כך שכנעתי את ברק לא לסגת מהגולן
אשתו של סמי בר לב אמרה שהיא מוכנה לגור בגולן רק ביישוב עירוני, אז הוא הקים לה אחד כזה. אחרי יותר משלושים שנה בראשות מועצת קצרין ושנה אחת כפנסיונר, בר לב מביט בסיפוק על מפעל חייו, ומספר על הפגישה הדרמטית עם אהוד ברק שאולי מנעה מכל המפעל הזה לקרוס
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
בבית הכנסת הזה, הוא אומר, החלה שליחותו. “בשנים הראשונות, כשהגיעו אלינו משלחות לגולן ושאלו אותנו למה להתיישב דווקא כאן, הייתי לוקח את האורחים לבית הכנסת העתיק בקצרין ומראה להם - זו הסיבה שבגללה אנחנו כאן, זה המקור שלנו“.
את רוב חייו הקדיש סמי בר לב לשליחות הזו. הוא הגיע לגולן השומם, הקים בו יישוב עירוני ונבחר שוב ושוב לכהן כראש מועצה. אחרי 34 שנים בתפקיד, הוא סוגר עכשיו שנה של מנוחה. בחודשים שחלפו מאז שהודיע בפתאומיות כי לא יתמודד לכהונה נוספת, הוא מתרגל לחיים נטולי שליחות ועם הרבה יותר זמן פנוי לבילוי עם הנכדים. “את התפקיד שלי בעולם והייעוד שאליו נולדתי עשיתי כבר“, הוא אומר בסיפוק. “הקמתי את קצרין, עמדתי בראשה והשפעתי על איך שהיא נראית. אני מסיים את תפקידי כשאני יודע שהיא על המפה“
ההחלטה לפרוש ולנוח אחרי שנים רבות של עשייה לא התקבלה בקלות. “חשבתי כבר מזמן לעזוב, אבל פשוט לא יכולתי. היו תקופות של מאבק על הגולן, וכשצריך לנהל מערכה על עצם קיומו של המקום שבו אתה חי, זה לא הזמן להעביר את המושכות לאחר. כשהחלטתי לעזוב זה היה בידיעה שהאזור כבר נמצא בקונצנזוס. יש לי סיפוק מכך שלא בזבזתי את החיים, אלא הגעתי להישגים וגם נהניתי. עכשיו הזמן לומר ‘לא עליך המלאכה לגמור‘. עדיף תמיד לעזוב כשכולם מבקשים שתישאר, מאשר כשאומרים לך ללכת“, הוא פורץ בצחוק מתגלגל.
סמי (שמואל) בר לב נולד בבגדד ב־1942, וכילד עלה עם משפחתו לישראל. עד 1967 התגורר בחיפה ועבד שם בבנק. “לכאורה יכולתי להמשיך במסלול החיים הזה ולהיות רגוע ומסודר“, הוא אומר. “אבל החלטתי לעשות שינוי, להיות חלוץ. האמנתי בזה. קמתי והצטרפתי לקיבוץ הראשון שהוקם אחרי מלחמת ששת הימים - קיבוץ מרום־גולן שישב אז בקוניטרה. זה היה הצעד המשמעותי שהוביל אותי למה שעשיתי בהמשך החיים“.
המרחבים העצומים שבהם דהר על סוסו הלבן כדי לכנס עדרי בקר, החפירות שבהן השתתף במסגרת חוליות הסקרים הארכיאולוגיים, ותחושת יצירת היש־מאין – כל אלה הביאו אותו להתאהב במקום. שנה וחצי לאחר שהרחיק לגולן, התרצתה בת זוגו רמונה והצטרפה אליו להגשמת החזון. תנאי אחד היא הציבה בפניו: שיגורו ביישוב עירוני, ולא בקיבוץ.
לגור בעיר הסורית הנטושה קוניטרה חלמו בר לב וחבריו להקים עיר עברית למופת. אלוף פיקוד הצפון דאז מוטה גור התנגד לכך נחרצות, אבל הדבר לא גרם לחבורת הצעירים לוותר על החזון. ואז הגיעה מלחמת יום הכיפורים, קוניטרה נהרסה כליל בהפגזות משני הצדדים, אחר כך נמסרה לסורים, וכל הקלפים נטרפו. חורבותיה של קוניטרה הישנה עומדות עד היום, אך בר לב לא חולם לחזור לשם. “כשאני נוסע בכביש אני יכול לראות מעבר לגבול את הבית במרכז העיר שבו גרתי, וזה לא עושה לי כלום. היום אני כול כולי קצרינאי“, הוא אומר בגאווה.
לאחר לידת בנם הבכור בתל־אביב, שכרו סמי ורמונה בית עתיק בראש־פינה, ושם החלו לרקום חלום חדש על הקמת יישוב בגולן. בר לב התכוון לעמוד בראש היישוב במשך שנה־שנתיים, ואז לחזור לחייו הפרטיים ולאהבתו הגדולה - חקר שכיות הארכיאולוגיה בנות 1,500 השנים שנחשפו בגולן. השנה־שנתיים האלה הפכו כאמור ליותר משלושים.
החזון של בר לב היה עיר בת 25 אלף תושבים. בפועל גרים כיום בקצרין בקושי שליש מזה. “רציתי אוכלוסייה גדולה כדי להבטיח את ההישארות שלנו במקום. גם אם רוצים מערכת חינוך טובה ומסחר ער, חייבים יותר אנשים. 8,000 איש זה מעט מדי. כל הגולן צריך לצמוח, וזו לדעתי המשימה העיקרית שעומדת כיום לפתחנו“.
כדי להגדיל את עירו ניסה בר לב במשך השנים למשוך אליה עולים חדשים. “בראשית שנות התשעים, כשהתחילו גלי העלייה מברית המועצות, הייתי אצל שר הבינוי והשיכון דאז אריק שרון. רציתי לבקש ממנו אישור לבנייה של דירות נוספות בקצרין. משה מרחביה וכצל‘ה, שהיו עוזריו, תפסו אותי בכניסה למשרדו ושאלו אותי כמה דירות אני מתכוון לבקש ממנו. אמרתי להם: שמונים. הם צחקו עליי ושאלו אם אני טיפש. ‘בקש אלף דירות‘, הם אמרו. צחקתי. כשישבנו מול אריק הוא שאל אותי מה אני רוצה, ואני הסתכלתי על שניהם ואמרתי ברעד: אלף דירות. הוא אמר לי ‘או־קיי‘, והורה להם: ‘תרשמו אלף דירות לקצרין‘“.
עם האישור של שרון נבנו 500 יחידות דיור, ובהמשך עוד 220. השאר נבנו כבר בתקופת ממשלת רבין. בר לב ראה בעולים החדשים קרש הצלה לעיר שלו, והתגייס ביחד עם התושבים הוותיקים לסייע לקליטתם, לתת להם מענה כלכלי ראשוני, ולהכווין אותם בהיכרות עם המנטליות הישראלית. את העולים הראשונים, אגב, הוא אסף היישר משדה התעופה מיד כשנחתו בארץ, ובטרם יספיקו להגיע למלונות שהוכנו להם במרכז. כיום כשליש מאוכלוסיית קצרין הם עולים מחבר העמים, וכך גם ראש המועצה הנוכחי, דמיטרי אפרצב - בחירה שבר לב מברך עליה. גאוותו גם על מכללת ‘אוהלו‘ לחינוך, “שנלחמנו כדי להביא אותה לכאן מטבריה, והיום היא פורחת עם 2,000 סטודנטים“.
ובכל זאת, הייתה תנופה בקצרין ונראה שהיא נבלמה. מדוע?
“נכון שהעיר אינה גדלה בשנים האחרונות. הגיעו לכאן גם כמה משפחות דתיות־לאומיות לגרעין התורני, אבל זה לא מספיק. כבר שנים רבות שאין עלייה מסיבית לישראל, ומקום כמו קצרין יכול לצמוח בעיקר כשיש עלייה. בנוסף, כמו בכל הפריפריה, הצעירים עוזבים - הולכים לצבא, לומדים ומפתחים קריירה, ורבים מהם לא חוזרים לפה. זו תופעה שמתרחשת בקריית־שמונה, בנהריה וגם בכפר־ורדים, כי מרכז הארץ הוא מגנט חזק מאוד שקשה להתחרות בו“. עם זאת, בר לב משוכנע ש“עוד יגלו אותנו. זה עוד יקרה. את איכות החיים, השירותים ומערכת החינוך שקיימים פה קשה למצוא ביישובים אחרים“.
אפילו שני ילדיך אינם גרים בקצרין. אתה רואה בזה כישלון?
“לא. אנחנו לא משטר דיקטטורי שקובע לבן־אדם איפה לחיות. כל אחד צריך לממש את עצמו היכן שהכי טוב לו. חשוב מבחינתי שהם חיים בארץ ולא בחו“ל, כי הייתה להם הזדמנות כזו. הבן הצעיר גמר אוניברסיטה בניו־יורק ועבד בוול־סטריט. הוא היה יכול להישאר שם ולהצליח. הבן השני חזר עכשיו ארצה אחרי שלוש שנים במילאנו. הילדים שלי אוהבים מאוד את קצרין ובכל שבוע־שבועיים הם באים לבקר, אבל אני לא רואה אותם חוזרים לגור פה כל כך מהר“.
ביישובי הגולן מספרים שכמעט בכל משפחה שנייה חוזרים הבנים לגור ליד הוריהם, ובר לב מצטער על שאינו חלק מהנתון הסטטיסטי הזה. “אם היו לי שישה ילדים, היה לי יותר קל לממש את זה“, הוא אומר. “הילדים כאן מאוד אוהבים את הגולן. זה מקום שכיף לחיות בו, עם הטבע והנופים והטיולים. אבל כשהם עושים קריירה, קשה להתחרות במה שהמרכז מציע“.
בר לב, איש צנום ופשוט, שייך לדור של ראשי המועצות שכיהנו תקופות ארוכות, והדבר נתפס בעיני התושבים כטבעי לחלוטין. היום, כשהפרק הזה בחייו כבר מאחוריו, הוא משוכנע שיש לקצוב את תקופת כהונתם של ראשי מועצות וערים, בדומה למשרות הנשיא והרבנים הראשיים. “מגיע שלב שבו המנהיגים כבר לא מצליחים לפרוש, ולכן צריך לעזור להם להגיע להחלטה הזו. גם לסוסים מנצחים יש תחליפים“, הוא אומר.
מאז פרישתו מראשות המועצה משמש בר לב בהתנדבות כראש העמותה של המכינה הקדם־צבאית ‘תמיר‘, שבהקמתה היה שותף. “בשונה ממכינות כמו זו של עלי, שמיועדות לאליטה ומטרתן הכשרה למנהיגות צבאית וכדומה, המכינה הזו פונה לנוער בסיכון או לבני עיירות פיתוח. החבר‘ה שמגיעים ל‘תמיר‘, ספק אם היו בכלל מתגייסים לצבא. הם שומעים כאן במשך השנה שיעורים במנהיגות ובאהבת הארץ ונהנים מהרבה מאוד טיולים. צעירים שמגיעים לכאן ‘פרועים‘ עוברים שינוי מהותי, רובם ככולם מתגייסים לצה“ל וחלקם גם מגיעים לקצונה. זה מפעל חברתי־חינוכי חשוב ממדרגה ראשונה“.
אפשר היה לצפות שאחרי כל כך הרבה שנים של עשייה ציבורית, תלך קצת לנוח.
“ההפך. דווקא עכשיו התחלתי לעשות דברים שלפני כן לא הצלחתי להתמיד בהם“, הוא כמעט מתנצל. “יש לי מאמנת אישית שמתרגלת איתי פלדנקרייז. אני הולך בבוקר ועושה כושר, שומע מוזיקה, וקורא מתוך ערמת הספרים הענקית שחיכתה לי הרבה זמן“.
גם חיי התרבות, שיכולים למלא את זמנם של גמלאים, מרוכזים בעיקר בגוש דן. אתה לא מרגיש את השלכות המרחק?
“לא חסר לי דבר. כשאני רוצה לראות אופרה בתל־אביב, אין לי בעיה לנסוע ולראות. אפילו הייתי באופרה ב‘לה סקאלה‘ במילאנו בתקופה הזו. כששואלים אותי מה אני עושה, אני אומר שאני פנסיונר עסוק. קם בבוקר והנה מגיע הערב, וזה כיף חיים“.
בשנותיו של בר לב כראש המועצה המקומית הוא נאלץ ללוות מקרוב גם אירועים קשים. אחד הזכורים שבהם הוא רצח הנערה תאיר ראדה ז“ל, ב־6 בדצמבר 2006. ראדה, תלמידה מצטיינת בת 14, לא שבה לביתה לאחר שיעור תיאטרון. כמה שעות אחר כך נמצאה גופתה בחדר השירותים של בית ספרה, כשעליה סימני אלימות קשים. רומן זדורוב, פועל בניין שעבד בבית הספר, הורשע ברצח המחריד. עד היום שבה הפרשה ועולה לכותרות בשל ערעוריו החוזרים ונשנים של זדורוב, שטוען לחפותו.
“זו הטרגדיה הכי גדולה שהתרחשה בקצרין“, אומר בר לב. “ההתמודדות בתוך היישוב הייתה טובה מבחינת התמיכה שנתנו העובדים הסוציאליים לבני הנוער, אבל הסיפור השפיע מאוד על היישוב. בגלל הערעורים של זדורוב הסיפור הזה גם לא נגמר, וסופו מי ישורנו. המשטרה כנראה כשלה בחקירה, ויכול להיות שבסוף עוד יזכו אותו מחמת הספק“.
לבר לב עצמו דווקא אין ספק שזדורוב הוא הרוצח. “אני לא רואה כל מציאות אחרת. הוא היה קשור למקום הזה והודה בהתחלה ברצח. ובכלל, מי זה יכול להיות? מישהו מהחלל? לא סביר ולא הגיוני שחברות שלה עשו את זה, כפי שמנסים לטעון“.
סערה מסוג אחר שמתחוללת בתקופה האחרונה בגולן ובקצרין בפרט, קשורה לפרויקט חיפושי הנפט שמוביל אפי איתם, תושב נוב ושר האנרגיה לשעבר. “ספק אם מישהו אחר זולת אפי היה מצליח להזיז את הפרויקט הזה. חברת ‘אפק אנרגיה‘ עשתה בחוכמה כאשר גייסה אותו“, אומר בר לב.
הוא עצמו, כאשר כיהן כראש מועצה, אישר את בקשתו של איתם לבצע קידוחים ניסיוניים באזור התעשייה הסמוך לקצרין. לדבריו, היום לא היה מאפשר את המשך הפרויקט. “כשאפי איתם היה אצלי במשרד וסיפר לי מה הוא הולך לעשות, לא חשבתי על היבטים מדיניים וירוקים,
אבל לא כל מה שנראה לבר לב הזוי במבט ראשון אכן מתגלה בדיעבד כהזיה. “כשבאו אליי בשנות השמונים ורצו להקים פה את מפעל ‘מי עדן‘ למים מינרליים, זה נשמע לי הזוי לגמרי“, הוא מספר. “מי האמין שאנשים ישלמו על מים בבקבוקים? זה נשמע כמו הסיפור על קופסאות של אוויר מארץ הקודש שנמכרות באמריקה. אבל תראה מה נהיה היום מהמים המינרליים“.
אז יכול להיות שאתה טועה בעניין הנפט, כפי שטעית לגבי המים?
“כאן החשש שלי הוא אחר. בעיני העולם, הגולן הוא עדיין שטח כבוש, ואם אנחנו מנצלים כביכול משאבים שהיו שייכים לסוריה, זה עלול לעורר בעיות פוליטיות במוסדות בין־לאומיים. אבל מעבר לבעיה המדינית, חיפושי נפט בכלל לא מתחברים לי עם הרצון של ישראל למתג את רמת הגולן כפארק הירוק של המדינה, עם תפוחים, דובדבנים, נוף וטבע“.
במהלך כהונתו הספיק בר לב לעבוד מקרוב עם שורה של ראשי ממשלה, החל בגולדה מאיר, דרך מנחם בגין ויצחק שמיר, יצחק רבין ושמעון פרס, ועד אהוד אולמרט וכמובן בנימין נתניהו. רובם, הוא אומר, הגיעו בסופו של דבר למשא ומתן על נסיגה מלאה מהגולן.
את כל שיחותיו עם מנהיגי ישראל הוא זוכר היטב. “עם בגין הייתה לי פגישה אחת שאני בטראומה ממנה עד היום. היו לו תקופות של עליות ומורדות, ויום אחד כשהגענו אליו הוא לא היה ממש מחובר למציאות. זה הותיר אותנו בהלם“.
לרבין הוא זוכר כמובן את הביקור בקצרין, בקמפיין הבחירות של 92‘. “רבין אמר אז שמי שירד מרמת הגולן יפקיר את ביטחון ישראל. אבל מיד אחרי זה, כראש ממשלה, הוא החל בשיחות עם הסורים והיה מוכן לרדת מהגולן“.
איך אתה מסביר את זה שמנהיג עומד כאן 13 ימים לפני הבחירות, משמיע הצהרת נאמנות, מקבל 70 אחוז מקולות תושבי הגולן – ומיד אחר כך עושה את ההפך?
“אני חושב שרבין עבר תהליך קשה במלחמת המפרץ הראשונה, כשישראל התמודדה עם טילים והתמגנה במסכות אב“כ. הוא כנראה חשב שאין לנו תשובה לאיום הטילים ושחייבים למצוא פתרון מדיני“. בתקופה ההיא הכריז בר לב על שביתת רעב ממושכת. “הייתי במצב רוח מאוד קשה. לא הצלחתי להבין איך פוליטיקאים יכולים להחליט על דבר כזה. פשוט לא עמדתי בזה“.
אבל רבין, מוסיף בר לב, לפחות הגיע למשא ומתן מתוך רצון לבצע תהליך, ולא הסכים מראש לקבל את דרישות הסורים. לא כך אהוד ברק. “הייתה לנו פגישה מאוד משמעותית עם ברק לפני שהוא נסע לשיחות בשפרדסטאון, בשנת 2000. הבנו אז שהעסק כבר גמור ושהוא הולך להיפגש עם שר החוץ הסורי ולוותר על הגולן. ישבנו איתו ממש כמה שעות לפני העלייה למטוס. בפגישה היו מלבדי גם הרב אהרון אייזנטל מחספין, וראשי ההתיישבות בגולן - יהודה הראל, אלי מלכה ויהודה וולמן. דיברנו גם ללב של ברק, לא רק לראש. הזכרנו לו את חבריו מסיירת מטכ“ל שנהרגו בגולן, ושאלנו מה הם היו אומרים על נסיגה משם. ביטאנו את התחושות שלנו ושל הילדים שלנו, ואני זוכר את העוזרים שלו מתחילים לבכות.
“ברק ישב והמשיך להקשיב לנו גם כשהיה צריך כבר לצאת לנמל התעופה. מספרים שכשהגיע לארה“ב, הוא לא היה מסוגל לרדת מהמטוס ולא היה יכול לחתום על הסכם עם הסורים. אורי שגיא, מתאם המשא ומתן עם סוריה, האשים את ברק שידו ‘קפאה‘. כנראה ברק התחרט בדרך, כי כשיצא מהארץ הוא היה מוכן לחתום על הסכם הוויתור. התחושה שלי היא שלחבריי ולי היה חלק משמעותי מאוד בזה“.
בספר שכתב בשנת 2004, סיפר נשיא ארה“ב לשעבר ביל קלינטון על המשא ומתן שניסה להוביל בין ישראל לסוריה. לטענתו שם, אהוד ברק, שמעון פרס ובנימין נתניהו היו מוכנים לנסיגה מלאה מהגולן ולחזרה לקווי 67‘. הדברים תואמים את התרשמותו של בר לב; לדבריו, ראש הממשלה היחיד בעשורים האחרונים שלא הסכים לוותר על הגולן, הוא אריאל שרון.
איך אתה מסביר את העובדה שכמעט כל ראשי הממשלות, מימין ומשמאל, היו מוכנים לנסיגה?
“ראש ממשלה מוכרח לחשוב אם הוא מסוגל להשיג שלום עם שכנה חזקה ומאיימת. כנראה הם היו מוכנים לשלם מחירים בשביל השלום. כשבגין, שנחשב למלך הימנים, החזיר את סיני עד המטר האחרון ופינה יישובים שבעבר אף אחד לא העלה על דעתו לפנותם - נקבע תקדים“.
את המילים החריפות שומר בר לב לאיש אחד: אהוד אולמרט. “הוא היה לדעתי ראש ממשלה מופקר. לא הייתה לו שום בעיה למסור את הגולן, והוא בחר מתווך מצוין - נשיא טורקיה ארדואן. מזל שפרשת טלנסקי התפוצצה, כי אני בטוח שאולמרט היה מוכן לדברים שאפילו ברק לא היה מסכים להם, כמו נסיגה עד לחוף הכנרת“.
בר לב יודע לספר כי אולמרט שלח את נציגיו לשאת ולתת עם הסורים ממש בעת שנפש ביישוב רמות שבגולן: “אני זוכר שבאחת הישיבות הסוערות של ועד יישובי הגולן, צעקתי שצריך לשרוף לו את הצימר“, הוא אומר. בפועל לא היה צורך להרחיק לכת במאבק, כי “לכל אורך השנים קרו בדרך נס כל מיני דברים שהצילו אותנו. מספרים שלגולדה מאיר הייתה כבר מפה מוכנה של ויתור על רוב הגולן, ואז בדיוק אירע משהו והנסיעה שלה לוושינגטון התבטלה. כך קרה גם לברק ולאולמרט“.
הברכה הגדולה ביותר שניתנה לישראל, כך על פי בר לב, היא שושלת אסד. “מזל שהם בחרו לא להתמסר למנהיגים הישראלים בקלות. מה היינו עושים בלעדיהם? אם הסורים היו מתגמשים מעט, היה כבר הסכם עם רבין או עם ברק, ואפילו עם ביבי. בזה שהסורים עמדו על רצונם לשכשך רגליים בכנרת, הם שיחקו לטובתנו. זו ממש מציאות של ‘להקשות את לב פרעה‘. גם אסד הבן, שאמרו עליו שהוא ‘מתקדם‘ ומשחק בפלייסטיישן ולמד באנגליה, הראה לכולם שקיבל חינוך טוב מאבא ולא סטה ימין ושמאל בדרישות שלו. בשלוש השנים האחרונות הוא נלחם במורדים ולא מוותר, וגם זה בסדר. אבל לא בטוח שהוא ישרוד. הנה, כאן בגבול, קוניטרה כבר לא בידיו“.
עם תום מבצע ‘צוק איתן‘, הזירה הרוחשת מעבר לגבול הסורי הפנתה מחדש את ההתעניינות התקשורתית הישראלית צפונה. ארגוני המורדים, ובראשם אנשי ‘ג‘בהת א־נוסרה‘ מבית אל־קאעידה, הצליחו בינתיים לכבוש את כל מרחב הגולן הסורי. לא מעט פגזים של חיילי אסד שכוונו לעברם נחתו בישראל, ואף פגעו באחד מהקיבוצים באזור. שפי מור, מנהל התיירות במרום־גולן, אמר חצי־ברצינות כי על התושבים להתרגל למציאות חדשה, דומה לזו שחווים תושבי עוטף עזה. “עוטף קוניטרה“ הוא כינה את היישובים הסמוכים לגדר בצפון.
“קשה להאמין שהשקט ששורר כאן יותר מארבעים שנה יימשך“, אומר בר לב, בלי לנסות ליפות את המציאות. “אבל מה אנחנו יכולים לעשות? שום דבר. רק להודות לאלוהים שאנחנו נמצאים במקום הזה ולא על חוף הכנרת. אם היינו נסוגים מהגולן, ‘המדינה האסלאמית‘ (ארגון דאעש - י“ק) הייתה היום על הכנרת. הדגל השחור שמתנוסס עכשיו מעל צומת קוניטרה היה יכול להתנוסס במחסום עין־גב“.
עד כמה אנשי הדגל השחור שנמצאים מעבר לגבול מטרידים אותך?
“כרגע זה ברמה של 3 מתוך 10, אבל זה יכול להחמיר. אף אחד לא יכול לדעת מה יהיה. אם הם יחליטו לעשות בעיות, זה עשוי להשפיע על כל החיים שלנו. אבל לנו אין שליטה על מה שיקרה עם אסד ועם ארגוני הטרור שפועלים בסוריה“. לדעתו, אסור לישראל להתערב במה שקורה מעבר לגבול, ועדיף היה לו ויתרה גם על הענקת טיפול רפואי לפצועי מלחמת האזרחים שם. “אנחנו צריכים לשבת מהצד, להסתכל ולהיות מוכנים - ולאחל הצלחה לשני הצדדים“, הוא אומר.
כחבר ליכוד, מה אתה חושב על ההתנהלות של נתניהו מול האירועים בגבול הצפון, ובכלל בקדנציה הנוכחית?
“במהלך מבצע ‘צוק איתן‘ נתניהו ויעלון הובילו לריסון ועשו את הדבר הנכון. גם ההתנהלות שלהם בגולן בינתיים היא נכונה. יש כאן שקט. לומר לך שיש לנו המנהיגות הכי טובה שעם ישראל יכול לאחל לעצמו? לא אוכל לומר. מצד שני, אני לא רואה בזירה הפוליטית כוכבים גדולים שיכולים להחליף את נתניהו. על בנט עוד לא גיבשתי דעה, ויש לו עוד הרבה מה להוכיח. הוא מתלהב יותר מדי. עדיף קצת צניעות, פחות התלהמות, ובעיקר שיתוף פעולה“.
הריסון שאתה מדבר עליו עלול להוביל כאן להסלמה. ראינו מה קרה בדרום, כשישראל נקטה מדיניות הבלגה.
“אבל מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו יושבים על הגבול, והשכנה שלנו היא לא שווייץ או נורבגיה, אלא סוריה. יש כאן טרוריסטים, ואנחנו מקווים שלא נחווה בגולן מציאות כמו זו של יישובי עוטף עזה. לא בטוח שנצליח להתחמק מזה“.
בדרום תושבים עזבו את בתיהם מאימת ההפגזות. האם גם אצלכם אנחנו עלולים לראות מציאות כזו?
“אל תשכח שזה המקום השקט ביותר בישראל מאז 1974. ארבעים שנה שלא היו פה קטיושות, לא קסאמים, לא סקאדים, לא טרור ולא פיגועים. היה פה גן עדן, וכל מה שעבר על מדינת ישראל בכל חלקיה האחרים – אנחנו לא ידענו מזה. כשקריית־שמונה ונהריה ספגו קטיושות, כשבתל־אביב ובירושלים חוו פיגועים ומתאבדים, ובדרום נפלו גראדים - כאן היה אי של שקט ורוגע. ברור שבמקרה של הפגזות יהיה כאן קשה. אנחנו לא מורגלים למציאות ביטחונית כזו“.
אולי אתם צריכים להיערך ולהכין את התושבים לשינוי במצב?
“נערכנו אמנם עם כיתות כוננות, מקלטים, אמצעי חילוץ וכדומה, אבל מבחינה נפשית אתה לא יכול להכין את התושבים לשינוי הזה. מי יאמין לנו? כמה שתדבר עם אנשים, הם לא יבינו. אם ייפול פגז ליד מישהו, חס וחלילה, זה כבר יהיה סיפור אחר“.
לתושבים יהיה חוסן נפשי לעמוד בזה?
“אי אפשר לדעת. אבל כמו שבקריית־שמונה ובדרום נוצר חוסן נפשי לאחר עשרות שנים של קטיושות, אין סיבה שפה זה יהיה אחרת. מן הסתם, כמו בכל מקום אחר, חלק מהאנשים כאן יעזבו וחלק יישארו. נהנינו מארבעים שנה של שקט, ועל המתנה האדירה הזו אנחנו צריכים לומר תודה“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם