ראשי » חדשות » בארץ

טבעת ומגן דוד: כך נחשף מחנה המוות בסוביבור

סיפור משפחתי ישן הוביל את יורם חימי למשימת חייו: לחשוף את תאי הגזים בסוביבור, שמכחישי שואה טענו כי היה רק מחנה מעבר. "כל פעם שסיימתי חפירה, אני מדליק נרות ואומר קדיש"

משימת חייו: "התחלנו את הבוקר ההוא כרגיל, אבל אני הייתי מלא בחששות. שאלתי את ויטק מזורק, השותף שלי, מה יקרה אם לא נמצא כלום אחרי שבמשך שנים אנחנו מבלבלים לכולם בשכל שיש פה תאי גזים. כעבור חצי שעה נתקלנו ב‘תשליל‘ (עקבות ארכיאולוגיים שנותרו באדמה, נא"מ) של עמוד, ומיד אחריו בעמוד שני. הבנו אז שעלינו על משהו. חצי שעה לאחר מכן מגיע אחד העובדים, אדם בן 80, עם טבעת זהב שמצא, ועליה חרוט בבירור ‘הרי את מקודשת לי‘.

כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"התחלתי לחוש דפיקות לב מואצות. אני מנסה להסביר לו בהתרגשות מה זו הברכה הזו, ותוך כדי מגיע עובד נוסף עם מדליון של מגן־דוד. אמרתי לוויטק, ‘שמע, אנחנו לא צריכים כבר להוכיח כלום. אם למישהו היה ספק, הוא נגמר‘. למחרת כבר התחלנו לראות את הלבנים הראשונות של תאי הגזים מבצבצות".

כך הושלמה המשימה שעמדה לנגד עיניו של הארכיאולוג הישראלי יורם חימי בשמונה השנים האחרונות. בתום חפירות ארכיאולוגיות מאומצות במחנה המוות סוביבור שבפולין, שהתקיימו בליווי המכון הבין־לאומי לחקר השואה של יד ושם, הקרן הגרמנית־פולנית והמוזיאון במיידנק, איתר חימי בחודש שעבר את שרידיהם של תאי הגזים שבהם הושמדו 250 אלף יהודים.
 
70 שנה אחרי הרצח ההמוני שהתחולל שם, נחשפה לפרטי פרטים הזירה שהנאצים התאמצו להסתיר. כותרות העיתונים דיווחו בהרחבה על ההישג החשוב, תמונתה של טבעת הזהב ריגשה יהודים בכל רחבי העולם, וחימי עצמו זכה להכרה בינלאומית. 

כעת, לאחר שסימן וי על המשימה שנטל על עצמו, יכול חימי גם להביט לאחור אל כברת הדרך הארוכה שעבר יחד עם שותפיו, דרך שלא הייתה חפה ממהמורות. המסע האישי שלו, שהחל מסיפור משפחתי לא פתור, דמה לחפירה ארכיאולוגית. הוא נדרש להתקדם לאט, בזהירות ובעיקשות, עקב בצד אגודל, תוך הפגנת כושר שכנוע מול כל המעורבים בפרויקט - החל בהנהלת המוזיאון במיידנק וכלה ברב מיכאל שודריך, רבה הראשי של פולין, האמון על שמירת כבודם של הקברים שבאתר.

בין לבין נרשמו גם היתקלויות מול המשטרה המקומית, שחייבו את חימי ללכת בין הטיפות ולגייס קורטוב של הומור שחור – הכול כדי להמשיך במלאכת הקודש. את המכשול העיקרי בדרך לחשיפת תאי הגזים של סוביבור, הלב של המחנה, הציבו למרבה האירוניה דווקא המבקשים להנציח את הקורבנות. כבר בשלב מוקדם של החפירות העריכו חימי ומזורק, על פי הממצאים שבידיהם, כי תאי ההשמדה ממוקמים מתחת לשכבת האספלט הנושאת את האנדרטה לזכר נספי סוביבור.

למרות בקשות חוזרות ונשנות, רק בשנת 2014 ניתן האישור ממוזיאון מיידנק לקלף את האספלט ולחפור מתחתיו. במקביל הופנה הצוות שוב ושוב לערוך חפירות הצלה במקום שבו עתיד לקום המוזיאון של סוביבור. כל זה, לפי חימי, מראה כיצד מפעל ההנצחה מזיק פעמים רבות למלאכת התיעוד והשימור. 

"מונומנט יכול להיות יפה מאוד, אבל בניית האנדרטה בסוביבור הסבה נזק רב נוסף לזה שכבר נעשה, והפריעה להגיע לסיפור של המקום", הוא אומר. "גם כשאני מבקר כיום בבלזץ, אני מזדעזע. האנדרטה שבנו שם פשוט מחקה קבר המונים וכל שריד למחנה. למה אי אפשר לבנות אותה במרחק חצי קילומטר? עכשיו יהיה קשה מאוד לעשות שם משהו. גם בסוביבור יוקם מוזיאון, ולדעתנו הוא לא צריך לפגוע בשרידים מהמחנה. אני מצפה שהשימור כאן ייעשה כמו שצריך, כדי שקבוצות שיבואו לא יראו אבנים כמו בטרבלינקה, אלא שרידים אמיתיים לצד חפצים שיוצגו במוזיאון".

בשנים האחרונות מחלק חימי (53) את ימיו בין עבודתו כארכיאולוג מחוז נגב דרומי ברשות העתיקות, שממנה הוא מתפרנס, לבין ‘עונות‘ שבהן הוא מתמסר לשליחות חייו. אז הוא מגיע לכמה שבועות לשטח מיוער במזרח פולין, לא רחוק מהכפר חלם. יחד עם צוות מקומי הוא חופר, מסנן ובוחן כל גרגיר מהאדמה המקוללת הזו, מנקה את הממצאים ומתעד את אלפי הפריטים שמתגלים.  במקור הוא יליד טבריה שגדל בפתח־תקווה. כיום הוא מתגורר עם אשתו וארבעת ילדיהם באזור עוטף עזה - בקיבוץ מפלסים, שאליו עברה המשפחה לאחר 15 שנות מגורים בקיבוץ נחל־עוז.
 

"שום חמאסניק לא יוציא אותנו מפה", מכריז חימי. רעייתו עינת היא בת נחל־עוז, וכיום מנהלת בית הספר התיכון במועצה האזורית שער־הנגב. בשנת 1996, לאחר שנים של עבודה כחקלאי וכרפתן בקיבוץ, החליט חימי לצאת ללימודי תואר ראשון בארכיאולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון. במהרה הוא נשאב לתוך הדיסציפלינה והמשיך גם ללימודי תואר שני.

כיום הוא כותב את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת תל־אביב. משימת החפירה של מחנה המוות בסוביבור נולדה מתוך סיפור משפחתי שלא הניח לו. עוד כשהיה צעיר סיפרה לו אמו סימה כי שני אחיה־למחצה נשלחו יחד עם אמם מפריז לסוביבור, ומצאו שם את מותם. לפני שמונה שנים החליט חימי לחפש בארכיון יד ושם את תיעוד משלוחי היהודים מצרפת למחנה הזה, בניסיון להתחקות אחר המסלול של הדודים.

"עברתי על הרשימות עד שהגעתי לתעודה של משלוח מספר 53 שיצא מפריז ללובלין. בתוך הרשימה הופיעו שמותיהם של האם, פרבה בן־זקן, ושני בניה - מוריס וג‘קי". 

חימי הנמרץ יצר קשר עם יוסף דוניץ, שניצל מאותו משלוח, ושמע ממנו כי הרכבת הגיעה תחילה למיידנק, אך המחנה היה עמוס. הגרמנים הפנו אותה לסוביבור, אחד המחנות שהוקמו במסגרת ‘מבצע ריינהארד‘ להשמדתם השיטתית של יהודי אירופה. "עד אז לא הרגשתי מחובר למקום הזה", אומר חימי, "אבל מאז אותו רגע המטרה העליונה של חיי היא להגביר את המודעות למה שקרה במחנה סוביבור". כבר באותו חודש הוא נסע לסוביבור, לראות היכן נרצחו בני משפחתו.

"הגעתי וראיתי שאין שם כלום. שאלתי מי המנהל של האתר, ואמרו לי שזה אדם ששמו מארק בם שנמצא בוולדווה, במרחק עשרה ק"מ. הוא ניהל את המוזיאון שהיה אז בסוביבור, מבנה קטן ובו כמה תמונות. נסעתי אליו ושאלתי אותו למה לא עורכים במקום חפירות ארכיאולוגיות, ובם ענה שאם אני אארגן כסף, הוא יפגיש אותי עם ארכיאולוג פולני ונתחיל במחקר. וזה מה שקרה".

בתוך זמן קצר הצליח חימי לגייס באמצעות אוניברסיטת בן־גוריון, יד ושם והמוזיאון המקומי, תקציב ראשוני צנוע. זה היה סכום מצחיק של עשרת אלפים דולר, שלדבריו הספיק לעונת חפירות אחת קטנה בלבד. בם בינתיים שידך בינו לבין מזורק, "ומאז אנחנו כמו משפחה".

משימת השחזור שעמדה בפני הארכיאולוגים הייתה כמעט בלתי אפשרית. עצים צפופים ותמירים מכסים כיום את השטח העצום שעליו השתרע בעבר מחנה המוות סוביבור, במזרח חבל לובלין שבפולין. יום למחרת מרד האסירים שפרץ במחנה באוקטובר 1943 החליטו הנאצים להרוס אותו עד היסוד, ולא השאירו אבן על אבן. לאחר מכן הם נטעו בשטח עצים ויישבו בו אוכלוסייה פולנית. בשנים לאחר מכן הגיעו לאזור בוזזים, שחרצו שוב ושוב את הקרקע בחיפושיהם אחר מטבעות זהב ותכשיטים שהוחבאו באדמת המחנה. עבודות שיזמה ממשלת פולין בשנת 1965 לצורך הקמת אנדרטה במקום רק גרמו נזק נוסף לאתר.

"אמנם עברו רק שבעים שנה, תקופה זעומה בקנה מידה ארכיאולוגי, אך האתר עבר בזמן הקצר הזה הרס מסיבי", אומר חימי. הפועלים שבנו את האנדרטה הם אלה ששדדו הכי הרבה חפצים. מצאנו גם ‘תעלות שוד‘ שנחפרו במשך השנים בידי אנשים שחיפשו רכוש וזהב".
 

גם מי שלא ניחן במבט של ארכיאולוג יראה בבירור בתצלומי האוויר מסוביבור כי מתחם מסוים של עצים נראה שונה, צעיר יותר. "היער הצעיר הזה מכסה משהו איום ונורא", אומר חימי כשהוא מביט בפעם המי־יודע־כמה בתצלומים שהותיר חיל האוויר הגרמני. עשרות מפות ותצלומים של האזור בדק חימי בטרם יצא לחפור את המקום, ועם זאת, מסמכים ומפות אמינות של המחנה עצמו הוא התקשה להשיג. במשך השנים שורטטו כמה מפות בידי ניצולים או גרמנים ששירתו במקום, אך הן סתרו זו את זו בכמה נקודות מרכזיות. ובכל זאת, שילוב העדויות המעטות, המפות המאולתרות והממצאים בשטח אִפשר לשפוך אור על שיטת העבודה של מכונת ההשמדה הנאצית שפעלה בסוביבור מאפריל 1942 עד אוקטובר 1943. 

בכניסה למחנה, כך למדו החוקרים, עמד רציף הרכבת, שקלט את רבבות היהודים שהובלו לשם מרחבי אירופה. ביציאה מהקרון נגלה לעיני הקורבנות רק מראהו הנאה של המחנה הקדמי, הפורלגר, שבו שכנו חדרי המנהלה ומגורי הס"ס. תהליך ההשמדה הקצר להחריד - שעה עד שעתיים לכל היותר - החל בבנייני מחנה מספר 2, שם הוכרחו היהודים להתפשט וחפצי הערך שלהם נאספו.

לאחר מכן הם הוצעדו בהימלפרשטרסה, "הרחוב אל השמיים" - שביל ברוחב חמישה מטרים המוביל למחנה מספר 3, אזור ההשמדה. בתחילת הדרך הזו עמדה הקופה, ה‘קאסה‘, שבה הפקידו הקורבנות חפצים יקרי ערך, בתמורה להבטחה שיקבלו אותם בחזרה לאחר המקלחת. במחנה 3 פעלו שמונה תאי גזים, שעשן ממנועי טנקים הוזרם אליהם בצינורות.

המוני בני אדם נדחסו אל התאים, ובתוך דקות נחנקו למוות מהעשן הרעיל. כמה מטרים משם בערו כמעט במשך כל שעות היממה מדורות ענק, שכילו את הגופות ופינו את המקום למשלוח היהודים הבא. 

"הכותרת שלנו הייתה לאתר את תאי הגזים", מספר חימי. "התחלנו בלי לדעת לקראת מה אנחנו הולכים, איך השטח מתנהג, באיזו אדמה מדובר. ההתנהלות הייתה של ניסוי ותעייה, עם הרבה זהירות. החלטנו לסנן את כל האדמה, בשונה מהמקובל בדרך כלל, כדי לאסוף כמה שיותר חפצים".

עונת החפירות הראשונה יצאה לדרך באוקטובר 2007. 16 ריבועי חפירות, "לוקוס" בשפה המקצועית, תוחמו ונפתחו בשלב הראשון, והאדמה שבהם סוננה ביסודיות. מהר מאוד הבינו החופרים שכמעט בכל מקום שבו ננעצים אתי החפירה מתגלה עולם ומלואו. "אחרי חצי שעה כבר היו לנו יותר ממאתיים חפצים, ובמקום לרדת לעומק עבדנו לרוחב. היינו ממש בהלם מההתנסות הראשונית. בשבילנו העונה הזו הייתה מכוננת".
 

בסיכומו של דבר נאספו בעונה ההיא יותר מ־2,200 חפצים. מאוחר יותר התברר כי השטח שנחפר שימש את הגרמנים כבור אשפה, ולא כאתר ההשמדה עצמו. הצוות המשיך בחיפושיו, ומעונה לעונה התחברו חלקי הפאזל. תחילה נחשפו שרידי הגדר הכפולה שהקיפה את מחנה מספר 3, והסתירה את ההשמדה שהתחוללה בו. "החלום למצוא גדרות ובניינים כמו באושוויץ הלך ונמוג", מתאר חימי. "מרבית הממצאים היו נגטיביים, כלומר סימנים שנשארו באדמה, אבל כל ממצא, ולו הקטן ביותר, עורר אצלנו הילולה שלמה". 

בשנת 2011 הפך מוזיאון מיידנק למממן החפירות, מה שאפשר להרחיב אותן מאוד. מאות ריבועי חפירה נפתחו על פני שטחים גדולים, ובסתיו באותה שנה נחשפה ‘הדרך לשמיים‘. 65 תשלילים של עמודי עץ, במרחק של שלושה מטרים זה מזה, יצרו שני קווים מקבילים. ב־35 המטרים האחרונים של הדרך יצרו הגרמנים ‘פנייה עיוורת‘ כדי להסתיר את הכניסה לתאי הגזים. פרצה בצד הדרך הובילה כנראה לצריף שבו גולח שיער הנשים, לפני שימשיכו לצעוד אל מותן.

"ב־240 המטרים האלה הלכו היהודים עירומים בדרכם אל ההשמדה", אומר חימי. על חשיפת השביל הזה חימי ושותפו כמעט שילמו מחיר של ישיבה בכלא הפולני. "לאחר שאמרנו שזיהינו את ‘הרחוב אל השמיים‘ קיבלנו אישור מהמוזיאון במיידנק לכרות 154 עצים, כמות מטורפת", הוא נזכר בחצי חיוך.

"בשלב מסוים הגיעה למקום משטרת היערנים, וקצין המשטרה אמר לנו להתלוות אליו לתחנה, בנימוק שלא התקבל מהם אישור ליצירת קרחת כה גדולה בלב היער. ראיתי שזה הולך ומסתבך. בתחנה ניסיתי לרכך את האווירה באמצעות הכנת קפה שחור שהבאתי מישראל. תפסתי את המפקד ואמרתי לו, בוא נשתה. אני מכין, טועם, ותוך כדי כך מספר לו על מנהגי שתיית הקפה, למשל שהערבים נוהגים להרתיח את המים שבע פעמים". 

התוכנית התבררה כמבריקה. "הקצין הקשיב וביקש שאכין לו עוד קפה. סימנתי לוויטק להביא וודקה, הרמנו כוסית, ובסוף הערב המפקד אמר לנו שנבוא כבר לסגור את העניין בעוד כמה ימים. מאז לא רק שהוא נעשה חבר שלנו, הוא גם מציע את שירותיו בכריתת עצים בכל פעם שעולה הצורך".

החפירות שהתקיימו בשנת 2013 היו אולי הטעונות ביותר; לראשונה ניתן לצוות אישור מהרב שודריך לחפור באזור בורות הקבורה, שהיה עד אז בגדר טאבו. את צמד החוקרים הטרידה העובדה שתוואי הגדר הכפולה מפריד בין מה שהיה ידוע עד אז כבורות הקבורה 1 ו־2 ובין שאר אזורי הקבורה. זה מה שהעלה אצלם את הסברה שאולי שני הבורות הללו אינם קברים. "תן לנו לבדוק אם זה קבר; ברגע שניתקל בעצמות, נעצור", ביקש חימי מהרב שודריך. הרב נעתר לבסוף, בתנאי שהחפירות ייעשו בעדינות, באמצעות מחפרון קטנטן. 

השערתם של החוקרים התבררה כנכונה: כאשר הקבר נפתח, התגלה בפנים חול זהוב ונקי, בלי זכר לעצמות. כפי הנראה היה מדובר בבורות שהוכנו לצורך קבורה, אך לא נעשה בהם שימוש. "הרב שודריך התעצבן אז מאוד", נזכר חימי. "‘אני לא מבין את זה‘, הוא אמר, ‘אני שולח אנשים לקרוא כאן קדיש על קברים שאין בהם כלום?‘" 

בהמשך זוהו בקבר מספר 7 שרידיה של משרפה פתוחה, אחת מתשע שפעלו בסוביבור. היא הייתה מורכבת מקורות ברזל ועצים שביניהם הונחו הגופות. "דמי אחיך צועקים אליך מן האדמה", אומר הפסוק, וחימי אכן מצא את דמי אחיו בתוך האדמה. "את השרפה של הקרקע אי אפשר להסתיר, גם אם רוצים מאוד", הוא מסביר.

"הבאתי דגימה של האדמה לבדיקה במכון וייצמן, ושם גילו שמדובר בקוורץ שלעתים ממש שינה את צורתו ואת מצב הצבירה שלו, עקב חשיפה לטמפרטורה גבוהה מאוד". 

במקביל נמצאו בשולי המחנה שבעה שלדים של בני אדם שנורו בראשיהם. חלק מהשלדים עוד היו לבושים בבגדים, ועל רגליהם מגפיים. "המשטרה הפולנית סגרה מיד את האזור בסרט אדום למשך יומיים, בטענה שמדובר בזירת פשע וכי יש לערוך בדיקה של פתולוג", נזכר חימי בסיטואציה האבסורדית. "הרי ברור שמדובר בזירת פשע; בגלל זה אנחנו פה. כל מה שאנחנו עושים בסוביבור זו מעבדה לזיהוי פלילי של זירת פשע נוראי". 

גם לארכיאולוגים מנוסים, החפירות באזור הקברים לא היו פשוטות כלל. "התעסקנו בשלדים, בעצמות, בשיער, במשרפות. ובעיקר רדף אותי הריח. הוא היה מסריח בצורה מזעזעת והיו לי סיוטים ממנו. זו הרגשה של להיות ממש בתוך שדה קבורה. ויחד עם זאת, כל ממצא נתן לנו הרבה יותר כוח, כמו מַטען שמגביר את המחויבות ואת הרצון לחשוף עוד". 

60 אלף פריטים אסף צוות החפירה במרוצת השנים בסוביבור - תכשיטים, בקבוקי בושם, בקבוקי תרופות, כלי אוכל, מפתחות ועוד. כולם נוקו, תועדו, נבדקו היטב ועתידים להיות מוצגים במוזיאון העתידי. הפריטים הרבים עזרו לשפוך אור על התפקודים של חלקי המחנה. למשל באזור רחבת ההתפשטות נמצאו מאות מפתחות של מזוודות, שהקורבנות כנראה נשאו על גופם עד לשם. 

לעתים אף הצליח חימי לזהות את בעליהם של הפריטים ולהגיע אל קרוביהם. כך, למשל, כשמצא דיסקית זיהוי משנת 1937, שעליה נחרט השם "לאה יודית דה־לה־פניה": הייתה זו ילדה בת שש מאמסטרדם, שהגיעה לסוביבור עם הוריה. חימי איתר את משפחתה בהולנד, ונפגש עם אסתר דה־לה־פניה, שאמה של הילדה הייתה בת דודתה. גם בתה של אסתר קרויה לאה.

כשמבקשים מחימי לבחור פריט אחד שבעיניו משמעותי במיוחד, הוא נזכר במדליון שנמצא בבור אשפה שכנראה שימש את הזונדרקומנדו, מְפַני הגופות. על המדליון חקוקות בעברית המילים הפותחות את קריאת שמע. "אני לא אדם דתי כל כך, אבל התרגשתי מאוד כשמצאנו אותו. זה רגע שבו אתה מזדהה עם כל הנימים היהודיים שלך, רגע מיוחד באמת".

עבודה של שמונה שנים התנקזה לבוקר אחד בחודש ספטמבר האחרון, שבו חימי ומזורק השיגו את היעד שלשמו יצאו לדרך. ועדת ההיגוי של מוזיאון מיידנק אישרה סוף־סוף לפרק את האנדרטה בסוביבור ולקלף את האספלט. בדרך למטה, אל תוך האדמה, עוד נדרשו החופרים להתגבר על שכבת בטון בעובי 30 סנטימטרים שיצקו הפולנים במקום.

"ככל שהתקדמנו, הבנו שעלינו על משהו. בהתחלה נחשפו שתי שורות לבנים. אחר כך מצאנו פינה. למחרת התחלנו להבין שיש לנו תא. בסופו של דבר מצאנו קומפלקס ששטחו 053 מ"ר ובו שמונה תאי גזים שנשתמרו בשלמותם. מצאנו גם את הפרוזדור שהוביל אליהם ואת מיקום המנוע שעמד מאחורי המבנה". ההתרגשות, אומר חימי, הייתה אדירה.

"הופתענו מהעוצמה. הופתענו מגודל המבנה וממצב ההשתמרות של קירות תאי הגזים. כעת אנחנו יכולים להגיד בלי לפחד שמצאנו את תאי הגזים בסוביבור. זה ממצא חשוב מבחינה היסטורית־עולמית, הוכחה מוגמרת מול כל מכחישי השואה שטוענים שבסוביבור היה רק מחנה מעבר. עכשיו ברור שהיו שם תאי גזים, בדיוק כמו באושוויץ ובמיידנק".

ברגעי הגילוי, חשבת על בני משפחתך שנספו בתאים הללו?
"בשבילי זו סגירת מעגל משפחתי, אבל המעגל נסגר גם ל־250 אלף יהודים לפחות שנרצחו כאן. כשאני עובד אני משתדל לשים את הסיפור המשפחתי בצד. אחרת לא אצליח לעבוד, רק אחשוב כל הזמן מה קרה להם ואם הם עמדו פה או שם. כדי להיות מקצועי אתה חייב להפריד הפרדה מוחלטת בין העבודה לרגשות, וכשהצלחתי לעשות זאת נהיה לי יותר קל. אבל בכל פעם שאני מסיים חפירה ועוזב את סוביבור, אני מדליק נרות ואומר קדיש". 

חימי מזכיר כי שלושת מחנות מבצע ריינהארד שהוקמו רק לצורך השמדה - סוביבור, בלזץ וטרבלינקה - חוסלו עד היסוד. "מתוך 460 אלף נרצחים בבלזץ נותר ניצול אחד. בעוד שבאושוויץ אין צורך לדבר ומספיק לראות את המחנה, בסוביבור אתה מגיע בעצם לכלום, ליער. לכן חשיפת הסיפור שהתרחש כאן חשובה כל כך. הנאצים פשוט רצחו ביער, במקום שאף אחד לא שומע ולא רואה, ואנחנו מקימים לחיים את המחנות שהם לא רצו שיישאר מהם זכר. לנו הארכיאולוגים יש תפקיד חשוב ככלי עזר למחקר ההיסטורי". 

גם מנהלת המכון הבין־לאומי לחקר השואה ביד ושם, ד"ר יעל אורביטו־נידם, מתרשמת מגודל ההישג. "עד היום כשבאו לחקור את סוביבור,  התסכול היה רב בשל הידע המועט שקיים. התגליות שעלו בחפירות האלה יאפשרו לקבל מידע חשוב ובסיסי, כמו מבנה המחנה והקיבולת של תאי הגזים, ובכך להגיע אולי למספר מדויק יותר של הנרצחים. בנוסף אנו יכולים לראות כיצד אותם יהודים התנהגו בעת שהובלו אל מותם, ולפתוח צוהר אל השעות האחרונות בחייהם. זה בהחלט פתח לאפיק חדש של מחקר".

שאלות רבות על המחנה עדיין פתוחות, וחימי, שאדמת סוביבור כבר לימדה אותו שיעור על ערכן של סבלנות והתמדה, לא מתכוון להניח להן. ויש לו חזון נוסף - שבעשרות ההרצאות שהוא מעביר לבני נוער ולמשלחות המגיעות לפולין, השם סוביבור לא יהיה זר לשומעים.

"ציפיתי שתהיה יותר מודעות לסוביבור, גם בגלל המרד שהיה כאן והסרט ההוליוודי עליו (‘הבריחה מסוביבור‘, נ"מ) – שאגב, להפתעתי הוא אותנטי ודי קולע למה שקרה במציאות. אבל לצערי בני נוער לא יודעים על המחנה הזה כמעט כלום ובבית הספר לא לומדים עליו. כשיצאתי לדרך רציתי שתהיה יותר היכרות וחשיפה למקום הזה. אני מקווה שקרוב היום שבו אשאל תלמידים מה הוא סוביבור ואיפה הוא נמצא, והם לא ישבו מולי פעורי פה". 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg