25 שנה ליום ששינה את העולם לתמיד
שליח nrg לברלין כדי לבדוק מה נשאר מהחומה שחילקה אותה לשניים, מה חושבים תושבי הבירה על שכניהם מהצד האחר של העיר, וגם למה שנת צהריים יכולה לשנות עולם ומלואו
עוד כותרות ב-nrg:
• האם אולמרט ניסה לשכנע את זקן להתגרש למענו
• המטוס שקם לתחייה: ה"לביא" חוזר לחיל האוויר
• כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
מארק, בן 32, הוא מחנך כיתה בבית ספר תיכון בשטוטגרט. הוא בא לכאן לסיור עצמי מקדים, בטרם יגיע עם כיתתו בעוד חודשיים. הוא ואני עומדים קצת נבוכים מול שערי מרכז המידע הסגורים. יום שני בבוקר, ושנינו לא טרחנו לבדוק ולגלות שהמקום סגור משום מה באופן קבוע בימי שני. אנחנו חוזרים יחד לעבר שער ברנדנבורג, המרוחק מכאן כמה דקות הליכה. מארק מביע את פליאתו על שעיתונאי ישראלי מגיע לבירת גרמניה דווקא כדי לכתוב על נפילת החומה ולא על השואה. מזל שמחאת המילקי לא הצליחה להגיע לשטוטגרט, וכך נחסכה לו עוד תהייה.
“סיפורי החומה הם סיפורים גרמניים“, הוא אומר. “נכון שנפילת החומה הייתה גם סמל לסוף המלחמה הקרה ולנפילת ברית המועצות, אבל בסוף, בטח 25 שנים אחרי, מדובר בסיפור גרמני בעיקרו, שלא לומר סיפור ברלינאי“.
אני שואל אותו למה התכוון בדבריו על “סיפורי החומה“. כלומר, מאיפה הגיעה לשון הרבים. תוך כדי שיחה הגענו כבר ממש ליד השער המפורסם ביותר בגרמניה, ומארק מסמן לי באצבע לבוא אחריו. אנחנו נמצאים בפתחה של חנות מזכרות מקומית, אחת מרבות שנראות כולן אותו הדבר.
“מה מוכרים כאן הכי הרבה?“ הוא שואל־מנחה אותי. אני מביט כמה שניות ואומר: “דובים“. “נכון, כי דוב הוא הרי הסמל של ברלין, לא?“ הוא שואל רטורית בחיוך וממשיך מיד: “הנה לך דוגמה לאמנות הסיפור העצמי שאנחנו הגרמנים ממש טובים בה. איך שלא תהפוך את זה, מקור המילה ברלין הוא במילה סלאבית שפירושה בִּיצה. אבל זה סמל קצת מוזר ומריח לא משהו, וחוץ מזה הרי אי אפשר למכור בִּיצות קטנות לתיירים במחיר מופקע. דוב הוא כבר סיפור אחר לגמרי. אז הנה, הסמל של העיר הזו הוא דוב.
"סיפור נפילת החומה“, מארק דואג להשלים בשבילי את המהלך האינטלקטואלי שפתח זה עתה, “הוא בעצם המון סיפורים של המון גרמנים, ממערב וממזרח. כל אחד מהם חווה את הנפילה אחרת, וכפועל יוצא גם חווה אחרת את חצי היובל שעבר אחריה. בסופו של דבר, גם אם תדבר עם הרבה אנשים ותקרא את כל הארכיונים, הכתבה שקוראיך יקראו תהיה בעצם סיפור נפילת החומה שלך, שיהיה מבחינתך ומבחינתם הסיפור האמיתי. נכון, אתה לא גרמני, אבל נדמה לי שגם הישראלים יודעים לספר לעצמם סיפור“. וכך, עם חיוך דק ולחיצת יד אמיצה, נפרדתי ממארק ויצאתי לחפש את הסיפור האמיתי על מלאות 25 שנה לנפילת חומת ברלין.
לפני שנדבר על נפילת החומה, צריך לדבר על הקמתה. אפשר להתחיל בחצות בדיוק, כשהתאריך התחלף מ־12 ל־13 באוגוסט 1961. אריך הונקר, מנהיג גרמניה המזרחית, התקשר למִפקדת הצבא והודיע על יציאתו לדרך של ‘מבצע ורד‘: “אתם יודעים מה המשימה. קדימה צעד!“. יותר מעשרת אלפים אנשי כוחות הביטחון המזרח־גרמניים, שהובאו בסוד הפקודה רק כמה שעות לפני כן, יצאו והחלו לחסום את הגבול בין מזרח ברלין למערבה.
סביב מערב ברלין, שהייתה מובלעת בתוך מזרח־גרמניה, הוצבו זקיפים במרחק של שני מטרים זה מזה, כך לאורך 155 קילומטרים. כמעט 200 רחובות שחצו את הגבול נסגרו. קווי רכבת תחתית ועילית שחיברו בין שני חלקי העיר נחסמו. גם פירי הביוב נלקחו בחשבון ונסרקו באותו הלילה כמה פעמים. הסיבה הרשמית לחסימת הגבול ולהקמת החומה הוגדרה בשמה המזרח־גרמני “חומת הגנה אנטי־פשיסטית“. בפועל, ואת זאת ידעו כולם, החומה הוקמה כדי למנוע את המשך הבריחה של תושבים ממזרח ברלין למערבה.
ביוני 1961 שהו במרכז לקליטת פליטים במערב העיר כ־20 אלף תושבים מהמזרח. בחודש יולי זינק המספר לאלף פליטים ביום. בסוף השבוע הראשון של אוגוסט כבר נטשו את מזרח ברלין כ־3,500 איש ואישה. על פי ההערכות, עמדה מזרח גרמניה לאבד חצי מיליון תושבים לטובת המערב (נתונים אלה ועוד נלקחו מספרו המצוין של פרדריק טיילור ‘חומת ברלין‘, שיצא לאור בעברית בהוצאת ‘מטר‘). האירוניה של שר ההיסטוריה היא שבדיוק מאותה סיבה – ניסיון למנוע בריחת תושבים למערב – החליטו במזרח־גרמניה 28 שנים מאוחר יותר להפיל את החומה.
עוד נגיע לזה. אבל אפשר גם להתחיל בשנת 1945. כי מבחינה מסוימת, אם מנסים להיות כנים, אפשר להבין את המזרח־גרמנים. ברלין הייתה אנומליה מהרגע שהסתיימה מלחמת העולם השנייה. הגבול בין שתי הגרמניות נקבע הרחק מערבה, כ־170 קילומטרים מברלין, והעיר הייתה מובלעת משונה שנתונה לשליטתן של ארבע מעצמות: ארה“ב, צרפת ובריטניה - שחלקיהן המשותפים יצרו את מערב ברלין - וברית המועצות, ששלטה במזרחה.
מכיוון שהעיר כולה הייתה פתוחה לתנועה, בניגוד לגבול בין שתי המדינות, נוצרה סיטואציה גרוטסקית: כל שנדרש מתושב מזרח־גרמניה כדי לערוק למערב היה להגיע לברלין המזרחית, לחצות לצד השני של הרחוב, והנה הוא במערב העיר. משם כבר הייתה פתוחה הדרך – אמנם כמעט אך ורק באמצעות מטוסים - לאן שיחפוץ בעולם המערבי. ברלין, חלון הראווה של המאבק הבין־גושי ושל המלחמה הקרה, לא הייתה מסוגלת להכיל לנצח את הסתירה הפנימית. מי שנשברו ראשונים היו כאמור החברים ממזרח. כמו לא מעט פעמים עד אז, ולצערנו גם מאז, המערב הופתע לחלוטין מסגירת הגבול והקמת החומה. הרי מדובר באותו עם, אותן משפחות, אותה שפה, אותה תרבות: מערכות חיים שלמות של עבודה, תחבורה, עסקים ועניינים אנושיים יומיומיים, סבוכות וקשורות בין שני חלקי העיר.
זו העיר שחוברה לה יחדיו, אמרו הברלינאים לעצמם. אז אמרו. ‘מבצע ורד‘ ביתק את כל הקשרים הללו באבחת גדר תיל אחת, שהפכה לחומה בצורה בעיבורה של עיר. מעט מאוד שרידים נותרו כיום מחומת ברלין המקורית. המוכר מכולם הוא האיסט־סייד גלרי, קטע החומה הארוך ביותר שהושאר עומד על תלו: 1.3 קילומטרים ברובע פרידריכסהיין על הנהר, עמוסים בציורי גרפיטי שחלקם קשורים ורובם לא קשורים לחומה. לכאן מגיעים ישראלים רבים כדי להצטלם עם ציור הקיר המפורסם המאחד בין דגלי ישראל וגרמניה.
אלא שעם כל הכבוד להיותו הקטע הארוך ביותר, טיול לאורך האיסט־סייד גלרי לא יעניק למבקר כל מושג על חומת ברלין כפי שהייתה. לצורך כך יש לנסוע לרחוב ברנאואר.
ברנאואר הפך לאחד הרחובות המפורסמים ביותר בברלין, מכיוון שבאה בו לידי ביטוי בצורה המוחשית ביותר החלוקה הבלתי אפשרית בין שני חלקי העיר. הרחוב פשוט נחצה לשניים: חלקים מהבניינים “גולחו“ כדי לאפשר את ההפרדה. כאן מצאו את מותם לא מעט מ־136 האנשים שנהרגו בניסיונות לחצות את החומה למערב במשך השנים (רובם המוחלט היו גברים, אגב: 128, לעומת 8 נשים בלבד). רק כאן, ליד מוזיאון חומת ברלין שהיה סגור לשיפוצים בעת ביקורנו, אפשר לחוות במלואה את החומה.
ממגדל התצפית נשקף קטע קצר מהחומה ושטח ההפרדה ההיסטורי, שהושארו על מכונם למען העתיד: קירות הבטון המפורסמים, כארבעה מטרים גובהם וכמטר וחצי רוחבם, שפזורים בעוד כמה מקומות בעיר, היו רק החזית המערבית של החומה. אחריהם הועמד מחסום נגד כלי רכב, אחריו שטח שכונה “רצועת המוות“, לאחר מכן כביש פטרול ומזרחית לו רצועת פנסים. וזה לא נגמר. מעבר לכל אלה הוקם מגדל תצפית, לאחר מכן מחסומי שטח משוננים, גדר אזעקה אלקטרונית, ולאחריה גדר נוספת, ראשונית. בסך הכול, רוחב מתחם החומה נע בין עשרות למאות מטרים, שהפכו לגבול קטלני של ממש. ההבדל היחיד בינו ובין הגבול הארוך בין שתי הגרמניות היה שכאן לא טמנה ממשלת מזרח־גרמניה מוקשים נגד אדם, וכן לא הופעלו מקלעים באופן אוטומטי.
במשך כמעט שלושה עשורים פעלה החומה היטב. ההערכות הן שכ־5,000 איש בלבד הצליחו לחצות אותה ולהגיע בחיים למערב העיר. המספר נראה אולי גבוה, אבל בהתחשב בעובדה שהגבול עבר ברובו בתוך מרקם עירוני צפוף, ובכך שהתשוקה לברוח מערבה הלכה והתחזקה עם השנים, נראה שהחומה בכל זאת הייתה מכשול יעיל.
בתחילת 1989 עוד הצהיר המנהיג המזרח־גרמני הונקר, שהלך ואיבד קשר עם המציאות, כי “החומה תמשיך לעמוד חמישים ואף מאה שנים“. הונקר התעלם באופן סובייטי מהשינוי האדיר שהתחולל בברית המועצות תחת הנהגתו של מיכאיל גורבצ‘וב, ומהתסיסה הלאומית של מדינות מזרח אירופה. וכך, בעוד במזרח־גרמניה החלו מתכוננים לחגיגות ה־40 לייסוד המדינה, פתחה הונגריה, החברה בגוש המזרחי, את גבולה עם אוסטריה. עשרות אלפי מזרח־גרמנים שנאנקו תחת הכלכלה הסובייטית הקורסת והשתוקקו לחופש שהציע המערב, פשוט נסעו להונגריה כתיירים, חצו את הגבול לאוסטריה וביקשו שם מקלט מדיני. אותו הדבר קרה גם בפראג. במקביל החלו להתקיים כמעט בכל יום הפגנות ענק בערי מזרח־גרמניה, ובהן לייפציג ודרזדן. הקריאות נגד המשטר הסובייטי הלכו והחריפו: משהו היה חייב לקרות.
והוא אכן קרה, אבל לגמרי בטעות. למעשה, נפילת החומה התרחשה בגלל שנ“צ אחת מיותרת שחטף ברנש ושמו גינטר שבובסקי בצהרי 9 בנובמבר 1989. בבוקר אותו היום נודע לממשלת מזרח־גרמניה כי 20 אלף אזרחי המדינה חצו בתוך 24 השעות האחרונות את הגבול מצ‘כוסלובקיה לאוסטריה, לא במטרה לחזור אחר כך למולדתם. הנתון הימם את ראשי המשטר. הם הבינו שאין ברירה אלא להקל על הלחץ בברלין עצמה, ולא, בתוך שנה או שנתיים תתרוקן מדינת הפאר המזרח־גרמנית לחלוטין מתושביה. עוד באותו הבוקר הוטל על ארבעה פקידי מפלגה לנסח חוקים חדשים שיאפשרו מצד אחד להקל על מעברם של מזרח־ברלינאים למערב, ומנגד לא יהפכו את הגבול לבדיחה. ההצעה של הארבעה הייתה שאזרחים הנושאים בידם דרכון ואשרת יציאה יוכלו לעשות זאת, בתנאי שהדבר ייעשה “באופן מסודר“.
הטיוטה הועברה באופן מאובטח לבית הוועד המרכזי של המפלגה, שם התקיימה באותה שעה ישיבת חירום. במהלך הישיבה נשלחה הודעה קצרה לכלי התקשורת המרכזיים שסיקרו אז את מזרח־גרמניה: בשש בערב תתקיים במרכז התקשורת הבינלאומית ברחוב מוהרן מסיבת עיתונאים בכיכובו של גינטר שבובסקי, דובר המפלגה השלטת.
אחד ממקבלי ההודעה היה פיטר ברינקמן, עיתונאי שכיסה מטעם ה‘בילד‘ המערב־גרמני את השכנה ממזרח. ברינקמן, שבכלל היה באותו בוקר בהמבורג, הבין שמשהו קורה והגיע במהירות לברלין. שנתיים לפני כן נתנו לו המזרח־גרמנים היתר להיכנס לשטחם פעמיים בלבד בשנה, וחושיו העיתונאיים אמרו לו שהיום הגיעה העת לנצל את אחת מההזדמנויות הנדירות הללו.
ברינקמן ואני קובעים להיפגש בלובי של מלון הילטון ברלין. כשאני נכנס ומתכוון לשבת ליד אחד השולחנות ולחבר את המחשב הנייד לחשמל, קם העיתונאי בן ה־70 מפינת הלובי ולוקח אותי החוצה, לרחוב. אנחנו הולכים כמה מטרים ואז הוא עוצר ליד שמשה רגילה למדי בבניין משרדים רגיל למדי. “לפה שום מדריך תיירים לא ייקח אותך“, מחייך ברינקמן ומצביע על ריבוע פליז קטנטן ועליו כמה שורות בגרמנית. “כאן התקיימה ב־9 בנובמבר מסיבת העיתונאים שבה הוכרז על סיום החלוקה בין מערב העיר למזרחה“, הוא מתרגם למעני. הבניין הזה משמש כיום את אחת מרשויות המס, מסביר לי העיתונאי הוותיק, “ולכן אין כאן שחזור יותר מדי מפואר של ההיסטוריה. ההפך מצ‘ק פוינט צ‘ארלי“ (לשעבר מעבר גבול, היום ממוקדי העניין הממוסחרים בברלין).
בפינת רחוב מוהרן, 250 מטרים מהיכן שעמדה החומה, אנחנו מתיישבים בבית קפה וברינקמן מפיח חיים באירועים שהתרחשו ממש מולנו, לפני 25 שנים. “אגון קרנץ (המנהיג האחרון של מזרח־גרמניה לפני נפילת החומה - א“ש) הקריא בפני חברי הוועד המרכזי את הצעת ההחלטה. הישיבה היתה במתכונת חירום, וחברי הוועד נתנו את הסכמתם המיידית לכל מה שאמר קרנץ. הם גם אישרו את הצעת ההחלטה הנוגעת להקלה במעבר בין מזרח ברלין למערבה בפרט, ובין מזרח־גרמניה למערב בכלל.
“אלא שזו הייתה הצעה בלבד, לא החלטה. שבובסקי, שהיה אמור להשתתף בישיבה שאת תוכנה ימסור עוד מעט לעיתונאים, הגיע לבניין הוועד המרכזי רק קצת אחרי חמש אחר הצהריים. דיברתי איתו הרבה פעמים מאז. הפגישו בינינו באירועים לציון חמש שנים, עשור ועשרים שנה לנפילת החומה. שאלתי אותו איך קרה שהוא לא היה באותה ישיבה גורלית. תשובתו תמיד הייתה ‘הייתי בחוץ, תדרכתי עיתונאים‘. זה היה שקר. מעולם לא היו עיתונאים מחוץ לבית הוועד המרכזי. באחד המפגשים אמרתי לו ‘נמנמת בצהריים, זה מה שקרה‘. הוא הכחיש. אבל אני יודע את זה בוודאות. הוא פשוט ישן“.
אז חומת ברלין נפלה בגלל עייפות?
ברינקמן צוחק: “אפשר לומר, כן. זה הסוד האחרון שנשאר לא גלוי“.
מה שקרה אחר כך כבר מתועד אפילו ביוטיוב. קרנץ נתן לשבובסקי צרור דפים שהוא אמור לקרוא באוזני העולם כולו. שבובסקי נסע מבית הוועד המרכזי עם עוזרו, נסיעה בת דקות ספורות עד למרכז התקשורת הבינלאומי. מסיבה כלשהי שכבר לא נוכל לברר (שבובסקי עדיין חי אך נמצא בבית חולים סיעודי), הוא לא טרח לעיין בדפים. בזמן מסיבת העיתונאים לא דיבר עם איש, לא התייעץ, ובאופן כללי לא נראה כמי שעומד לבשר את אחת הבשורות החשובות במאה ה־20. על סדר היום של מסיבת העיתונאים, שהחלה בשש בדיוק, היו כמה נושאים. תקנות הנסיעה החדשות היו הסעיף האחרון.
רק ב־18:53 קרא שבובסקי - שנראה מותש למדי - את סעיפי־המשנה בטיוטה הנוגעים לנושא: “יציאה של קבע תתאפשר דרך כל מעברי הגבול של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (מזרח־גרמניה) לרפובליקה הפדרלית הגרמנית (מערב־גרמניה) ולברלין המערבית... הנוהג הזמני של הנפקת אישורי נסיעה באמצעות קונסוליות הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית ויציאה של קבע באמצעות תעודת זהות בלבד דרך מדינה שלישית – בטל“.
אחרי שתי דקות של תדהמה ושקט מוחלט החלו העיתונאים להבין איזו פצצה הונחתה במרכז החדר. הם הרימו את ידיהם לבקש רשות דיבור, ושבובסקי, שנראה בסרט הווידאו מהאירוע כמי שלא ממש מבין מה לעזאזל מתרחש כאן, התיר לעיתונאי איטלקי להציג שאלה. האיטלקי שאל אם יכול להיות שמדובר בטעות. שבובסקי הביט שוב בדפים שבידיו, וענה: “אכן אפשר להגיש בקשות לנסיעות פרטיות לארצות זרות בלי להציג את הדרישות הקיימות“. ברינקמן, שכבר בתחילת מסיבת העיתונאים שאל את שלוש השאלות המותרות לו, הבין שאם לא עכשיו אימתי, וצעק לעבר שבובסקי בגרמנית “מתי? מיידית?“.
שבובסקי ענה מניה וביה: “אכן, מיידית“. זה היה הרגע שבו קרסה חומת ברלין. גם אם מנהיגי מזרח־גרמניה התכוננו לשנת ישרים בלילה ברלינאי חצוי עדיין, גם אם האחראים על נקודות הגבול בין שני חלקי העיר לא ידעו דבר וחצי דבר על האירועים הדרמטיים שאך זה התרחשו, כמה עשרות מטרים מהם. קצת אחרי שבע בערב פשטה הידיעה כאש בשדה קוצים: “ממשלת מזרח־גרמניה פותחת את גבולותיה“. בשמונה כבר הגיעו כמאה מזרח־ברלינאים לשלוש נקודות גבול במרכז העיר. פקידי הגבול שאלו את האחראים עליהם מה לעשות, וקיבלו הוראה לומר למתקהלים ללכת לביתם ולחזור מחר.
זה לא ממש עבד. עד השעה אחת־עשרה בלילה כבר התקהל המון אדם בכמה נקודות מעבר אסטרטגיות. חצי שעה לאחר מכן נפרץ הגבול לחלוטין, ומאז לא נסגר. במעבר ברחוב בורנהולמר התגבר הלחץ על פקידי הגבול, שניסו לתת להמון לעבור במסודר תוך כדי בדיקת דרכונים. מפקד המעבר, הרלד יגר, החליט כי ההליך מסכן חיי אדם, והורה לפקודיו להפסיק את הבדיקות ולתת לאנשים לזרום מערבה. וההמון החל לזרום. חציית רחוב - פעולה שעד לפני כמה שעות היה גזר דינה מוות - הפכה שוב, במחי הצהרה מעומעמת של אדם טרוט עיניים, לדבר הכי טבעי בעולם.
בכניסה לקניון המותגים הענק ארקדן שבכיכר פוטסדאם נתקלים אנשי השופינג במחזה לא מרנין, שלא עושה חשק לקניות. שלטי אזהרה מאיימים, גדרות תיל, מגדל שמירה, מחסומים. כל המוצגים הללו הם חלק מתערוכה המתקיימת במקום לציון 25 שנים לנפילת החומה. אולי לא כל כך נעים לראות גדר תיל מקיפה חנות נעליים, אבל בהתחשב בכך שמדובר בברלין, זה כנראה הרע במיעוטו.
כמה תאריכים “עגולים“ היסטוריים רבי משמעות מציינת העיר בשנה הזו. מלבד 25 שנים לנפילת החומה, 2014 היא גם שנת ה־100 לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, ו־75 שנה לפרוץ מלחמת העולם השנייה. צריך לומר את האמת: ברלין לא מוחקת את העבר. יש מאמץ ניכר של השלטונות וגם של הגרמני ברחוב לעמוד מול העבר האפל ולהישיר אליו מבט. אבל, וגם את זה צריך להגיד, הגרמנים מציינים בהתלהבות גדולה הרבה יותר את יובל ה־25 לנפילת החומה מאשר את שני התאריכים האחרים.
לד“ר שגיא שפר, מרצה להיסטוריה גרמנית מודרנית באוניברסיטת תל־אביב, האבחנה הזו נשמעת נכונה וגם הגיונית: “כמו שאנחנו לא חוגגים את פרוץ מלחמת יום כיפור, כך סביר שהגרמנים לא יחגגו או יציינו ביתר שאת את פרוץ מלחמות העולם. יחד עם זאת חשוב לציין שבמרחבים לא מעטים בציבוריות הגרמנית דשים בשתי המלחמות הללו בלי סוף. אין התעלמות ואין טיוח. כדאי גם לזכור ש־1939 רלוונטית ומשמעותית פחות לברלין, כי הסיפור אז התרחש הרחק מכאן, בפולין. יותר משמעותיות הן השנים 1933 – עליית הנאצים לשלטון – וכמובן 1945“. אני שואל את ד“ר שפר עד כמה היום, אחרי 25 שנה, הצליחו שני החלקים של ברלין להתאחד באמת.
“ההבדלים לא נעלמו לחלוטין“, הוא עונה. “שדרות סטליניסטיות ברוחב של 35 מטר עדיין תמצא רק במזרח. חלק מהשיכונים הסובייטיים עדיין עומדים על תִלם. מבחינה אנושית, למרות מה שאולי נהוג לחשוב, מצבם של חלק מתושבי המזרח דווקא הורע עקב האיחוד – כמו מבוגרים ובעלי נכות שזכו בתקופה הקומוניסטית לשירותי רווחה, וגם אנשים רגילים שביום אחד איבדו בעלות על נכסים. בכל שנה סביב 3 באוקטובר, יום איחוד גרמניה, יש סקרי שביעות רצון ונתוני פערים בין המזרח למערב, ועדיין יש פערים שכאלה. אבל צריך לזכור ששביעות רצון היא עניין יחסי, ואצל המזרח־ברלינאים יש תופעה של נוסטלגיה למזרח.
“לגבי התושבים במערב העיר, גם כאן התמונה מורכבת. בערכים מוחלטים - רמת החיים בגרמניה עלתה בחצי היובל האחרון. באופן ברור הרבה יותר במזרח, אבל גם במערב. מעבר הממשלה מבון לברלין פתח הרבה אפשרויות תעסוקה למערב־ברלינאים, ולא מעטים מהם קיבלו עמדות ניהול שהתפנו במזרח במהלך שיקום העיר. ולא נשכח להזכיר גם את חופש התנועה שהפך למנת חלקם אחרי כמה עשורים של קיום בבועה מבודדת“.
אני שואל אם מבחינה תרבותית האיחוד גרם לחבירה טבעית מחודשת של שני חלקים מאותו עם, או שמא הייתה כאן התנגשות ציוויליזציות סובייטית־מערבית. “לתושבי שני חלקי העיר הייתה כל הזמן אותה שפה“, אומר ד“ר שפר. “הם לא גדלו על ספרות אחרת – כולם גדלו עם מאן, גתה ושילר.
אם יש מישהו שאפשר לראות בו את בן האליטה המערב־ברלינאית, ודרכו לנסות להבין את הפערים בין מזרח העיר למערבה, הרי זה סבסטיאן שוץ: עורך דין בן 53, בנו של קלאוס שוץ שכיהן כראש עיריית מערב ברלין בשנים 1967־1977. “סופר גרמני הגדיר את מערב ברלין בתקופת החומה כ‘אי של אנשים שמחים‘“, אומר שוץ. “ואכן, מי שלא התגורר צמוד לחומה לא ממש חש אותה ביומיום. הייתה גאווה לוקאל־פטריוטית ולא הורגשה נטישה של העיר. אבל הייתה בעיה כלכלית קשה. לא היו די מקומות עבודה, וממשלת מערב־גרמניה סבסדה ככל יכולתה כדי לשמר אותנו כאן. כל תושב היה זכאי להנחה במס בגובה 6.5 אחוזים. אחרי האיחוד לא רק שאיבדנו את ההנחה, אלא הוסיפו 3 אחוזי מס לבניית העיר. כשפתאום לוקחים ממך עוד עשרה אחוזים מהמשכורת, אין פלא שאתה ממורמר. לכן האיש הממוצע ברחוב לא ידבר היום על היתרונות שבאיחוד, אלא יתלונן שיש כאן הרבה זרים ופקקים ומשלמים הרבה מסים.
“מבחינה פוליטית, דמוקרטית ומוסרית, ברור שאין דבר טוב יותר מנפילת גרמניה המזרחית“, מוסיף שוץ, שצפה בנפילת החומה בשידור חי בטלוויזיה דווקא בתל־אביב. “ברמה האישית זה מורכב הרבה יותר. קח מערב־גרמני שהייתה לו עבודה והכול היה בסדר מבחינתו, ופתאום הכול קורס. הוא יכול לנסוע עכשיו לכל מקום, אבל הוא לא רוצה לנסוע. מבחינתו רמת החיים ירדה“.
אז האיחוד טוב או רע לגרמנים?
“אני לא בטוח שאפשר לקרוא לזה איחוד. מבחינת המדינה כן, אבל גרמניה בעיניי היא קבוצה של אזורים שלכל אחד מהם תרבות ומבטא. אני מרגיש קרוב יותר לאזרח מהולנד מאשר למישהו משטוטגרט. במזרח עדיין יש הצבעות מחאה – 30־50 אחוז מצביעים לימין, הרבה יותר מאשר במערב. נדמה לי שרבים מהאנשים בברלין לא מרגישים שחל איחוד“.
ואתה אישית מרגיש ברלינאי יותר? גרמני יותר? אירופי?
“אני מרגיש ברלינאי מאוד ואירופי מאוד. אני גאה גם בגרמניות שלי, אבל קודם ברלינאי ואז אירופי, ורק אחר כך גרמני. רבים מבני דורי חשים ככה“.
אני מעריך שזה קשור למלחמת העולם השנייה.
“בוודאי. חונכנו לכך שרגשות לאומיים גרמניים הם לא בריאים“. בניסיון למצוא את הסיפור האמיתי על נפילת החומה, כלומר הסיפור שלי, דיברתי עם לא מעט אנשים. היו שיחות ארוכות יותר, בטיסות הלוך וחזור לארץ למשל, וגם קצרות. אחת מהשיחות שהותירו בי את הרושם הגדול ביותר הייתה גם אחת החטופות שבהן. בנסיעה ברכבת התחתית החלפתי כמה מילים באנגלית רצוצה עם אישה מבוגרת שנולדה וגדלה במזרח העיר. רגע לפני שירדה בתחנה, היא אמרה לי בקול שקט: “כשאני נוסעת מהבית לעבודה בקרויצברג (רובע במערב ברלין), לוקח לרכבת זמן קצר, שנייה או שתיים, כדי לעזוב את התחנה ולהמשיך. גם 25 שנה אחרי, אני עדיין מחסירה שם מדי פעם פעימה. אולי פתאום יגידו לנו שאין אפשרות להמשיך מערבה. יכול להיות שאני פרנואידית מטבעי, אבל איך אומר המשפט הידוע, ‘זה שאתה פרנואיד לא אומרים שלא עוקבים אחריך‘“. היא עוצרת רגע, מחייכת, מנמיכה את קולה עד כמעט ללחישה וחותמת: “ולי, שתדע, היו כמה קרובי משפחה שעבדו בשטאזי“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם