״רק תנו לנו את האפשרות לגדל כאן עוד זידאנים״
בסוכת האבלים של משפחת השוטר זידאן סייף שניסה לחסל את המחבל בטבח בבית הכנסת מאוכזבים מהתנאים בכפר. "אנחנו לא עושים טובה כשאנחנו משרתים אבל גם אצלנו לא לעולם חוסן"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הדרוזים מאמינים כי בעולם ישנו מספר נתון ומדויק של נשמות, וכאשר מישהו מת – מיד ובאותה השנייה ממש נולד תינוק שממשיך את חייו בלבוש אחר.
באולם האבלים שבמרכז הכפר יאנוח-ג'ת שבגליל המערבי, ישובים על ספסל ארוך הצמוד לקירות נכבדי העדה, בני משפחה וחברים. אין כאן דמעות, אין כאן בכי. היגון, שוודאי קיים, מוטמן עמוק בתוך שכבת אמונה יוקדת ולא מתפשרת של עדה קטנה שחוקיה והליכותיה נוקשים. גם הצצה לאולם האבלות – קיימת הפרדה מוחלטת בין המינים במהלך שבעת ימי האבל – לא תחשוף יללה קורעת לב או אפילו אנחה עמוקה. זידאן, הרי, כבר חי מחדש.
יממה אחרי הלוויה, רובו של הקהל המגיע לנחם, כמעט ככולו, היה דרוזי. גם חרדים לא נצפו מגיעים לכאן בשלוש השעות שבהן היינו במקום. אין ספק שהלווייתו של סייף הייתה אירוע מרשים ומאחד. אבל בסופו של יום, ובמקרה הזה תחילת היום שלמחרת, כנראה שוב מתקבצים העדרים, איש איש לעדרו.
הדרך ליאנוח ג'ת ארוכה ויפה. ככל שמתנתקים מאזור החוף ועולים במעלה ההר, הנוף הולך ונעשה ירוק יותר, בראשיתי. כשמגיעים למרכז הכפר ויוצאים מהרכב, הרוח מצליפה ללא רחם. באסטרטגיה הפוכה לרוב צורות ההתיישבות, שתמיד העדיפו לגור בוואדיות, כפרי הדרוזים נבנו תמיד בפסגות ההרים.
מכל פינה כאן רואים את הגליל המערבי הפרוש למרגלותינו. הנה ראש הנקרה, הנה חיפה. והנה גן התעשיה תפן, שנבנה בחלקו על אדמות הכפר, מה שלדברי ראש המועצה לא מזכה את מועצת יאנוח-ג'ת הגרעונית בשקל אחד מהמיסים שמשלמים המפעלים.
סאלח סייף, בן דודו של זידאן, לוקח אותנו לביתו של המנוח. מדובר בבית צנוע בן שתי קומות בקצה המזרחי והגבוה של הכפר. לזידאן הייתה שייכת הקומה התחתונה, בעליונה גר אחיו. כמו בחורשת האקליפטוס מהשיר ההוא בגדות הירדן, גם כאן הוא על גבעה בנה לה בית. אמנם בלי הגשר ובלי הסירה, אבל עם תא משפחתי אוהב שיצר עם רינאל בת ה-24, ושרק לפני שבעה חודשים נוספה אליו לארין, בתם הבכורה.
סאלח מספר שהבית של זידאן קיבל היתרי בנייה רק כי המגרש היה רשום על שם סבתו, ששכלה את בנה כחלל צה"ל בשנת 1984. "האם זה נשמע הגיוני שאנחנו צריכים לחכות למוות של מישהו כמו זידאן כדי שיאשרו לנו את המגרשים של אחיו הצעירים?" הוא אומר בכעס מהול בעלבון, מצביע על שני מגרשים סמוכים שנתונים במאבק משפטי ארוך שנים.
בניין המועצה המקומית יאנוח-ג'ת הוא כנראה אחד המבנים הציבוריים הנוגעים ללב בישראל. הצניעות והדלות בולטות, ומאידך יש כאן בכל פינה גאווה ישראלית הכוללת סטיקרים, מודעות, שלטים ודגלים - כזו שניתן לראות היום רק בהתנחלויות מבודדות במיוחד. ראש המועצה, מעדה חסבאני, הוא תא"ל במילואים.
הוא מספר לנו שנבחר לתפקידו למרות שהוא בן לאחת המשפחות הקטנות ביותר בכפר. הרעב לשינוי ולתקווה גרם לפוליטיקה הפנימית והקטנונית להידחות במעט, והתושבים החליטו לבחור בקצין בכיר במיל', כזה שמכיר אחד או שניים בחלונות הגבוהים של הממשל בירושלים. ובכן, עד כה זה לא ממש מצליח. "אנחנו יוצקים דם לתוך ברית הדמים הזו בינינו", אומר חסבאני.
"הגיע הזמן שמדינת ישראל תיצוק תוכן לברית החיים בינינו". כמו כל יישוב בפריפריה, גם ליאנוח-ג'ת ישנן הבעיות שלו מול הממסד. בכפרים הדרוזים בולטת במיוחד מצוקת נדל"ן, הקשורה לישיבתם סמוך לשמורות טבע. קשה להם, וקשה להתמודד עם טענותיהם על אפליה מתמשכת ומה שהם רואים כסימן שאלה גדול המרחף על עתיד כפריהם.
"אנחנו לא עושים לאף אחד טובה כשאנחנו משרתים בצה"ל או במשטרה", מבהיר חסבאני. אלא שחצי דקה אחר כך הוא אומר: "אבל גם אצלנו צריך לדעת שלא לעולם חוסן". ליד ביתו של זידאן אומר לנו קרוב משפחתו: "אנחנו צריכים את התנאים הבסיסיים כדי שנוכל להמשיך לחנך ולגדל כאן עוד זידאנים. רק תנו לנו את האפשרות לעשות את זה".
למעיין המקומי קוראים המקומיים "אל מג'נונה".
מאז ילדותו, כך מספרים קרוביו, התבלט בחוסר פחד וביושרה פנימית שהייתה ניבטת בעיניו. לעומת אחיו, שלעתים יכולים לאבד את שלוותם, זידאן תמיד היה המוטיב המרגיע. ההפך מ"אל מג'נונה". עד כדי כך היה שליו, עד שבכפר יאנוח התפתח עם השנים ספורט חדש: בני שכבתו היו הולכים למגרש כששיחק כדורגל, מקניטים אותו ומחכים שיתפרץ. זה מעולם לא קרה, והם ימשיכו לחכות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם