אנשי ביטחון מציעים: איך להשיב את השקט לבירה?
עמי אילון גורס כי לצד השבת הביטחון לרחובות יש לאפשר לפלסטינים תקווה, לעומתו דיכטר טוען כי אין מנוס מהכבדת היד הביטחונית על ערביי ירושלים ואילו חסון אומר כי הנקודה העיקרית שיש לדון בה היא איך לחלוק יחד את אותו שטח בשלום
חובת האופק המדיני
מעבר לכך, על פי הערכתי ועל פי מה שאני מבין, גם הרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן לא מעוניינת בהסלמה או בפיגועים כאלו, וככל הנראה גם חמאס לא תומך מלכתחילה בפיגועים האלו ולא דוחף אליהם. חשוב להבין את זה קודם כול כדי להגדיר מול מה אנחנו ניצבים במקרה המיוחד של ירושלים ומי הם הכוחות שפועלים בשטח.
עם זאת, הרוחות במזרח התיכון וההקצנה הדתית, יחד עם ייאוש כבד מאוד של האוכלוסייה הפלסטינית ממצבה, גורמים לכך שיש תמיכה שקטה במעשים חריגים וקיצוניים כאלו - כלומר, פעולה שבמסגרתה נכנסים עם גרזנים לבית כנסת מתאימה לארגון דאעש, שפעיליו עורפים ראשים בכל המרחב המזרח-תיכוני. הדבר מלמד שהרוח הזו מחלחלת פנימה ומשפיעה על אנשים קיצונים. אלא שיחד עם הרוח הזו אפשר לראות את התמיכה הרחבה ברחוב הפלסטיני בטרור, כי הציבור שם לא מגנה את המעשים ואף מסכים איתם בדיעבד. זו רוח גבית שקטה למעשים כאלה.
ההבנה הזו מחייבת אותנו לשני צעדים – על האחד יש הסכמה לאומית רחבה, ולגבי השני אני משער שקוראי 'nrg' יחלקו עליי, אם כי אני דוגל בו - לא בגלל התרסה כלפי הקוראים אלא כי אני באמת מאמין בו בלב שלם.
הצעד הראשון הוא הכרה שירושלים חוזרת לימים הקשים של שנת 1996, או לתחילת האינתיפאדה השנייה. באותם ימים, צה"ל, המשטרה ושב"כ הכניסו אלפי לוחמים לבירה. שוטרים וחיילים הסתובבו בקבוצות בכל מקום - הם היו בבתי הכנסת, בבית הקולנוע, בטרמפיאדות, ברחובות ובכל העיר. צעד כזה מחזיר מיד את הביטחון לתושבים, שכיום מרגישים לגמרי אבודים. אלא שצעד כזה הוא החלטה של הדרג המדיני, שצריך להורות עליו לדרגים המבצעים.
לצערי עד כה לא התקבלה הוראה כזו, כנראה משום שהאסימון עוד לא ירד למקבלי ההחלטות. צריך להפנות לכך תקציבים, סדר כוחות גדול ולהנפיק הנחיות ברורות. ברור לי שאם יהיו מאבטחים על האוטובוסים, ליד גני הילדים, ובבתי הכנסת, גל הטרור ייעצר.
הצעד השני, לדעתי הכרחי גם הוא, הינו כמובן תהליך מדיני. אני לא סבור שמגיע לפלסטינים דבר - לא מגיע להם פרס, ואני לא תומך בתהליך מדיני מסיבות שקשורות לטענה שהם ראויים לקבל דבר מה. עם זאת, מבחינה ציונית טהורה ובשל אהבת עם ישראל והארץ הזו, לדעתי אין לנו ברירה אלא ללכת לתהליך מדיני - כי אחרת תהיה כאן מדינה דו-לאומית. האינטרס היהודי העליון הוא לספק תקווה לצד השני, כדי שיהיה לו מה להפסיד ולכן לא ירצה לבצע פיגועים.
זהו גם אינטרס עליון שלנו, כי אחרת נהפוך למדינה מצורעת בעולם. יטילו עלינו סנקציות מדיניות וכלכליות, ובמקביל הטרור יגבר כי לפלסטינים שחיים איתנו יחד לא יהיה מה להפסיד. מי שאין לו מה להפסיד, ממילא לא פוחד מדבר.
כראש שב"כ לשעבר, כאלוף בצה"ל כלוחם וכאזרח המדינה, העם שלי חשוב לי. לכן נראה לי שהדרך שעלינו לפנות אליה היא זו של שתי מדינות לאום. כך נמגר באמת את הטרור כאן ונביא באמת ביטחון אמיתי וממשי לציבור הישראלי.
עמי אילון הוא ראש השב"כ לשעבר ואלוף במיל'
לפעול בירושלים כמו בלונדון
הקלות הבלתי נסבלת הזאת מחייבת אותנו לפעילות נמרצת של ביטחון שוטף, בעיקר בתוך ירושלים. זו זירה שהצבא לא יכול לפעול בה, בין השאר בגלל בעיה משפטית. רק המשטרה ושירות הביטחון הכללי יכולים לפעול שם, ולדעתי צריך לשמור על ההפרדה הזו מכל משמר. את כוחות מג"ב ביהודה ושומרון אפשר להעביר לירושלים, ולהחליפם שם בכוחות צבא ומילואים.
300 אלף הפלסטינים שגרים בתוך ירושלים אוחזים בתעודות זהות כחולות וברכבים עם לוחית זיהוי צהובה – עניין בעייתי מאוד בעידן של מתיחות ביטחונית. הוא מחייב את מערכת הביטחון שלנו לנקוט מהלכים מבצעיים ולייצר הרתעה, ואולי אף מניעה יותר נרחבת. ובתגובה למי שיגיד שמשמעות הדבר היא לבצע בידוקים ביטחוניים ברחבי העיר, אני מציע לזכור מה עשו הבריטים מבלי למצמץ ברגע שהיו פיגועים ברכבת בלונדון. ומי שידבר על זה שעושים מחסומים בתוך העיר וכאילו מפלים ערבים, כדאי שיסתכל על לונדון.
לעתים יש צורך בהרתעה חריגה: הריסת בתי מחבלים היא דבר מרתיע, שיכול להיות צעד יעיל בתנאי שיבוצע בצמוד לרצח. הבעיה היא שאצלנו המבחן המשפטי מרחיק את ההריסה בפיגוע - עד היום לא נהרס ביתו של מצבע פיגוע הדריסה ב-2011. אם אתה הורס בית של מחבל אחרי שלוש שנים – או אפילו רק שלושה חודשים - אחרי הפיגוע, זה נראה היסטוריה והופך להיות אירוע מתסיס, חסר ערך הרתעתי.
השימוש של המחבלים כעת באמצעי לחימה קרים נובע בעיקר בשל העובדה שכנראה אין להם נשק חם - לא מפני שהם מוותרים עליו ממניעים הומניטריים. מדובר ברוצחים שאם רק יוכלו לעשות פיגוע בנשק חם, יעשו זאת בשמחה. לכן חשוב להמשיך לבודד את ירושלים מריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון, כדי למנוע מהמחבלים הירושלמים אפשרויות חימוש.
באשר להסתה בהר הבית, היא בעיקר נובעת מהפלג הקיצוני של התנועה האסלאמית בתוך תחומי מדינת ישראל, שמנופפת כבר הרבה שנים בדגל כאילו אל-אקצה בסכנה. זו הסתה שקרית אך יעילה, כי אל-אקצה לא גדל ופרח לממדיו העכשוויים בתקופת התורכים, הבריטים או הירדנים אלא רק בתקופת השליטה הישראלית. למרבה הצער, גם אבו-מאזן שותף להסתה הזו. אפילו הגינוי שלו לפיגוע בירושלים תוּבּל בהבעת צער על מה שקורה למוסלמים בהר הבית, אף שהוא יודע שלא הופר שום סטטוס-קוו על ידי יהודים.
בהיבט רחב יותר, הפלסטינים, כמו רוב העולם הערבי, נמצאים תחת ההילה הבעייתית של דעאש. סקר שפורסם לפני כשבוע בקטאר הכיל שאלה כללית על דאעש: הנסקרים התבקשו להביע דעתם על הארגון. בין משתתפיו היו גם תושבי הרשות הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה, והנתונים היו מדהימים: הפלסטינים ביהודה ושומרון ועזה היו בעלי דעה חיובית על הארגון - יותר מפי שניים מהממוצע משאר המדינות האחרות. כן, אחד מכל ארבעה פלסטינים רואה אותם בעין חיוביות, לעומת אחד מכל עשרה אזרחים במצרים. אלו ערכים מטורפים. רק כשאתה בוחן אותם אתה מבין באיזה רוטב ארסי הפלסטינים שקועים כרגע.
אבי דיכטר, יו"ר הקרן לרווחת ניצולי השואה. בעבר עמד בראש שב"כ וכיהן כשר לביטחון פנים
שאלת המעשה
שלוש הגישות הללו פועלות פעמים רבות בחלל מול עצמן, מבלי לדבר עם הצד השני ולראות איך חיים כרגע באותו מרחב. במילים אחרות - הנקודה העיקרית שיש לדון בה ביחס לפיגועים בירושלים היא בשאלה המעשית: איך לחלוק יחד את אותו שטח.
אסביר את כוונתי ביחס לפיגועים בבירה, כששתי קבוצות אוכלוסייה חיות יחד. מעבר לשאלה איך החיים האלו ייראו מבחינה מדינית - שזו שאלה שנויה במחלוקת בחברה הישראלית - ישנה נקודה הרבה יותר חשובה: שאלת המעשה. אם ישראל רוצה לשלוט בירושלים לנצח, לא מספיק לומר זאת וגם לא מספיק להפעיל יד של ברזל, כי העם היהודי הוא זה שמבין הכי טוב את האמרה ששום סורגים לא יכלאו את הרוח. אפשר ללחוץ וללחוץ, להפעיל המון כוח ושוטרים, אבל אם לצד שני לא יהיה אופק הוא יפעל כראות עיניו ולא ייעצר בגלל הלחץ שלנו.
לכן, מעבר לכל הדיבורים על פתרון כולל, החשובים כשלעצמם, חשוב יותר לחשוב איך עושים את זה בפועל - איך חיים יחד בתוך סכסוך, כשמנסים להתנהל עם אוכלוסייה שיש לה צרכים וחיים משלה ואשר אינה יהודית. יש כאן תושבים ערבים, וצריך להתייחס אליהם.
היחס הזה, הדיבור הזה עם האוכלוסייה, הוא האל"ף-בי"ת של כל התנהלות נכונה בשטח, והוא גם זה שמנקז פעמים רבות מתחים וחוסר הבנה אשר מובילים לתחושת ייאוש ולפיגועים של בודדים. כשיושבים ומדברים מצליחים ללבן את הבעיות, וכך כל צד מבין טוב יותר את האחר. כך יש גם מנגנון של קשר שמסייע לכל הצדדים ומגדיר להם את הציפיות בתוך המצב הנתון.
לצערי, בישראל העיסוק במעשיוּת לא מתקיים אף פעם, ובעיקר מדברים מעל ראשי התושבים במין יוהרה וגאווה.
לדעתי, הפתרון לסכסוך הערבי-ישראלי נעוץ בהידברות עם הצד האחר עד להסכם, אבל על מי שחושב אחרת מוטלת החובה לבדוק בצורה מעשית איך חיים הלאה עם התושבים הערבים-ישראלים ועם ערביי יהודה, שומרון וירושלים. הקיום יחדיו הוא האתגר הגדול כאן, והוא הפתרון היחיד.
ישראל חסון הוא חבר כנסת בסיעת קדימה, בעבר סגן ראש השב"כ
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם