תחקיר: 100 ימים לצוק איתן - כל הכישלונות
ישראל ניהלה במשך כמעט חודשיים מאמץ מלחמתי אדיר, פגעה קשות בחמאס, אך לא שינתה את המצב מול עזה. אחרי שהאבק שקע, צריך לשאול: אם נגד השחקן החלש באזור אין לנו מענה, מה יהיה כשניאלץ להתמודד עם אויבים גדולים ממנו?
לכל מה שמעניין, כנסו לדף הפייסבוק של nrg
האם היה ניצחון? כן, היה. "הבאנו את חמאס להסכים להפסקת אש על פי תנאינו", אמרו בצדק ראש הממשלה ושר הביטחון. האם הניצחון הזה מספק? האם הוא מבטיח שצה"ל ידע להביס את האויב בסיבוב הבא? האם עם ישראל יכול לישון בשקט? התשובה היא בשום פנים ואופן לא.
עם ישראל צריך לדאוג, כי במלחמה מול חמאס בקיץ האחרון התרחשו ליקויי מאורות קטנים והם מבשרים רעות לגבי מה שצפוי להתרחש כשנעמוד מול מבחנים גדולים. בתום מאה יום ממלחמת חמישים הימים, כאשר המידע על מה שקרה לפני הקלעים ומאחוריהם ברור דיו, אפשר לקבוע שאמנם ב'צוק איתן' היה ניצחון, אבל הוא הושג בקושי, כמעט במזל, עם טעויות מהותיות בהבנת המצב, ומתוך התנהלות תגובתית ונגררת.
זו הייתה מלחמה יחסית קלה, מול יריב מעט פרימיטיבי, שישראל נזקקה לשבעה שבועות ארוכים כדי להכריעו. וחמור יותר, גם בתום המערכה אין ערובה שהיעד, "שקט ליישובי הדרום", הושג. חמאס הרי יכול בעוד חודש לחדש את "הטפטופים" ולישראל אין מענה.
בריאיון שהעניק בחגים ל-nrg, אמר למעשה בוגי יעלון שאין פתרון צבאי לבעיית עזה. כל עוד הכוח הישראלי מפחיד את הצד השני אנו יכולים להרתיע. אבל אם יפסיקו לפחד מהפצצות חיל האוויר - וכבר בפעם הזו הם החזיקו מעמד 50 יום - לישראל לא יהיה מענה. נוכל לכבוש את עזה במחיר דמים אסטרונומי, כך על פי יעלון, אך אין באמתחתנו תשובה אחרת, חכמה, מפתיעה, יצירתית. אנחנו, למשל, לא יודעים להילחם מתחת לאדמה, להגיע למפקדת חמאס בשיפא, או לתפוס את הטרוריסטים במיטותיהם, כפי שכתב הוא עצמו בספר 'דרך ארוכה קצרה'. אלה מקצת הבעיות שהתגלו במבצע.
בצמרת המדינית והצבאית רוצים שעם ישראל יסתפק בשורה התחתונה ולא ינבור בחישובים שקדמו לה. אבל, ההכרעה ב'צוק איתן' משולה לנבחן במתמטיקה שהגיע לפתרון הנכון רק אחרי ששגה בדרך. והדעת נותנת שבמבחן הבא הטריק הזה לא יעבוד. בשבועות שחלפו מאז 'צוק איתן' הבאנו ב-nrg את דבריהם של המעורבים העיקריים בניהול המלחמה. ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, השר נפתלי בנט, קצינים בכירים ואחרים התראיינו לעיתון וחיוו את דעתם על ההתרחשויות.
כעת, אחרי שקע האבק, הגיעה שעת הסקת המסקנות. חלקן, בעיקר אלה הנוגעות לתפקוד הכוחות בשטח, די טובות. כלומר, הצבא, ודאי עד קצונת הביניים, היה מלא מוטיבציה ובכושר טוב, נחוש לנצח ונכון להילחם. המודיעין הטקטי פעל מצוין ובסך הכול, כמו שאומרים, העסק דפק. גם בשדה המדיני העבודה והתוצאות במהלך המלחמה היו טובות מאוד. ישראל זכתה לגיבוי בינלאומי, לא הופרעה על ידי מועצת הביטחון, ונהנתה מביקורת שאפשר להגדירה כמינורית. סימני השאלה הגדולים מרחפים דווקא מעל חלק מההחלטות הצבאיות של ראש הממשלה, שר הביטחון, הקבינט, הרמטכ"ל וצמרת צה"ל.
מרגע שהתחילה המערכה וכמעט עד לסיומה, הצמרת המדינית-ביטחונית סברה ש"מדובר בעוד סבב", כפי שהתבטאו קצינים בכירים. כלומר, יש "סבבים" שנמשכו יומיים, יש שנמשכו שבועיים ויש 'צוק איתן' שלא עתיד להיות שונה. רבים תוהים מדוע ראש הממשלה מסרב להגדיר את האירועים כמלחמה. ובכן, זו אחת הסיבות. הפיקוד הבכיר בצה"ל, ובעקבותיו הדרג המדיני, חשבו וחושבים ש'צוק איתן' הוא "סבב". בדיעבד, ברור שזו טעות קרדינלית שהרי "סבב" לא נמשך שבועיים ולא כולל טיווח יומיומי של מרכז הארץ. אבל הנחת העבודה שמדובר ב"סבב" גררה שורת החלטות שהיו לא נכונות לשעתן ושגויות עוד יותר במבט לאחור.
הראשונה היא מדיניות "שקט ייענה בשקט". גישה כזו מתאימה אולי ל"סבבים". היא ודאי לא שייכת במלחמה. במלחמה מכים באויב ללא רחם ובמלוא העוצמה. במלחמה, משמידים את כוחותיו, חודרים מעבר לקווים, מנצלים הזדמנויות, יוצאים לפעולות מיוחדות וקוצרים הצלחות. מכל אלה לא ראינו דבר ב'צוק איתן'.
מהו "סבב" לעומת זאת? מעגל מתמשך של תגובות הדדיות, בדרך כלל הולכות ומסלימות, עד שמישהו ממצמץ ראשון. מנהיגינו ומפקדינו חשבו שמדובר ב"סבב" ולכן אימצו מדיניות תגובתית. הם לא הלמו מיד באגרוף ברזל על המטרות הקשות, אלא הלכו מן הקל אל הכבד. לכן עיכבו את הפעולה הקרקעית. לכן גם נענו לכל ההצעות להפסקת אש. לכן אפילו עשרה ימים לאחר פתיחת המערכה עוד אמר בכיר בצה"ל, "ראש ממשלת חמאס אסמאעיל הנייה לא על הכוונת". לכן ראש הממשלה נתניהו אישר את הפצצת ביתו של אותו הנייה רק בתום שלושה שבועות מתחילת הקרב. הוא הדין ל"מגדלי הטרור", שראש הממשלה התפאר בהפלתם.
מידע מודיעיני על המגדלים הללו עמד לפני מקבלי ההחלטות כבר עם פתיחת המערכה. אבל אווירת ה"סבב" מנעה את הפלתם הסמלית בימים הראשונים. הקלף הזה, שבדיעבד סבורים בצה"ל שדחף את משעל להיכנע, לא נשלף כי היינו ב"סבב". טעות נוספת הקשורה לתפיסת הסבב היא המחשבה ש"תוך יום-יומיים חמאס יראה את הנזק ויפסיק את האש", כפי שהתבטאו גורמים ביטחוניים לאורך ימים ארוכים.
למתבונן מבחוץ היה ברור כבר בימים הראשונים ש'צוק איתן' אינו סבב אלא מלחמה. על אחת כמה וכמה שהדבר נהיר במבט לאחור. אם נתניהו, ובמיוחד אם יעלון והמערכת הצבאית, היו מבינים בזמן אמת שחמאס יצא למלחמת חייו ולא לסבב, הם לא היו משלים את עצמם ש"תוך יום-יומיים חמאס יראה את הנזק ויפסיק את האש", לא היו נמנעים מהפלת מכות קשות, סמליות ומעשיות, על חמאס ואולי גם לא מעכבים את הפעולה נגד המנהרות.
צריך לומר שמידע מודיעיני משובח מאוד הוביל את המערכת המודיעינית, ובעקבותיה את ההנהגה המדינית, לחשוב שחמאס משתוקק להפסקת אש. מבחינה זו אפשר לומר שהמידע היה טוב מדי ושמרוב עצים לא פענחו את היער. כנראה שב'צוק איתן', כמו בדוגמאות היסטוריות אחרות, נקלטו אמירות ברורות של הצד השני, אבל בפועל הארגון התנהג אחרת.
לצמרת הישראלית נדרשו כמה שבועות כדי להבין שהמידע המודיעיני לא מנבא את מעשי חמאס ומנהיגיו. מי שעקב אחרי התבטאויותיו של שר הביטחון יעלון יכול היה להבחין בכך שבשלב מסוים החל לומר ש"אינו יודע" כיצד יגיב חמאס להפסקות האש. זאת בשונה מהגישה שהציגו הוא וצה"ל בתחילה ולפיה חמאס מבועת מההרס ורק מחפש דרך לסיים את המלחמה. בשבועות הראשונים יעלון אימץ באופן מלא את עמדת הצבא. רק משהבין שהקונספציה לא מוכיחה את עצמה, ושבניגוד לעמדת המערכת ולהערכתו שלו חמאס לא נשבר, עבר לומר "איני יודע כיצד יגיב חמאס".
תפיסת הסבב היא שעומדת גם מאחורי "נאום הכלניות" של הרמטכ"ל גנץ. הוא, נתניהו ויעלון, על בסיס אותו מידע מודיעיני, היו משוכנעים כל כך שחמאס קרוב לשבירה ולכן ניסו לסיים את המבצע באופן חד-צדדי. כוחות הקרקע הוצאו מהרצועה, ישראל נענתה לעוד יוזמה תורנית להפסקת אש והרמטכ"ל שאג 'בחורים כי נגמר'. רק דבר אחד לא עבד על פי התוכנית. האויב.
ישראל לחמה בעזה כמו האמריקאים בווייטנאם. כוח, כוח ועוד כוח. אבל איפה המוח? ושוב, לא מדובר על הלוחמים בשטח או על המודיעין יודע הכול. הניהול הטקטי והאופרטיבי, על פי לוחמים ומפקדים, היה טוב. התהייה היא על המהלכים המז'וריים. חמאס, ללא ספק יריב נחות, הפתיע. ישראל, מעצמה אזורית בעלת שם עולמי, צעדה בנתיבים הכי צפויים, הכי בנאליים, עם הרבה תגובתיות וקיבעון מחשבתי.
אפילו פעולת המנהרות באה כמענה למהלך חמאסי ולא כיוזמה עצמאית. בכך שיקפה את ההתנהלות הכוללת של ישראל במערכה. חמאס יזם, אנחנו הגבנו. שום מבצע חכם. שום מהלומת פתע. שום פעולה מעוררת השראה. רק עוד ועוד פצצות שיורדות מן השמים, בלי עורמה, בלי ממזריות.
העדר התחכום הוא הפרק המפחיד ביותר בהתנהלות הצה"לית. כי אמנם הפעם המסה הספיקה אבל מי תוקע לידינו שכך יהיה גם במלחמה הבאה. חיזבאללה למשל הוא אויב מתוחכם ונחוש בהרבה, ואת לבנון, בניגוד לעזה, אי אפשר לשטח בפצצות. הרי אם נגד השחקן החלש באזור אין לנו מענה, מה לגבי גדולים ממנו? מי שמשלים עם תמונת המצב הזו, מי שמסתפק בהכרזות "ניצחנו, ניצחנו", מי שעוצם את עיניו למול המגושמות והיעדר התשובות מזמין על עצמו קטסטרופה, כי השיטה הגמלונית הזו לא תספיק במבחנים מסובכים.
אגב חיזבאללה, יש מקום לחשוש שהמערכת הצבאית ויעלון בראשה שוב נתפסים לקונספציה שגויה. הצבא כרגע סבור שחיזבאללה מחמם את השטח בהר דב רק כדי לשמר על כללי המשחק שנקבעו בתום מלחמת לבנון השנייה. ייתכן שהוא צודק. ייתכן לא פחות שנסראללה מותח מחדש את החבל עם ישראל, כי ראה את ההתנהלות שלנו מול חמאס והחליט לדרדר את המצב במכוון.
עשרה ימים ארוכים חלפו כזכור מרגע פתיחת 'צוק איתן' ועד שצה"ל יצא לפעולה קרקעית לחיסול מנהרות חמאס. ומדוע? בגלל שילוב בין כל העילות שהוזכרו לעיל: קיבעון מחשבתי, דפוס תגובתי ותפיסת הסבב. נתניהו, יעלון וגנץ חשבו, קיוו ופעלו לכך ש"הסבב" ייגמר במהרה. ברור היה להם שמבצע קרקעי, בכלל זה פעולה נקודתית נגד המנהרות, יאריך את הסבב, יגרור תגובה חריפה של הצד השני וירחיק את רגע הסיום שייחלו לו. זו הייתה סיבה אחת.
בד בבד, ליקוי מאורות סימא את עיני צה"ל, השב"כ, המטה לביטחון לאומי, שר הביטחון, סגנו דאז וראש הממשלה, וגם התקשורת - מלזהות את משמעות המנהרות. כולם כאחד פטרו את הדו"חות והממצאים על אודות המנהרות ב'יהיה בסדר', והשב"כ לא יכול לנקות את עצמו מאשמה.
העניין הוא שהראשון לזעוק צריך היה להיות שר הביטחון. בעשור שעבר, בתקופתו כהונתו כרמטכ"ל, חמאס הרחיב מאוד את השימוש במנהרות תופת. לפחות שני מוצבים צה"ליים פוּצצו על יושביהם, לאחר שמחבלים טמנו תחתם טונות של חומרי נפץ. חיילים רבים נהרגו וקצינים דיברו על סוג לחימה חדש. כידוע, מאז ועד היום לא נמצא מענה טכנולוגי או מבצעי למנהרות.
כשהחלה המלחמה, יעלון לא רצה לפעול נגד המנהרות. הוא חשב, כפי שהסביר כאן בראיון, "שהמענה הקיים לבעיית המנהרות מספק". את קריאות ההשכמה של נפתלי בנט הוא, בכירי צה"ל ויתר שרי הקבינט נפנפו בביטול. רק ביום ה-11 למלחמה, לאחר ש-13 מחבלים הגיחו ממנהרה ליד סופה, הבין יעלון שהמענה אינו מספק ושיש לטפל במנהרות בנפרד. צה"ל יצא לפעולה הקרקעית וגם אז עשה זאת בלי תוכנית מסודרת וללא תורת לחימה אפקטיבית להרס המנהרות.
משהחלה הפעולה טען כזכור יעלון שנדרשות רק "48 שעות לסיכול חלק הארי של המנהרות". זו הייתה אמירה אומללה שהרי בפועל היומיים הפכו לשבועיים. באותה רוח, סגן הרמטכ"ל גדי אייזנקוט טען בפגישתו ב-27 ביולי עם חברי ועדת החוץ והביטחון בכנסת כי "נדרשות עוד 72 שעות לסיום הטיפול במנהרות". למעשה, לא שלוש יממות אלא עשרה ימים חלפו עד שהאיום באמת סוכל, וגם כאן אין ביטחון מלא.
ישראל לא קטפה הישגים מדיניים מ'צוק איתן'. במהלך המלחמה הדרג המדיני והפקידות עשו כאמור עבודה משובחת מול הקהילה הבינלאומית, ושמרו על חופש הפעולה החיוני כל כך לצה"ל. ישראל השיגה הצהרות בינלאומיות חשובות בדבר החובה לפרז את הרצועה ולמנוע את התחמשותו המחודשת של חמאס. אפילו מזכ"ל האו"ם באן קי-מון, שלא ממש התייצב לימין ישראל לאורך הדרך, אמר ש"יש לשבור את המעגל של מלחמה, שיקום, ושוב מלחמה". אלא שההצלחה הדיפלומטית בימי הקרב הזו לא מונפה ליום שאחריו.
מהדיבורים המקוריים על פירוז בתמורה לשיקום לא נותר דבר. חמאס נותר הריבון שישלוט בפועל בתשומות הבנייה ובחלק נכבד מכספי התרומות, ככל שאלה ייכנסו. מנגנון פיקוח אמורפי אמור למנוע זליגת בטון וחומרים אחרים לידי הזרוע הצבאית. הוא לא שונה בהרבה מזה שהופעל לפני 'צוק איתן' וסביר להניח שיפיק אותן תוצאות. אלה חדשות רעות ובעיקר אי-ניצול ההצלחה המבצעית להישג מדיני.
ישראל יכולה וצריכה הייתה לנצל את ההצהרות שהגיעו מכל העולם הנחשב, כדי לקדם את האינטרסים שלה מול חמאס. ראש הממשלה דיבר כמה פעמים על ההזדמנויות שהמלחמה יוצרת. בפועל חלו מעט שינויים קוסמטיים במעטפת המדינית וגם הם נובעים מדרישות שחקנים אחרים כמו מצרים, ולא בגלל ישראל. יכולנו, למשל, להעלות דרישה ל"משאית תמורת משאית" – משאית מלט נכנסת כנגד משאית טילים יוצאת. בימי המלחמה, ראש הממשלה ושר הביטחון ציינו את הכוח הבינלאומי שהשמיד את הנשק הכימי בסוריה, כמודל למה שאמור לקרות בעזה.
שום דבר מכל זה לא קרה. נתניהו, יעלון וליברמן עשו העתק-הדבק לתמונה המדינית ששררה קודם ל'צוק איתן'. ישראל אפילו לא הוזמנה לוועידת המדינות התורמות. בזכות מצרים נמנעת הברחת נשק לעזה. ישראל אפילו לא חילצה הצהרה בינלאומית המצדיקה את המצור הימי על עזה אף שמדינות המערב הכירו עקרונית בצורך למנוע מחמאס להתחמש מחדש.
חמור מכל אלה, בהמלצת מערכת הביטחון נקבע ששיקום ההריסות ושיפור המצב בעזה הם בכלל אינטרס ישראלי. וזה מוזר מאוד שרגע לאחר שהחריבה את עזה, ישראל ממהרת לשקם אותה. אין דרך להסביר זאת בעולם. תמוה עוד יותר שישראל עושה זאת בלי לקבל תמורה. חמאס מקבל מאתנו פרס מפעל חיים ומסיר מכתפיו את עולו הכבד של השיקום. אי אפשר להבין זאת. ישראל הרי טענה בצדק שחמאס אחראי להרס הנרחב של הרצועה.
הלגיטימציה של הארגון התערערה עד שאפילו בציבור העזתי האשימו את הנייה ומשעל בהמטת החורבן על עזה ובהסגתה עשר שנים לאחור. כך אם חמאס הוא האחראי, איזו סיבה שבעולם יש לנו לחלץ את הארגון הסורר הזה מהברוך? האם זהו באמת האינטרס הישראלי? ואפילו אם נניח שכן - למה לצאת פראייר ולא לגבות שום דבר בתמורה? הרי חמאס זקוק לכך לא פחות מאיתנו.
נתניהו, יעלון ובכירי צה"ל מנו את דלדול ארסנל הנשק של חמאס כאחד מהישגי המבצע. ובכן, כדאי לעשות קצת סדר בהצלחה המסחררת הזו. מתוך כעשרת אלפי טילים שהיו לחמאס, שליש נורו על ישראל, בין רבע לשליש נשארו בידיו ורק השליש השלישי הושמד בידי צה"ל. לחיל האוויר מגיע כמובן יישר כוח על כל רקטה שיורטה, אבל צריך לדעת מה קרה בזכותנו ומה לא.
גם המספרים שהזכרנו אינם מדויקים אלא משוערים. בישראל לא יודעים במדויק כמה טילים נשארו בידי חמאס ומה היקף יכולות הייצור שיש לו כיום. כך למשל, המועמד לרמטכ"לות גדי אייזנקוט טען באותה פגישה עם חברי ועדת החוץ והביטחון כי "בידי חמאס נותרו 210 רקטות לטווח בינוני". בזמן שחלף עד סיום המלחמה חמאס ירה הרבה יותר.
הדרג המדיני והצבאי התגאו גם בקושי הרב שיהיה לחמאס לבנות מחדש את מערך התחמושת שנפגע. ובכן, אין ספק שאמצעי הייצור החמאסיים נפגעו משמעותית, רק שלא ידוע אם הפגיעה אנושה או רק חלקית. לכל הדעות, בידי הארגון נותר מספר לא מבוטל של מחרטות לבניית טילים ופסי יצור של אמצעי לחימה. מובן גם שאת הידע אי אפשר למחוק מראשי האנשים. שנית, נכון שלחמאס יהיה עכשיו מסובך בהרבה לייבא טילים מבחוץ, אבל השינוי הזה לא קורה בגלל ישראל, אלא מפני שמצרים דורסת את הארגון ברגל כבדה.
אגב, במה יעלון כן השקיע אנרגיות מלחמתיות? בחיסול חשבונות פוליטי עם מי שהצביע על בעיית המנהרות שאותה הוא עצמו הזניח - השר נפתלי בנט. נכון שבנט עשה פוליטיקה בזמן המלחמה וייתכן אפילו שלחץ על הגז יותר מאחרים.
יעלון צודק בטענה שמישהו ניסה לארגן הפגנות ומחאות בעת הלחימה והסימנים המחשידים מובילים לבית היהודי. אבל, אפילו אם בנט אינו חנה בבלי, אין בכך כדי להצדיק את רמת ההכפשות שאליה ירד יעלון. טענתו שבגלל בנט, חאלד משעל האריך את המלחמה היא בלשון המעטה לא אינטליגנטית. הרושם הוא שבמקום להתמודד עניינית עם הטיעונים והביקורת יעלון פתח בקרב השמצות, שהרי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.
לא אחר מהצדיק תא"ל אבי רונצקי הפך בעיניו לאיום הגדול על ביטחון ישראל. זה מקרה קלאסי שבו מנסים להרוג את המודיע,
אם לסכם, ההתנהלות הצבאית בימי המערכה והתפוקה המדינית לאחריה, מתמצות במילים ציפיות נמוכות. נתניהו ויעלון לא הציבו לצבא רף דרישות גבוה. יעלון לא הכריז שחאלד משעל "לא ישכח את השם בוגי יעלון", כפי שהתבטא בשעתו עמיר פרץ. משעל לא יזכור את יעלון, אבל נסראללה זוכר גם זוכר את פרץ. בחזית המדינית, ראש הממשלה נתניהו ושר החוץ ליברמן, לא שיפרו את מצבה של ישראל ביחס לזה שלפני המלחמה. ישראל ניהלה במשך כמעט חודשיים מאמץ מלחמתי אדיר, פגעה קשות בחמאס, אך לא שינתה את המצב הגיאו-אסטרטגי היסודי מול עזה. גם זו, ולא רק כניעת חמאס, השורה התחתונה. זו מהות החמיצות.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם