בילעין, הסוף? מדוע דעך העימות המתוקשר
התמקדות בצרות היומיום, חוסר התעניינות מצד התקשורת, הפחתה בהעברת כספים מאירופה או פעילות של מערכת הביטחון נגד ההפגנות האלימות - מה הביא לדעיכת הקונפליקט המתוקשר ביותר על הגדר? והאם מדובר בשינוי מגמה בחזית המאבק הפלסטיני?
עוד כותרות ב-nrg:
- איך פוטין חוגג יום הולדת? בהתבודדות בסיביר
- מסתמן: הושג הסכם בין ההסתדרות לעובדי הדואר
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מוחמד חטיב, אדם צנום בשנות הארבעים לחייו, יושב על כיסא פלסטיק ומסביבו משפחתו. בימים כתיקונים מפגש עם חטיב היה מתבצע "תחת אש" - דגלי אש"ף מעורבים בדגלי חיזבאללה וחמאס, ריח של גומי שרוף ומחנק של גז מדמיע. כך פגשתי אותו בפעם האחרונים, לפני כמה חודשים, מול כלא עופר בעיירה ביתונייה. עכשיו שנינו נזכרים בסיטואציה וצוחקים.
המאבק על הגדר בבילעין החל בשנת 2005, כשתושבי הכפר טענו שתוואי הגדר מותיר מחוץ לכפר 1647 דונמים. התושבים, בסיוע ארגונים שונים, קבעו כי גדר נבנתה כדי לאפשר הרחבה של העיר מודיעין-עילית ולא בגלל סיבות ביטחוניות כפי שטענה המדינה.
המאבק כלל הפגנו מדי יום שישי, עד שבג"ץ קיבל את טענות העותרים. שכונת מתתיהו-מזרח הוכרזה בלתי חוקית, ומקטע שלם של תוואי גדר ההפרדה הוסט. אלא שמבחינת התושבים הפלסטיני המאבק לא הסתים. לדבריהם, 1500 דונם מאדמות הכפר יישארו בחוץ גם אחרי הזזת הגדר.
"תאמין לי, היו ימים שהיינו פה המונים. כולם רצו לצאת להפגין ולא פחדו להתעמת ולהילחם על הזכויות שלנו", אומר חטיב. "היום כולם הלכו מפה. מתעסקים עם דאעש ועם הטרור הגלובלי. שכחו את המאבק הפלסטיני. קשה לארגן אנשים כל שבוע. מעצרים, פציעות מירי של כדורי גומי - זה לא כיף. אפילו בזמן של המלחמה בעזה אנשים פה כמעט לא הפגינו. היו כמה עימותים ספציפיים, אבל לא מאבק ארוך כתמיכה בתושבי רצועת עזה. אנשים מנסים לשרוד מבחינה כלכלית יום יום. מחפשים עבודה".
שולחן נמוך נגרר וממוקם בינינו. מיץ רימונים קר מוגש בכוס זכוכית גבוהה. חטיב מצית סיגריה ומעדכן אותי על חברים שלו שהיו במאבק בכפר ועכשיו נמצאים בחו"ל. מתברר שניהול עימותים והפגנות הוא מקצוע מבוקש ברמה בינלאומית. הידע של מארגני הפגנות, בעלי "ניסיון מבצעי" שהושג בבילעין, שווה הרבה כסף.
"יש לי חברים פלסטינים שהלכו לייעץ בהפגנות שהיו באוקראינה, אחרים נסעו להפגנות בתוניסיה ובמקומות אחרים. יש לי חבר ספרדי שהיה איתנו פה ועכשיו מייעץ למפגינים במרוקו. הייתי אמור לבקר אותו עם כל המשפחה בקיץ ולדבר על הדרכים לנהל סכסוך אזרחי, אבל הכול השתנה בגלל צו איסור יציאה מהארץ שקיבלתי מהשב"כ".
חטיב מוגדר על ידי האיחוד האירופי וארגוני זכויות האדם העולמיים כ'מגן זכויות אדם'. הוא אחד מתוך 40 פלסטינים שזכו למעמד הזה. ברשימה נמצאים גם באסם א־תמימי, שמוביל את ההפגנות בנבי סלאח ליד נוה־צוף, ועיסא עאמר שממונה על אזור חברון.
"אנחנו מוגדרים כמי ששומרים על המאבק הבלתי אלים וכתומכים במאבק נגד הדיכוי", אומר חטיב. "בניגוד למה שאומרים, מי שמוגדר מגן זכויות אדם לא מקבל משכורת חודשית. זה עובד לפי פרויקטים. יש תוכנית בינלאומית של תמיכה במגני זכויות האדם. התוכנית הזאת נותנת כסף לארגונים לא־ממשלתיים והם מפעילים פרויקטים. אפשר להיכנס לאתרים שבהם מפורסמים הפרויקטים, ולהגיש מועמדות כדי להתקבל לתוכנית ולהשיג תמיכה.
"בנוסף לזה, מקבלים כסף למימון מאבקים משפטיים. למשל בעניין שלי, של האיסור לצאת מהארץ, הוגש בג"ץ על ידי עורך דין שנשכר עבורי מארגוני זכויות האדם והצו בוטל. לפעמים מוזרם כסף לשחרר בערבות מפגין שנעצר. ההתערבות של הארגונים הבלתי ממשלתיים כוללת גם שליחת מכתבים לממשלת ישראל במקרים משפטיים, כמו במקרה שלי".
הכסף שנועד להפגנות, אומר חטיב, מגיע בעיקר מתורמים פרטיים. "בעבר הגיע מימון להפגנות נגד הגדר מהאיחוד האירופי ומארגונים בינלאומיים אחרים. אבל אחרי שישראל התערבה ודרשה מהם לא להתערב בסכסוך הפנימי, המימון הופסק.
"עכשיו אנחנו מסתייעים בתורמים פלסטינים מקומיים ובאנשים בחו"ל שהמאבק נגד הכיבוש חשוב להם. אנחנו משתדלים לא לבזבז כסף על הפגנות ולא משלמים למפגינים, כמו שגורמים בימין טוענים. אם מפגין נפצע הוא זוכה לתמיכה שלנו, שכוללת פינוי לטיפול רפואי ואולי רכישת תרופות. שוכרים לו גם עורך דין טוב, כדי שיוכל לתבוע פיצויים. אבל לא נותנים לאנשים כסף ביד כדי שישתתפו בהפגנה. בנוסף, בזמן שהקמנו את המאחזים באזור מעלה־אדומים קיבלנו כסף לרכוש אוהלים וגנרטורים, אבל אנחנו לא מדברים על תקציב של מיליוני שקלים. מדובר בסכומים קטנים יותר. בוא נגיד ככה, זה לא מגיע לעשרות אלפים בשנה".
המאבק בבילעין יציין השנה עשר שנים של עימות מתוקשר ומיוחצ"ן היטב. שלושה סרטים הופקו בעקבות האירועים במקום. 'חמש מצלמות שבורות' (2012), שנכלל בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי. 'זרמים קטועים' (2010) ו'בילעין חביבתי' (2006).
"כשהמאבק ממושך חייבים כל הזמן לשמור על יצירתיות", אומר חטיב, ומזכיר חלק מהרעיונות שצצו במהלך השנים. "כדי למשוך את התקשורת חייבים לעשות מעשים קיצוניים ומעניינים. הייתה הפגנה שבה התלבשנו כמו יצורים מהסרט 'אווטאר'. היה מצג הגינה, שבו שתלנו פרחים בתוך רימוני הגז הריקים, והיו עוד רעיונות יפים", הוא נזכר, ומוביל אותי פנימה, אל תוך ביתו.
מימין ניצב גזע גדול של עץ זית. תלויה עליו מסכת אב"כ, ומתחתיו יש פרחים. "זה עץ זית שהבאתי מהגדר, שיזכיר לנו את המאבק", אומר חטיב. שתי מערכות סלון גדולות תופסות את מרבית שטח הקומה הראשונה. "כמו שאתה רואה זה היה מקום מרכזי מאוד בימי המאבק. היו מגיעים לפה מלא אירופים. הם היו אוכלים במטבח וישנים בסלון. מפה יצאו הרעיונות הגדולים למאבקים הבלתי אלימים בימי שישי. היה פה אקשן ואווירה מחשמלת", הוא מספר.
דיוקנו של הראיס, ערפאת, מביט מלמעלה, וחטיב מדבר על פוליטיקה. "כשיצא הסרט 'בילעין חביבתי' ב־2006, הבמאי, שי כרמלי פולק, ראיין אותי בתור תושב הכפר ומארגן ההפגנות. הוא שאל אותי מה יהיה. הבן הגדול שלי, ואליד, היה בן ארבע, ואמרתי לו שכשהוא יהיה בן 16 יהיה לנו כבר שלום ויסתיים הכיבוש. הייתי אופטימי. עכשיו הוא בן 14 וכלום לא השתנה".
אני עוזב את בילעין ופונה למוקד אחר של הפגנות – הכפר קדום. בנגרייה בכפר הסמוך, ג'ינסאפוט, אני פוגש את יוסוף קדומי. במשרד מקבלת את פניי תמונה גדולה של עץ זית וילד מחזיק בדגל פלסטין. "לפי הפוליטיקה, אנחנו לא מתקרבים למדינה פלסטינית", אומר לי קדומי. "לא
גם קדומי מדבר על הכוח המניע את ההפגנות – האירופים ותנועות השלום הישראליות. "הבעיה הרצינית היא שאין מי שיארגן את ההפגנות באופן קבוע. אין מי שייקח אחריות. בכל יום שישי באים לפה ישראלים מתנועות השלום. הם אוספים אותנו לצאת להפגנה. יש הוראה מזקני הכפר לצאת להפגנות ולפעמים גם נכונות מצדם לצאת להפגנות בעצמם, אבל בגדול המצב הוא לא טוב".
בתוך קדום עצמה, מטרים ספורים מהכביש שבו מתנהלות ההפגנות בימי שישי, אני פוגש את מוחמד בן ה־14, שמחזיק בידיו תינוק חייכן בשם נאסר.
"אני זוכר את ההפגנות לפני ארבע שנים", הוא מספר. "סגרו לנו את הכביש לכיוון שכם ואז הכול התחיל. היו פה המון אנשים, גם מהכפר וגם מאירופה ומישראל. היו פה טלוויזיות והיינו כל הזמן בחדשות. אבל לאט לאט זה ירד. הצבא הגיע לפה ופיזר את ההפגנות, ואנשים התחילו להיפצע. ההורים שלנו לא מרשים לנו ללכת יותר להפגנות כי הם מפחדים עלינו".
עלי, גם הוא תושב הכפר, שומע את השיחה ומצטרף. "האמת היא שלאנשים נמאס כבר לצאת להפגין, לקבל גז לפנים, להיפצע ולהיעצר. זה לא הולך לשום מקום, ואנשים מאבדים את הרצון לצאת ולהתעמת. ארגוני השלום עוזרים לנו בהפגנות. יש גם מישהו ממשפחת קדומי שחי בירדן ששולח גם כסף. אבל היום כבר עובדים ב־50 אחוז מהכוח. לא הרבה אנשים יכולים להפגין כל שבוע. זה קשה".
גורמים ביטחוניים מסכימים שבתקופה האחרונה נראה שהאינטרס הפלסטיני לצאת להפגנות השבועיות התמסמס. הם זוקפים את היעדר המוטיבציה לפעילות כוחות הביטחון שיוצרת הרתעה. "במבצע 'צוק איתן' הייתה מדיניות של אפס סובלנות וגל גדול של מעצרים שהוכיח את עצמו. זה הוביל לשקט בימי המבצע והוא משפיע גם על המצב היום. בנוסף לכך, ברגע שמטילים על ההורים קנסות כשילדיהם זורקים אבנים וברגע שמבצעים מעצרים, המוטיבציה יורדת".
הגורמים מציינים כי העובדה שהפלסטינים ביהודה ושומרון זוכים להקלות תורמת לתחושת חוסר הכדאיות. "בניגוד לרצועת עזה, המצב הכלכלי של הפלסטינים ביהודה ושומרון משתפר באופן יחסי והם שומעים שישראל נותנת הקלות לרגל החגים. לכן הם מעוניינים לשמור על השקט", הם מסבירים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם