ממשיך דרכו של רבין מתווכח בעיקר עם השמאל
עו"ד גלעד שר, מוותיקי קמפ־דיוויד ב', ינאם מחר בתל־אביב בעצרת לזכר יצחק רבין. 19 שנים אחרי הרצח הוא עדיין משוכנע שדרך רבין היא הדרך הנכונה, אבל יש לו ויכוח גם עם השמאל
- כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
שר גויס בידי האלוף עוזי דיין לסייע במשא והמתן המדיני בימי רבין, ונטל חלק בדיונים החסויים בהסדר הביניים של אוסלו. הוא נדרש לפנות יומיים בשבוע לשם כך, אך מהר מאוד נשאב לעשייה מלאה בתחום. מאז הספיק לעמוד בראש ועדת חברון, היה ממנסחי הנספח הביטחוני להסכם, והוביל את צוות המו“מ עם הפלשתינים בוועידת קמפ־דיוויד ובשיחות טאבה בראשית שנות האלפיים.
כמו כן שימש מנהל לשכתו של ראש הממשלה אהוד ברק ומתאם המדיניות שלו. “אנחנו מתייחסים לירושלים כמין כותרת שמכילה הכול. אבל בעצם ירושלים שהתפללנו אליה אלפיים שנה ונשאנו אליה עיניים היא אזור העיר העתיקה ו‘האגן ההיסטורי‘, או ‘האגן הקדוש‘“, הוא אומר. “העיר העתיקה היא שטח של 870 דונם. פי שניים מזה הוא שטח האגן הקדוש, שכולל את הר הזיתים והר ציון, עיר דוד ועוד כמה חיבורים ביניהם. אבל יתר התחום שנמצא היום באזור המוניציפלי של ירושלים – שכולל מקומות כמו עיסאוויה, מחנה הפליטים שועפאט, ארם, כפר־עקב וג‘אבל־מוכבר - לא אליהם נשאנו את לבנו ואת תפילותינו.
“סלע המחלוקת הוא העיר העתיקה. כאן צריך למצוא פתרון שיאפשר לנו לשמור לדורות את זיקתנו הבלתי מעורערת למקומות האלה, אבל שיאפשר גם לבני שתי הדתות המונותאיסטיות האחרות ליהנות מחופש פולחן וחופש תנועה ודת באזור הזה. “אני לא רואה שום דרך לחלק את העיר העתיקה. היא אזור קטן ונפיץ מדי, אסור לחלק אותה. יש טווח פתרונות לא קטן לעניין זה.
"אולמרט הציע אחד מהם - משטר מיוחד, בינלאומי, על העיר העתיקה. זה לא צריך להיות מוחל מיד עם חתימת ההסכם: דרושה תקופת הבשלה וביקורת והערכת מצב ארוכה. צריכים להיות מבחנים ברורים עד שזה ייצא לפועל. צריך להיות לירושלים פתרון שיוחל כשנגיע להסדר מדיני שכולל גבולות והסדרי ביטחון, ושכולל פתרון לסוגיית הפליטים ללא זכות השיבה. סוגיית ירושלים צריכה להיות בהסכם מהרגע הראשון, אבל הביצוע צריך להיות אחרון בתור, לאחר תקופת הכשרה של ההסכם הזה“.
אם נתחיל להחיל הסכם כזה, והפלשתינים ייכשלו במבחן שבדרך, תבואו ותגידו שכעת מסוכן לחזור אחורה ושהפרה של ההסכם מצד ישראל תבעיר את המזרח התיכון כולו.
“נקודת המוצא היא לבחון את ההסכם כל הזמן. אני לא אומר: יאללה, הסכם קבע, מדשאות ובלונים. מה פתאום. צריך לבחון כל צעד. אחד הכישלונות באוסלו היה שמהרגע הראשון, החל בהפרה הקטנה והשולית ביותר באיזשהו תחום, לא עצרנו את זה; וגם בזה שלא יישמנו חלק גדול ממה שהתחייבנו ליישם. אנחנו עושים טעויות. מבטיחים שנעשה כך וכך אם יפרו הסכם, ולא עושים. זו אכן טעות. איימת בנשק ולא ירית, לאיום הבא לא יתייחסו ברצינות.
“באוסלו היו הפרות מצד הפלשתינים - הברחת נשק על ידי היו“ר עצמו, במסוק שלו, והפרות במספרים של השוטרים הפלשתינים שחרגו מעל ומעבר למוסכם. ישראל מצדה לא העבירה אחריות במועד ולא פינתה שטחים שהתחייבנו לפנות. ובצדק. אני יכול להצדיק רבות מההפרות שלנו, אבל הדבר העיקרי הוא: יישום כושל. שני הצדדים גיבשו לעצמם ערמות של הפרות הסכם של הצד שני, במקום להתמקד ביישום ההסכם מצדם“.
הפלשתינים לעולם לא יחתמו על ההסכם שאתה מציע כאן. הם לא יוותרו על שום חלק מירושלים.
“נכון. עיקר הוויכוח שלי הוא עם השמאל, לא עם הימין. אבל אני לא הולך למשא ומתן רק כדי לתת, אלא כדי לקבל את עתידי. מה לעשות אם הם לא מסכימים? עד שנבדוק...“
אבל בדקנו כבר!
“אז נבדוק שוב! מה קרה? משא ומתן הוא לא דבר לינארי. יש עליות ויש ירידות, יש תקופות רצופות, יש תקופות בלתי אפשריות. אבל צריך להמשיך לנסות. וצריך באמת לנסות. לבנות את הלגיטימיות הפנימית ואת הלגיטימיות החיצונית, ולא לקשור את גורלנו ביכולתם או ברצונם של הפלשתינים או של ערבים אחרים. אנחנו חייבים להיות בעלי היוזמה, להיות אחראים לזה, וחלק מהאחריות היא להיפרד מהם בהסדר מדיני. אם אפשר במתווה אזורי מול ערבים נוספים – אהלן וסהלן. אי אפשר? בוא נעשה את זה עצמאית“. שר מצהיר לא פעם שתמיכתו החד־משמעית בשתי מדינות בין הים לירדן נובעת לאו דווקא מרצון להביא לשלום עם הפלשתינים, אלא בראש ובראשונה מהשאיפה להבטיח כאן מדינה יהודית ודמוקרטית.
“אני לא רואה דרך לקיים את שני צדי המשוואה הזו בלי להיפרד מהפלשתינים. אני חושב שאנחנו צריכים לנסות לעשות את זה באופן זהיר ואחראי, שמסתכל על טובתה של מדינת ישראל לא בעיתון של מחר או בפריימריז, אלא לפי מה שיקרה אם לא נעשה את זה. אני חושב שכל מי שטוען שתהיה פה מדינה דו־לאומית מטעה. תהיה כאן מדינה עם רוב ערבי“.
נתוני הדמוגרפיה המבהילים שמציג השמאל מוכחים שוב ושוב כלא נכונים. מגמת הילודה בישראל התהפכה לטובתנו.
“זה משנה? את חושבת שזה משנה אם יש 51 אחוז ערבים בישראל או 48? אני רוצה לחיות במדינה עם רוב יהודי ברור ובולט לדורות, במשטר דמוקרטי עם זכויות אזרח. זו המדינה שלי. לשם כך אני צריך לצמצם את הגבולות שלי לגדר הביטחון, סביב גושי ההתיישבות. זה הישג גדול למפעל ההתנחלויות. אם לא נתקדם לכיוון שאני מציע נאבד גם את הגושים, משום שיום אחד ייתש כוחם של האמריקנים במועצת הביטחון של האו“ם, והם לא יטילו וטו על המדינה הפלשתינית, והיא תקום בגבולות שייקבעו ללא שום סידורי ביטחון וללא סגירה של שערינו לפליטים, ואז יאבד המעשה הציוני, והבאנו לכך במו ידינו“.
כיצד תגן על הגבולות שאתה מציע?
“אני חושב שהגיע הזמן לשים סוף לקישור המוטעה והמטעה בין התנחלות לביטחון. יש מעט מאוד מקרים שבהם זה באמת נתן ביטחון. את אחד המקרים האחרונים האלה אני מציע: גושי ההתיישבות. הם יישארו חלק בלתי נפרד מישראל. זה מוסכם עם הפלשתינים. תבדקי בקמפ־דיוויד ובאנאפוליס. הם לא יודו בזה היום, אבל זה מוסכם“.
זה בדיוק העניין. לא רק שהם לא יודו בזה, הם יפתחו כל הסכם מחדש.
“נכון, יפתחו מחדש. אז מה? מוכרחים להבין שהמציאות השתנתה. כמו חניתה בשעתה. המתנחלים הם חלוצים של ארבעים שנה ששליחותם הסתיימה. אנחנו צריכים לקרוא להם לשוב הביתה, לתוככי מדינת ישראל“.
בספרו ‘במרחק נגיעה‘ מתאר שר עצמו מסע סיזיפי מפרך בניסיון להגיע לניסוח משותף עם הפלשתינים, בוועידת קמפ־דיוויד ביולי 2000. “עד כה, מתחילת הפסגה, נסוגו בהם הפלשתינים מההבנות שהושגו עמם בערוץ השוודי. הם פתחו הכול לדיון מן ההתחלה: סוגיית הפליטים, סיום הסכסוך, סופיות התביעות“ (עמ‘ 172). נאמן לתפיסתו שיש להגיע לשתי מדינות עם או בלי הסכם, פועל שר לקידומה של נסיגה חד־צדדית מיו“ש במקרה שהסכם כזה לא יבוא.
“ההתנתקות הייתה תוצאה של הבנה עמוקה של ראש הממשלה שרון את המציאות פה. לא חשובה המוטיבציה האחרת שהייתה לו, מדובר בהחלטה אסטרטגית, שמביעה מה שהבינו לדעתי כל ראשי הממשלה מאז 67‘, אבל רק חלק מהם גם פעלו בהתאם. בגין, רבין, ברק, שרון ואולמרט, איש־איש בדרכו ומנסיבותיו וממניעיו פעל כדי לשנות את המציאות לפי הבנתו, תוך לקיחת סיכונים לא מעטים.
“ההחלטה להתנתק מעזה הייתה נכונה אסטרטגית ותאמה את האינטרס ארוך הטווח של ישראל כדי שתישמר כמדינה יהודית ודמוקרטית. אבל היא בוצעה באופן מרושל וכושל. קודם כול פינינו תושבים בלי שדאגנו להם ליום שאחרי – וזה כישלון חמור מאוד במילוי חובתה של המדינה כלפי האזרח, כל אזרח. שנית, הוצאנו את הצבא במקביל לפינוי האזרחים ויצרנו ואקום ביטחוני צפוי, בלי ששמרנו בידינו את ציר פילדלפי ואת יכולת נטרול הטרור. הדבר השלישי הוא שנתנו את המתנה הזו בידי הגורמים הכי עוינים, במקום לחזק בזה את המתונים“.
לא נתנו את גוש קטיף לגורמים העוינים. הם לקחו אותה מהגורמים המתונים, כצפוי.
“יכולנו לדברר ולהגיש אותה נכון יותר. אתה מדבר עם עבאס, ואומר לו: אנחנו יוצאים, בוא נתאם בינינו תיאום ביטחוני ואזרחי. וגם נחשוב איך אני עוזר לך לקבל את זה, ואיך אתה עוזר לי לבצע את זה. “והדבר הכי חשוב: ההתנתקות נעשתה בהיעדר שיח פנים־ישראלי, תוך ניכור שנמשך עד היום בין הקבוצות והממשלה. לא היה שום שיח ושום קשר“.
קודם ציינת את גבולותיה הצרים של ירושלים, שעליהם אתה לא מוכן לוותר מסיבות היסטוריות. הצידוק ההיסטורי שלנו על ארץ ישראל מתחיל ביהודה ושומרון, הרבה לפני תל־אביב או קיסריה, שאתה גר בה היום.
“לארץ ישראל ההיסטורית היו גבולות אקורדיוניים שהשתנו מדור לדור. ירושלים היא מקרה ייחודי בעיניי, היא לב האמונה היהודית, המסורתית והלאומית. זו לא רק הדת. גם אם אני מזדהה לחלוטין עם מה שאת אומרת - ואני לא פחות יהודי ממך, וארץ ישראל שייכת לי לא פחות משהיא שייכת לך – המציאות פה השתנתה. אני חושב שהדבר החשוב ביותר הוא לא לאן אני חולם לחזור או לאן אני מתפלל, או עד כמה ההיסטוריה עוברת מתחת לרגליי ממש, אלא איך אני מקיים את הבית הלאומי של העם היהודי בגבולות שכל אחד מאזרחי ישראל יהיה מוכן להקריב את חייו עליהם. תשאלי את עצמך, למה אף אחד מראשי הממשלה לא סיפח את השטחים לישראל, למרות שרוב השנים מאז 1967 היה כאן שלטון ימין?“
אני שואלת אותך, למה הסכסוך ממשיך למרות שהרוב המוחלט של ראשי הממשלה היו בעד שתי מדינות? מי הפריע לרבין להצליח בזה?
“יגאל עמיר!“
אם עמיר היה רוצח גורם פלשתיני בכיר, הייתי מקבלת את זה. אבל הוא רצח ראש ממשלה שלנו. ההסכם כולו היה תלוי באיש אחד?
“אף אחד לא יכול להתיימר ולומר מה היה קורה אילו, אבל נדמה לי שאפשר להעריך באופן סביר והוגן שהמומנטום שנוצר גם במעמדה הבינלאומי של ישראל וגם אצל הערבים, היה מאפשר להתקדם בהדרגה וברציפות למציאות של שתי מדינות לשני עמים, לולא נרצח רבין. “הייתה טעות חמורה מאוד בקרב מחנה המרכז־שמאל, בהובלה של מפלגת העבודה, בכך שלא הזכירו ולו ברמז את רצח רבין במערכת הבחירות. אנשים שוכחים אבל זו הייתה ההחלטה של מטה הבחירות, ולדעתי היא הייתה שגויה ואומללה“.
רצח רבין הוריד את הראש לימין, ובניגוד למה שטוען השמאל, נתניהו נבחר לראשות הממשלה למרות הרצח ולא בגללו. לא הייתם צריכים את רבין בתעמולת הבחירות, הוא היה בכל מהדורת חדשות.
“אנחנו לא חיים בתנאי מעבדה. היו בזמנו הפיגועים הקשים ביותר של חמאס, בעקבות חיסולו של יחיא עייש וגם בלי קשר. נכון שאש“ף וערפאת עצרו לא מעט אנשי חמאס בעקבות זה, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי, וכבר לא השפיע על הלך הרוח בציבור הישראלי. קשה מאוד להסביר את העמדה של אוסלו כשאוטובוסים מתפוצצים ויש טרור אנטי־יהודי ואנטי־ישראלי ברחובות.
קשה מאוד להסביר שמנהיגות נבחנת בימים כאלה, ביכולת שלה להתרומם מעל קשיי הרגע ולהסתכל על הדברים שנמצאים הרבה מעבר לקפל הקרקע הקרוב, מעבר לשכול. כשאתה נכנס לנעליו של מנהיג שנרצח בידי יהודי־ישראלי, ויש לך תקופה קצרה מאוד לעמידה במבחן הבוחר,
מי הפריע לברק ולאולמרט לעשות שלום?
“שוב, אנחנו לא פועלים בחלל ריק. אנחנו בעולם שמקצין דתית ופונדמנטליסטית. התרומה של הסביבה הקרובה והרחוקה שלנו לכך שאין הסכם היא לא קטנה. גם מבחינת האמון שלנו בנוגע ליום שאחרי, וגם מבחינה זאת שלא מצאנו מנהיג פלשתיני עם העוז והיכולת ללחוץ את ידינו. לא בתקופת רבין, משום שזה לא הגיע למיצוי; לא בתקופת ברק, משום שערפאת החליט ללכת לטרור ולאינתיפאדה במקום לבוא לשולחן המו“מ; ולא אצל אולמרט, משום שאבו־מאזן עוד לא השיב עד היום להצעה הנדיבה ביותר שהציע ראש ממשלה ישראלי“.
אני לא בטוחה שרבין עצמו התכוון להמשיך בתהליך, אני אומרת לשר. בראיון ל‘ידיעות אחרונות‘ ב־2010 אמרה בתו, דליה רבין: “הרבה אנשים שהיו קרובים לאבא אמרו לי שערב הרצח הוא שקל לעצור את תהליך אוסלו, מפני שהטרור השתולל ברחובות וערפאת לא סיפק את הסחורה. אבא הרי לא היה עיוור שרץ קדימה בלי מחשבה. אני לא מוציאה מכלל אפשרות שהוא שקל לעשות רוורס גם בצד שלנו. בסך הכול הוא היה אדם שביטחון המדינה עמד בעיניו מעל לכול“.
“דליה היא חברה קרובה, אבל אני לא יודע בקשר לזה“, אומר שר. “אני רק יכול לומר שאני התרשמתי שלכל מי שעסק בתהליך אוסלו, ובוודאי למקבלי ההחלטות הבכירים ביותר, היו הרבה מאוד ספקות לאורך הדרך. זה היה תהליך חדש וקשה, מול יריב שרחוק מאוד־מאוד מלהיות מושלם וקוהרנטי. האם באותה נקודת זמן גמלה בלבו של רבין החלטה לעצור או להאט, לעשות איזו פנייה כזו או אחרת? אני באמת לא יודע. אני חושב שלא. אני חושב שכל מי שעסק בזה, עסק בזה באחריות לאומית מהמדרגה הגבוהה ביותר. תראי, לא הכול בידיים שלנו. יש לנו אויב רע ומרושע שלא רוצה לראות אותנו כאן, והוא עושה את שלו. אנחנו לא תמיד נלחמים בו באופן חזק ונחרץ ויעיל, לצערי“.
עברו עשרים שנה מאז חתימת ההסכמים ההם. לא הגיע הזמן לומר “טעינו“?
“כמה מתוך הזמן הזה באמת נשאנו ונתנו עם הפלשתינים? בערך עשרה אחוזים. דיברנו על הסדר קבע בתקופת ברק ואולמרט, וזהו. לכאורה דיברנו גם בתקופת שמונת החודשים של נתניהו, בניצוחו של קרי. אבל בעיניי הממשלה והכנסת בראשותו של נתניהו עשו כל מה שאפשר כדי לגרום לדה־לגיטימציה למשא והמתן ולפתרון שתי המדינות. מעולם לא שמעת מנתניהו איך הוא מתכוון ליישם את הפתרון הזה. האם אתה עומד לפנות מתנחלים? כמה ואיך? האם אתה ערוך לזה? נתניהו מוביל דה־לגיטימציה להצהרות הרשמיות שלו“.
הספר ‘במרחק נגיעה‘ רומז לתחושת החמצה עמוקה שמלווה את שר. על כריכת הספר בגרסתה העברית מופיעה תמונה המתעדת את הרגע המביך המפורסם שבו אהוד ברק ויאסר ערפאת מנסים לכבד זה את זה בכניסה למפגש הפסגה בקמפ־דיוויד, במה שנראה כמו מאבק דחיפות. ההוצאה האנגלית בחרה בתמונה אחרת, שלא על דעת הכותב. הגרסה הערבית הודפסה ממילא ללא רשות מצד הכותב וללא כיבוד זכויות יוצרים. מי שמבקש למצוא כאן מטאפורה - מוזמן. שר, יש להניח, מעדיף שלא. הוא גם מסרב לפרש את הבחירה בתמונה שמדברת בשם עצמה. בנוגע לכותרת הספר, הוא בהחלט מרגיש שהיא רלוונטית גם היום.
“אנחנו במרחק נגיעה“, אומר שר בקולו הרדיופוני המוכר מחדשות קול ישראל בסוף שנות השמונים. “לפעמים נגיעה של טרור ואלימות ושכול, לפעמים נגיעה של עמים שהם בדרך להסדר“. בספר נוצר לא פעם הרושם שישראל רוצה להאמין שהיא במרחק נגיעה, אבל הפלשתינים נמצאים בכלל במקום אחר. באחד הלילות של דיוני קמפ־דיוויד העיר שלמה בן־עמי את שר, ולחש לו: “גילי, זה מפחיד. יש כנראה הסכם. ערפאת הסכים לקונספט הירושלמי שלנו; החיתוך הכואב. מחלקים את העיר העתיקה. צריך את כל הכוחות עכשיו“. שר מתאר: “לבי צנח בקרבי. הזדקפתי באחת, ער ומתוח. שמחה אין פה. מי יודע איך יקבל זאת הציבור בישראל. ומה אומר כל זה להיסטוריה שלנו... בבוקר התברר שלא מניה ולא מקצתיה. סתם עוד הטעיה, עוד אחיזת עיניים של ערפאת“ (עמ‘ 191).
“כותרת המשנה של הספר היא ‘עדות‘“, מזכיר שר. “הספר הזה ממלא את חובת הדיווח שלי לציבור הישראלי. זה אחד הדברים שהכי חסרים כאן בכל התקופות. אתה חייב להסביר מדוע אתה מנסה לשנות מציאות א‘ לב‘. ברק היה אומר: ‘אני עושה את הדבר הנכון, בסופו של דבר יבינו‘. אני כופר בכך, זה לא נכון. מנהיג צריך לשתף במה שהוא יכול לשתף, בלי לפגוע בסיכויי המו“מ, כדי שהעם יבין מה עומד על הפרק. מדוע כך ולא אחרת, לאן הולכים ומה זה ייתן לנו, ואיך יש בזה יתרון לעתיד המדינה. הוצאה אמריקנית נחשבת מאוד הציעה לי פעם לכתוב ספר על המו“מ, ואני אמרתי: תודה אבל לא תודה. אני כותב בעברית כדי לדווח מה היה כאן לישראלים“.
הדיווח שלך לא מעורר תקווה לשלום אמיתי. הפרטנר, אם הוא קיים בכלל, לא אמין ולא רציני.
“אני משתמש במילה ‘שלום‘ רק כשאני מדבר על חזון שאני רוצה לראות כאן אחרי שנגיע להסדר מדיני שיוכיח את עצמו לאורך זמן - גם במישור הביטחוני וגם מבחינה מדינית - ושבמהלך יישומו יתנהלו תהליכים עמוקים של בניית אמון ושל בניית שיח בין שני העמים, שיאפשרו לגשר על פני כל פצעי העבר וכאבי ההווה. ורק אז, אולי בעוד דור או שניים, אחרי שיהיה הסדר מדיני, אני מעריך שיהיה סיכוי מסוים שנוכל לדבר על שלום. “אני ממש לא מעריץ עיוור או אוהד סומא של השלום. אני רוצה שיהיו כאן שתי מדינות לשני עמים לא כי אני חרד לגורל הפלשתיני, אלא כי אני חרד לגורלם של היהודים ושל מדינת ישראל“.
במוצאי שבת יוזמן גלעד שר לדוכן הנואמים בעצרת לציון 19 שנים לרצח רבין, בכיכר שנושאת את שמו. בשעת מפגשנו שר עדיין לא יודע מה הוא עומד לומר, אבל הוא מתכוון לפנות דווקא לקהל מימין. “הייתי שמח אם הבאים לכיכר היו נראים יותר כמו המארג ההטרוגני של הלוחמים הצעירים בצה“ל היום, ומשרתי שנת י“ג והש“ש, והערבים שבשירות לאומי. זה מה שהייתי רוצה לראות בכיכר. ולצערי זה לא מה שקורה“.
שר מאמין גדול בהידברות, ובאופן מרענן הוא לא מתכוון רק להידברות בין ישראלים לפלשתינים, אלא גם ובעיקר בין הפלגים היהודיים ובין עצמם. הוא מעיד על עצמו שבמשך כל שנות פעילותו במסגרת המשא והמתן עם הפלשתינים הוא שמר על קשרים הדוקים עם ראשי המתיישבים ביש“ע, כולל בהארד־קור של יצהר־איתמר־תפוח.
במסגרת פעילותו ב‘עתיד כחולבן‘, תנועה שעניינה עידוד “קליטה מסודרת של המתיישבים לגבולות ישראל“ לאחר נסיגה חד־צדדית או בהסכם, הוא שותף פעיל בתוכנית ‘דיאלוג מעבר לקו‘, שבכל מחזור שלה יושבים 15 חברים מיו“ש מול 15 משתתפים משאר חלקי הארץ, למפגש שובר סטריאוטיפים. “אמרנו לעצמנו שבדור של בני השלושים חסרים ההיכרות והשיח“, אומר שר. “הקמנו את הפרויקט הזה, שהוא מעגלים של הידברות. מהצד שלנו מדובר ברווקים או הורים צעירים, ואצלכם בגיל הזה הם לפעמים כבר מרובי ילדים. אחת לכמה שבועות נפגשים לכמה שעות, לסירוגין בכל צד של הקו הירוק, ומדברים בליווי מנחים מקצועיים. זה מתחיל בניכור ובבורות. אין שנאה, אבל יש גועל נפש הדדי. זה נגמר בקרבה.
“אין לי יומרה לומר שהמפגשים האלה משנים תפיסות עולם. אנחנו לא מגייסים אותם ל‘עתיד כחולבן‘ והם לא מגייסים אותנו לגוש אמונים. אבל אנחנו מבינים טוב יותר, מכירים טוב יותר, חולקים חששות, דאגות, אינטרסים, והעיקר – מתקשרים. לו היה לנו תקציב גדול יותר, הייתי הופך את המפגשים הללו לסמינר חובה בכל אוניברסיטה ומכללה בארץ, בגיל שתפיסת העולם כבר מעוצבת אבל פתוחה מספיק כדי לא להתקבע. אנחנו גאים בזה שאנחנו מסוגלים היום גם להזמין אלינו את הרבנים והמנהיגים הדתיים של חלק מההתנחלויות והקהילות, ולהיות מוזמנים אליהם“. בכל זאת, כשאנחנו מזכירים שוב את רצח רבין, שר מבקש להזכיר ארבע עובדות: “ראשית, הרצח היה באוויר. ההסתה הייתה אמיתית ומוחשית. ראש הממשלה הנוכחי עמד בכיכר ציון בהפגנה ההיא, כשנשאו ארון קבורה עם שמו של רבין עליו“.
בוא נפסיק עם זה אחת ולתמיד. על ארון הקבורה, שאגב היה בהפגנה ברעננה בכלל, היה כתוב “רבין קובר את הציונות“, ולא “רבין“.
“בסדר. אבל היה רבין במדי אס־אס. פוליטיקאים מהימין השתתפו כנגררים וכמובילים בהסתה נגד רבין. שתיים, הרוצח יצא מקרב חוגי הימין. שלוש, למרות כל המשוואות שמנסים לעשות בין הקיצונים משמאל ומימין, אין פה השוואה. אני לא מכיר שום התארגנות שקוראת לרצח אנשי ימין. גם גדעון לוי הוא קול אחד על רקע מאות אלפים ואולי מיליונים מבין האנשים שרואים בפתרון שתי המדינות את הפתרון הנכון. ארבע, אני מתנגד לכל סטיגמה על קבוצה כזו או אחרת“.
זה לא מה שעשינו בשלושת הסעיפים הקודמים?
“לא. אמנם נכון שמהימין יצא הרוצח הנתעב, אבל האשמת כל הציבור גרמה לקרע שעד היום לא אוחה. זה דבר שאסור לעשות כלפי הימין או כלפי השמאל או כלפי כל קבוצה בחברה הישראלית. התיקון של סטיגמה כזו הוא קשה מאוד“. שר מדגיש כי הוא בעד תקשורת בין הקיצונים בכל קבוצה. “הסכסוכים הקשים ביותר נפתרו רק כשהקיצונים התגייסו למערכה. אני רואה קרבה גדולה יותר ביני לבינך מאשר בינינו לכל מי שסביבנו, וזה טבעי בעיניי. מה כבר ההבדלים בינינו? יש לנו אולי תפיסת עולם פוליטית שונה, אולי אמונה קצת שונה, אבל בבסיס, שנינו מאמינים באותו הדבר: בנצחיותו של עם ישראל, בזכותו על הארץ, בהמשכיות השושלת הזו שאנחנו חלק ממנה, כל אחד בדרכו, תוך מציאת המכנה המשותף של הרוב המכריע בעם הזה, שרואה במגילת העצמאות את מגילת היסוד של חיינו כאן. כלומר, של מדינתו הדמוקרטית של העם היהודי במדינת ישראל“.
בארץ ישראל.
“בהחלט“.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם