חשש: הגיל הממוצע של זוכי פרס נובל - יעלה
הפרס היוקרתי ניתן בשנים האחרונות בשוודיה למדענים בסוף הקריירה; המבקרים: פורצי הדרך מתים מבלי שהם זוכים להכרה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו [אהבתי]
דבר מעין זה קרה ב-2011, בזמן שוועדת הפרס הכריזה שחצי מפרס הנובל ברפואה ופיזיולוגיה ילך לביולוג הקנדי רלף שטיינמן. לא עבר זמן רב עד שנודע כי שטיינמן מת שלושה ימים קודם לכן, אבל ועדת הפרס החריגה את המקרה, וזאת לאור העובדה שהכללים שהיא עצמה קבעה הם שהפרס לא ניתן לאחר המוות. טענתה הייתה שחשבה כי הוא עודנו בחיים בזמן שקיבלה את ההחלטה.
"אם נמשיך כך יהיו עוד מקרים רבים מעין זה. זה רק עניין של זמן, כך שיש צורך לעשות משהו", אומר סנטו פורטונטו, רופא מאוניברסיטת אלטו שבפינלנד. מוקדם יותר השנה פרסמו פורטונטו ומדענים אחרים כתבה בעיתון היוקרתי "נייצ'ר" שתיעדה את האופן שבו זמן ההמתנה לקבלת הפרס גדל. הביקורת הזו נשמעת בזמן ששמות זוכי פרסי הנובל במדע צפויים להיות מוכרזים השבוע.
"לפני 1940, רק במקרה של 11 אחוז מהפיזיקאים, 15 אחוז מהכימאים ו-24 אחוז מהרופאים קיבלו זוכי הנובל את הפרס יותר מעשרים שנה לאחר התגלית המקורית", הם כתבו. "מאז 1985, מכל מקום, עיכובים גדולים כאלה אירעו ב-60 אחוז מהמקרים בפיזיקה, 52 אחוז בכימיה ו-45 אחוז ברפואה".
אם המגמה הנוכחית תימשך, כתבו המדענים, עד סוף המאה הנוכחית הציפייה היא שהגיל הממוצע של זוכי הפרס בזמן קבלתו ככל הנראה יעלה על תוחלת החיים המשוערת שלהם. במילים אחרים, רובם יהיו מתים עד הזמן שבו יגיע תורם לקבל פרס נובל. "הפיגור הזה מאיים לערער את המוסד הנכבד ביותר של המדע", סיכמו המדענים בכתבה ב"נייצ'ר".
תומכי הסדר קביעת זוכי הנובל הנוכחי אומרים כי הטבע של המדע המודרני המורכב גורם לכך שתגלית מאושרת כמובהקת אך ורק לאחר בדיקות שאורכות זמן רב.
ההשערה על קיום חלקיק בוזון היגס, למשל, אשר גילויו כיבד את הפיזיקאים שעבדו על כך בפרס בשנה שעברה, גובשה לפני כמעט חצי מאה. אלא שהחלקיק התת-אטומי החמקמק, אשר מספק את המסה של חלקיקים אחרים, אושר סופית רק בשנים האחרונים, בסיוע מחקר מעשי אדיר ויקר. עד אז כבר מת אחד משלושה המדענים המקוריים שגילו את בוזון היגס, הפיזיקאי האמריקאי-בלגי רוברט ברואט.
אבל מבחינת סוון לידין, יו"ר ועדת הפרס בכימיה, בוזון היגס הוא דוגמה טובה לכך שכמעט בלתי אפשרי לזרז את התהליך. "ברצוננו לוודא שאנו מעניקים את הפרס לאלו שפתחו את הדלת לראשונה לתובנה מדעית חדשה. משמעות הדבר, באופן טבעי, היא שישנו עיכוב", הוא אומר. "באופן טיפוסי לוקח בערך עשרים שנה עד שהאדם שפרץ לראשונה את הדרך מבשיל לכדי זוכה פרס נובל".
לדבריו, נוהג זה גם שומר מפני מתן פרס במהירות גדולה מדי לפורצי דרך שמאוחר יותר עשויים להתגלות כפחות ממה שנראה בעין. ב-1989 הכריזו שני מדענים על גילוי טכניקה ל"היתוך קר", שיאפשר יצירת תגובות גרעיניות כמעט בטמפרטורת החדר אם השיטה תוכח – מה שיפתור את מרבית בעיות האנרגיה העולמיות באופן מוחלט. רבע מאה מאוחר יותר, השיטה נותרה עדיין לא מוכחת.
"בכל שנה יש הרבה טענות על תגליות מדהימות, ולא מעט מהן מתבררות כלא כל כך מדהימות כפי שחשבו כולם", אומר לידין, "מכיוון שכך, זה רעיון טוב להיזהר לפני שמוציאים את הפונפונים וקוראים למעודדות".
לפורטונטו מאוניברסיטת אלטו יש הצעה בכל הקשור למדענים מזדקנים שמפסידים את ההזדמנות לקבל את הפרס שלו הם ראויים: "אנו יכולים לשקול את מתן הפרס לאחר המוות. מובן שהאנשים שיקבלו אותו לא ירוויחו הרבה מכך מכיוון שהם יהיו מתים, אבל אני חושב שחשוב להכיר בתגליות שלהם", הוא אומר.
עם זאת, לטענת לידין,
אפילו אם פרס הנובל ימשיך ללכת רק למדענים חיים, כפי שהיה הכלל מאז 1974, משמעות פער הזמן הגדל היא שהוא יינתן יותר ויותר למדענים שמצויים בסוף הקריירה שלהם.
מתיו וואלס, חוקר מדעי המדינה במכון לניהול ידע ויזמות של מועצת המחקר הספרדית הלאומית, טוען כי כדי לתת למדענים צעירים תמריצים הולמים, יש צורך בפרסים חלופיים. לדבריו, "במטרה לקדם ולהוקיר יזמות ויצירתיות, יהיה זה יעיל בהרבה שיהיו פרסים שמזכים חוקרים זוטרים יותר ותגליות חדשות יותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם