כך הפך עז א-דין אל קסאם לגיבור של חמאס
שמו של עז א־דין אל־קסאם לא היה מוכר כמעט לאיש, עד שמייסדי תנועת חמאס נזקקו לגיבור. אז הם נזכרו פתאום במטיף שהוביל פעולות גרילה רצחניות גם נגד ילדים, הנחיל אופנת זקנים ייחודית והפך את הסכסוך עם היהודים ממאבק לאומי למלחמת דת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אל־קסאם הוא יקיר נפשה של התנועה האסלאמית בישראל, ושל תנועת האחות שלה, חמאס. זו האחרונה קראה על שמו את הזרוע הצבאית שלה, וגם את הטילים ששיגרה לעבר ישראל באלפיהם. בשנת 1985 אותר קברו, ומאז מקיימת התנועה האסלאמית אירועים במקום ומטפחת את חלקת הקבר.
מחמוד מקריא לי בגאווה את המשפטים החרוטים על המצבה ששופצה: "בשם אלוהים הרחמן והרחום אל תחשבו את אלה שנפלו למען אלוהים למתים. הם חיים אצל אלוהים אשר יפצה אותם. החלל הקדוש עז א־דין אל־קסאם נפל ביעבד. יחד נלך בדרכו של קסאם".
"עז א־דין אל־קסאם הפך לאגדה מכיוון שנלחם בבריטים בנחישות, חוסל על ידם במסגרת מלחמתו זו, ומעולם לא דבק בו שום כתם", אומר ד"ר דן שיפטן, ראש המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. הראשונים לאמץ את דמותו, אומר שיפטן, היו אנשי האגף האסלאמי של התנועה הפלסטינית, כלומר חמאס של ימינו.
"אל־קסאם וחבריו רצו לעקור את הקיום היהודי בארץ ישראל מן השורש, וליצור פלסטין ערבית לחלוטין, וזה תואם את האידיאולוגיה של חמאס. מבחינתם הם ממשיכים את מאבקו, וגם אם ייהרגו רבים מהם כפי שהוא נהרג, המאבק לא ייפסק עד לניצחון המוחלט". לא כולם מסכימים שאל־קסאם הפך למיתוס בזכות מעשיו ואישיותו. "הוא זכה בתהילה מההפקר, ואיננו יותר מאשר אגדה מקומית", אומר פרופ' מחמוד יזבק, ראש החוג למזרח התיכון באוניברסיטת חיפה.
לדבריו, כשתנועת חמאס חיפשה ביסוס אידיאולוגי־מקומי לפעילות שלה, היא מצאה כדמות המתאימה ביותר את אל־קסאם, שביקש לנהל מערכה נגד הכיבוש הבריטי מתוך תפיסה אסלאמית. אף שהתנועה מפארת את אל־קסאם בתור אב רוחני ודמות מופת שיש לפעול לאור משנתה, אומר פרופ' יזבק, "האמת היא שאנחנו יודעים די מעט על האידיאולוגיה שלו.
חמאס ייחס לו דברים רבים בדיעבד, ללא ביסוס לכך במקורות. למשל - שהוא פעל בשם האל למען שחרור פלסטין, דבר שאין לו תימוכין היסטוריים. ייחסו לו גם פעילות גרילה בראש קבוצות קטנות של לוחמים, וגם לכך אין כל הוכחה. הוא כמעט לא הספיק להילחם בבריטים, כי הם הרגו אותו עם היוודע כוונותיו. הוא לא השאיר שום חומר כתוב לגבי האידיאולוגיה שלו, ואין תיעוד מסודר של הדרשות שנשא במסגד.
"גם ההיסטוריוגרפיה הציונית יוצרת את המיתוס של דמותו, אולם מהצד השני, כטרוריסט. המציאות היא שאל־קסאם היה דמות די שולית. למחרת הקרב שבו נהרג, הסתפקו בעיתונות הערבית בשתיים־שלוש שורות על האירוע. אבל כשהביאו את גופתו לחיפה הגיעו תומכים רבים למסגד שבו הוא נהג להטיף, והמנהיגים הפלסטינים המקומיים והארציים הבינו שיש להם כאן הזדמנות פז להפגין עוצמה. לכן הם עמדו בראש הלוויה, ואפילו הקימו אוהל אבלים ומנחמים. המנהיגות פשוט ניכסה לעצמה אדם שנערץ בקרב המתפללים".
עז א־דין אל־קסאם, יליד 1882, היה פעיל בזירה הפלסטינית במשך כ־15 שנים בלבד. הוא נולד בכלל בסוריה, בכפר ג'בלה. השיח האסלאמי חלחל אליו כבר מילדות דרך אביו, מורה להלכה ולקוראן שעבד בבית הדין השרעי. הבן התקבל כבר בגיל 14 ללימודי דת באוניברסיטת אל־אזהר במצרים והוסמך שם כ"עאלם" – איש דת המורשה לפסוק הלכות. לאחר שובו לביתו הוא התמסר להוראת דת, הגביר את הלהט האסלאמי בכפרו, ונחשב למי שמאיים על מעמד בעלי הקרקעות מכיוון שאינו נכנע לתכתיביהם.
באותה תקופה התחוללה באימפריה העות'מאנית מהפכת "התורכים הצעירים", שהדגישה והרחיבה את הזהות התורכית־הלאומנית. הדבר דחף את תושבי האימפריה הערבים להזדהות פחות עם השלטון העות'מאני ולהתחבר יותר לזהותם הערבית. כך היה גם בקרב הערבים תושבי ארץ ישראל, שבשלב זה כמעט לא כונו פלסטינים. זהותם הערבית והמקומית הייתה קיימת גם קודם לכן, אך לא היא זו שנתנה את הטון.
בשנות מלחמת העולם הראשונה ועם סיומה היו כמה אירועים שתרמו לחיזוק הלאומיות הערבית בכלל והפלסטינית בפרט. אחד מהם הוא כמובן מתן הצהרת בלפור (נובמבר 1917), שהבהירה לפלסטינים כי ההגירה היהודית עלולה לשנות מקצה לקצה את אופייה ומשטרה של הארץ. במקביל לכך חולק יתר המרחב המזרח־תיכוני לארצות לאום, שבהן השלטון המיועד הוא ערבי. תהליך זה הדגיש את מעמדם הלעומתי של הפלסטינים מול השלטון הבריטי, התומך לכאורה בלאומיות ציונית. בנוסף, סיום המלחמה שחרר חסמים של צנזורה, ועמדות שהבשילו לאורך השנים הובעו לראשונה בפומבי.
כך קמו גופים ומוסדות שהביעו ושיווקו את הרגש הלאומי, בהם "האגודה המוסלמית־נוצרית" שנוסדה בנובמבר 1918. ההתמקדות בלאומיות הפלסטינית המקומית גברה, וכאשר נולדת תנועה לאומית, קמים לה גם מנהיגים. ניסיונו הראשון של אל־קסאם בהתנגדות לשלטון קולוניאלי היה כבר בשנת 1911, כאשר פעל לארגן כוחות של מתנדבים שיסייעו ללובים בזמן המצור האיטלקי על טריפולי. לאחר מלחמת העולם הראשונה עשה זאת שוב ביתר שאת – הפעם אל מול הכיבוש הצרפתי בסוריה מולדתו.
הוא הקים מיליציות, חינך את לוחמיהן לג'יהאד, אימן אותם והוביל אותם למבצעי גרילה שפגעו בצרפתים והביכו אותם. לאחר שהצליחו להשתלט סופית על סוריה דנו הצרפתים את אל־קסאם למוות, אך הוא נמלט משם ובשנת 1921 התמקם בחיפה. כאן בארץ עסק אל־קסאם תחילה בהוראה דתית ובהטפה, כמורה בבית הספר אל־כסאב וכאימאם של מסגד אל־אסתקלאל. דעותיו, כישוריו, אישיותו והשם שיצא לו כלוחם חופש סייעו לו לגבש סביבו קבוצת תומכים, וזו הלכה והתרחבה. האימאם הפופולרי רקם תוכנית בת ארבעה שלבים: הכנה נפשית ואידיאולוגית של הציבור, הקמת תאים חשאיים, פעולות התנקשות ביהודים, ולבסוף הכרזה על מהפכה ויציאה לג'יהאד.
הוא לקח קבוצה נבחרת לאימונים בנשק בהרי הכרמל, ובשנת 1928 הקים בחיפה את הסניף המקומי של "אגודת הצעירים המוסלמים", שהיווה בסיס לקבוצת הג'יהאד שלו – "היד השחורה". ב־1929 החליטה המועצה המוסלמית העליונה בראשות חאג' אמין אל־חוסייני להעביר את אל־קסאם מתפקידו כאימאם ולמנות אותו לרשם נישואים. ככל הנראה ביקש המופתי לצמצם את כוחו של המטיף הכריזמטי, אך הפעולה השיגה את המטרה ההפוכה: בתפקידו כרשם נסע אל־קסאם פעמים רבות לכפרי הגליל, ושם רקם קשרים וגייס מעריצים נוספים לו ולדעותיו.
אל־קסאם הגיע ארצה מסוריה ללא משפחה וללא מעגל מקורבים, ולכן בסיס התמיכה בו התבסס על הרושם שהותיר על שומעיו - בהטפותיו במסגד, בשיעורים שלימד ובפגישות שקיים במהלך נדודיו. ההערצה כלפיו התבטאה במוכנות עיוורת להישמע לו, ונאמניו אף גידלו זקן קצר הדומה לשלו. וכשם שאנשיו של אל־קסאם בחרו אותו באופן אישי, כך גם הוא במידה רבה בחר בהם. הוא העריך אנשים דתיים ועניים, ו"היד השחורה" היה הארגון הפלסטיני הראשון שהתבסס על אוכלוסייה חלשה ולא על אריסטוקרטיה, עירונית או כפרית.
חלק מאנשי אל־קסאם התגוררו במשכנות העוני של חיפה ובשכונות פחונים בערים אחרות, ועסקו בעבודות מזדמנות בשכר נמוך - סבלות, מכירת פחמים וכיוצא באלה. אחרים הגיעו מהכפרים בגליל ובצפון השומרון, וגם הם היו בעיקר עניים וקשי יום.
לא היה לאל־קסאם צורך בתפקידים רשמיים כדי לבסס את כוחו: הוא נשא דרשות – והאנשים הגיעו אליו מעצמם. כבר בשלב הסורי של מאבקיו הג'יהאדיסטיים, משרות רמות לא קרצו לו; זמן קצר לפני בריחתו מסוריה הציעו לו השלטונות הצרפתיים להפסיק את מאבקו בתמורה לתפקיד מכובד, והוא סירב.
כך גם לגבי חסות פוליטית: במהלך התקופה הפלסטינית שלו נקשרו לדמותו מפלגות שונות שכביכול תמך בהן, אך למעשה אל־קסאם לא סר למרותה של מפלגה. כל קשר פוליטי שיצר נועד למימוש מטרותיו שלו. האינטרסים של גורמים מדיניים לא היוו לגביו שיקול משמעותי, ולא מנעו ממנו להתמיד במאבקו המזוין.
אם היו לאל־קסאם עכבות, הן לא נבעו מלחצים חיצוניים אלא מהקשר דתי או מעשי. למשל, בשנת 1929 כבר היו מבין אנשיו שביקשו להתחיל במרד הכולל, ובתנועתו אף נוצר פיצול על רקע זה, אבל אל־קסאם דבק בהחלטתו להמתין עם ההכרזה על ג'יהאד עד לאחר השלמת שלושת השלבים הראשונים של התוכנית.
מהבחינה המבצעית הוא סבר שכדי להבטיח את הצלחת המרד יש להכשיר קודם את הלבבות הערביים, ומהבחינה הדתית המתין לפתווה (פסק הלכה) מפורשת, לפני שיתחיל בהתנקשויות ביהודים. את זו סיפק לו בשנת 1930 השייח' הסורי באדר א־דין א־תאג'י חסין.
לא ברור מתי בדיוק החלו פעולות הג'יהאד של היד השחורה, אך הדבר קרה לכל המאוחר באפריל 1931. חוליה חמושה ניצלה לילה חסר ירח כדי לארוב בכניסה לקיבוץ יגור, ולפתוח באש לעבר עגלה שהשיבה צעירים ממסיבה באזור. שלושה נרצחו בפיגוע וארבעה נפצעו, בעוד אנשי החוליה נמלטים בלי שייתפסו. במהלך 1932 ביצעה היד השחורה מעשי התנקשות נוספים, והייתה אחראית לרציחתם של תושב בלפוריה, תושב כפר־חסידים, ואב ובנו תושבי נהלל. בפיגוע אחר שהוציאה לפועל נפצעו שני תושבי כפר־יחזקאל, וגם בחיפה, בעתלית ובעמק יזרעאל התקיימו כמה פעולות ג'יהאד נגד יהודים.
בשנת 1935 החליט אל־קסאם שהגיעה העת לפתוח בשלב הרביעי של תוכניתו. לאחר שנחשפה הברחת נשק ארצה בידי יהודים, יצא מנהיג היד השחורה מחיפה עם כמה מאנשיו אל הרי השומרון כדי לארגן משם מרד כולל בבריטים. היתקלות של הקבוצה עם שוטרים אנגלים באזור הגלבוע הובילה לרציחתו של משה רוזנפלד, שוטר יהודי.
סביר להניח שאל־קסאם לא תכנן את התקרית - התגלגלות נסיבות לא רצויה מבחינתו, שכן היא גרמה לו לאבד את אפקט ההפתעה והוציאה את השלטונות הבריטיים למרדף אחריו. הוא ואנשיו נמלטו ממקום למקום, פיצלו את קבוצתם כדי לחמוק מסוכנים וממשתפי פעולה ערבים, אך תוך פחות משבועיים נתגלו על ידי הבריטים. בקרב יריות בחורשה ליד הכפר יעבד בצפון־מערב השומרון נהרג אל־קסאם, יחד עם שניים מאנשיו ועם בנו של בעל הבית שהסתיר אותם.
רק שנים רבות אחר כך אומץ אל־קסאם בידי הפלסטינים כסמל תרבות. בשנות השבעים הוא הפך לאייקון, צ'ה גווארה מקומי, שנוכס על ידי החזית העממית של ג'ורג' חבש והחזית הדמוקרטית של נאאף חוואתמה. התנועות הלאומניות ניסו להוציא את אל־קסאם מההקשר הדתי, ולהציג אותו כאידיאולוג של המאבק הלאומי, שחוצה קווים מעמדיים ומוקדש לשחרור עצמי.
מיד עם הקמתו בדצמבר 1987 אימץ חמאס את דמותו של אל־קסאם. "כמו הארגונים של חבש וחוואתמה, גם הוא עשה לאל־קסאם 'פלסטיניזציה'", אומר ד"ר עידו זלקוביץ מהחוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה. "החזיתות ראו בו לוחם חופש שדגל במאבק מעמדי מול הקולוניזציה; חמאס רואה בו את לוחם הג'יהאד הראשון למען פלסטין.
כיום הוא נתפס אצל הפלסטינים כגיבור לאומי, וכך גם בפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. המיתוס שנבנה סביבו סיפק לתנועה הפלסטינית שלושה אלמנטים במאבק הלאומי: מאבק מעמדי על רקע נישול מאדמות ואובדן מקומות עבודה; מאבק פאן־ערבי שיש בו סולידריות חוצת גבולות; ומאבק דתי שמגלם בתוכו את עקרונות מלחמת הקודש חסרת הפשרות, שתכליתה מות קדושים".
גם הזרם החילוני־לאומי של הפלסטינים, ובמרכזו אש"ף ופת"ח, ביקש לנכס את אל־קסאם כסמל של גבורה לאומית. במהלך האינתיפאדה הראשונה השתמשו אנשי הזרם הזה בשמו לצרכים תעמולתיים, וכינו עצמם "צאצאי אל־קסאם", "קסאמים החדשים, מסמלי הגבורה והשחרור" ועוד. ההירואיקה של מותו התערבבה עם היעדר דמויות של לוחמים ומנהיגים שאינם מזוהים עם הנכבה.
לדברי זלקוביץ, אל־קסאם לא היה אמנם דמות מרכזית בהתקוממות הערבית נגד הבריטים – ששיאה במרד הגדול של 1939־1936 – "אך הוא האיש שעל ידי הרמת נס הג'יהאד הצליח לגייס סביבו תומכים בלי כל קשר לזהותם המקומית, כי הג'יהאד הוא רעיון חוצה מרחב ואיננו תלוי מקום. בנוסף התקבעה אצלו הבנה שיש כאן מאבק לאומי על צביונה ועתידה של הארץ מול קהילה מתחרה, שבדומה לקהילה הערבית יש גם בה מאפיינים דתיים אקסקלוסיביים. לכן חבורת היד השחורה שהקים יזמה פעולות טרור בדגש על התקפות נגד היהודים, שהיוו מטרה קלה יותר מאשר הבריטים".
לאל־קסאם, אומר זלקוביץ, היה כל מה שצריך כדי להפוך לאגדה: "הוא לא בן המקום. הוא נתפס כאידיאליסט שניהל שני מאבקים נגד הקולוניאליזם העולמי – גם הצרפתי וגם האנגלי - ועשה זאת בשם ערכים דתיים־מוסלמיים. תומכיו היו פשוטי העם. הוא כינס אותם, יצק תוכן בחייהם, נתן להם משמעות ועמעם את העימות המעמדי דרך יצירת שוויוניות וסולידריות, שמתבססות על לחימה למען רעיון. הוא הפך להיות מיתוס של אדם שבחר בדרך הג'יהאד ובמות קדושים על פני חיי הנוחות ועמדות הכוח והשררה".
האם ארגון חמאס אכן משקף את דרכו של אל־קסאם? מבחינות רבות התשובה לכך חיובית. בדומה למטיף מחיפה, חמאס צמח כאלטרנטיבה ששילבה אסלאם עם לאומיות. ממלחמת ששת הימים ועד אמצע שנות השמונים, הזרם האסלאמי ביהודה ושומרון כלל לא התעסק בנושאים הלאומיים: הסיסמה הרווחת הייתה "האסלאם הוא הפתרון", ואילו השיח על "מדינה פלסטינית" נותר נחלתו של הזרם החילוני.
התעוררות לאומית־אסלאמית נוצרה לראשונה רק בשנת 1986, כאשר צעירי האחים המוסלמים, בניגוד לעמדת הדור הבוגר, החלו למשוך את הציבור הפלסטיני למאבק אלים. בהדרגה הם נחלו הצלחה במאמציהם, בעיקר ברצועת עזה. פרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987 נתן גושפנקה סופית למגמה של מאבק דתי נגד מדינת ישראל.
"תנועת ההתנגדות האסלאמית", בהנהגתו של שייח' אחמד יאסין, נולדה מתוך פעילות האחים המוסלמים בשטחי יש"ע. היא השתמשה במינוחי לאום והתנגדות, וביצעה פעולות טרור ברוח זו. התמיכה הרבה שצברה במהירות השכיחה את העובדה שמדובר בגורם חדש בזירה הלאומית. הכלי המרכזי לגיוס תומכים ופעילים היה ההטפה במסגד – וכמו אצל עז א־דין אל־קסאם, גם כאן השילוב של כריזמה אישית עם הרעיונות שהושמעו יצר לחמאס בסיס תמיכה הולך ומתרחב.
דור המנהיגים שצימח חמאס והפעילים שגייס הגיעו בעיקר מן הפריפריה הכלכלית והחברתית: בדומה לתומכיו של אל־קסאם, גם במקרה הזה היו רבים מהם כפריים עניים. התנועה הציגה מודל חדש של הנהגה ושל ציבור שמעורב ברמה הלאומית. בעוד בפת"ח נאבק הדור הצעיר על מעמדו מול ההנהגה הישנה, שפעלה בכלל מחוץ לאדמת המולדת ("אש"ף תוניס"), הנהגת חמאס נכחה בדרך כלל בשטח והייתה מחוברת לפריפריה החברתית, מה שהפך אותה למייצגת אותנטית של "דור האינתיפאדה".
אחד האתגרים האידיאולוגיים הגדולים ביותר של חמאס נגע לשאלת שילוב השיח הדתי בשיח הלאומי. אל־קסאם במידה רבה השיב לדילמות בנושא זה במודל שהציב. הוא התמחה במאבקים מול כובש, אך מבחינתו השחרור הלאומי היה קשור באמונה דתית. השיח האסלאמי היה שגור בפיו גם בהקשרים הלאומיים, ולכן הוא דיבר על ג'יהאד כשבמקביל השיח הלאומי דיבר על מאבק מזוין. כך עשה גם חמאס, כשנטל מינוחים לאומיים ואסלם אותם: פלסטין הוגדרה אדמת הקדש מוסלמית (ווקף), הלאומיות הוגדרה כעיקר אמונה אסלאמי, ועוד. שחרור המולדת הוצג גם כיעד לאומי־מקומי, אבל ההיבט הדתי שלו דרש מהעולם המוסלמי להתגייס למשימה.
מבחינה ארגונית בנה יאסין את חמאס במתכונת של גוף מחתרתי. הארגון נמנע במכוון מגיוס המוני, לא הקים מוסדות פורמליים בפריסה לאומית, והתמקד בהסברה ובפעילות צבאית נגד ישראל; בראשית דרכו הוא לא הציג את עצמו כאלטרנטיבה פוליטית ולא ביקש לחבור למוסדות הפלסטיניים הקיימים, ממש כמו האיש ששימש לו השראה. השינוי הגיע בהמשך, בשלבים המתקדמים של המאבק, שאל־קסאם לא הצליח להגיע אליהם בשעתו.
פחות משנה מפרוץ האינתיפאדה הראשונה פרסמה תנועת חמאס את האמנה שלה, ובה תפיסותיה לגבי השילוב בין לאומיות ואסלאם, המאבק בישראל ועוד. עצם פרסומו של מסמך כזה – גם אם נוסח באופן גורף מאוד, אידיאולוגי ופחות אופרטיבי - הציב את חמאס כאלטרנטיבה רעיונית ופוליטית. במקביל התמודד הארגון על הכנסת נציגים למוסדות ציבור כמו מועצות סטודנטים ואיגודים מקצועיים, וזכה להישגים נאים.
בשנת 1991, כאשר נפתחו שיחות השלום במדריד, הצטרפה תנועת חמאס לקואליציה המתנגדת לתהליך, אף שמרבית שותפותיה שם היו תנועות שמאל שהמכנה המשותף שלהן עם ארגונו של יאסין קטן מאוד. הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית בשנים 1993־1994 חידדו את הדילמה של חמאס באשר ליחסו למציאות המתהווה בשטח. הדרך שבחרה התנועה הייתה שילוב בין שלושה אלמנטים: אי־הכרה בלגיטימיות השלטונית של הרשות הפלסטינית, והימנעות מהשתלבות במוסדותיה; דו־קיום בפועל עם הרשות, כדי לאפשר לתנועה לקיים פעילות קהילתית וחינוכית בלי שתירדף; ומיתוג עצמי כאלטרנטיבה המרכזית לפת"ח.
את הבחירות שהתקיימו בשנת 1996 לפרלמנט ולתפקיד יו"ר הרשות החליטו בחמאס להחרים. התעמולה של חמאס באותם ימים הדגישה את חוסר הלגיטימיות של הבחירות ואת החלופה האסלאמית, אך במקביל שמרה התנועה על מעורבות בלתי רשמית בתהליכי קבלת ההחלטות של ההנהגה הנבחרת, באמצעות פעילות שתדלנית.
אישים המזוהים עם חמאס אף השתתפו בבחירות דרך התארגנויות חיצוניות או באופן אישי, בחלק מהמקרים תוך שיתוף פעולה עם התנועה־האם. בשונה מאל־קסאם, שאתגר מבחוץ גם את המערכת הדתית, חמאס השתלט על מנגנוני הדת של הרשות הפלסטינית והפך פחות לאלטרנטיבה ויותר למיינסטרים. הנימוק להחרמה ב־1996 לא היה רק הלכתי, אלא התבסס גם על כך שמערכת הבחירות הספציפית הזו הייתה מעוגנת בהסכם אוסלו, המשוקץ בעיני חמאס. כך התאפשרה מבחינה רעיונית השתתפותה של התנועה בבחירות של 2006: אלה כבר לא נתפסו כפונקציה ישירה של ההכרה בישראל, בשל מרחק הזמן ובעקבות קריסתם של ההסכמים.
היה זה צעד גדול קדימה בהתמסדותו הפוליטית של חמאס. ניצחונו בבחירות לפרלמנט, ובהמשך הקמת הישות האוטונומית שלו ברצועת עזה, חייבו את המשך התהליך והאצתו. מנגד המשיכה התנועה לשמור על האופי העממי שלה ושל הנהגתה: גם בבחירות 2006 רבים מנציגיה הגיעו ממגזר הפליטים ומהמגזר הכפרי - בוודאי לעומת הפת"ח, ששיעור גבוה מנבחריו הם תושבי הערים. תנועה גלית של ביסוס כוח פוליטי והיחלשותו, הצורך בשמירה על יחסים תקינים עם הרשות הפלסטינית, ושיקולים פרקטיים נוספים – כל אלה אילצו את חמאס לגלות יותר פרגמטיות ביחסו לישראל.
כך הגיעו ראשי התנועה להסכמים עם בכירי הממסד הפלסטיני הרשמי על הימנעות מפיגועים בתקופות מסוימות. בהקשר זה התקיימו מאבקים בלתי פוסקים בתוך חמאס בין ההנהגה המדינית להנהגה הצבאית, כאשר הראשונה מושכת יותר לכיוון הפשרה, והשנייה לכיוון המאבק האלים. עז א־דין אל־קסאם לא רצה בגמישות אידיאולוגית וכמעט לא נדרש אליה; חמאס נדרש עם השנים לכופף פה ושם את עקרונותיו ואף לשאת ולתת עם ישראל בתיווך גורם שלישי. ועם זאת, אל מול יתר המערכת הפוליטית, נותר חמאס בעיני הפלסטינים נושא דגל הקשיחות האידיאולוגית.
בד בבד עם קיבוע דמותו של אל־קסאם כמודל לחיקוי בקרב הפלסטינים, התפתח כאמור פולחן סביב קברו. מטבע הדברים, לא כולם מתלהבים מקיומה של מצבה לזכר גיבור חמאס במרכזה של עיר ואם בישראל. "חמור מאוד שפסטיבלים של הנצחת טרוריסט ורוצח מתקיימים בישראל", אומר אריק קלנר, יו"ר ארגון "חזון לאומי" לפיתוח מנהיגות צעירה ברוח יהודית־לאומית.
"האיש השאיר אחריו מורשת של טרור רצחני כלפי יהודים. מורשתו היא מחוץ לחוק, ולכן יש למנוע את האירועים סביב קברו, שכל אחד מהם הוא הזמנה לטרור ולרצח יהודים" (דובר התנועה האסלאמית, זאהי נוג'ידאת, מסר בתגובה: "אנחנו מטפלים ומטפחים את כל בתי הקברות שלנו, כולל זה שבו נמצא קברו של השייח'. אין ספק שהשייח' אל־קסאם הוא אישיות חשובה בהיסטוריה הפלסטינית").
מפעם לפעם עולה הקבר לכותרות בעקבות פעולות מחאה, כגון ריסוס כתובות נאצה בגרפיטי. פרופ' מחמוד יזבק סבור שאלמלא מעשים כאלה, לא הייתה מצבתו של אל־קסאם זוכה למעמד שיש לה היום. "למעשה, תנועות לאומניות־יהודיות הן שיצרו את עיקר העניין בקבר. שמו שם ראש של חזיר, ריססו כתובות ועוררו לנושא את דעת הקהל הערבית־מוסלמית. גם כאן, אל־קסאם זכה מההפקר בתהילתו. זהו סיפור קלאסי של יצירת מיתוס".
הוא מסכים שעניין מסוים בקבר הזה החל כבר עם הקמת חמאס, אך מדגיש כי במקורות ההיסטוריים של שנות השלושים אין ולו עדות אחת לכך שאל־קסאם נחשב בזמנו למנהיג ארצי או אפילו מקומי. "העדויות החלו להופיע ביומנים שכתבו תומכיו, שנים רבות לאחר מכן. למעשה, עד שנות השמונים הוא כמעט נשכח. בקושי הזכירו אותו פה ושם".
"ההקשר של הגיבור באסלאם בכלל, ואצל הערבים בפרט, הוא הבריון – איש המלחמה", אומר ד"ר בוקעי. "מתחילת ההיסטוריה המוסלמית ועד היום לא נולדו אצלם גיבורי תרבות של ממש או גיבורים אינטלקטואלים למיניהם. לכן עז א־דין אל־קסאם, שהיה בסך הכול פושע, אל קפונה מקומי, הפך לגיבור בעיני הערבים". כל ה"גבורה" של אל־קסאם, אומר בוקעי, הסתכמה ברצח של כמה יהודים, והמיתוס סביבו התפתח בשלב מאוחר הרבה יותר.
"עד שקמה תנועת חמאס איש כמעט לא שמע את שמו, והוא נחשב לסתם פושע קטן. מהרגע שאחמד יאסין לקח אותו כמודל וכמופת, אל־קסאם הפך לאגדה. זו דוגמה נהדרת ליצירת מיתוס. המיתוס כמוהו כמורה דרך, כחלוץ שהולך לפני המחנה. ילדי חמאס שלומדים על אל־קסאם רוצים להיות כמוהו כשיגדלו. הם רואים בו את הגיבור הגדול שלהם, האיש שלחם בציונים והביא לפלסטינים הישגים גדולים".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם