"ישראל נוהגת בגזענות בהר הבית" – כלפי יהודים
טוביה טננבום מסתכל על היחס בירושלים למקום הקדוש בעולם, ומזועזע ממראה עיניו. סדרת כתבות מיוחדת ב-nrg
עוד חדשות ב-nrg:
- גורודיש פקד על המעוזים: "להרשות לאויב לעבור"
- אזעקות שווא נשמעו ביישובי אשכול
- בשורה למאבטחים: 1,000 ש"ח למשכורת
כך או כך, ההתנהלות הישראלית בהר הבית מטופשת לחלוטין ומוזרה מאוד, ואין בה דבר מלבד פוליטיקה. כשלאחד מותר להיכנס להר הבית ולאחר אסור יש בכך אמירה גזענית באופן מובנה, והעובדה שהיהודים הם שהחליטו להגביל את עצמם במקום הזה איננה פוטרת אותם מאחריות לכך. הדבר נובע משנאה עצמית או מפחד.
אף מדינה אחרת בעולם לא הייתה מאפשרת את המצב השורר בהר הבית. בגרמניה כל אדם רשאי להיכנס לכל מסגד ולכל כנסייה, ובפועל יצא לי להיכנס שם כמה פעמים למסגדים. אפילו צעקתי שם "א-ללה הוא אכבר" בקולי-קולות והשתחוויתי יחד עם המאמינים, כשאף אחד מהם לא טרח לשאול אותי אם אני מוסלמי או לא. אם איזו כנסייה בגרמניה תעז לומר שליהודים אסור להיכנס לשטחה, אמירה כזו תקפיץ את כל הגרמנים, למרות כל האנטישמיות הקיימת שם.
עוד בסדרת הכתבות של טוביה טננבום:
- מדוע נעלמו כל הערבים מהעיר העתיקה של עכו?
- איך אפשר להיות ערבי, מוסלמי, בדואי וגם ציוני?
- למה אני אוהב את "דאעש", וגם את המתנחלים?
כשקוראים את אתר "אל-ג'זירה" בערבית, המספר שמתנחלים פרצו לאל-אקצה ושטויות דומות, וכשהולכים בהר ורואים איך מצמידים שוטר ואיש ווקף לכל יהודי חבוש כיפה שבחר להגיע לשם, שומעים את הצעקות המופנות כלפי אותם יהודים וחשים את השנאה המוסלמית – מבינים שזו לא מדינה ריבונית.
מדינה ריבונית איננה מתנהלת בצורה כזו. לפני שלושים וארבעים שנה ניתן היה להיכנס להר הבית בשקט, אך כיום זה נראה רחוק מאוד. ככל שניראה ככבשים, האריה ינגוס בנו יותר. זהו הכלל הקובע בכל מקום ובכל זמן, ומשום מה ישראל נתפסת כיום כחלשלשה.
אודה על האמת: כשהתגוררתי בארץ בעבר, עד לפני 34 שנים, וגם כשלמדתי בישיבת ההסדר במעלות וב"מרכז הרב", לא שמעתי את הדיבור השכיח כל כך בנוסח "בואו נבנה את בית המקדש". לא דובר אז כלל גם על עלייה להר הבית - הנושא פשוט לא היה קיים.
הדתיים-לאומים באותה תקופה היו כפופים לחרדים, והמחשבה השלטת הייתה שהמקדש ירד מהשמיים בעמוד אש.
המפד"לניקים של אז נהגו לפזול לכיוון החרדי. בעבר, אם היית עובר מישיבה חרדית ללמוד בישיבת הסדר או אפילו ב"מרכז הרב" זה נחשב לירידה רוחנית. גם ראשי הישיבות הציוניים עצמם תפסו זאת כך. רֶבּ אברוּם שפירא אמר לי זאת במפורש.
עצמאות רוחנית היא דבר טוב לכאורה, אבל חובשי הכיפות הסרוגות מפגינים כיום עצמאות חלקית בלבד. במקביל הם אימצו חלק מהתפיסות החרדיות. הציונות הדתית בחרה אמנם לנקוט בעמדה שונה מזו החרדית בנושא הר הבית, אך לצדה אימצה את הדיבוק בענייני בינו לבינה למשל, שהגיעה מהחרדים ובעיקרו של דבר מהקתולים - כלומר, לצד העצמאות יש עדיין כניעה מסוימת.
המהפך בתפיסה הדתית-לאומית בעניין הר הבית היה מתקבל אצל אנשים כמותי בהבנה גדולה יותר לוּ אותם אנשים המכריזים שבכוונתם לבנות את הבית השלישי היו מפסיקים במקביל לצום בתשעה באב. לו היו עושים זאת זה היה נראה הגיוני, אבל להמשיך לצום ומצד שני לדבר על הקמת מקדש בימינו פירושו לעשות דבר והיפוכו. מי שרוצה את הר הבית צריך להפוך את תשעה באב ליום חינגה.
טוביה טננבום הוציא לאחרונה את הספר "תפוס ת'יהודי" בהוצאת סלע-מאיר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם