אפילו הנשיא לא עוזר: קשה להיות שחור בארה"ב
חידוש המהומות על רקע גזעי במיזורי השבוע מהווה תזכורת נוספת לפצע האמריקאי המדמם. הקיפוח והאפליה הללו לא מדלגים אפילו על הנשיא השחור הראשון בתולדות ארה"ב
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הקהילה השחורה בקליבלנד לא יצאה, לפחות עד כה, להפגנות המונים ולא שברה את הכלים, ובחרה להביע אמון במערכת הבדיקה והחקירה המשטרתית. בדיוק להפך ממה שאירע בפרגוסון בחודש אוגוסט האחרון. אז פרצו מהומות בפרבר הנחשל של בירת מיזורי, סנט לואיס, מיד לאחר שנודע על מותו של מייקל בראון בן ה־18, נער שחור שנורה למוות בידי השוטר הלבן דארן וילסון.
שני מקרים אלו, שתוצאתם הייתה זהה אך התגובה אליהם קוטבית, מתמצתים את המלכוד הבלתי־אפשרי שבו נתונים בני הקהילה האפרו־אמריקאית בארה"ב: אם יבחרו להבליג ולנהוג באיפוק, כפי שמצפים מהם הממשל המקומי, הממשל הפדרלי בוושינגטון וכמובן התקשורת, הסיפור יגווע וייאסף אל עמיו בתוך ימים או שעות כאילו לא קרה מעולם. נסו להעריך כמה דיווחים מקליבלנד העוסקים במותו של רייס קיבל השבוע צרכן התקשורת הממוצע וכמה קיבל מפרגוסון, שבה התחדשו השבוע המהומות מהקיץ בעקבות החלטת חבר המושבעים הגדול שלא להעמיד לדין את השוטר וילסון על הריגתו של מייקל בראון.
לא צריך להיות איש תקשורת כדי לדעת שפרגוסון הייתה חזק בכותרות, ואילו קליבלנד נעלמה מהרדאר. הפגנות שקטות היו מסוקרות במקומון של פרגוסון, וגם זה לא בטוח. מצד שני, אם יחליטו השחורים להביע את מחאתם בדרכים שלא יתנו לסיפור למות כפי שמת הנער השחור התורן, מיד תתחיל התקשורת להתעסק כמעט אך ורק בהתפרעויות עצמן, במצבם העגום של בעלי בתי העסק שנבזזו ונפרצו, בניסיון לסמן את המסיתים ולהפנות כלפיהם אצבע מאשימה ששוב תשכיח, אם כי הפעם באופן מתוחכם יותר, את הסיבה שלשמה התכנסו הלילה ההמונים ברחובות.
זה לא שהתקשורת גזענית כלפי שחורים. זוהי דרך העולם, גם כשלבנים מפגינים. אלא שבמקרה של הקהילה השחורה בארה"ב, הדבר מצטרף לתחושה הולכת ומצטברת של תסכול, זעם וחוסר אונים ההולך ומשתרש בשנים האחרונות. השנה שמסמנת את קו השבר החדש־ישן ביחסים הבין־גזעיים בארה"ב היא 2008. קרו בה שני דברים מרכזיים: משבר הסאב־פריים התפרץ במלוא עוזו, ואדם שחור מונה לראשונה בהיסטוריה לנשיאות ארה"ב.
המשבר הפיננסי שהתחיל בשוק המשכנתאות האמריקאי ב־2007 וגלש משם לכל העולם, פגע בשחורים הרבה יותר מאשר בלבנים. הנה נתון כלכלי אחד, כמעט מצמרר בקיצוניותו, שיבהיר את התמונה: נכון לדצמבר 2009 איבד השחור הממוצע 77 אחוז מהונו, שהגיע ל־2,100 דולר. הלבן הממוצע, לעומתו, איבד רק 34 אחוזים מהונו, שעומד על 94,600 דולר. פי 45.
הנתון פורסם ב־2010 במסגרת כתבה של 'הניו יורק טיימס', שעסקה באוכלוסייה השחורה בממפיס. כותרת הכתבה הייתה: "שחורי ממפיס איבדו עשורים של הישגים כלכליים". ואכן בממפיס, בדיוק כמו בפרגוסון וממש כמו בקליבלנד, האוכלוסייה השחורה לעולם תהיה המוחלשת, זו שגרה בשכונות הפחות טובות ושמשתמשת בתחבורה הציבורית בעוד הלבנים נוסעים במכוניות פרטיות ומפנקות. ולא, הסאבוויי במנהטן הוא לא דוגמה לשום דבר, כפי שבאופן כללי מנהטן לא מיייצגת את ארה"ב.
באופן לא מפתיע, גם הנתונים הכלכליים האחרים מצביעים על פגיעוּת האדם השחור בארה"ב הרבה יותר מזו של שכנו הלבן. מכון הסקרים 'פיו' עורך סקרי אבטלה בארה"ב מאז שנות החמישים. מאז ועד היום, באופן עקבי להפליא, אחוז השחורים הבלתי מועסקים כפול בדיוק מזה של הלבנים. נכון ל־2013 המספרים הם 13.4 אחוזים מקרב השחורים, לעומת 6.7 אחוזים בלבד מקרב הלבנים.
המאורע השני של 2008, בחירתו של ברק אובמה לנשיאות, היה דווקא אמור לסמן מפנה חיובי ביחסים הבין־גזעיים במדינה. הנה כי כן, לאחר שנים של אפליה ודיכוי, האזרח מספר אחת הוא משלנו. היינו כחולמים. התגובה הראשונית של האוכלוסייה השחורה הייתה אכן שילוב של שמחה וגאווה גדולה, אולם מהר מאוד החלו החריקות. בנאומיו מול קהל שחור נקט הנשיא טון שבאוזני רבים נשמע מתנשא, מטיף, ובאופן כללי נשמע כמו האח המצליח במשפחה שנוזף בשאר בני ביתו להפסיק ליילל ולהתחיל להיות כמותו.
אבל חמור מזה, מצבם של השחורים פשוט לא השתפר – בטח לא בהשוואה לשיפור שחל בצד הלבן - בשנות כהונתו של אובמה, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה חברתית. בבחירות לנשיאות בשנת 2012 הצליחו אנשי הקמפיין של אובמה לגרום למצביעים השחורים להטריח את עצמם ולצאת לקלפיות, ולהעניק לאובמה תקופת כהונה שנייה. כבר אז זה לא היה קל. סגן הנשיא היה צריך להשתמש בסגנון בוטה במיוחד כדי לגרום לכך לקרות. "מיט רומני יכבול אתכם מחדש בשלשלאות", התריע ג'ו ביידן בפני קהל של שחורים בעצרת בחירות שהתקיימה בווירג'יניה, עם רמז עבה לתקופת העבדות.
לקראת הבחירות האחרונות לקונגרס שהתקיימו לפני כחודש, כשהייאוש מאובמה בקרב השחורים הלך וגדל, החשש במפלגה הדמוקרטית מהיעדרות המונית מהקלפיות היה כבד. עד כדי כך הורע מעמדו של אובמה ממבשר תקווה לסמל הייאוש השחור – שמועמדים דמוקרטים ביקשו ממנו לא להגיע לעצרות בחירות, פן נוכחותו רק תזיק לסיכויי בחירתם.
הנמכת הפרופיל של אובמה מחד והדגשת בני הזוג קלינטון מאידך עשו את העבודה, ואת התבוסה הדמוקרטית בבחירות אמצע הכהונה לא ניתן לתלות בהצבעה השחורה. הם אמנם הגיעו פחות לקלפיות, אך באחוז אחד זניח פחות מאשר בבחירות 2012. הרפובליקנים אמנם קיבלו לראשונה מאז בחירות 2006 אחוז דו־ספרתי מקולות השחורים, אך שוב, לא מדובר בנתונים מסעירים שהטו את הכף. לתבוסה הדמוקרטית האחרונה אבות רבים ויחס השחורים לאובמה הוא אחד הזניחים שבהם, אם כי הוא בהחלט אחד מהם.
התסכול והזעם מתגברים גם בעקבות הנתונים הסטטיסטיים הקשורים לפשיעה, שממשיכים לבטא ביתר שאת את האפליה והקיפוח. הפשיעה במדינות ה'שחורות' בארה"ב גבוהה ב־50 אחוז מהפשיעה במדינות 'לבנות'. אחד מכל עשרה גברים שחורים בגילאי 30־34 נמצא בכלא. אצל הלבנים הנתון הוא אחד מתוך 61. גברים שחורים יקבלו עונש כבד ב־20 אחוז ביחס לגברים לבנים שיורשעו בעברה דומה.
אבל לא מדובר רק בשחורים שנמצאים בתחתית הסולם החברתי, העניים והמדוכאים שרובם גרים בשכונות העוני של מדינות הדרום. אובמה עצמו, שכאמור נתפס על ידי האוכלוסיה השחורה כיוצא דופן עשיר ומפונק שלא באמת יכול לייצג אותה, חווה אף הוא במהלך כהונתו רגעים שבהם דואגים גורמים שונים להזכיר את רקעו האתני, כמובן שלא לטובה.
באווירת הפוליטיקלי־קורקט השלטת בארה"ב, שבה לאזכר את מוצאו או צבעו של אדם ולקשר זאת לכשירותו למלא תפקיד מסויים נחשב למעשה שלא ייעשה, הרגעים הללו צורמים במיוחד, ומראים עד כמה הנושא עדיין רוחש מתחת לפני השטח. ישנו כמובן הפרק האסלאמי בקורות חייו של אובמה, שדובר רבות בתקופת כהונתו הראשונה ונעלם – למעט בשולי הימין הקיצוני – עם הצגת תעודת הלידה של אובמה שהוכיחה סופית כי הוא נולד בהוואי ולא בקניה, ועל כן רשאי חוקית להיות נשיא ארה"ב.
סוגיית היותו שחור, לעומת זאת, לא נעלמה. באוגוסט 2014 נשא אובמה נאום לאומה. הוא דיבר על ההתערבות הרוסית באוקראינה, על סכנת 'המדינה האסלאמית' ועוד ועוד. אבל התגובות התקשורתיות והציבוריות לנאום עסקו בדבר אחד ושונה לחלוטין: החליפה הבהירה שלבש הנשיא. הציוצים בנושא שברו שיאי טוויטר, הבדיחות עפו בהמוניהן, ודמיאן פלטרה, כתב 'הוול סטריט ג'ורנל', כתב כך: "אני מצטער, אבל אי אפשר להכריז מלחמה בחליפה הזו".
בימין טענו רבים כי החליפה לא נשיאותית מספיק, ואחד האתרים סיפק את הכותרת "חליפת בז' מטורללת". כמה שעות הספיקו לאנשי אובמה כדי לשלוף תמונות של נשיאים רפובליקניים, לבנים כמובן, כמו ג'ורג' בוש האב, גו'רג' בוש הבן ורונלד רייגן, נואמים בחליפות כמעט זהות. המסר היה ברור: כששחור לובש את החליפה הזו, הוא נראה יותר שחור. הוא מזכיר את פקיד הביטוח השחור שמעניק לך שירות. אז פקיד ביטוח מילא, אבל נשיא שחור ממש - זו כבר בעיה לחלק לא קטן מאזרחי ארה"ב, גם כאלה שמחשיבים עצמם ליברלים להפליא, וגם בשנת 2014.
אפילו בתחום תרבות ההמונים, שמתווכת לאמריקאים מסרים חברתיים ושוויוניים, קיימים עדיין כיסי גזענות, גם אם סמויים וגם כאלה שמתגלים רק בטעות או כבדרך אגב. לפני שבוע, למשל, נפלטה לסופר דניאל הנדלר בדיחה גזענית כאשר הגיש פרס בתחום ספרות הילדים. כשקרא לבמה לסופרת השחורה ז'קלין וודסון, אמר הנדלר כי היא אלרגית לאבטיחים.
'סטריאוטיפ האבטיח' הוא סמל גזעני שהושרש בארה"ב במשך עשרות שנים, שטען כי לאוכלוסייה השחורה ישנו תיאבון לא רגיל לאבטיחים. כשהזמר (השחור) קניה ווסט התפרץ בטקס פרסי ה־MTV ב־2009 לנאומה של הזמרת טיילור סוויפט - בעיני רבים דאז סמל לתמימות הלבנה האמריקאית – התגובות חרגו מנישת "הזמר־שהתפרץ־לנאום־של־זמרת" ורבות מהן עסקו ב"איש־השחור־שהפחיד־את הנערה־הלבנה".
בימים כמו אלה שחוותה אמריקה השבוע, שבהם התסכול עולה על גדותיו והפגנות על רקע גזעי משתוללות במיזורי, בניו יורק, ובעוד עשרות ערים ברחבי ארה“ב, וכאשר הזרקור הציבורי מטיל אור לא מחמיא במיוחד על האומה האמריקאית,
ואין אף אחד שחולק כי מצבו של עבד אמריקאי ב־1814 היה טוב מאשר מצבו של סב־סבו בשנת 1714, שנתלש מכפרו במפרץ בנין שבאפריקה והושלך לאוניית עבדים כחלק ממסע קולוניאליסטי שבמסגרתו הוא היה חפץ לכל דבר, כזה שהיה מושלך למים לו היה חולה או מעז לומר מילה לא במקום אל מעבר למעקה הסיפון, טרף לכרישים שליוו דרך קבע את אוניות העבדים מאפריקה למושבות.
אלא שכל עוד יהיו מייקל בראונים ותמיר רייסים, השחורים לא יפסיקו לחוש כמי שממשיכים לספוג את מסורת ההשפלה והאפליה, שמתחילה כאמור מאות שנים אחורה. אפילו נשיא שחור לא יוכל לעזור בכך. תשאלו את אובמה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם