן שהתקווה היא שבמסגרת התהליך תהיה הודאה באשמה. אני מאמין שאסיר שיהיה כאן משהו בו ייפתח. להגיד שזה תנאי סף, לא. מצד שני, כל המאמצים של הצוות זה מול הדבר הזה", מסביר יוניוב.
תפיסת השיקום במערך שירותי בתי הסוהר היא פרגמטית: במוקדם או במאוחר האסיר ישוב לחברה האזרחית, וכדי שלא יחזור לעולם הפשע יש לצייד אותו בכמה שיותר כלים ובהכשרה מתאימה. "זהו אינטרס חברתי ממעלה ראשונה", מסביר יוניוב, שרואה בתהליך השיקום את השליחות המרכזית שלו כרב הכלא.
"תחום השיקום כאן הוא מדהים. זה חלק מיעדי הארגון והוא משקיע בכך כסף ומשאבים, זה לא רק מן השפה ולחוץ". במשרדו של יוניוב ארון ספרים גדול, ממנו ניבטים ספרי 'ליקוטי מוהר"ן' ו'סיפורי מעשיות' של רבי נחמן מברסלב.
"יוניוב משתדל שלא להגדיר את עצמו מבחינת הזרם הדתי המדויק שאליו הוא משתייך. גם המורים החיצוניים שמגיעים למדרשה באים מזרמים שונים, וחייבים לספק מגוון דתי וקהילתי שיתאים לכלל האוכלוסיות המצויות באגף. ובכל זאת נראה שהתפיסה החסידית בכלל, וזו של רבי נחמן בפרט, מהווה חלק ניכר מהשקפת עולמו ומסייעת לו בהתמודדות עם הקושי המרכזי של תפקידו־ העברת תכנים של תורה ומצוות לעבריינים מורשעים שביצעו פשעים חמורים.
"הכלי המרכזי שעוזר לי היום זו תורה רפ"ב", הוא מסביר, ומתייחס לאחד הקטעים המפורסמים ב'ליקוטי מוהר"ן' . רפ"ב זה ראשי תיבות ראה פלוני בטוב. התורה הזו עוסקת בלימוד זכות דרך התמקדות בנקודת הטוב שבכל אדם ואדם. הטוב יכול רק להתכסות, הוא לא נעלם, לא משנה מה הבן־אדם עשה ומה הוא עבר. אני באמת מאמין שלכל בן־אדם יש יכולת של שיקום".
"תשובה זה לא לגדל זקן ופאות אלא לשוב לנקודת ההתחלה", הוא מוסיף. "לא רק זו שלפני החטא, אלא לצאת מחוזק יותר ומשכיל יותר, שיודע ממה הוא צריך להיזהר. לא משנה לי כרגע מה האסיר עשה, שפטו אותו כבר פעם אחת, מי אני שאשפוט אותו שוב? זה לא התפקיד שלי".
"המעשה כבר נעשה, האדם מעד, השאלה היא מה אנחנו עושים עכשיו. מתנקמים על העבר או גורמים לו להאמין בעצמו שהוא יכול לשנות את דרכו", מוסיף גונדר־משנה הרב יהודה יקותיאל ויזנר, רב בתי הכלא האחראי על כל מערך הדת בשירות בתי הסוהר (כולל האסירים הלא־יהודיים), ובכלל זה על האגפים התורניים והמדרשות.
"יש היום למעלה מ־1,100 אסירים שמגיעים ל־60 מדרשות תורניות. המטרה היא שהם ילמדו את ערכי התורה, יפנימו אותם וייקלטו בחברה האמונית, לאו דווקא הדתית. היהדות מאמינה באנשים שנפלו. שבע ייפול צדיק וקם". לאחר שלושים שנה ברבנות הצבאית, שבהן שימש בין היתר כרב חיל החינוך (במסגרת זו היה אחראי על פיתוח מערך הגיור הצבאי 'נתיב') ורב פיקוד מרכז בתקופת הפינוי מגוש קטיף, פרש הרב ויזנר מהצבא והגיע לשירות בתי הסוהר.
לדבריו, האתגרים בתפקידו הנוכחי שונים לחלוטין. "כאן אתה חי את הכאב 24 שעות ביממה. אתה חי את האובדן גם של הקורבן וגם של מי שגרם לכך. הוא זה שהגיע אליי ואני צריך לדאוג שלא ישקע, שלא יהפוך את העבריינות לדרך חיים. אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. חשוב להושיט את היד, זה חלק גדול מהעניין".
הרב ויזנר נוהג להגיע בימי כיפור לאחד מבתי הכלא, ולעבור בין בתי הכנסת באגפים השונים. "אני יכול לומר לך שיש כאן המון שברון לב. אני עובר בין בתי הכנסת ורואה בכי, כאב וחרטה. לא אצל כולם, אבל אצל רבים. אתה רואה ילדים בני שנה בכלא תרצה, ואתה שואל את עצמך מה הם עושים שם בכלל.
"ביום כיפור אנחנו מתירים להתפלל עם העבריינים, אבל מיהו העבריין? אדם שעשה הרבה עבירות, אבל גם מי ששקוע בעברו. אדם שפונה לדרך חדשה, יישא את המחיר הכבד שהוא משלם, בניתוק מהמשפחה והחברה, באיבוד העצמאות האישית שלו, בנטילת יכולת הקביעה מה יעשה בכל רגע, אבל אחרי זה הוא צריך לצאת ואנחנו צריכים לקלוט אותו בחברה. השאלה היא האם הוא יהפוך להיות אדם תורם או ימשיך להיות שקוע בעבר שלו".
רבים מהאסירים משתחררים וחוזרים לכלא לאחר זמן קצר, זה לא מאכזב? "ודאי שיש אכזבות אבל אני רואה גם הרבה ברכה, משפחות ששיקמו את עצמן בגדול". מכורח תפקידו הרב ויזנר עוסק גם בהתרת מסורבות
"לאחרונה התחתנה אישה שהצלחתי להשיג לה גט לפני שמונה שנים, ועכשיו היא בונה משפחה. אז יש המון כאב וצער וטרגדיות נוראיות, יש כאלה שקשה לך להסתכל להם בעיניים. לכן אני משתדל לא לקרוא תיקים. אני לא רוצה לדעת על מה אדם יושב, רק לדעת אם הוא מעוניין לתקן את דרכו.
"יש פה הרבה כאב נוראי וגם הרבה תקווה", הוא מסכם. "את יודעת מה, אולי לא הרבה תקווה, אבל אנחנו מחפשים אותה. מנסים לאתר יותר תקווה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם