סערת בניון: צביעות היא עניין של הרגל

לא המילים או הלחן בשירו החדש של עמיר בניון קוממו את מבקריו, אלא העובדה שהוא לא משתייך למחנה "הנכון". מה שבמקרה של יזהר אשדות נחשב לצנזורה, מתקבל פתאום כמאבק לגיטימי בהסתה

יותם זמרי | 25/11/2014 21:55 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
תגיות: עמיר בניון,
לעמיר בניון יש קטע נחמד, חוץ מיכולותיו המוזיקאיות המופלאות (לטעמי) הוא אימץ לעצמו מין מנהג חביב שבמסגרתו הוא משחרר פעם בכמה שבועות איזשהו שיר שאינו עולה בקנה אחד עם יצירתו המוזיקלית, פעם אלו שירים על דמויות מתוכניות ילדים כמו גרגמל ופעם אחרת זו תגובה אקטואלית לאירועים מסוימים. אם נרצה להשליך את זה לעולם הרשתות החברתיות אזי שעמיר בניון החליט להלחין סטטוסים. נחמד.

עוד כותרות ב-nrg:
ארגון המורים הארצי מבטל את טיולי בתי הספר
עובדת לשעבר התלוננה: "ראש העיר הטריד מינית"
• כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הסערה האחרונה בכל הנוגע לבניון עוסקת בשירו "אחמד אוהב ישראל", העוסק בצעיר ערבי שעובד בישראל ומבטיח שיום יבוא והוא יירה לנו היהודים בגב. וואלה, איך לומר, השיר אינו פסגת היצירה המוזיקלית של בניון, אבל מי לעזאזל קבע שכל שיר צריך להגיע לפסגה?
 
צילום: מירי צחי
מותר ליזהר אשדות אבל לא לו? רובי ריבלין ועמיר בניון צילום: מירי צחי
 
בכל אופן מרגע יציאת השיר החלה הסערה האוטומטית להשתולל, חברי כנסת משמאל קראו לחקור את בניון בנוגע להסתה, קול ישראל החרימו את השיר, בית הנשיא ביטל הופעה שלו ואילו בניון עצמו העלה סטטוס הבהרה שבו ציין כי הוא אינו קורא לאלימות.

אני מנסה להיזכר בפעם האחרונה שבה נתקלתי בשיר שגרם לכזו סערה, וזיכרוני משליך אותי היישר אל שירו של יזהר אשדות "עניין של הרגל", שירו של אשדות שכתבה אלונה קמחי וכלל בין היתר את הבתים הבאים:

"הם לא איש, לא אישה,
הם רק חפץ, רק צל
ללמוד להרוג
זה עניין של הרגל

מדי ב' ושפשפת
תשישות ושגרה
מטמטום עד הרוע
הדרך קצרה

רק לנו רק לנו
אדמת ישראל
ללמוד אכזריות
זה עניין של הרגל"

שירו של אשדות נאסר לאחר צאתו להשמעה בגלי צה"ל, מה שגרר מיד עשרות תגובות מזועזעות של חברי כנסת ואמנים שקוננו בקול גדול על "הצנזורה" שמופעלת בגלי צה"ל. העובדה שאת רובן המוחלט של תוכניות האקטואליה של גל"צ מגישים אנשי תקשורת שלא בדיוק מזוהים עם דעותיו של בניון לא מפריעה להם. בקול ישראל, שמיהרה לפסול לשידור את שירו של בניון, שידרו את שירו של אשדות בשמחה. אגב, אשדות הופיע מאז צאת השיר בטקס הזיכרון לזכר חללי צה"ל ואף מוזמן להופיע מדי פעם בפני חיילים.

קחו מקרה אחר, אחינועם ניני למשל, שדעותיה, איך לומר בעדינות, שנויות במחלוקת לא פחות מדעותיו של בניון, הופיעה ללא בעיה בבית הנשיא. גם רוג'ר ווטרס, לא מידידיי ישראל הגדולים, מושמע ללא הרף ברוב תחנות הרדיו בישראל ובאופן כללי נדמה לי שאיכשהו אותם אנשים שמזועזעים מבניון עכשיו הם אותם אלה שביקשו לא לערב אמנות ופוליטיקה בעבר.

כי בסוף, צביעות היא שם המשחק, לא הטקסט הוא זה שקומם באמת על בניון את מבקריו, לא הלחן הוא שזעזע את אמות המוסר, זו פשוט העובדה שבניון לא משתייך למחנה "הנכון" שגורמת לכך שמה שבמקרה

יזהר אשדות נחשב לצנזורה ייראה עכשיו כמאבק לגיטימי בהסתה. אותם אנשים שמתייחסים לכל נפיחה של אמן שמספר בראיון מרגש כמה ישראל "כובשת" ו-"אכזרית" ו-רוצחת" כאל צעד אמיץ, לא יכולה לסבול אפילו חריגה קטנה מהמיינסטרים כשהיא מגיעה מהצד השני.

אז בואו נמשיך להזדעזע בקול גדול ולדרוש פתיחת חקירה, עד הפעם הבאה בה כוכבת תוכנית סאטירה תקשקש על כמה אנחנו חולירות או שפרזנטור של חברת מוצרי חלב גדולה ידבר באומץ על אנשים שהוא רוצה להחביא בבוידעם. ולמען האיזון רק אספר שאת הטור הזה כתבתי לצליליו של קאט סטיבנט, או בשמו השני "יוסוף איסלאם", לא ממעריצינו אבל לטעמי אחד היוצרים הגדולים אי פעם.

 














היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

יותם זמרי

צילום:

קופירייטר, חי בפייסבוק, נשוי לאשתו, צרכן תקשורת אובססיבי, מתלונן על זה באופן אובססיבי לא פחות

לכל הטורים של יותם זמרי

פייסבוק