מטיילת ישראלית: "לא הייתה אזהרה, הלכנו כצאן לטבח"
"לא היה נכון ולא נכון. כל אדם פעל לפי יצר ההישרדות שלו. לא היה ברור האם ההחלטה שתקבל תוביל אותך לחיים או למוות". שרון ושותפיה לטרק שרדו את הסופה באנאפורנה - וכעת היא מספרת על השעות הקריטיות, ועל המראות הקשים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
את השיחה עם nrg מנהלת שרון (שם בדוי) ממקום מושבה בקטמנדו, לשם הגיעה לאחר מסע ארוך מההר אליו רצו כל כך להגיע שבוע שעבר. את הימים האחרונים העבירו היא וחבריה בביקור הפצועים בבית החולים בבית החולים בקטמנדו. שרון שמעה על הדיווחים לפיהם היו אזהרות לא לצאת לטרק בגלל הסופה, אולם לדבריה לא הייתה שום אזהרה והיה ברור לכולם שעושים את המסלול.
"לא שמענו שום אזהרה ולא ידענו שזו סכנת נפשות. כולם הלכו, המוני אדם כמו צאן לטבח. שיירה של כ-400 איש", אומרת שרון. פתיתי השלג שהחלו להצטבר לא גרמו לה לדאוג, ההיפך: "אמרתי לחברה שלי שזו חוויה שבחיים לא הייתה לי, ללכת בתוך השלג היורד". רק בשלב מסויים החלו המטיילים שאיתה להבין שמשהו לא בסדר: "פתאום זה נהיה בלתי נסבל, אי אפשר להסתובב כי הרוח הייתה בגב שלנו. לא הייתה דרך חזרה".
כשהדרך חזרה חסומה, נותרה רק אפשרות אחת: להעפיל לפאס ולנסות לרדת ממנו. כשהגיעו לפאס הבחינו המטיילים בנעשה בבית התה: "הגענו לבית התה הדלוח על הפאס. זה צריף עץ קטן שאין בו מקום. כולם ניסו להידחס אליו כדי להתחמם ולקבל תה. נלחמנו בשיניים להיכנס לשם. זה מקום קטן והיו שם מאות אנשים. התחיל כאוס ובלאגן, אנשים רצו חילוץ והבינו שהמצב לא טוב. אבל אין תקשורת. הייתה שם בחורה ישראלית שצעקה 'אנחנו חייבים חילוץ'. הייתה מישהי עם היפותרמיה וחיממנו אותה".


בשלב זה כבר היה ברור לכולם שמדובר בתופעה נדירה. חוסר הוודאות והסופה המשתוללת יצרו מצב בו כל אדם צריך היה לבחור את הדרך שלו לשרוד: "אין שום תקשורת עם העולם. לא היה נכון ולא נכון. כל אדם פעל לפי יצר ההישרדות שלו. לא היה ברור האם ההחלטה שתקבל תוביל אותך לחיים או למוות". שרון ושותפיה למסע החליטו להיענות לעצת אחד הפורטרים ולצאת מהמקום בהקדם: "זה שיצאנו מוקדם לא בהכרח היה חכם, עברנו ליד גופות. ממש לא היה ברור מה לעשות".
שרון מספרת שהאנשים שהחליטו להישאר בבית התה חולצו בסופו של דבר במסוק בלי פגיעות גופניות. אלו שנשארו כמה שעות שם ואז החליטו לרדת מצאו את עצמם מטיילים בחשיכה. שרון והמטיילים שאיתה בחרו לצאת מיד לדרך הלא פשוטה: "התחלנו כחלק מקבוצה אבל קצת הלכנו לאיבוד. לא רואים כלום. ערפל מטורף ושלג מטורף, עפים מהשביל, אין סימון ואין כלום. יש בזנטים (עמוד ברזל) שצריך לחפש אותם, ואם מצאת זה סוג של נס. כל פעם צריך לפלס את הדרך. ככל שעבר היום השלג הגיע גבוה יותר. הסופה כיסתה את כל העקבות, הבנתי שאנחנו בסכנת חיים".


אחרי שפילסה את הדרך בשלג במשך כמעט שעה, הבחינה שרון בקבוצה. "נכנסתי לאמוק מטורף. הייתה ירידה תלולה. רצתי אותה בטירוף ופילסתי את הדרך לקבוצה. היו שמה כמה ישראלים והרבה אירופאים. שני אנשים שנראו רציניים והם עצרו מבזנט לבזנט ופילסו את הדרך ואז עברנו. היו מקומות שהשלג הגיע למותניים".
הקבוצה עשתה את הדרך לכפר מוקטינט, מקום שבו ציפו למצוא חשמל, מים חמים וטלפונים. הדבר הראשון שעשו היה להודיע להורים שהכל בסדר. לדבריה של שרון, הוריה כלל לא הגיבו על ההודעה ששלחה להם, מכיוון שעוד לא ידעו על האסון. בשלב זה גם החלו לתפוס החברים את מימדי האסון: "הבנו שזה יהיה סיפור. התחלנו לנסות להרים טלפונים ולברר מה קורה עם החברים שלנו. היינו בטוחים שכולם בסדר ולא דימיינו שהחברים שטיילנו איתם בבוקר ימותו בדרך. שלחנו את הרשימה לחזקי ולשגריר בנפאל".
בבוקר יום רביעי הבחינו שרון וחבריה בפלוגה של הצבא הנפאלי. "אמרנו להם שאם הם רואים ישראלים שיתקשרו אלינו. אחרי כמה דקות אמרנו לנו לבוא מיד למנחת מסוקים במוקטינט, לשם פינו כמה פצועים ואז הבנו את גודל האסון". חברי הקבוצה גילו תושייה והחלו לטפל בכל הפצועים, חלקם במצב קשה.
"הצבא הנפאלי לא היה ערוך לטפל בהם. הסתובבנו בכל העיירה לחפש ביגוד חם. קנינו מלא שמיכות. התפשטנו ושמנו עליהם
התקרית הקשה הותירה חותם גם על אלו שיצאו בלי פגיעות פיזיות. "רק אמש (שבת) הגיע טיפול לפצועי הנפש. צריך להבין שבאירוע כזה יש המון פצועי נפש שצריכים סיוע, כולם מסתובבים עם רגשות אשם וגם עם טראומה ומראות קשים. ולא התקבל סיוע למרות הרצון. בית חב"ד היו מדהימים, פתחו את הדלת ונתנו לנו בית. סיוע מקצועי הגיע לפה רק אמש. אנחנו מדברים על ארבעה ימים אחרי", אמרה שרון, ומכוונת בדבריה לטראומה שחוו חלק מהמטיילים, שנאלצו לחוות לראשונה בחייהם מפגש ישיר עם המוות. "עכשיו", אומרת שרון, "אני רק רוצה להגיע הביתה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg