האם הגיע הזמן שצה"ל יפעל במזרח ירושלים?
רק רשימת ההרוגים המתארכת הביאה את הממשלה לזרז את צעדי הענישה וההרתעה שגובשו מזמן. ויש חשש שגם הרמטכ"ל הבא יתקשה להתמודד עם רצף הפיגועים. האם הגיע הזמן לשנות את תפיסת ההפעלה של צה"ל?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
במסיבת העיתונאים שכינס ביום שלישי בערב הסביר נתניהו שעיכובים ביורוקרטיים וחוקיים עיכבו את הריסת בתיהם של מבצעי הפיגועים הקודמים, ולכן "הנחיתי הערב להרוס את בתי המחבלים שביצעו את הטבח, ולזרז את הריסת בתי המחבלים שביצעו את הפיגועים הקודמים".
הכול טוב ויפה, אבל מדוע נדרשנו לשלם בחמישה הרוגים כדי שפעולות שעליהן הוחלט לפני שבועיים וחודשיים, יצאו סוף־סוף לפועל? לשאלה הזו יש שתי תשובות: הראשונה, משפטית־ביורוקרטית. טחנות הצדק לא ממהרות לשום מקום, ולכן התעכבו במשך חודש עם הריסת ביתו של הדורס הראשון מסילוואן. רק הטבח בבית הכנסת זירז את הפרקליטים והפקידים להאיץ קצת את הקצב.
התשובה השנייה היא הפוליטיקה. מיום חמישי, ברגע שיאיר לפיד שחרר את ספין ממשלת ה־61, ועד ליום שלישי ב־7:00 בבוקר, שאלת המצב הביטחוני הידרדרה לאחור בסדר העדיפויות. תזזית פוליטית אחזה בכל הדרגים. מראש הממשלה ומטה הכול עסקו ב"כן בחירות או לא בחירות". בתחילת השבוע, אחרי כמה ימים של שקט, נראה היה שהמצב נרגע.
ביום חמישי נתניהו היה בירדן ונפגש שם עם המלך עבדאללה, מה שסימן סוג של רגיעה. תפילות יום שישי בהר הבית עברו בלא הפרעות, וכך גם היומיים הראשונים בשבוע. במערכת המדינית אפילו דיברו בשקט על חזרתו של שגריר ירדן לישראל. כך שבחסות השקט המטעה חזרו נבחרינו לעסוק במה שמעורר אצלם את האדרנלין: הפוליטיקה. ואז בא הפיגוע הגדול וטרף הכול.
מי שהניע מאחורי הקלעים את המשבר הפוליטי היה יו"ר הקואליציה, זאב אלקין. האיש החזק בכנסת הוביל את הקו של "ללכת על הסף" וגרם ליריביו, לפיד וליברמן, למצמץ ראשונים (ראה בהרחבה בטור של סופיה רון־מוריה, עמ‘ 18). אבל אלקין, עדיין יו"ר ועדת החוץ והביטחון, גם מספק כמה אבחנות מעניינות על מחדל הפיגועים בירושלים. בעוד ראש הממשלה והשרים מפנים אצבע מאשימה לעבר אבו־מאזן, אלקין טוען שהאשמה עלינו. לא ייאמן, אבל אנחנו חינכנו את המפגעים.
"במזרח העיר אין אכיפת חוק. אין גביית מסים, אין תשלומי ארנונה. זה מצב בלתי נסבל. השכונות האלה סופחו לירושלים, אבל בעיר יש למעשה שתי מערכות לאכיפת חוק. זו גישה לא נכונה. צריך לשדר נחישות ולא לפחד להשליט סדר וחוק שוויוני", הוא אמר.
"יש שכונות שלמות שפורמלית נמצאות תחת ריבונות ישראלית, אך כלואות בפועל מאחורי גדר ההפרדה. אבל יש אבסורד גדול עוד יותר. ככל שהדבר נשמע לא ייאמן, מדינת ישראל היא ולא אחרת, מממנת את לימודי ההסתה של הרשות הפלסטינית נגדה. בשעתו נוצר ואקום והרשות הפלסטינית השתלטה על תוכניות הלימודים בעיר, אף שהמורים מקבלים משכורות ממדינת ישראל. המצב הזה, שלא מתקבל על הדעת, נמשך כבר שנים, ומאז שאני בכנסת אני מנסה לשנות אותו ללא הצלחה.
"כל אותם צעירים פלסטינים שמתפרעים ומבצעים פיגועים הם תוצר של תוכנית הלימודים מלאת ההסתה הפלסטינית, עם הבדל אחד - הם בתוך הגדר, ולכן קל להם יותר לבצע כאן פיגוע. כל עוד התלמידים במזרח ירושלים ילמדו לפי תוכניות הלימוד של הרשות הפלסטינית שכוללת הסתה בספרי הלימוד במימון ישראלי, לא יימצא פתרון אמיתי", אומר אלקין. ולא רק לתקשורת הוא אומר את זה - אלא גם למקבלי ההחלטות. לשימת לבם של ראש הממשלה, שר החינוך, ראש עיריית ירושלים והשב"כ.
מי שצפוי להצטרף בקרוב למעגל הביטחוני הפומבי הוא הרמטכ"ל המיועד גדי אייזנקוט. האם יהיה ביכולתו לתת פתרונות אפקטיביים יותר לרצף הפיגועים? במערכת הביטחונית והפוליטית יש רבים שחוששים שלא. כסגן רמטכ"ל, אייזנקוט היה זה שריכז את המידע על המנהרות של חמאס, שצה"ל לא היה ערוך לטפל בהן. בעיצומה של המלחמה הוא העריך שיידרשו 72 שעות לסיים את הטיפול במנהרות. בפועל נזקק צה"ל לשבועיים ויותר.
אייזנקוט הוא אבי התזה של הרס עצום בצד האויב כמנוף להשגת הכרעה. הפצצת רובע דאחייה של חיזבאללה בביירות במלחמת לבנון השנייה נזקפת לזכותו, וגם ב'צוק איתן' הוא היה ממובילי הקו של הרעשה אדירת־ממדים בעזה כאמצעי הרתעה לשנים קדימה. אך השיטה הזו בעייתית. על החמיצות של 'צוק איתן' כבר דובר בהרחבה.
בלבנון נמשכה המלחמה יותר מחודש וישראל נחלצה ממנה בקושי עם תיקו. כיום לחיזבאללה מאה אלף טילים, רבים מהם מדויקים, ואלוף פיקוד הצפון היוצא הודיע שכיפת ברזל לא תוכל לכולם. צאו וחִשבו מה תהיה יכולת העמידה של חיזבאללה שמחזיק בארסנל טילים גדול פי עשרה מזה של חמאס. מי יודע כמה שבועות תופגז ישראל לאורך ולרוחב עד לתמונת ניצחון.
בשיחות סגורות, שר הביטחון משה (בוגי) יעלון ממש נפגע כשטוענים שהמבצע בעזה לא היה מוצלח דיו. הוא וביטחוניסטים אחרים סבורים שכיפת ברזל נותנת מגננה מספקת מפני איום הטילים, ולא נורא שלצבא היבשה או לחיל האוויר אין יכולות להסיר את האיום באופן ישיר. לכן, ליעלון אין ספק שאייזנקוט הוא האדם הנכון בזמן הנכון. באמצע שנות ה־90, כשיעלון היה מפקד אוגדת איו"ש ואייזנקוט מח"ט אפרים, הם מחקו יחד שמות מרשימת המבוקשים. אותו דבר התרחש עשור מאוחר יותר, לאחר מבצע חומת מגן, עם יעלון כרמטכ"ל ואייזנקוט כמפקד איו"ש. שוב יחד, הם דיכאו את הטרור של מה שקרוי האינתיפאדה השנייה - מונח שיעלון כופר בו עד היום.
משמעות המונח 'אינתיפאדה' בערבית הוא התקוממות עממית, וכזו, זוכר יעלון, התפרצה רק פעם אחת, בסוף שנות ה־80, כשהמוני ערבים יצאו לרחובות להפגין. אז נמשכה ההתנערות העממית כמה חודשים עד שהפכה לגל טרור. לתפיסתו, קו רציף מחבר בין פרעות תרפ"א לפיגועי תשע"ה, הערבים אותם ערבים והפיגועים אותם פיגועים.
יעלון אינו היחיד שחושב כך. בדיוק השבוע לפני 91 שנים כתב זאב ז'בוטינסקי את השורות הבאות: "על השלמה מרצון בין ערביי ארץ ישראל לבינינו אין מה לדבר כלל... (שכן) אי אפשר לקבל את הסכמתם של ערביי ארץ ישראל להפיכתה מארץ ערבית לארץ בעלת רוב יהודי... עם חי (הכוונה לערבים) מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד".
עשרה עשורים לאחר שחיבר מנהיג הציונות הרוויזיוניסטית את מאמרו המכונן, שב "על קיר הברזל" לתאר באופן הקולע ביותר את מצבה של ישראל. מובן שלא הקריאה הטריוויאלית להקים כוח מגן ליישוב העברי מעלה מן האוב את ז'בוטינסקי, אלא התובנה שבמובנים רבים חזרנו לתפיסת הביטחון הראשונה, כפי שניסח לאחרונה האלוף (מיל') פרופ' יצחק בן־ישראל. ז'בוטינסקי כתב את המאמר על רקע פרעות תרפ"א. גם לשיטת בן־ישראל הן היו האינתיפאדה הראשונה, וזו של ימינו היא כנראה התשיעית או העשירית, תלוי איך סופרים.
במאמר בכתב העת 'האומה' מעלה בן־ישראל, ראש סדנת יובל נאמן למדע וביטחון באוניברסיטת תל־אביב, יו"ר סוכנות החלל הישראלית, לשעבר ראש מפא"ת, הוגה מטה הסייבר ובעל שלל תארים נוספים, את הטיעון הבא: "תפיסת הביטחון של ישראל מחולקת לשלוש תקופות: התקופה הראשונה החלה באינתיפאדה של 1920/21 ונמשכה עד 1947. התקופה השנייה עוצבה על ידי יריבו הפוליטי של ז'בוטינסקי, בן־גוריון, אשר חשש כי הכרזת המדינה תגרום לפלישה של צבאות ערביים שינסו למנוע את עצם הקמתה. התקופה השלישית: מאמצע שנות התשעים ועד היום, מלחמה נגד ארגונים.
"האיום הקיומי של פלישת צבאות זרים דרך גבולנו, השכיח מאיתנו כמעט את הבעיה המקורית שממנה התחיל הסכסוך: העימות בינינו ובין הפלסטינים... הפליטים הפלסטינים הם תופעה ייחודית של קבוצה המתעקשת לשבת במחנות פליטים ולא להיטמע בסביבתה, חולמת על חזרה למקום שבו אבותיהם חיו לפני שבעים שנה, ומורישה את ה'פליטות' מדור לדור. זו הסיבה לכך שבמשך כל תקופת הביטחון השנייה נמשכו מעשי הטרור. בשנים הראשונות לקיומה ניסתה ישראל להתמודד עם הטרור באמצעות 'פעולות תגמול' נגד מפקדות ובסיסי אימונים של ארגוני הטרור השונים מעבר לגבול. יש דמיון מסויים בין פעולות אלו ובין פעולות צה"ל בשנים האחרונות – 'עופרת יצוקה', 'עמוד ענן' ו'צוק איתן'".
כלומר, מסביר בן־ישראל, בשנים האחרונות ירד מסדר היום איום הפלישה של מדינות ערב. לכן נכנסנו לתקופה שלישית שמחזירה אותנו לאתגר הראשון. מכיוון שב־91 השנים שחלפו מאז שנכתב 'קיר הברזל' חלו התפתחויות בארץ ובעולם ברור שההתמודדות הצבאית חייבת להיות אחרת. "עלינו להטמיע את הרעיון", הוא כותב, "כי הטרור אינו ניתן למיגור מוחלט, בדיוק כמו שהחברה המודרנית הטמיעה את הרעיון שהפשע אינו ניתן למיגור מוחלט".
המלל הזה רחוק מלהיות תאוריות מלומדות של אקדמאים. יש לו השלכה מיידית על הביטחון היומיומי של אזרחי ישראל.
כלומר, יש קשר בין התאוריה לבין הביצועים השנויים במחלוקת של צה"ל ב'לבנון 2', ב'צוק איתן' או בתגובה לפרעות השבועות האחרונים. אם מחברים יחדיו את איברי המשוואה יוצא שהמשימה המיידית של הרמטכ"ל החדש ושל שר הביטחון שמעליו, היא התאמתו של צה"ל למלחמות הנכונות והמיידיות. סכינאות, גרזנאות, טילים ומנהרות. מובן שאין לבטל כליל את המוכנות למלחמה קלאסית וישנה גם איראן ברקע, אבל הצרות האלה ילוו אותנו ללא ספק עוד שנים רבות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם