גיבור עצוב: האיש שעוזר לנפגעי זוועות דאעש
איברהים ח'ליל באראן לא יכול להירדם בלילה בגלל הזוועות שביצעו דאעש בכורדים להם הוא עוזר. זעקות אם שאיבדה את בנה, העדים לעריפת ראשי קרוביהם והאשה הערומה שנקלעה בשדה מוקשים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אנחנו מדברים בטלפון עמוק לתוך הלילה. השעה כבר קרוב לשלוש לפנות בוקר. חבר קרוב של איברהים, החוקר הכורדי ג'נג סגניץ', מחבר בינינו באדיבותו. איברהים אומר שהוא לא יכול לשכוח את מה שראה רק לפני יומיים על קו הגבול הטורקי-סורי.
אישה כורדית קרועת עיניים עומדת חסרת אונים. בגבה ההפגזות של דאעש, לפניה שדה מוקשים, ובזרועותיה שלושה פעוטות. היא עומדת משותקת מפחד, ואינה יודעת מה לעשות. בהחלטה של רגע, הוא אומר, ראה אותה מניפה שניים מילדיה ורצה עמם דרך שדה המוקשים לעברו הטורקי של הגבול. היא הניחה אותם וחזרה מיד בריצה לאסוף את הבן שנותר מאחור.
אולם כששבה לצדו הסורי של הגבול, הפעוט כבר לא היה שם. נעלם. במשך יומיים תמימים, אומר איברהים, שמעו את צעקותיה מחפשת אחר הבן שאבד. אחר כך גוועו הקולות. מאז, אומר איברהים, בכל פעם שהוא עוצם את עיניו, קולה הנואש מהדהד בראשו. מנקר כמו עורב. ללא הרף.
שמו איברהים ח'ליל באראן. הוא משורר ידוע המתגורר בעיירה סורוג' הסמוכה לגבול, עיר עתיקה שבשמה מצלצל הקשר הקדמוני לשרוג, סבו של נחור הנזכר בספר בראשית. האזור, המנוקד עצי רימון ונחלי מים זכים, אכן מזכיר בדרכו גן עדן עלי אדמות, אולם בימים האחרונים הפך לגיהינום. בימים כתיקונם איברהים הוא מורה, משורר ועורך ספרותי. איש מוכר. לא מכבר הוזמן להתארח לשני סמסטרים באוניברסיטת ניו־יורק. עכשיו, האקדמיה רחוקה ממנו שנות אור.
שם המשחק כעת הוא הישרדות. הוא עובד ללא לאות. כחלק מקבוצה בת 35 פעילים כורדים, איברהים עושה כל מה שרק אפשר לטפל באחיו הפליטים הנמלטים אל טורקיה מאימת דאעש בסוריה. הוא מעריך שמספרם מתקרב ל־300 אלף איש. נכון לעכשיו, הוא אומר, הם ממשיכים להגיע בקצב של אלפיים איש ביום. הסיפורים שהם מספרים מקפיאים את הדם.
"כל כך הרבה אנשים סיפרו כי ראו במו עיניהם את קרוביהם נצלבים", הוא אומר. "לא נחסכו מהם גם מראות הראשים הערופים של יקיריהם. אני מקשיב, אך איני מעז לתת דין וחשבון לעצמי על כל מה ששמעתי וראיתי. לא כעת. כרגע אני משתדל בעיקר לתפקד. להתמקד במה שהאנשים האלה צריכים. בגדים, שמיכות ומזון לתינוקות. מזג האוויר הולך ונהיה קר בימים האחרונים, ואנשים כבר מתחילים לחלות".
בטלוויזיה הטורקית, אני אומרת לו, משדרים בימים האחרונים תמונות של חיילי הצבא הטורקי מושיטים סיוע לפליטים הכורדים. "זו לא התמונה האמיתית", הוא משיב. "המציאות המשודרת בטלוויזיה חלקית מאוד. היא חלק מתעמולה של הממשלה הטורקית. כאן אין צבא שעוזר ואין מחנות פליטים בסיוע ממשלתי. חלק מן הפליטים נקלט על ידי בני משפחותיהם. הרוב נותרו ללא מחסה, והם ישנים תחת כיפת השמים.
"ומעבר לכך", אומר איברהים, "סיפור מצוקתם של הפליטים הכורדים הוא רק השכבה החיצונית של סיפור מורכב הרבה יותר. אם מגרדים את השכבה החיצונית שלו מתחיל להיחשף הסיפור האמיתי – הקשר הסימביוטי, המוזר והמתעתע בין ממשלת טורקיה לבין דאעש״.
אזור צפון סוריה מאוכלס על ידי הרבה מיעוטים. טורקמנים, נוצרים, אשורים. אולם המיעוט הגדול והשולט באזור הוא המיעוט הכורדי. ממשלת סוריה, כידוע, איבדה כבר מזמן שליטה של ממש. וכך, עם היחלשות אחיזתה של דמשק, הקימו הכורדים, לפני עשרה חודשים, אזור עצמאי בצפון סוריה המורכב משלושה קנטונים. המרכזי שבהם הוא חבל קובאני.
"הטורקים צפו מאז בדאגה כיצד האזור צומח", אומר איברהים. "באנקרה החלו לחשוש כי לנגד עיניהם מתפתחת ישות כורדית עצמאית הנושקת לגבול הטורקי. לא צריך היה יותר מדי דמיון לראות את הדינמיקה שעלולה להתפתח. מה גם שהכורדים משני צדי הגבול הם קרובים, בני משפחות, שרק הגורל, ההיסטוריה ושדות המוקשים יכלו להפריד ביניהם.
"החשש הזה לווה בחשש נוסף: שיום אחד הישות הכורדית הסורית תכריז על איחוד כוחות עם כורדיסטן העיראקית. אולם לטורקים לא היה יותר מדי מה לעשות. לא בגלוי, בכל אופן. וכך, האביב חלף, הקיץ הגיע ועמו גם משבר בני הערובה הטורקים. וכמו שהפתגם העתיק אומר, כל משבר הוא גם הזדמנות", מוסיף איברהים.
ואכן, במתקפה על מוסול הטורקים מצאו את עצמם מופתעים לאחר שדאעש השתלטו על הקונסוליה הטורקית בעיר, ולקחו 49 מעובדי משרד החוץ כבני ערובה. אולם לצד המשבר, הגיעה גם ההזדמנות.
איברהים מעריך, והוא לא לבד בהערכתו זו, כי מאותו שלב שבו החלו מגעים חשאיים בין גופים מסוימים בממשלה הטורקית לבין דאעש, לצורך שחרור בני הערובה הטורקים, נרקמו, ככל הנראה, הבנות מסוימות בין דאעש לבין הטורקים – הבנות שנועדו לשרת אינטרסים המשותפים לשני הצדדים.
זה ככל הנראה מה שהוביל לפתיחת מתקפת דאעש על חבל קובאני ב־15 בספטמבר. הטורקים, מבחינתם, חששו מאוד מפני הישות הכורדית העצמאית ההולכת ונוצרת בשטח. גם עבור דאעש, נוכחותה של ישות לאומית כורדית הדוגלת בדמוקרטיה ובשוויון זכויות לנשים, חותרת, בהגדרתה, תחת הקו האידיאולוגי של הארגון.
קו זה מבוסס על מרחב אסלאמי חסר לאומים וגבולות הנשען על חוקי השריעה והמוכר נשים לעבדות. המהלך המתבקש, אם כן, היה מתקפת דאעש על הישות הכורדית – מה שהפך את חבל קובאני למטרה העיקרית.
קובאני ממוקם בלב האזור הכורדי המחבר בין שלושת הקנטונים ונושק לגבול הטורקי – מה שהפך אותו ליעד המושלם להשגת המטרה המשותפת. עם נפילת קובאני לידי דאעש, ינותק הקשר בין שני הקנטונים הכורדיים האחרים, ויקיץ הקץ על היישות הכורדית העצמאית.
האם זה מה שעמד בבסיס צירוף המקרים המוזר שבין שחרור בני הערובה הטורקים מידי דאעש לבין המתקפה על קובאני? האם זה היה האינטרס המשותף לטורקיה ולדאעש בבסיס עסקת שחרור השבויים?
עם הידיעה על שחרור בני הערובה, יצא נשיא טורקיה ארדואן בטיסה מיוחדת לקבל את פניהם. הוא גרף את כל ההון הפוליטי שאפשר היה להשיג. ממשלת טורקיה מתעקשת מאז כי לדאעש לא ניתן דבר בתמורה לשחרורם. למותר לציין שאיש לא קנה את הטענה הזו, אפילו לא הטורקים עצמם.
מתקפת דאעש על קובאני החלה ב־15 בספטמבר. בימים הראשונים משמעותה ועיתויה לא היו ברורים. תחילה נראה היה שזה חלק מהמאמץ הכולל של דאעש להרחיב את שליטתו באזור ולהשמיד כל גוף הקורא תיגר על שלטון המדינה האסלאמית.
ראשוני הפליטים הכורדים החלו להגיע לטורקיה רק אחרי עשרה ימים מראשית המתקפה. תחילה הגיעו 400 פליטים. כמה שעות אחר כך 1,000 פליטים כורדים נוספים. ואז, בבת אחת, במקביל להודעה על שחרור בני הערובה הטורקים מידי דאעש, זינק מספרם למאה אלף, ושוב הוכפל תוך ימים בודדים ל־200 אלף. מאז הוא עולה כל הזמן.
בתחילה סירבה טורקיה לאפשר לפליטים להיכנס, אולם הפחד והלחץ הבינלאומי עשו את שלהם. הכורדים הנסים על נפשם פרצו את הגבול, וחברו אל בני משפחותיהם בצד הטורקי.
גם הלחץ על טורקיה גבר. מאותו שלב שבו שוחררו בני הערובה הטורקים, נסתתמו הטענות הטורקיות שלפיהן אנקרה לא יכולה להרשות לעצמה להיות חברה מובילה בקואליציה הבינלאומית למיגור דאעש. נשיא טורקיה ארדואן נאלץ להורות על שינוי מסלול ועל הצטרפות לקואליציה.
השבוע פתח הפרלמנט הטורקי בדיונים על בקשת ממשלת טורקיה לאשר כניסת כוחות צבא טורקיים לסוריה ולעיראק. הדיונים יימשכו גם בשבוע הבא, ובקשת הממשלה ככל הנראה תאושר. אולם האם טורקיה אכן תחשב מסלול מחדש? לא ממש מומלץ לסמוך על כך.
הקרבות בקובאני נמשכים כל העת. בימים האחרונים החלו האמריקנים להפציץ מטרות דאעש מסביב לקובאני, בעיקר טנקי אברהמס והוביצרים, שנפלו לידי הארגון כפרי בשל לאחר שהצבא העיראקי נטש בבהלה את בסיסיו. דאעש שינע את הנשק המשוכלל הזה, מיטב התוצרת האמריקנית, כל הדרך לקובאני.
איברהים אומר שבימים האחרונים עיקר הפעילות האווירית של הכוחות האמריקניים התרכז בהשמדתם. זה חשוב, אך רחוק מלהספיק. "לכוחות הכורדים בקובאני דרוש בבהילות נשק משוכלל שיעזור להם להפוך את הקערה על פיה", הוא אומר.
בינתיים החשש מפני כניסת דאעש לקובאני הולך וגובר. המנהיג הכורדי סאלים סאלח הזהיר בימים האחרונים מפני טבח בקובאני. איברהים אומר שכבר עכשיו, לדעתו, הטרגדיה בקובאני אינה פחותה בעוצמתה מהטרגדיה שחוו הכורדים בחלבג'ה תחת סדאם חוסיין. והוא, צריך להבין, אינו מהמתלהמים.
בינתיים, לדבריו, הוא עושה ככל יכולתו לעזור לפליטים המגיעים. וזה, כפי שמתברר, לא פשוט. בכלל לא פשוט. "לפני ימים אחדים", משחזר איברהים, "יצאתי עם מכונית עמוסה בציוד הומניטרי לכיוון הגבול. בדרך נכנסתי לכפר כורדי נטוש, שנעזב לפני 25 שנים. הלילה היה חשוך מאוד, ולא הצלחתי לראות בעלטה אפילו את גב כף ידי, אך הייתה לי תחושה שיש שם אנשים.
"התחלתי לצעוק: 'יש כאן מישהו?' לא הייתה שום תגובה. הרגשתי כמו בסצנה האחרונה בסרט טיטניק, שבה צועקים אם יש מישהו חי. צעקתי: 'האם יש כאן מישהו חי?' "ואז, כשהדלקתי את הפנס שבידי, ראיתי לפתע שהכפר מלא בנשים. קראתי להן לבוא, להתקרב. 'הבאתי לחם, הבאתי מים', אמרתי להן. 'בואו, קחו'. אף אחת מהן לא קמה. הן לא זזו. לא הוציאו הגה.
"פרקתי את המים מהאוטו, וקראתי להן שוב: 'בואו קחו מים'. הן לא השמיעו קול, רק העיניים שלהן דיברו. הן ישבו ללא תזוזה תחת שמיכה. לבסוף אישה אחת אמרה בשקט: 'איננו יכולות לבוא. אין לנו בגדים'. מיד הסטתי מהן את האור, כי הבנתי שמתחת לשמיכה כולן עירומות. הבנתי שהן ברחו מדאעש, שככל הנראה ניסו לאנוס אותן.
"הייתי בסערת רגשות. באותו רגע עזבתי את הכול כדי שיוכלו לקום ולקחת את הדברים, ונסעתי להביא להן בגדים. "כשחזרתי, הן אמרו שחוץ מהן יש עוד שמונה נשים נוספות שנעלמו. התחלנו להסתובב יחד ולחפש אותן.
ניסית לברר מה קרה להן לפני שהגיעו לכפר, מהיכן הגיעו, שאלתי את איברהים. "הן הגיעו מכפר קאראמוש, בערך קילומטר מעבר לגבול", הוא משיב. "ולא, לא שאלתי אותן מה קרה להן. אני התביישתי לשאול, והן התביישו לספר.
"כשחזרתי למשרד שלי, היו שם כמה זקנים שישבו והמתינו לי. התחלתי לבכות ולשאול: אלוהים, איפה אתה? הזקנים, שחצו את הגבול מסוריה, השיבו לי: הכול בגלל שאין לנו מדינה משלנו. אנחנו הכורדים חייבים מדינה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם