כשהרוצח היה קורבן התעללות של הנרצח
ביהמ"ש העליון ידון בערעורו של יונתן היילו, שהורשע ברצח ירון איילין ונשלח לעשרים שנות מאסר. היילו טען שחווה התעללות ממושכת מצד הנרצח ולכן בצע המעשה. האם השיפוט המוסרי צריך להיות שונה?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ריח העשן של מדורות ל"ג בעומר עוד נישא באוויר בבוקרו של יום ראשון ההוא, בתחילת מאי 2010. אירועי החג הסתיימו בטרגדיה, בישרו הכותרות באתרי החדשות. "צעיר נמצא לפנות בוקר ללא רוח חיים סמוך למרכז המסחרי של שכונת קריית נורדאו בנתניה כשעל גופו סימני אלימות קשה", נכתב. "בזירת האירוע איתרו השוטרים אבן גדולה מגואלת בדם שבאמצעותה, ככל הנראה, רוסק פרצופו של האיש".
כמה שעות לאחר פרסום הידיעה הגיע היילו, אז בן 23, לתחנת המשטרה, והסגיר עצמו לשוטרים. "אני הרגתי את ירון איילין", אמר להם. השוטרים, שעוד היו טרודים בפענוח הרצח, לא האמינו לצעיר המבולבל שעמד מולם. "לך מפה ילד, לך", אמרו לו. "לא, באמת אני הרגתי אותו", חזר היילו על דבריו. השוטרים הביטו בו ואזקו את ידיו ורגליו.
כעשרת אלפים יוצאי אתיופיה מתגוררים בנתניה, העיר שבה מצוי ריכוז עולי אתיופיה הגדול ביותר בארץ. הם מתגוררים בכמה שכונות, שאחת מהן היא קריית נורדאו. להערכת התושבים המקומיים, בשכונת המצוקה הזו נמצא מספר יוצאי אתיופיה הגדול ביותר בעיר.
הרבה סמים, הרבה אלכוהול. התושבים מספרים על אווירה ציבורית המעניקה חיפוי ומעין 'הסכמה שבשתיקה' סביב מעשי העבריינות. "אם מישהו עושה לך משהו, נסה לפתור את הבעיה לבד. אם אתה פונה למשטרה, אתה נחשב מלשן, משת"פ, יותר גרוע מהשוטרים".
הנרצח, ירון איילין, היה דמות מוכרת בקריית נורדאו. בעל עבר פלילי של אלימות, סחיטה ואף אונס של ילדה בת 12. הוא היה אדם בעייתי, מספרים עליו בשכונה. נטפל להרבה אנשים, משפיל, סוחט. הייתה תחושה שמישהו צריך לשים להתנהגות שלו סוף. איילין נטפל להיילו במשך תקופה ארוכה. הוא נהג לאיים עליו, להטריד אותו, לגבות ממנו כספים. 'דוקט' הוא כינה אותו בלעג, כינוי שדבק בו בפי כל השכונה שמשמעותו 'ילד סוחב קמח'.
במציאות שבה החזק שורד, היילו היה מהחלשים ביותר. "החזק הוא מי שיש גב של חמולה מאחוריו, אבא, אחים, דודים", הסביר לי אחד התושבים. "יונתן גדל אצל אחותו. ברור שהוא מצוי בעמדה של חולשה".
היילו העיד על עצמו שפחד מאיילין פחד מוות, ולא רק בגלל ההצקות הרגילות. שבועיים לפני הרצח הוביל איילין את היילו בכוח לפארק בנתניה. שם, בפינה נידחת, ביצע בו מעשה סדום. כעבור כמה ימים הוא עשה זאת שוב, ממש באותו אופן. היילו לא סיפר על הדבר לאיש. בריאיון לערוץ 10 אמרה אחותו של היילו: "אני לא רוצה לשאול אותו ככה עשו לך, הוא מתבייש. גם באתיופיה אסור לעשות ככה... בת ובן ככה, אבל בן ובן – אין דבר כזה, אצלנו אין. זו באמת בושה".
בליל האירוע ישב היילו עם חברו בפיצוצייה, ופגש שם שוב את איילין. איילין דרש ממנו סכום של אלף שקלים, והם פנו לשוחח במקום סמוך. איילין הפנה להיילו את גבו כדי להטיל את מימיו, ולפני שהסתובב חזרה התנפל עליו היילו מאחור וחנק אותו בצווארו במשך דקות ארוכות. לאחר שאיילין נפל ארצה נטל היילו לבנה גדולה, השליך אותה על ראשו של איילין והכה בו באבן שוב ושוב. השוטרים שהגיעו למחרת לזירת האירוע ראו מחזה מחריד: גופתו של איילין הייתה מוטלת על הארץ, פניו היו חבולות, גולגלתו שבורה ואיבר מינו מרוטש.
בית המשפט המחוזי הרשיע את היילו ברצח בכוונה תחילה, עברה שהחוק מטיל עליה עונש של מאסר עולם. אולם סעיף מיוחד בחוק העונשין מאפשר להפחית מהעונש, "כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בידי מי שהנאשם גרם למותו". לאור הסעיף הזה הפחית בית המשפט מעונשו של היילו וגזר עליו עשרים שנות מאסר.
ביום שני הקרוב, ועל רקע מאבק ציבורי נרחב למען היילו, יתקיים דיון בבית המשפט העליון בערעור שהגישו סנגוריו של היילו על פסק הדין. אלא שכבר כאן חשוב להבהיר: במרכז המחאה הציבורית, שאליה נגיע בהמשך, עומדת זכותו של קורבן אונס להגן על גופו מפני פגיעה. אולם כשקוראים את פסק הדין מתברר שעוד לפני השאלה הערכית בדבר זכות ההגנה על הגוף, ניצבת שאלה עובדתית שנויה במחלוקת: האם היילו אכן היה נתון בסכנת אונס, והאם אכן תחושת הסכנה היא שגרמה לו לרצוח את איילין.
היילו העיד על האירוע במשטרה ואף שחזר את הרצח, אולם רק כשעלה להעיד בבית המשפט הוא החל לספק פרטים נוספים שלדבריו היו חלק מאותה פרשה נוראה. בליל האירוע, כך טען, השמיע איילין באוזניו הערות מיניות בוטות, כפי שעשה בפעמיים הקודמות כשביצע בו את מעשי הסדום. היילו סיפר שנכנס להיסטריה. "פשוט ראיתי את כל מה שקרה, במיוחד את האונס. אני עומד והוא מוציא את האיבר מין שלו ומשתין. איך שהוא מוציא את האיבר מין נכנס לי כל מיני דברים. הסתובב לי המוח".
בית המשפט קיבל את גרסתו של היילו שהיה קורבן לתקיפות מיניות מוקדמות של המנוח, "בהיעדר ראיה לסתור". עם זאת הוא קבע כי הריגתו של איילין לא נבעה מההערות המיניות, אלא מרצונו של היילו לסיים את מסכת הסחיטות הכספיות. בית המשפט תמה על העובדה שלפני עדותו בבית המשפט לא סיפר היילו על האמירות המיניות שקדמו לרצח.
את גרסתו של היילו בדבר ההערות המיניות, והחרדה והטירוף שאחזו בו בעקבותיהן, הגדיר בית המשפט כ'גרסה כבושה', כלומר גרסה שלא נמסרה בהזדמנות הראשונה. המסירה המאוחרת פוגעת באמינותה של העדות ובית המשפט מעניק לה משקל מופחת.
"גם אם לא היו הערות מיניות הוא הבין שהוא בסכנה לאונס, זה אינהרנטי לסיטואציה", אומר עו"ד אלון אייזנברג, פרקליטו של יונתן היילו. "האונס לא התרחש כמה שנים קודם אלא כמה ימים קודם. אם זו הייתה בחורה היו אומרים שהנושא המיני לא עמד ברקע? יש פה אפליה מגדרית ברורה".
כדי להמחיש את טענותיו בדבר היחס השונה שהייתה מקבלת אישה נפגעת תקיפה מינית, מבקש אייזנברג, כתרגיל מחשבתי, להמיר את מושא התקיפה ל'דנה'. "אם אני עכשיו לוקח את 'דנה' ופוגש אותה במרכז המסחרי, דורש ממנה אלף שקל, לוקח אותה למקום חשוך באמצע הלילה ופותח את המכנסיים בפניה – מה דנה מבינה? צריך גם הערות מיניות? אם זו הייתה בחורה, האם לבית המשפט היה אומץ לשאול למה היא לא ברחה, למה היא חנקה אותו? הרי היא הייתה מקבלת פרס ישראל".
מנגד בפרקליטות טוענים שבחקירותיו צייר היילו תמונה אחרת, שלפיה הרצח נבע מרצונו לשים קץ לסחיטות הכספיות בלבד וכי ברקע לא עמד החשש מפגיעה מינית נוספת. "נניח את העניין של הפגיעה המינית הקודמת לרצח בצד", אומר עו"ד מיקי פורן, ששימש התובע מטעם המדינה בבית המשפט המחוזי. "הוא לא סיפר עליה בהתחלה. לא יכולנו לשלול זאת, כך שהמידע הזה עמד לזכותו. אני לא שופט אותו על זה אבל עדיין, גם אחרי החקירה השלישית שבה יונתן סיפר סוף־סוף על הפגיעה המינית שעבר, כאשר הוא נשאל במשטרה מה קורה באותו ערב הוא מסב את כל האירוע על העניין של הסחיטה בלבד, לא על הפגיעה המינית. שוב ושוב הוא נשאל מה קרה באותו ערב, ושוב ושוב הוא מדבר על הסחיטה הכספית בלבד כזו שהניעה אותו לרצח".
בית המשפט קבע שלא היה פה אקט של הגנה עצמית מצד היילו. איילין לא תקף את היילו אלא להפך, היילו הפתיע את איילין מאחור וחנק אותו. על פי הכרעת השופטים היילו לא חש סכנה מידית באותה סיטואציה, ולמעשה לא התקיימו התנאים להגנה עצמית.
"לנאשם היו לפחות שלוש 'נקודות יציאה' בהן יכול היה לנתק מגע מהמנוח ולהימנע מלפגוע בו", כתבו השופטים, וציינו את האפשרויות שעמדו בפני היילו לסגת: בתחילת הערב כשפגש באיילין בפיצוציה, כשחברו שהיה עמו באותו ערב הציע להמתין לו, וכשאיילין עמד עם הגב אליו טרם הרצח. עו"ד אייזנברג מצדו חולק על קביעת בית המשפט ומדגיש את השליטה של איילין בסיטואציה, את יחסי הכוחות ואת חוסר היכולת של היילו להתנגד. "בית המשפט לא יכול לצפות מקורבן התעללות מינית שיחכה שהמנוח יאנוס אותו שוב כדי להיכנס להגדרה של הגנה עצמית", הוא אומר.
מעבר לקביעה שהיילו לא היה בסכנה, הוסיף בית המשפט וקבע כי מאדם המצוי במצב של התעללות ממושכת מצופה לפנות למשטרה. "בענייננו, על אף שניתן להבין שהנאשם חש פחד במפגשו עם המנוח, עמדו בפניו מספר דרכים להתמודד עם הסיטואציה אליה נקלע ותחושתו הסובייקטיבית כי 'אין מוצא' אינה עומדת במבחן האדם הסביר", כתבו השופטים. "בפני הנאשם עמדו מספר אפשרויות להתמודד עם התעמרות המנוח בו, שהעיקרית שבהן היא פנייה לרשויות, ויש להניח ולצפות כי האדם הסביר היה בוחר בה".
"הציפיה מהיילו להתלונן אינה סבירה", אומר אייזנברג בתגובה. "היילו לא שיתף את המשפחה שלו ואת החבר הכי טוב שלו במעשה הסחיטה של ירון ובהתעללות המינית. המשפחות של יונתן ושל ירון גרות באותה שכונה, באותו בלוק, והוא פחד שהמשפחה של איילין תנקום במשפחה שלו. בנוסף, הציפייה מגבר בעדה האתיופית ללכת להגיד שגבר אחר אנס אותו גם היא בלתי סבירה. הוא מאבד את הגבריות שלו, את האני שלו. זו דרישה שאי אפשר לעמוד בה".
מנגד טוען פורן שגם בהתחשב באופי המיוחד של המקרה, לא ניתן לוותר על הפנייה לרשויות. "כשמדובר ברצח אי־אפשר להתחשב בעניין התרבותי. לא יכול להיות שדינו של רוצח אתיופי יהיה שונה מדינו של רוצח רוסי, אשכנזי, מזרחי או בדווי. כל אדם שהיה עומד במצב שלו היה שרוי במצוקה. זה לא משנה אם הוא גדל בשכונת עוני או בשכונת יוקרה. מי שאחראי על הכוח ועל אכיפת הדין זה הרשויות והמשטרה. אם אדם פרטי מרגיש חירות לקחת את החוק לידיים, זה מחייב את המדינה לפעול נגדו בעוצמה ראויה. אנחנו חיים במדינת חוק. אם כל אחד ירשה לעצמו לעשות דין לעצמו ולתקוף את מי שפוגע בו, תהיה פה אנרכיה. לא כל שכן כשמדובר ברצח כל כך אכזרי".
קביעותיו של בית המשפט עוררו את כעסם של פעילים חברתיים, בהם ספיר סלוצקר־עמראן מהתנועה החברתית־פמיניסטית 'אחותי', שידיעה חדשותית שראתה באחד העיתונים על המקרה עוררה את תשומת לבה. לאחר שיחה עם עורך דינו של היילו ובירור פרטי המקרה, היא יזמה מאבק ציבורי לשחרור יונתן היילו.
"צריך להבין, כששופט פונה לרשויות ומתקשר למשטרה זה לא אותו דבר כמו שיונתן או אנשים מהשכונה שלו יתקשרו למשטרה", היא אומרת. "הנערים האלה גדלים בשכונת מצוקה שהמשטרה והרשויות הפקירו אותה, וכשהחוק לא נמצא לבן אדם אין ברירה אלא להגן על עצמו. אם הוא היה מתלונן למשטרה איילין היה עלול לגלות זאת. אם חס וחלילה היה קורה מקרה כזה לבן של השופט, הוא היה יכול לעזור לו לעבור למקום אחר, שלא יצטרך לראות את התוקף כל יום. יונתן עבד באותה תקופה כאורז בסופרמרקט. זה לא שהיו לו אמצעים כלכליים לעבור דירה. יש פה חוסר הבנה מוחלט של הסיטואציה".
סלוצקר־עמראן וחבריה פתחו בקמפיין ציבורי בתקשורת וברשתות החברתיות, שכותרתו 'ישוחרר יונתן היילו'. "אנחנו חושבים שלקורבן תקיפה מינית יש זכות להגן על גופו רגע לפני שהוא נאנס שוב", היא מסבירה. "אנחנו לא רוצים שיהיה מצב שבו קורבנות יעמדו באיזשהו מקום חשוך ואז יצטרכו להתחיל לחשוב אם הם יכולים להגן על עצמם, אם הם בכלל יצליחו לצאת מהקיפאון. אנחנו לא רוצים שקורבן תקיפה יתחיל לעשות חישוב ומאזנים, האם הוא צריך להגן על עצמו וללכת לעשרים שנות מאסר או שהוא נאנס שוב. זה לא שאנחנו מעודדים עכשיו רצח המוני של אנסים על ידי קורבנותיהם, אבל יש פה נסיבות מיוחדות ולבית המשפט יש הזדמנות לקבל הכרעה פרופורציונלית".
ביום שני הקרוב מתכוונים סלוצקר־עמראן וחבריה להגיע לאולם בית המשפט העליון, להתיישב באולם הדיונים ו"להסתכל לשופטים בעיניים", כלשונם. הם מעריכים כי עמם יגיעו מאות אנשים, שיבקשו להביע תמיכה בהיילו . "בפעמים האחרונות שהתקיים דיון בתיק נכחו באולם רק יונתן, אחותו ועורך־דין", אומרת סלוצקר־עמראן. "הפעם אנחנו מתכוונים להתייצב מאחורי יונתן ולהגיד לשופטים שזהו מאבק ציבורי והם נותנים דין וחשבון לא רק ליונתן, אלא לציבור שלם שיושב מאחוריו".
פורן מדגיש כי בין העובדות המוצגות בקמפיין לבין ההכרעות המשפטיות קיים פער ברור: "כל הקמפיין מבוסס על ההנחה שלפני שהיילו רצח את איילין הוא היה בסכנה שאיילין יאנוס אותו שוב. זה בדיוק מה שבית המשפט קבע שלא קרה. ולא רק שלא קרה, אלא גם היילו לא חשש מזה. בית המשפט מנתח את העדות שלו ואת הדברים שהוא אמר במשטרה וקובע באופן מפורש שלא הייתה מחשבה של היילו שזה מה שהולך לקרות, ולמעשה הוא פעל מתוך נקמה". גם בעיקרי הטיעון שהגישה לקראת הדיון בערעור חוזרת הפרקליטות על עמדה זו, שלפיה היילו לא פעל מתוך הגנה עצמית ולא עמד בפני סכנה מוחשית. "תחושות אומללות, זעם, תסכול ורחמים עצמיים, וגם העובדה שהמנוח לא נמנה על ל"ו צדיקים בטרם נרצח, אינם מהווים הגנה (מלאה) במשפט", נכתב.
"לא שינינו את העובדות, אנחנו פשוט מפרשים את הסיטואציה אחרת", מבהירה בתגובה ספיר סלוצקר־עמראן. "הפרשנות של בית המשפט המחוזי מנותקת ובעייתית. היילו כן התייחס לפחד שלו מאונס, אבל בגלל שהיה לו מאוד קשה לדבר על זה אז הוא דיבר על הפחד שלו מהסחיטה. גם אחרי שהוא התוודה על האונס באוזני החוקרים הוא לא באמת עבר את מחסום הבושה. הוא מתבייש בזה גם עכשיו. עד היום הוא לא רוצה שהמשפחה שלו תתראיין כדי שהם לא יצטרכו להתייחס לעניין הזה. סחיטה כספית הרבה פחות מביישת. מומחים ומומחיות לטראומה מינית שקראו את הכרעת הדין אומרים שהעובדה שהעדות בבית המשפט מורחבת יותר לעומת העדות בחקירות, היא דבר שהוא טבעי והגיוני בקרב 'האדם הסביר שהוא נפגע תקיפה מינית'. יותר מכך, זה אפילו חיזוק לכך שהוא חווה טראומה מאוד קשה".
בנוסף למחלוקות סביב המצע העובדתי של הסיפור, המקרה של יונתן היילו מעלה את אחת הסוגיות המורכבות במשפט הפלילי: כיצד יש להתייחס לקורבן התעללות ממושכת שמחליט לשים קץ לדבר ולמעשה לקחת את הדין לידיו. אחת הפרשיות הידועות בהקשר זה הוא המקרה של כרמלה בוחבוט. עשרים וארבע שנים הייתה בוחבוט נשואה לגבר שהפליא בה את מכותיו. עשרים וארבע שנים של איומים לבל תעז להתלונן או לקבל טיפול רפואי.
עשרים וארבע שנים שבהן תפקדה כמשרתת, והלבישה והנעילה את מי שהכה אותה ללא רחמים. בסכין, במברג, במזלג, מה שבא ליד. באותו יום בחודש פברואר 1994, רדף אחריה בעלה עם סכין, תוך שהוא מאיים עליה שיביא לביתם אישה נוספת, אישה שבוחבוט ידעה שהוא מקיים עמה יחסים רומנטיים מחוץ לנישואים. "זה מה שיש", צעק לעברה. "כעת שאת יודעת אביא אותה לבית ותשרתי גם אותה".
במהלך המנוסה נכנסה בוחבוט לחדרו של בנה החייל, נטלה את נשקו וכיוונה אותו אל גרונה. באותו רגע גמלה בליבה ההחלטה לשים קץ לחייה. אלא שאז התקרב בעלה אל החדר. בוחבוט המפוחדת שלא ידעה מה צפוי לה כעת, כיוונה אליו את הרובה וירתה לעברו 31 כדורים. "צרור ארוך של תסכול, חוסר אונים ופחד", כפי שתיאר זאת סנגורה במשפט. בית המשפט המחוזי גזר על בוחבוט שבע שנות מאסר בפועל. על גזר הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון.
"כרמלה בוחבוט הייתה אישה מוכה", כתבה בפתח פסק דינה השופטת דליה דורנר. "ביישוב הקטן שבו היא מתגוררת היה זה סוד גלוי. הורי בעלה, אחיו, אחיותיו והסביבה, כולם ידעו על כך ושתקו. היא הסתובבה כצל, נושאת על פניה ועל גופה סימני חבלה ואינה מעלה חיוך. בניה בגרו באווירה של מכות שהוכתה אמם, וגם כשבגרו לא התערבו. בנובמבר 1993 היא אושפזה בבית־חולים לאחר שבעלה הכה בראשה בקבקב. אובחנו סימני חבלה חמורים, ועל פני הדברים ברור היה כי הוכתה. לסגל בית החולים היא הסבירה כי הכתה את עצמה, ולמרבה הפלא ההסבר התקבל".
למרות נסיבות חייה של בוחבוט לא קל היה לשופטים להפחית מעונשה. השופט יעקב קדמי סבר שעונש המאסר של שבע שנים הוא קל די והותר. "הקלה מרחיקת לכת מגמדת את מעשה ההמתה ונוטלת ממנו את ייחודו המחמיר", כתב. "המסר המוצג באמצעותה לנוגעים בדבר הוא כי יש נסיבות ה'מצדיקות' נטילת חיים כתגובה להתנהגות מחפירה, גם במקום שהדין רואה את הממית אחראי לקיפוח מכוון של חיי קורבנו".
גם השופט גבריאל בך הביע קושי להפחית מעונשה של בוחבוט: "אין לקפד את פתיל חייו של אדם, גם אם זה איבד צלם אנוש בהתנהגותו הבלתי־אנושית. גם עבריין אלים ונתעב זכאי לכך שעונשו ייקבע בבית משפט ורק בבית משפט", אך מנגד הוסיף: "הרי בשר ודם אנו, ואין אנו פועלים תוך נטרול הרגש האנושי. אחרי שקילת כל הגורמים עמדתי היא כי רגש הצדק לא יכול להשלים עם כך שאישה זו, שמעשי טרור זוועתיים כאלה עברו עליה, תהיה נמקה בכלא זמן כה רב“.
ברוב של שלושה מול שני שופטים הפחית בית המשפט מעונשה של בוחבוט וקצב אותו לשלוש שנות מאסר.
פורן סבור שהמקרה של היילו שונה מהמקרה של בוחבוט במובנים רבים. "ראשית", הוא אומר, "אי־אפשר להשוות בין מי שחי תחת קורת גג משותפת בבית אחד עם האדם שמתעלל בו על בסיס יומיומי, לבין מי שנתקל מדי פעם ברחוב בבחור שמבקש ממנו כסף. שנית, כרמלה בוחבוט פנתה למשטרה, אך למרות זאת בעלה נשאר בבית. זאת אומרת שעל אף הפנייה לרשויות, היא לא קיבלה מענה".
"שלישית", ממשיך פורן, "האירוע של ההרג שבו הורשעה כרמלה בוחבוט היה תוך כדי פרץ אלימות של המנוח. פה לכל היותר הייתה סחיטה כספית שהובילה לרצח. ורביעית, מרגע שבוחבוט הרגה את בעלה היא הצטערה ואמרה שעשתה טעות ושאסור לקחת את החוק לידיים. לעומת זאת היילו חושב עד היום שמה שהוא עשה היה בסדר ושהוא היה מחויב לפעול כפי שפעל".
זהו סיפור על שני קורבנות שהיו בתורם גם תוקפים, מסוג המקרים שבהם ההבחנה בין תוקף וקורבן מיטשטשת. תיק יונתן היילו נושא עמו שאלות עובדתיות בדבר המניע לרצח וחלופות הפעולה, לצד שאלות ערכיות בדבר נטילת הדין לידיים. לאחר שישמע את הערעור בשבוע הקרוב יצטרך בית המשפט העליון להכריע אם לקבל את פסק הדין שהתקבל במחוזי, ובדרך לאתר גם את אותה נקודה מדויקת על הרצף בין תוקף לקורבן, שבה היה ממוקם יונתן היילו בלילה ששינה את חייו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם