ביה"ח זיו צריך לבחור: ישראלים או פליטים סורים
זרם הפצועים מסוריה לישראל ממשיך בלי שסופו נראה באופק, ובבית החולים זיו בצפת כבר מרגישים עומס בלתי נסבל. אם חייל שנפצע: "איפה ההומניות שלנו כשאנחנו צריכים אותה לעצמנו?"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אפשר לתת עזרה, וזה יפה ובסדר", אומר ירון. "אבל ברגע שיש פגיעה בצוות שעובד כאן וברגע שדוחים ניתוחים לישראלים כי נאלצו לנתח את הסורים, זה מוגזם. יש כל כך הרבה אנשים במדינה שאפשר לעזור להם, למה עניי עירך לא קודמים?"
לפי עדותו של ירון, הדומה לעדויות רבות ששמענו מפי חבריו לעבודה, כבר חודשים כורע הצוות בבית החולים תחת העומס. הסיבה לכך היא לא רק הטיפול המורכב בפציעות המלחמה הקשות, שלעתים מחמירות בעקבות טיפול ראשוני לא סטרילי בשטח סוריה: יחד עם הפצועים חוצות את הגבול גם צרות לא צפויות.
"חדר הטיפול הנמרץ פשוט סתום", אומר ירון. "חלק מהפצועים הסורים נושאים חיידק שלא היה מוכר בישראל עד כה, CRE. הוא מתפשט במהירות ובעוצמה, מועבר במגע, ועמיד מאוד. החיידק הזה יכול לשרוד שבועיים על דופן של מיטה. חולים שכבר מאושפזים בטיפול נמרץ, ומערכת החיסון שלהם פגועה, נמצאים בסיכון גבוה מאוד. לכן אנחנו צריכים לשים את המזהמים בבידוד – אבל בכל מחלקת הטיפול הנמרץ יש רק חדר בידוד אחד, עם שתי מיטות. כשאין שם מקום, משכיבים את הפצועים בחדר הטיפול הנמרץ, מה שמסכן את שאר החולים".
לדברי כמה מעובדי בית החולים זיו, לפני ימים אחדים נסגרה מחלקת הטיפול הנמרץ לקבלת מטופלים חדשים, לאחר ששני פצועים סורים במצב קשה מאוד אובחנו כנשאים של חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה. בבית החולים מכחישים את הדברים, וטוענים כי העבודה במחלקה נמשכה כרגיל. אבל גם בלי שתיסגר, מחלקת הטיפול הנמרץ מרגישה היטב את הנטל הנוסף שהושם עליה.
לרשות המחלקה עומדות שמונה מיטות אשפוז בלבד, ולעתים מחציתן תפוסות על ידי פצועים סורים. "אם חס וחלילה תתרחש באזור תאונת דרכים גדולה, לא יהיה מקום", טוען ירון. "הסורים מגיעים עם פציעות ברמת מולטי־טראומה שמעולם לא נתקלנו בהן, מה שדורש המון התעסקות וציוד. מחברים אותם למכונות דיאליזה, ונשפכים פה כספים בכמות הזויה. אם פצוע מהקרבות מדמם, הטיפול בו יכול לדרוש גם עשר מנות דם, והוא עלול לרוקן את בנק הדם של בית החולים. זה קורה וזה קרה בעבר. יש אמנם עתודות דם לחירום, אבל צריך להביא אותן ממד"א במרכז הארץ. זה לא פשוט לבית חולים קטן, שלא ערוך לטיפול בנפגעי טראומה רבים לאורך זמן".
ירון מספר כי אנשי הצוות הרפואי מוקפצים לעתים גם באמצע הלילה או נדרשים לבצע משמרות כפולות, כדי להשגיח על פצוע סורי במצב קשה מאוד. "הפציעות מצריכות איש צוות אחד על כל חולה. המספר שלהם לא יורד, וזה נמשך כבר הרבה זמן. אני לא יודע כמה נהיה מסוגלים להמשיך לטפל בהם. זה שוחק וקשה. הפתרון הוא להפסיק להביא אותם", קובע ירון.
הכול התחיל במעשה הומניטרי יפה ומרגש, מחווה שמטרתה הצלת חיים: בחודש אדר תשע"ג, פברואר 2013, הובהלו לבית החולים הממשלתי רבקה זיו בצפת שבעה אזרחים סורים שנפצעו בקרבות מעבר לגבול הגולן. זו הייתה ראשיתה של מדיניות חדשה מול השכנה הצפונית, שהמלחמה המשתוללת בשטחה גבתה מאות אלפי קורבנות. מאז הפך הדבר למחזה שבשגרה בבתי החולים בצפון הארץ, שקולטים זרם של פצועים סורים - גברים, נשים וילדים.
מבין הפצועים־הפליטים הרבים שהגיעו לשטח ישראל דרך גבול הגולן, כמה מאות קיבלו טיפול בסמוך לגבול ובבית חולים שדה שהקים צה"ל במוצב 105 שבצפון הרמה. 96 פצועים טופלו ברמב"ם בחיפה, בית החולים הגדול ביותר באזור הצפון, ובית החולים פוריה בטבריה קלט עד כה 123 אזרחים סורים. בית החולים גליל מערבי בנהריה טיפל במספר הגבוה ביותר של פצועים מהקרבות בסוריה, 447. בשנה החולפת נוספו שם עשרות מיטות אשפוז ותקנים, מה שסייע רבות לעמידה בעומס. בבית החולים זיו המצב קשה יחסית לבתי החולים האחרים באזור הצפון. עד היום טופלו שם 425 פצועים שהובאו מסוריה, מבלי שיתווספו חדרי אשפוז, מיטות או אנשי צוות במספרים שיתאימו את התשתית הרפואית לעומס החריג.
נכון לשעת כתיבת שורות אלה מאושפזים בצפת 11 אזרחים סורים, בשישה חדרי אשפוז גדולים: שלושה חדרים במחלקה האורתופדית שבהם שוכבים שמונה מהפצועים, חדר אחד במחלקה הכירורגית, אחד במחלקת הילדים, וגם בטיפול נמרץ הוקצה חדר אחד - חדר הבידוד היחיד במחלקה. בבית החולים מקפידים להציג באור חיובי את הפעילות להצלת חייהם של הזקוקים לכך – ילדים תמימים, נשים לא מעורבות, פליטים ואפילו לוחמים מארגון הג'יהאד ג'בהת א־נוסרה. שבועת הרופאים קובעת כי כולם ראויים לטיפול, ועל כך אין מחלוקת, אך בשורה התחתונה, בית החולים הקטן שאמור לתת שירות לעשרות אלפי תושבים מהגליל והגולן, נאלץ לשאת גם בנטל האשפוז של פצועי מלחמה רבים הסובלים מפציעות מורכבות.
תחקיר "מקור ראשון" מגלה שהעומס הרב על כוח האדם, על המשאבים ועל התשתיות של בית החולים, גורם לפגיעה של ממש ביכולתו לתת שירות. התיאורים ששמענו מפי אנשי סגל רפואי וכוח עזר, חולים ובני משפחה של מאושפזים, מעלים את השאלה: האם מוצדק להעניק שירותי רפואה לנפגעי הקרבות במדינת אויב, על חשבון טיפול ראוי לאזרחי ישראל? מבחינתה של רות בן־שבת, תושבת אשדוד, התשובה ברורה. בנה החייל של רות, כפיר, נפצע לפני כחודש וחצי במהלך פעילות מבצעית בגבול לבנון: כדור נכנס לשוקו השמאלית, יצא מצדה השני, ופער בה שני חורים. הוא טופל במחלקה האורתופדית בבית החולים זיו, כשאמו שוהה לצדו במשך שבועות. משם היא צפתה גם בטיפול בפצועים הסורים, הזוכים להשגחה צמודה. "אני הומנית מאוד, ואין לי בעיה עם הטיפול בהם, אבל איך הגענו למצב שהמדינה מעדיפה את האויב על פני אזרחים ישראלים?" היא שואלת בכאב. "איפה ההומניות שלנו כשאנחנו צריכים אותה לעצמנו, בשביל החיילים והאזרחים שלנו?"
בן־שבת מספרת שבלילות שעשתה לצד מיטת בנה, נאלצה לשכב על הרצפה הקרה. רק אחרי תחנונים סיפק לה צה"ל אלונקה נמוכה לשבת עליה. כשביקשה בעבור בנה גרביים או נעלי בית, שיוכל לצעוד בהן לשירותים, איש לא עזר לה - לא הצבא ולא צוות בית החולים. "הבן הפצוע שלי שוכב שם, ואני על הרצפה, מבקשת בשבילו נעלי בית, כי באתי מאשדוד בלי כלום. ולהם אין אפילו גרב לתת לו. אתה רואה את הבגדים שהסורים מקבלים, ואת הטיפול הצמוד ואת השמירה, ואתה אומר: לעזאזל, מה קורה כאן? לצד מי אנחנו - החיילים שלנו או האויב? כולם במחלקה דיברו על זה. כשראו אותי, אמא של חייל, ישנה על אלונקה צבאית על הרצפה, לעומת התנאים שהסורים זוכים להם - לא הבינו מה קורה כאן".
יותר מ־46 מיליון שקלים הוציאה עד כה המדינה לצורך טיפול בפצועים הסורים. את התקציב הזה העבירו לבתי החולים משרדי הביטחון, האוצר והבריאות, בחלוקה שנקבעה במשרד ראש הממשלה רק לקראת סוף 2013. העלות לטיפול בפצוע סורי יחיד גבוהה לאין שיעור מעלות טיפול בחולה ישראלי "רגיל": הניתוחים מורכבים ורבים, האביזרים הרפואיים יקרים, ולאלה נוסף התשלום לאנשי הצוות הרפואי שמוקפצים לעתים קרובות יותר ומקיימים משמרות ארוכות ולא שגרתיות. בבתי החולים בצפון מבהירים שהם עושים הכול כדי לא לדחות טיפולים של ישראלים לטובת פצועים סורים, אך כשפצוע אנוש מהקרבות נזקק בדחיפות לסדרת ניתוחים מצילי חיים, התוצאה המיידית היא שהשיבוץ בחדרי הניתוחים משתנה, ועל הישראלים להמתין למועד חדש.
אנשי צוות בבית החולים זיו מספרים עוד כי בשל העומס הרב במחלקות, חולים נשלחים לבתיהם זמן קצר יחסית לאחר ניתוח, וניתוחים נדחים עד שמתפנות מיטות אשפוז. במחלקה האורתופדית של בית החולים זיו ניכרת העייפות בקרב אנשי הסגל הרפואי ועובדי משק הבית. גם הם מדגישים את ההזדהות שלהם עם המטופלים הסורים, הסובלים כאבי גוף ונפש - בין אם זה בחור צעיר שלחם בשורות המורדים, ילד קטן שהגיע ללא הוריו, או אישה שאיבדה את בעלה וילדיה בקרבות. "אפילו הגברים בוכים ומתגעגעים למשפחות שלהם", אומרת מגי (שם בדוי), מנשות כוח העזר במחלקה. מאז שהחל זרם הפצועים להגיע לישראל, היא וחברותיה נדרשות למאמץ מיוחד. "פצעי המלחמה קשים מאוד, ולסורים אין כאן בני משפחה שיהיו לצדם ויעזרו להם כמו לכל חולה ישראלי, כך שהנטל נופל על כתפינו. צריך להאכיל אותם ולעזור להם בכל דבר שבני משפחה עושים בשביל החולים הישראלים. הטיפול גם דורש סטריליות וניקיון ברמה גבוהה, בגלל החיידקים המסוכנים".
פרופ' אלכס לרנר הוא שמנצח על הטיפול בחולים הישראלים ובשמונת הפצועים הסורים במחלקה האורתופדית. לרנר, מומחה בעל שם עולמי בטיפול בטראומות אורתופדיות ובפרט פציעות מלחמה, קנה לו באחרונה גם שם של מושיע בקרב הפצועים הסורים. מאות מהם עברו תחת ידיו, בהם כאלה שאיבדו כל תקווה שיוכלו לשוב ולצעוד, אך הודות לטיפולו ולניתוחים מורכבים שביצע חזרו לסוריה מהלכים על שתי רגליהם, או על פרוטזות יקרות שהוענקו להם בסיוע הצלב האדום. "אנחנו בית חולים ממשלתי, ואם הממשלה החליטה לקבל פצועים מסוריה ולטפל בהם - נעשה זאת", מבהיר לרנר. הוא לא מכחיש שאנשי הצוות מתקשים לעמוד בעומס, אך קובע שהדבר לא בא על חשבון טיפול ראוי בחולים הישראלים. "על הממשלה לחזק את בתי החולים ולהוסיף תקנים", אומר פרופ' לרנר. "אותו הצוות שעבד כאן כל השנים עושה כעת עבודה כפולה, ומטפל גם בחולי השגרה וגם בפצועים הסורים. אלה זקוקים לעתים קרובות לכמה ניתוחים, אך אני גאה בצוות שלי שעומד בכל המשימות".
לדברי לרנר, קליטת פצועי המלחמה מסוריה מסייעת לחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל, בפרט כשרופאים ישראלים מרצים ברחבי העולם ומספרים על הטיפול המסור שניתן כאן לאזרחי מדינת אויב. "במבצע 'צוק איתן', לדוגמה, כשתקפו את ישראל באמצעי התקשורת העולמיים ואמרו שאנחנו רוצחי ילדים, רופאים זרים שמעו על הטיפול בפצועים הסורים וראיתי איך הם התרגשו לגלות שזו המציאות האמיתית. מומחים מכל העולם מגיבים לסיפורים שלנו על הפצועים מסוריה, מדינה שאנחנו במלחמה איתה. דווקא העיתונות הישראלית לא מדווחת מספיק על מה שאנחנו עושים".
בחדר האוכל של בית החולים יושב סמיר (שם בדוי), תושב הכפר הדרוזי בוקעתא שבצפון הגולן. הוא מאושפז במחלקה האורתופדית, ומפעם לפעם מגניב מבט אל חדרי הפצועים הסורים, שאוכלים את ארוחת הצהריים בעזרת האחיות. "אני לא מסוגל לראות אותם", הוא אומר לי במבט מיוסר. "בסופו של דבר הם באו אל אנשים חפים מפשע, ושחטו אותם כמו עכברים. כל אלה הם דאעש, והם ישחטו אותנו. בדם שלהם להרוג בני אדם".
לפני שבועות אחדים הפגינו כמאתיים בני העדה הדרוזית מהגליל נגד הטיפול בפצועים הסורים. מדינת ישראל מצילה טרוריסטים שרוצחים את קרובינו בכפרים הדרוזיים מעבר לגבול, קבלו המפגינים. עוד טענו שהמורדים הסורים המטופלים כאן היום, לא יהססו להרוג ולטבוח בתושבי ישראל מיד לאחר נפילת שלטון אסד. החשש מהתפתחות עימותים בין כותלי בית החולים בצפת, הוביל את צה"ל להציב אבטחה כבדה בחדרי האשפוז שבהם שוכבים אזרחים סורים. במעין תשובה לטענות הדרוזים, אמרו לאחרונה קצינים בכירים בפיקוד הצפון כי הטיפול ההומניטרי בלוחמי הג'יהאד מסייע לישראל ליצור קשרים עם הכוחות החדשים ששולטים מעבר לגבול ולהידבר עמם. לעמדתם של הדרוזים מצטרפים גם ארגונים שנאבקים נגד הפגיעה המתמשכת בשירותי הרפואה הניתנים לתושבי הצפון.
תנועת "שינוי כיוון" מהגליל העליון מוחה על ההשקעה הכספית העצומה בפצועים הסורים, שלדבריהם באה על חשבון תושבי הפריפריה, ומגדילה את הפערים באיכות הרפואה בין הצפון למרכז. "אנחנו מצפים שהטיפול בסורים לא יפגע בשירות המגיע לתושבי הצפון, שמשלמים ביטוח לאומי וביטוח בריאות", מבהיר ניסן זאבי, חבר התנועה. "רק בשנה האחרונה, בגלל קיצוצים, צומצם מערך שירותי בריאות החירום באצבע הגליל, וחדר המיון הקדמי בקריית־שמונה נסגר. בשנים האחרונות נסגר גם מכון הדיאליזה, ובמכון להתפתחות הילד צומצמו התקנים". חדר הרנטגן בקריית־שמונה, שנתן מענה לכל תושבי האזור 24 שעות ביממה, פועל כיום עד שעות הערב בלבד. גם בסופי שבוע ובחגים הוא סגור.
"התושבים נאלצים לנסוע עד לבית החולים בצפת בשביל צילום רנטגן, וזה בזמן שהמדינה הקימה מכון רנטגן מיוחד בבית חולים שדה לטיפול במורדים הסורים", טוען זאבי. "זה מייצר המון תסכול, שמדינת ישראל מנסה להתכחש לו. התחושה שלנו קשה. איך המדינה אומרת שהיא מעודדת את ההתיישבות בפריפריה, כשהסורים הפצועים מקבלים יותר? אין לנו בעיה עם הטיפול בהם, זה מעשה ראוי, אך המסקנה המתבקשת אצלנו היא שכדי לקבל שירותי בריאות, עדיף להיות מורד סורי. "המדינה הוציאה עשרות מיליוני שקלים על טיפול בסורים - בבתי החולים ובגבול - ואנחנו שואלים על חשבון מי זה מגיע. לא הגיוני שזה לא על חשבון משהו אחר.
בספר התקציב המדינה מתייגת את ההוצאה הזו כ'תיירות מרפא'. כששאלנו מהיכן הכסף ועל חשבון מה הוא ניתן, נתקלנו בקיר אטום". תנועת "סטודנטים למען ישראל" פנתה לפני כשבוע לשרת הבריאות יעל גרמן (שהתפטרה מאז), ודרשה להפסיק את הטיפול הרפואי בפצועים הסורים בשל עלותו הגבוהה למשלם המסים הישראלי. "בעולם אידיאלי גם אנו היינו מוכנים להעניק טיפול רפואי לכל אדם, גם אם איננו אזרח ישראל", כתבו חברי התנועה, שבראשה עומד אליהו ניסים מהמכללה האקדמית נתניה. "אך במצב הנוכחי של המשק, כשקבוצות גדולות באוכלוסייה כורעות תחת הנטל ומשרדי ממשלה רבים נאלצים לקצץ בתקציבם עקב הגירעון, לא ייתכן שמדינת ישראל תוציא על חשבון הציבור עשרות מיליוני שקלים לטיפול רפואי במי שאינם אזרחי המדינה".
בימים האחרונים, כך מספרים בבית החולים זיו, זרם הפצועים נרגע מעט. עם זאת יודעים שם כי הכול תלוי בעוצמת הלחימה בגזרת הגולן: כשחלה הסלמה בקרבות בין צבא אסד למורדים, שוב צובאים הפליטים על גבול ישראל, ושוב עולה שאלת ההתנהלות הראויה - האם לחסום פצועים סורים המתקרבים לגבול, או שמא להמשיך להכניס אותם ולטפל בהם כבכל חולה, כפי שמחייבת שבועת הרופאים. ח"כ יעקב ליצמן, שבקדנציה שלו כסגן שר הבריאות התחילה ישראל להעניק טיפול לפצועים מסוריה, אומר כי הדילמה לא באמת קיימת. "עם הפצועים הלא־רבים שהובאו עד כה לבתי החולים בארץ, אנחנו יכולים לחיות", הוא אומר. עם זאת ליצמן ממליץ שהפצועים הסורים יועברו במרוכז לבתי חולים גדולים במרכז הארץ, וכך יופחת העומס בפריפריה: "אני לא מכיר את הנתונים לגבי הפגיעה בשירותי הרפואה בצפון, אבל ברור שצריך לדאוג שבתי החולים ישמשו בראש ובראשונה את התושבים שם, ואסור שהם ייפגעו".
ראש עיריית צפת, אילן שוחט, טוען כי אין לקבל כל פצוע המידפק על שערי הגבול. "אנחנו צריכים לקלוט רק אזרחים חפים מפשע", הוא קובע. "אם נטפל בכולם נהיה אונר"א. אנחנו צריכים לתת סיוע לאזרחים תמימים, לא ללוחמים". שוחט גם מבקר את תהליך קבלת ההחלטות בממשלה, וטוען כי צריכה להיות היערכות סדורה למתן טיפול רפואי לסורים - שסביר להניח כי לא יפסיקו לזרום לכאן עד תום מלחמת האזרחים בארצם. "הכול קורה כאן באופן ספונטני. בהתחלה הנושא לא היה סגור תקציבית, ובתי החולים נאבקו לקבל את המגיע להם מהמדינה. עכשיו כשעניין הכספים סודר, צריך להתייחס לתשתיות ולכוח האדם. אם הפצועים הסורים יוצרים עומס על בית חולים - מן הראוי שיתגברו אותו ברופאים ובאחיות. כשמתקבלת החלטה בדרג המדיני שאנחנו קולטים פצועים, צריך גם להיערך בהתאם".
נציגי הרופאים מקפידים לציין שכל דילמה לגבי טיפול בפצועים ממדינת אויב, נעצרת בדלתות חדר המיון. עם קבלת המטופל אין שואלים לזהותו או למוצאו, ורואים אותו כשווה זכויות לכל מטופל אחר. "הרופאים הרי לא יוצאים לסוריה להביא את החולים האלו", אומרת ד"ר תמי קרני, יו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית. "מי שבא, מקבל טיפול. זאת שבועת הרופאים העתיקה והבינלאומית, שכולנו מחויבים לה: לתת סיוע ורפואה לכל הנזקק לנו". לדברי קרני, שאלת הכנסתם של הסורים פצועי הקרבות לארץ קשורה בצדק חלוקתי. "מדובר בסופו של דבר במשאבים מוגבלים, והשאלה היא אם מוצדק להשקיע בפצועים זרים. זו שאלה פוליטית, שהמדינה עונה עליה – והיא אכן החליטה לקבל אותם ולתת להם טיפול רפואי. אני אישית חושבת שצריך לטפל בהם, כי הם הגשר שלנו לעם בסוריה, וזה קשר חשוב בשבילנו. משרד הבריאות צריך להיות בתמונה, להפנות את הפצועים לבתי החולים ולדאוג לתוספת תקנים. בכל מקרה, החוסר הוא בכוח אדם רפואי ופחות במיטות אשפוז".
כשמגיע חולה סורי שנזקק למכונה רפואית מצילת חיים, ולצדו שוכב אזרח ישראלי שממתין גם הוא לאותה מכונה, כיצד יש לפעול?
"סדר העדיפויות הוא רפואי. אנחנו מטפלים לפי כללים ברורים ולא נכנסים כלל לשיקולים של מינו, גילו או מוצאו של האדם, וטוב שכך. טוב שיש מקום שכל בני האדם שווים בו. אגב, גם מבחינת בית החולים יש צדדים מועילים בטיפול בפצועים הסורים: זו הזדמנות של כל הצוות ללמוד ולתרגל את אופי הטיפול בפציעות כאלה, וכך הוא יהיה מיומן יותר, למשל במקרה שתהיה כאן חס וחלילה רעידת אדמה או מלחמה".
פרופ' לרנר מבית החולים זיו מודה שהדילמה עולה, אבל מבחינתו מוכרחים להמשיך בהענקת טיפול רפואי לסורים. "גם אני לפעמים שואל את עצמי למה אנחנו עושים את זה", הוא אומר. "במציאות אחרת הם לא היו מהססים לרגע, והורגים אותנו. אבל אני חושב שערכי ההומאניות ועקרונות היהדות, גם לפי הרמב"ם שהיה רופא, מחייבים אותנו לעזור להם". לרנר טוען שניתן להקל את הלחץ מהצוותים הרפואיים בבתי החולים בצפון, ובפרט בצפת, אם יישלחו לשם רופאים ואחיות ממרכז הארץ לסייע בזמנים מורכבים. "אפשר להביא, על בסיס רוטציה, רופאים מהמרכז שישתלמו בטיפול בפצועי מלחמה מורכבים בזמן שהם מסייעים לנו", הוא אומר. בינתיים נענה ליוזמה רק רופא אחד - מתנדב אמריקני שהגיע לתקופה מוגבלת - אך לרנר לא מתייאש וממשיך להעלות את הרעיון בפורומים שונים. "במזרח התיכון צריכים להיות מוכנים לטפל בפציעות קרב, מלחמה וטרור", הוא אומר. "בתי החולים בארץ יקבלו ניסיון, ואנחנו נקבל עזרה בטיפול. הם ירוויחו ואנחנו נרוויח".
ד"ר קלין שפירא, ממלא מקום מנהל בית החולים זיו, מסר בתגובה: "הטיפול בפצועים הסורים לא בא על חשבון ישראלים. כשמחלקת טיפול נמרץ מלאה, למשל, אני אומר לצבא שיפנו פצועים לבתי חולים אחרים באזור. את הניתוחים הלא דחופים באזרחים הסורים אנחנו דוחים לאחר הצהריים, ועושים הכול כדי שהניתוחים של החולים הישראלים, המתואמים מראש, לא ייפגעו".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "מדינת ישראל תמיד הגישה עזרה הומניטרית לכל דורש, כחלק מהערכים המעצבים אותנו כבני אדם וכאומה, והעניקה סיוע במקרים של סכנת חיים או מצוקה אנושית. הפצועים המפונים מגבול סוריה מועברים לפי שיקולים הומניטריים ולפי החלטת מערכת הביטחון. כלל בתי החולים הציבוריים בארץ מחויבים לטפל בכל אדם הזקוק לטיפול ומגיע לפתחם, בין אם הוא אזרח מדינת ישראל ובין אם לא.
"מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' ארנון אפק, שוחח עם בכירי בית החולים זיו בצפת על מנת לבחון את נושא הטיפול בפצועים הסורים. בפני המנכ"ל הוצגה בקשה לתגבור מערך הטראומה, תוספת של רופאים אורתופדים, רופאים מרדימים וכירורגים, ותוספת צוות סיעוד לחדרי הניתוח ולמחלקות האשפוז.
"במהלך שנת 2013 בוצעו במרכז הרפואי זיו למעלה מ־7,600 ניתוחים, ואושפזו למעלה מ־30 אלף מטופלים ישראלים. מאז פברואר 2013 ועד היום
ממשרד הביטחון נמסר: "אנחנו מסייעים הומניטרית לפצועים שמגיעים לגבול סוריה, כפי שאמורה לעשות כל מדינה נאורה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם