יותר מאנטבה: המבצע הענק להצלת יהודי בריה"מ נחשף
החשש מפוגרומים מאורגנים שבהם יירצחו מאות אלפי יהודים במהלך התפוררות בריה"מ, הביא את שמיר לתכנן מבצע מסובך במהלכו יונחתו חיילים ישראלים חמושים, ויוברחו לארץ בזמן קצר שני מיליוני עולים. עשרים שנה אחרי מבצע ׳דו־אופן׳ נחשף
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לפני יותר מעשרים שנה עמד מורג בראש אחד הצוותים שעסקו בהכנת משימה סודית ביותר: חילוץ כשני מיליוני יהודים מברית המועצות הקורסת. ברקע עמד חשש כבד שבתקופת הדמדומים של השלטון הקומוניסטי תגלוש ברית המועצות לכאוס, והיהודים יהיו אלה שישלמו את המחיר.
"ראש הממשלה דאז יצחק שמיר אמר: ‘במשמרת שלי זה לא יקרה. לא תהיה שואה שנייה. ישראל לא תפקיר יהודים בשום מקום בעולם, גם אם נצטרך לאחוז בנשק‘", נזכר מורג. מתכנני המבצע, שזכה לשם הקוד ‘דו־אופן‘, בדקו את הפריסה של היהודים בכל אזור בברית המועצות, והעריכו מה מידת הסיכון שנשקף להם בכל מקום ומקום.
"בהתאם לכל אלה, היינו אמורים להרכיב דרכי פעולה. היה ברור שיש הבדל גדול אם החילוץ מתרחש בערים ענקיות כמו מוסקבה ולנינגרד, או באזורים כפריים. התשתיות בערים הגדולות היו טובות בהרבה, וגם הערכנו שיש יותר סיכוי שיהיו בהן אלמנטים משטריים שישמרו על סדר מסוים. לעומת זאת באזורי הכפר היה אפשר לצפות למצב שבו השכן הגוי יחמוד את הרפת של היהודי, והיהודים שם יישחטו לפי הדגם הנוצרי המסורתי.
"ידענו שאנחנו צריכים להציל את יהודי ברית המועצות, ובמקרה של הידרדרות לעשות זאת מהר מאוד", אומר אל"מ (מיל‘) אפרים לאור, ששירת באותה תקופה כראש מחלקת תכנון אופרטיבי בצה"ל והופקד על מבצע דו־אופן. "הבנו שמדובר במשהו יוצא דופן, שכמוהו טרם היה. אנחנו היינו אלה שקבעו את הגבולות של מה מותר ומה אסור במבצע כזה, כשמה שהנחה אותנו היה הקוד האתי היהודי.
"ידענו גם שאסור שייווצר חלילה מצב שבו נתבייש במעשינו, או שנבייש את המדינה. מה שהיינו אמורים לעשות היה בעיניי אחד הביטויים העליונים של המונח ציונות: להביא לציון מאות אלפי יהודים, תוך הפגנת ערבות הדדית בין העם כולו".
בסוף שנות ה־80 ותחילת שנות ה־90, בעוד המנהיג גורבצ‘וב מבצע פנייה לכיוון המערב, החלה האימפריה הסובייטית להראות סימני התפרקות. שרשרת משברים התפתחה במדינות שהיו חלק מברית המועצות עצמה וגם בקרב חברות הגוש הקומוניסטי של מזרח אירופה, והן פתחו בתהליך התנתקות מהאימפריה.
בחלקן הופיעה הכתובת על הקיר עוד קודם לכן. בפולין למשל נערכו בחירות חופשיות כבר בשנת 1989, ובעקבותיהן נבחרה ממשלה לא קומוניסטית. גם בצ‘כיה חלו תמורות מפליגות. בין הרפובליקות שהרכיבו את ברית המועצות, הראשונות לפרוש היו שלוש הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה. כמה מנאמני הקומוניזם עוד ניסו לחולל הפיכה שתשיב את הגלגל לאחור, אך זו נמנעה על ידי נשיא הרפובליקה הרוסית בוריס ילצין, שהתייצב לצדו של גורבצ‘וב.
"לקראת התפוררות ברית המועצות, היהודים שם חשו חוסר ביטחון וחוסר יציבות", אומר ד"ר סימיון גולדין, מנהל מרכז נבזלין לחקר יהודי רוסיה ומזרח אירופה באוניברסיטה העברית. "זיכרון השואה תמיד עמד ברקע, והיה חשש מפוגרומים ופרעות. ההרגשה הייתה שהמצב הולך ומחמיר, והשד יודע מה יכול לקרות. בחלק מהמקומות, ובמיוחד בקווקז ובמרכז אסיה, המצב הביטחוני האובייקטיבי היה בעייתי מאוד. קבוצות אתניות ביצעו פוגרומים של ממש אלו באלו. זה לא נגע ישירות ביהודים, אבל החשש היה שיגיעו גם אליהם. לא פשוט להיות מיעוט לאומי קטן ובולט בשטח, בעיצומה של מלחמה".
ד"ר טניה מנוסוב, שעלתה ממוסקבה בשנת 1994, מספרת על תקופה של "פחד מפוגרומים בשל המצב הנפיץ, ובגלל שהאנטישמיות תמיד הייתה קיימת ונוכחת". לדבריה, לפני עידן הפרסטרויקה היו ברוסיה שני סוגים של אנטישמיות. הראשון – אנטישמיות סמויה אך ממוסדת, שהתבטאה בין השאר בהגבלת מספר היהודים שהורשו ללמוד באוניברסיטאות ובמניעת קידומם במקומות העבודה.
הסוג השני היה אנטישמיות עממית־מסורתית. "הייתה לי חברה שאושפזה בבית חולים בסנט־פטרסבורג", מספרת מנוסוב. "כאשר שכנתה, שהייתה רוסייה כפרית, הבינה שמולה נמצאת יהודייה, היא ממש נדהמה. ‘חשבתי שיהודים כלל לא נראים כמו בני אדם רגילים, ושיש להם קרניים‘, היא אמרה".
בלה נחם, שבשנת 1990 עלתה מריגה שבלטביה וכיום משמשת מנהלת הרכש ב‘יד ושם‘, מספרת אף היא על פחד הולך וגובר בתקופה ההיא: "כל אחד היה יכול לדפוק בדלת ולנסות לפגוע בנו. אבא שלי, שעבד בתחנת רכבת, הותקף פיזית על ידי אנטישמים. פעם אחת אפילו הכו אותו בראש בפטיש. היהודים נחשבו למשכילים ובעלי אמצעים, וזה משך הרבה קרימינלים, ששנאו אותם וחמדו את רכושם. היו מקרים רבים של שוד ואפילו רצח על רקע אנטישמי".
השלכותיה של תקופת הדמדומים הורגשו היטב גם בקרב יהודי קזחסטאן. אלכס זנגין, היום אחראי על מחסן מסמכים ביד ושם, נזכר איך שודדים פרצו לבית שכניו, משפחת כץ, ורצחו בדקירות סכין ילד בן 12. "כולם ידעו שיהודים רבים עומדים לעזוב את הארץ, והאמינו שהם יבריחו איתם כסף רב", אומר זנגין.
בסוף שנות השמונים, הוא מספר, מנתה הקהילה היהודית של קזחסטאן כ־15 אלף איש. "כאשר האימפריה התפוררה הייתה תחושה של בלגן וחוסר ודאות. ברחובות הייתה אלימות בין קזחים ל‘זרים‘, וגם היהודים נחשבו ללא־קזחים. האשימו אותם בכל התחלואים האפשריים. עוד לא היו פוגרומים נגדנו, אבל הייתה תחושה שזה ממש על הקצה, וחיינו בפחד גדול.
"השאלה מה יקרה עם יהודי ברית המועצות לנוכח התפוררות המעצמה הסובייטית הטרידה מאוד את מדינת ישראל", משחזר יעקב קדמי, שבשנים 1992־1999 עמד בראש לשכת הקשר ‘נתיב‘. לדבריו, שר הביטחון משה ארנס הוא שהחליט על הקמת צוות שיבדוק מה לעשות אם יהודי ברית המועצות יעמדו תחת איום ישיר. כשראש הממשלה יצחק שמיר נעשה מודע לעניין, הוא החליט לטפל בפרויקט באופן אישי.
"ברקע הפעילות היו תקריות רבות שפרצו בברית המועצות על רקע לאומי ודתי, לאו דווקא בהקשר היהודי", מוסיף קדמי. "זה החל במרכז אסיה ונמשך בקווקז, בארמניה, באזרביג‘אן ועוד. במקומות מסוימים קמו קבוצות אנטישמיות גלויות. במולדובה, למשל, הופיעו כרזות עם הכתובת ‘נטביע את היהודים בדם‘. הייתה גם סכנה שארגוני פשיעה יתנכלו ליהודים, מתוך הנחה שהם עשירים ולכן כדאי לשדוד אותם או לדרוש תמורתם כופר נפש".
קדמי אומר כי בהיחלצות לעזרת יהודי ברית המועצות הוא ראה המשך ישיר לפעילות של מדינת ישראל ושל היישוב שקדם לה למען יהודים במצוקה בכל רחבי העולם – כמו הקמת ‘המוסד לעלייה ב‘‘ כאשר הבריטים הכריזו על הספר הלבן. הוא גם מזכיר כי שנים רבות לפני התפרקות ברית המועצות התעוררה דאגה ליהודי המעצמה, אך אז ישראל כמעט לא עשתה דבר למענם.
"בשנים 1952־1953, בתקופת ‘משפט הרופאים‘, הייתה תחושה של סכנה ליהודים. למיטב ידיעתי, כל מה שמדינת ישראל עשתה בנושא היה פעילות הסברה". אנשי נתיב היו הראשונים שהעלו את החשש לגורל יהודי המעצמה המתפוררת. "הם הריחו את הסכנה ופנו אל הצבא, לבקש שנעזור להם בתכנון מבצע חילוץ, כי זה לא התחום שלהם", אומר אפרים לאור. "זו גדלות של ארגון ושל ראשי ארגון, שמסוגלים לבוא ולהגיד: יש משהו מורכב שהולך להתפתח, אבל זה גדול עלינו".
לפי הנחייתו של יצחק שמיר, הוקם בצה"ל צוות שמשימתו לתת מענה לכל תרחיש שעלול להתפתח עם קריסת ברית המועצות. "חשבנו על טווח רחב מאוד של דברים שעלולים לקרות שם", אומר לאור. "לא היה שום דבר שימקד הערכה בהתרחשות מסוימת כזו או אחרת. עשרות טריגרים היו עלולים להצית את האש, והיו גם הרבה מאוד אפשרויות לאן כל זה יתגלגל. אני הייתי אחראי על התכנון כולו, מראשית הדרך. הקמנו לשם כך מנהלת שמנתה עשרות אנשים, בעלי מקצועות ותפקידים שונים".
רק מעטים במוסד, בארגון נתיב ובצה"ל ידעו על עצם קיומו של הצוות הצבאי. במקביל הוקם צוות אזרחי של כעשרה קצינים בכירים לשעבר שגויסו לשם כך למילואים. עמי מורג הוא שעמד בראשו. לדבריו, הסיבה להקמת הצוות הייתה הרצון לקיים חשיבה משותפת של אנשי מקצוע מאסכולות שונות ולהציב חלופות לכל תרחיש אפשרי.
"היינו כולנו מתנדבים", הוא מספר. "הגענו בבגדים אזרחיים וישבנו ב‘בור‘ בקריה. אפרים לאור ואני בחרנו את חברי הצוות - אנשים מתחומי התחזוקה, החימוש והארטילריה, אדריכלים, אנשי חקר ביצועים, קצינים ששירתו בחיל הים ויוצאי חיל האוויר. זכינו בסיוע מהצבא בכל נושא שביקשנו - שירותי פקידות, עזרים ועוד".
במשך שנתיים עמלו נציגים מהמוסד, מארגון ‘נתיב‘ ומצה"ל על תכנון מבצע החילוץ ההמוני. במהלך התקופה סיירו כמה משותפי־הסוד ברחבי ברית המועצות, מיפו את השטח, איתרו צירי חילוץ ובחרו מקומות שאפשר לרכז בהם מאות אלפי אנשים. "אנשים מטעם נתיב פעלו בחשאי בקרב הקהילות היהודיות", אומר מורג.
"היו לארגון מקורות מידע באשר למקומות שבהם מתגוררים יהודים, כמה מהם חיים בכל אזור, מי אכן זכאי להגיע לארץ על פי חוק השבות ומי רק ינסה לתפוס עלינו טרמפ. הם אלה שפרסו בפנינו את כל המפות". ראש הממשלה עצמו נפגש עם מורג וצוותו בבור בקריה.
"שמיר אמר לנו ‘לא תהיה שואה שנייה, לא נאפשר את זה‘", נזכר מורג. "הוא דיבר על שנות הארבעים ועל הביקורת כנגד יהודי העולם החופשי שלא פעלו מספיק בזמן השואה. הוא אמר שההבדל בין שנות הארבעים ובין התקופה שלנו הוא שאז לא הייתה מדינה יהודית, ואילו עתה, ואני מצטט, ‘ישראל לא תשב בשקט כשהורגים יהודים. ישראל תמנע מצב כזה בכל נקודה ברחבי העולם‘.
"הוא ביקש שנביא פתרונות לכל מצב אפשרי, והביע דאגה מיוחדת לגורל היהודים באוקראינה, ליטא, בלרוס, אזרביג‘אן, ארמניה והקווקז. החשש שלו היה שמאות אלפים יירצחו".
אזרביג‘אן נחשבה לאזור המסוכן מכול, אומר מורג. "לגביה גיבשנו תוכנית פעולה די ברורה. הקרבה שלה לטורקיה - ואני מדבר על טורקיה אחרת לגמרי מזו של היום, מבחינת היחס לישראל - הייתה אמורה לתת לנו את הפתרון. הכוונה הייתה לנצל חוף קטן בקרבת טרבזון, ולפתוח לשם נתיב מילוט באמצעות כלי שיט. עם זאת ידענו שהאופציה הימית לא יכולה לשמש כפתרון יחיד, ושבנוסף לספינות עלינו לעבוד מהאוויר, להנחית מטוסים. היינו צריכים להנחית אותם במקומות שונים ומשונים, לא רק בשדות תעופה".
דבר קיומם של הדיונים והתוכניות היה ממודר במיוחד. "היינו צריכים להסתיר זאת מהמפקדים הישירים שלנו, וגם מרוב האנשים שהשתתפו בהכנות למבצע עצמו כאנשי מקצוע במגוון תחומים", מספר לאור.
"היו שמות שרציתי לצרף לפרויקט, אבל שמיר פסל את חלקם מטעמי סודיות. הוא דרש לשמור על חשאיות מוחלטת. סביב תכנון המבצע היו מעגלים ובהם עשרות ואף מאות אנשים, אולם כל אחד מהם הכיר רק חלקים קטנים מהפרויקט כולו, ורק את הפרטים הרלוונטיים לתחומי עיסוקו הספציפי.
"האנשים שעבדנו איתם לא שאלו שאלות מיותרות. היו כאלה שידעו שהתפקיד שלהם הוא להפעיל שדות תעופה, וכאלה שהיו צריכים לדאוג לאספקת ציוד או לדאוג לצירים שדרכם יוזרמו אלפי אנשים. לתוכנית המלאה היו שותפים מעטים בלבד.
"בגלל החשאיות הרבה, כמעט לא היה לנו עם מי להתייעץ. יושבת קבוצה של שלושה עד חמישה אנשים, מדברת עם עצמה ובתוך עצמה בסוגיות מיקרו כמו גם בסוגיות קרדינליות לעם ישראל, ומחליטה החלטות שאיש כמעט אינו מודע להן ובוודאי שאין עליהן ביקורת. אפילו במערכות צבאיות או מודיעיניות יש רמת פיקוח הדוקה, וכאן זה לא היה, בגלל המורכבות והרגישות".
הדילמות שבהן עסק הצוות נגעו לחיים ומוות של מאות אלפי אנשים. "היינו צריכים להחליט בין היתר על מקומות שבהם ניאלץ לוותר על התוכניות, אם הדברים יסתבכו", מספר לאור. "שאלנו את עצמנו למשל מה יקרה אם שיירה ובה כמה אלפי בני אדם תלך לאיבוד - האם נבזבז זמן יקר, נסתכן ונחפש אותה? ומה אם במקום איסוף כלשהו תפרוץ מגפה בקרב השוהים – נביא אותם לארץ או לא? לרגע לא שכחתי איזו מדינה קטנה אנחנו, לעומת ברית המועצות הענקית. אבל לא היה לי ספק שאנחנו צריכים לעשות את זה".
היקפו של הפרויקט המתוכנן היה בלתי נתפס, אומר לאור. "נדרשנו להיות מוכנים למצב שבו נאסוף עד שני מיליוני אנשים, במדינה שהייתה כבר אז בשלבי פירוק, עם תשתיות שלא עבדו כפי שצריך עוד קודם לכן. שני מיליונים שצריכים לאכול, לישון, לשתות ולקבל תרופות ושירותי בריאות אחרים. היו הרכבים שונים של אוכלוסיות, לא כולם היו משפחות עם אבא, אמא וילדים. היו ילדים יתומים, קשישים ערירים שחלקם ניצולי שואה, משפחות חד־הוריות ואנשים בעלי צרכים מיוחדים.
"יהודים רבים שרצינו להגיע אליהם חיו בקווקז, במקומות ממזרח להרי אורל, בבירוביג‘אן ועוד, והתכנונים שלנו התייחסו ל־11 אזורי זמן. היו מקומות שקודם לכן כלל לא ידעתי על עצם קיומם. קניתי גלובוס בחנות של סטימצקי ועברתי על מפות כדי ללמוד עליהם. בכל מקום מצאנו אתרים שונים שאפשר להעביר אליהם את היהודים - בתי ספר, מרכזים קהילתיים ומבנים מתאימים אחרים".
שליחיו של צוות דו־אופן הגיעו לכל המקומות, מיפו אותם והחליטו איזה מבנה מתאים ליעדים. התכנון היה ברמה מפורטת ביותר. "לגבי כל מקום ידענו כמה צלחות, שמיכות, מזרנים, מים, אוכל ותרופות נביא אליו. תכננו גם איזו שמירה נצטרך להפקיד על כל אתר כזה, וכיצד יגיעו השומרים. ידענו איך נביא את הקלוריות לכל קיבה יהודית בשטח, ואיך נדאג לתרופות לכל חולה ולכל זקן או זקנה.
"עשיתי הרבה דברים בחיים שלי, אבל זה הדבר הכי מורכב שמישהו יכול לעשות. לא זלזלנו בשום פרט, לא ראינו שום דבר כמובן מאליו, ועשינו כל מה שאפשר להעלות על הדעת. היה לנו פירוט מלא, החל בפילוסופיה וכלה במיקרו הכי קטן".
גם לממד הזמן הייתה חשיבות רבה, מדגיש לאור. "היה צורך למצוא איך להוציא את היהודים משם במהירות המרבית. הכוונה הייתה להביא לישראל עד שני מיליוני בני אדם בתוך חצי שנה, אולם במקרה של הידרדרות מהירה היינו צריכים לחלץ אותם בזמן קצר בהרבה, ואולי בתנאים של לחימה. אם באזורים מסוימים היו מתרחשים פוגרומים, היינו נוקטים בכל האמצעים כדי שזה לא ישבש לנו את הפעילות. היה לנו סל גדול מאוד עם כל סוגי הכלים שאפשר להעלות על הדעת כדי להשיג שיתוף פעולה מצד גורמים מקומיים. יש אנשים שידענו שצריך להציע להם הצעות שלא יוכלו לסרב להן – כסף, מקלט אצל גורמים שונים, או מתן טיפול רפואי בישראל להם או לבני משפחותיהם".
האתגרים שעמדו על הפרק היו רבים ומגוונים. מורג: "אחת הבעיות שהיה עלינו להתמודד עמן הייתה שאלת ‘מיהו יהודי‘. הרי לא התכוונו לחלץ כל מיני קווקזים, אבל היה ברור שאם העסק של ברית המועצות יתפרק, יהיו מי שינסו להגיע דרכנו לארץ זבת חלב ודבש. ארגון נתיב, שהחזיק רישום של היהודים, היה אמור לתת את רוב התשובה לבעיה הזו".
שאלה קריטית אחרת, אומר מורג, נגעה לשילוב נשק בפעילות ההצלה. "האם נהיה שם חמושים או לא חמושים? הרי אם אתה מחליט על הקמת מרכזי קליטה, אתה צריך להשיג ציוד ולהנחית אותו במקומות מאובטחים. זה אומר שאתה צריך להביא מהארץ אלפי חיילים נושאי נשק ולהנחית אותם ברחבי ברית המועצות, כדי שיגנו על הציוד, עלינו ועל היהודים המקומיים. מצד שני מדובר בהפרת ריבונות של מעצמה זרה. מה יקרה אם צבא רוסי או אוקראיני יקיף את המחנה שלנו?
"התלבטנו בעוד אינספור סוגיות: איך לנוע ולהתנייד שם? מה תהיה השיטה של איסוף האנשים – האם נגיע לכל כפר ונטפל בו פרטנית, או שנודיע ליהודים להגיע לנקודות איסוף מרכזיות? איך נתמודד מול המשטר הקורס, ומה יקרה אם ניתקל בכנופיות אלימות בדרך? ידענו שאנחנו מגיעים למקום עוין, שהרי ברית המועצות, עד שנותיה האחרונות, מאוד לא אהדה את מדינת ישראל.
"וגם אם גורמי המשטר לא ישימו לב אלינו, או לא ינסו להפריע לנו, עדיין כנופיות מקומיות עלולות לדרוש מאיתנו כופר. ואחרי כל זה, היו השאלות של תהליך העברת האנשים המתאימים לארץ. למשל, האם נעביר אותם ישירות לישראל, או שנעשה זאת דרך תחנות ביניים, כדי שלא יבינו מיד מי המדינה שפועלת שם?"
חלק מהשאלות הללו לא נפתרו עד הסוף בידי צוותי התכנון, והושארו לטיפול הגורמים המדיניים. "מישהו הרי היה צריך לתאם את כל הנושא של מטריית הגנה מהרשויות האזוריות המוסמכות, אם עדיין תהיינה רשויות כאלה", אומר מורג.
"הגורמים המדיניים היו צריכים לדאוג לכך שאם יש ממשל שאפשר להגיע איתו להסדר, נוכל לפעול באזור שלו באופן בטוח יותר וליצור שם גם למוקד להבאת יהודים משִברֵי מדינות אחרות. אנחנו רק פרסנו את כל המצבים האפשריים, החל בשלטון מקומי שאפשר להגיע איתו להסכם, וכלה באנרכיה מוחלטת - שמצד אחד יכולה לסייע לנו, ומצד שני עלולה לגרום לכך שנצטרך להגן על עצמנו. בתרחישים אחרים תכנַנו לשלם כסף לגורמי ממשל ואפילו לכנופיות מקומיות. זה היה נהוג בברית המועצות.
"בסופם של הדיונים הגענו למסקנה שהמבצע הזה אפשרי מבחינה משימתית. תכננו הכל, מההתחלה ועד הסוף: איך להקים מערכת עצמאית שתוכל לכלכל את עצמה, לטפל בעצמה ולנהל את כל האופרציה של קליטת האנשים ושליחתם לארץ. ההגעה לישראל הייתה אמורה להיעשות דרך האוויר, דרך הים – למשל בים הכספי - וגם דרך היבשה, בשטח טורקיה. כמובן היה צורך להיזהר מאוד מהקרבה לאיראן". ובתוך כל המתח והדריכות, היו בצוות גם רגעי הומור. חלקם נסבו סביב שמו של המבצע, ‘דו־אופן’: המקור לו היה האופנוע של לאור, שנסע בו תמיד לדיונים הסודיים בקריה.
מורג וחבריו סיירו גם הם בברית המועצות תחת כיסויים שונים. "אני הגעתי ללנינגראד, לאודסה, לקייב ולבאקו. נאסר עליי ליצור קשר עם יהודים מקומיים. רק סיירתי וצילמתי, למשל את תחנות הרכבת המרכזיות ומבני ציבור".
גם אפרים לאור יצא לבדוק את השטח. "הכרתי את חלקיה הרלוונטיים של ברית המועצות לפניי ולפנים", הוא אומר. "סיירתי במקומות האלה כמה וכמה פעמים. ולא רק בברית המועצות אלא גם במדינות אחרות, שתכננו להביא דרכן את היהודים לישראל".
ברחבי ברית המועצות דאז, הוא שב ומדגיש, לא חסרו אוכלוסיות שהפגינו עוינות כלפי היהודים. "ההיסטוריה של העם היהודי במקומות הללו כוללת את ‘תחום המושב‘, את הפוגרומים ואת השואה. בזמן מלחמת העולם השנייה, עמים רבים שהיו בשטח הכיבוש הגרמני הפכו לשותפים פעילים מאוד בהשמדת היהודים, והם עשו זאת בחפץ לב לא פחות מאשר הגרמנים עצמם.
"האפשרות של פוגרומים ביהודים קצת יותר מארבעים שנה אחרי השואה כלל לא הייתה מופרכת. תרחיש אחר שנלקח בחשבון היה שבהיעדר חוק וסדר, יהודים ייפגעו לאו דווקא בשל יהדותם אלא בגלל עצם נוכחותם במקומות מועדים לפורענות".
פעמים אחדות חשבו לאור ואנשיו שהנה, המבצע מתחיל. כך היה למשל באוגוסט 1991, כאשר גורבצ‘וב הפך לפתע לאסיר בבית הנופש שלו בחצי האי קרים, ובמוסקבה התחוללה מיני־הפיכה והפיכת־נגד. "הרגשתי כאילו פרצה מלחמה שאנו מעורבים בה", אומר לאור.
"נכנסנו לדריכות הגבוהה ביותר. חשנו שכל מה שעבדנו עליו עומד להתממש. ראש הממשלה שמיר קרא לנו ושאל אם אנחנו מוכנים לצאת למבצע, והשבנו לו שכן. היו עוד מצבים שבהם עמדנו כפסע ממצב של הפעלה. היינו צריכים לעמוד דרוכים כל הזמן, ומצד שני לא לטעות בפרשנות. הדברים היו תלויים על חוט השערה".
מבצע כמו זה שתוכנן הצריך מטבע הדברים סכומי כסף אדירים, וצוותו של לאור כבר החל לקבל אותם לידיו. "ידענו שאנשים סומכים עלינו. הרי אין בקרה או פיקוח על הכסף לאורך כל הדרך, וכספים יכולים להיעלם. הכול היה במזומן בלבד, וסכומים גדולים הגיעו בארגזים. תזכרו שפוטנציאלית היינו צריכים להתעסק עם כנופיות מאפיונרים, עם העולם התחתון המקומי".
לא הכול מסכימים שהיה צורך בתוכניות מרחיקות לכת כמו אלה שהוכנו לקראת מבצע דו־אופן. "ליצחק שמיר הייתה פרספקטיבה פסימית־קטסטרופלית לגבי הקיום היהודי, במיוחד באירופה", אומר ד"ר מרקוס זילבר, ראש החוג ללימודים רב־תחומיים באוניברסיטת חיפה.
"התפיסות שלו שיקפו לאו דווקא את המציאות, אלא את דרך הראייה שלו. שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת אינן שנות השלושים או הארבעים שלה. העולם של אחרי השואה הוא עולם אחר. יש אנטישמיות ויש התנכלויות ליהודים, אך לא הכול שואה. ייתכן שהרגישות שלנו בגלל השואה היא מעט מוגזמת, ומטשטשת את שיפוט המציאות שלנו".
כך או כך, בשנת 92‘ פורק הצוות. בסופו של דבר לא היה צורך בשליחת חיילים ישראלים לתחומי ברית המועצות. עם זאת, בכמה אזורים פעלו שליחי המדינה כדי לחלץ יהודים, כשהם מסתייעים בגורמי שלטון או בכנופיות מקומיות. כך היה למשל כאשר בין גרוזיה לאבחזיה פרצה מלחמה, ויהודים רבים נותרו לכודים בתווך.
"היינו בקשר עם שני הצדדים, והעברנו יהודים מאזור אחד לאחר כדי שלא ייקלעו לסכנת נפשות", מספר קדמי.
"הצלחנו לשכנע את הרוסים לעזור לנו, והם שלחו חיילים מדיוויזיה שהייתה להם שם", מספר קדמי. "ביחד הבאנו שיירה של אלפי יהודים מאזור הקרבות לשדה התעופה בבירת טג‘יקיסטאן. גם במלחמה בין מולדובה לפרידנסטרוביה חילצנו יהודים, והעברנו אלפים מהם לאוקראינה". קדמי משוכנע שתכנון מבצע כמו דו־אופן היה בגדר הכרח.
"זו תולדה של מחויבות המדינה היהודית ליהודי העולם. כשיהודי נרדף ונמצא בסכנת חיים בשל עצם היותו יהודי, מדינת ישראל חייבת להתערב. זה תפקידה, ייעודה ומהות קיומה. אתה אף פעם לא יכול לדעת כיצד דברים יתפתחו. עד מלחמת העולם השנייה לא חשבו שיש סיכון ליהודי אירופה, וכולנו יודעים מה קרה. אסור לאפשר שזה יקרה שוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם