העולם הערבי: תאוריית הדורות
האם העולם מתקדם בצעדי ענק לעימות כולל בין המערב לאיסלאם הקיצוני? חיים תומר במאמר מיוחד על המציאות המורכבת של המזרח התיכון
(צילום:AP) מערכת IsraelDefense
כדי לנסות ולענות על השאלה האם באמת קיים ?אדם ערבי סביר?, כדאי לחזור ולהתבונן בהיסטוריה הפוליטית של העולם הערבי המזרח תיכוני ובמיוחד במאה השנים שחלפו מאז התפרקותה של האימפריה העות?מנית עם סוף מלחמת העולם הראשונה וכינונם של הסכמי וורסאי (1919). אלו הובילו, כזכור, להקמתן של מדינות ערב במתכונתן הנוכחית, עם החלת שלטון המנדט של בריטניה וצרפת באזור. תוך כך המעצמות המנצחות ייבאו למצרים, לעיראק, ללבנון ולסוריה, את רעיון הייצוג הפוליטי האירופי - ?אדם אחד קול אחד? - ואכן באותן שנים החלו קמות בכל האזור מפלגות פוליטיות בדגם מערבי. אלו היו אמורות להוות חלק מהכנת התשתית הפוליטית והתודעתית של התושבים המקומיים ו/או לכל הפחות של האליטות המקומיות, בדרך לעצמאות המובטחת שתוענק ליישויות אלו ביום מן הימים. כך קמו מפלגות כגון ה?ופד? במצרים ו?אל-אסתקלאל? בסוריה, אשר יותר מקידום סוגיות חברתיות כלכליות עסקו בעיקר בשאיפתם לזכות בעצמאות מידי המעצמות הקולוניאליות ובצד זאת בהתנגדות לכוונת היהודים להקים ? בהתאם להבטחות בריטניה (הלורד בלפור) ? ?בית לאומי? בפלסטינה.
מאמץ זה נמשך כשלושים שנים, יחידת זמן המקובלת לחישוב דור, שכן כל שלושים שנה מתחיל הדור הקודם להוליד ולייסד דור חדש. כן ניתן לומר שכל שלושים שנה מתייצבים בני העשרים עד השלושים, כדי לדחוק מן המפה את קודמיהם שהזדקנו ביחד עם השיטה הפוליטית הקודמת. עם מלאת ימיו של ה?דור המתמערב? - זה שהאליטות שלו פעלו בהשראת הדפוסים הפוליטיים והתרבותיים של המערב - החל הגל הסוציאליסטי לדחוק את קודמו ולהתפשט ברחבי האזור כולו. ני?ניו של הסוציאליזם באזור נעוצים אמנם, בהקמת מפלגת הבעת? (התחיה) בסוריה ובעיראק (ראשית שנות הארבעים של המאה הקודמת), אולם מאז 1952, עם השלמת ?מהפכת הקצינים? במצרים, החלו מאמצים מרבית משטרי האזור, בעידודה הפעיל של ברה?מ את הרעיון והשיטה הסוציאליסטיים.
תוך כך קמו בכל האזור מפלגות בעלות גוון קומוניסטי או סוציאליסטי, אשר אפשרו לצעירים מוכשרים (בדרך כלל קציני צבא אך גם אינטלקטואלים, רופאים ומשכילים אחרים) שלא צמחו בהכרח מתוך האליטות המסורתיות, להשתלב בעמדות מפתח בקרב ההנהגות החדשות. בדור זה גם חברו אסטרטגית מרבית מדינות ערב לברה?מ ולמעשה המזרח התיכון כולו הפך לזירה פעילה של ?המלחמה הקרה?, כאשר ישראל ומדינות המפרץ מזדהות עם המערב, ומדינות ערב עם ברה?מ וה?גוש הסוציאליסטי?. אלו ימיו של ה?דור הסוציאליסטי?.
האיסלאם הפוליטי
כשלושים שנה לאחר מכן החלה להיחלש בהדרגה השפעת הסוציאליזם ולמעשה החלו ימיו של הדור הבא הוא ?דור האסלאם הפוליטי?. ראשיתו ב-1977 עם הדחת השאה והשלמת המהפך החומיינסיטי באיראן, שהביא זה לראשונה את ?חכם ההלכה? לאחוז בסמכות פוליטית ובעקבותיו, אם גם לא בהכרח בזיקה ישירה אליו, החלו להתחזק ברחבי האזור כולו תנועות ומפלגות איסלאמיסטיות, שבלב תפיסתם עומדת השאיפה להפוך את האסלאם לסמכות השלטונית והחוקית כאחד (חוק ה?שריעה?) ובהן: ה?חיזבאללה? בלבנון, ה?אחים המוסלמים? במצרים, סוריה וירדן, א-נהדה בטוניס, ה?קבוצה האסלאמית החמושה? באלג?יריה וקצת מאוחר יותר (1987) החמאס הפלסטיני.
גם העלייה של ארגון אל-קעידה ושלוחותיו באפריקה, במזרח התיכון ובאסיה, קשורה להתעוררות זו, הגם שהארגון שונה ביעדיו ומטרותיו מחלק מהתנועות והארגונים המוזכרים מעלה. כן יש להזכיר כמובן את ?מפלגת הצדק והקדמה? (אק?פ) האסלאמיסטית בטורקיה אשר עשתה את הבלתי אפשרי כאשר זכתה באופן דמוקרטי באחיזה בשלטון במדינה, שהפכה את החילוניות לחוק מדינה. המפלגות והתנועות האסלאמיות זיהו את מצוקותיו של ה?אדם הערבי? והציעו לו דרך פתרון שנשען על אידיאולוגיה ?תוצרת בית? ובד בבד טיפול במצוקותיו האישיות. אלו שנות דור ה?אסלאם הפוליטי?, שבמהלכן יותר ויותר מאנשי האזור החלו להאמין כי האפשרות היחידה מבחינתם להתמודד עם עריצות המשטרים האוטוקרטיים טמונה בבחירה באסלאם כסמכות שלטונית, שכן בו לכאורה טמון הסיכוי ליצירת שיטה שיוויונית וצודקת יותר.
בדצמבר 2010, שוב בחלוף 30 שנה בדיוק, החל בטוניס ה?אביב הערבי?, אשר במהרה הביא להדחתו של זין בן עבאדין אל עלי ותוך זמן לא רב גם להדחתם של מובארק וקדאפי ולפרוץ מלחמת אזרחים בסוריה, שם דורשים הארגונים הסונים להביא לקיצו את משטר המיעוט העלאווי. גם תימן ואחר כך עיראק שקעו במאבקים פנימיים ואפילו בנסיכות הזערורית בחריין ביקש הרוב השיעי (80 אחוז) לקחת לידיו את השלטון מידי שלטון המיעוט הסוני. אולם עד מהרה הסתבר כי מי שנטל לידיו את עמדת ההובלה של המחאה שנראתה בתחילת הדרך כמונעת על ידי אנרגיות ומניעים כלכליים-חברתיים הינן התנועות האסלאמיות שחלקן אף מתאפיינות בקו קיצוני למדי. אם כך, איך יראו פני הדור הנוכחי שספירת ימיו מתחילה ב-2010 עם פרוץ ה?אביב? ואמורה להסתיים על פי תאוריית הדורות ב-2040?! ומה תהיה דמותו של ?האדם הערבי הסביר? בדור זה?
יהיו כאלו שיקבעו כי אין שאלה בכלל, שכן לשיטתם דור ה?אסלאם הפוליטי? הוליד את דור ה?אסלאם הפוליטי הלוחם?, שדעאש, החמאס וג?בהת אל-נצרה הינם תוצריו המובהקים. ממילא, לפי תפיסה זו מה שצפוי בדור הזה הוא מאבק מר ואלים עוד יותר, בין האסלאם למערב ובין האסלאם לבין הגורמים המתונים יותר בעולם הערבי. אלו אף יאמרו ויוסיפו כי המאבק לא יתנהל רק בתוך גבולות המזרח התיכון המורחב, אלא צפוי אף לזלוג לתוך ליבו של המערב, בהתבסס על המיעוטים האיסלאמיסטיים המשמעותיים הקיימים כיום בצרפת, בריטניה, גרמניה ובמדינות נוספות.
למול כרוניקה ידועה מראש זו, יש מקום לשאול מספר שאלות: ראשית יש לבחון ולעומק האם ההמונים שנשאו את המהפכה לכיכרות אכן קיוו ופיללו שפריצת ה?אביב?, תוביל להקמתן של מדינות שריעה, נוסח הטאליבן. בהקשר זה מציינים חוקרים רבים כי בראשית הדרך נעדר מקומו של האסלאם כסוגיה מרכזית בהפגנות ההמונים בכיכרות. מכאן ניתן אולי להניח כי ה?אדם הערבי הסביר?, זה שלראשונה מזה מאה שנה יצא לשנות את דפוס חיוו הפוליטי על ידי אימוץ כלי מבית מדרשה של הדמוקרטיה (הפגנות ההמונים), לא התכוון בהכרח לקדם את השתלטות האסלאם על דרגי השלטון במדינות השונות, אלא זו נכפתה עליו בגין ?עובדה שהמפלגות האסלאמיות היו יחידות שהיו מאורגנות פוליטית עם פרוץ ה?אביב?.
שאלה נוספת שראוי להעמיק בה נוגעת לעובדה שה?אדם הערבי הסביר?, עושה כיום שימוש אינטנסיבי באמצעי התקשורת המודרניים, כולל רשתות חברתיות על סוגיהן השונים. שווה להזכיר כאן את אמירתו של נשיא איראן לשעבר רפסנג?אני שאמר לפני מספר שנים, כי: ?ב-1999 הערכנו כי בתוך שלוש שנים יהיו באיראן שלושה מיליון גולשי אינטרנט ובפועל הסתבר כי כמות הגולשים קרובה לפי עשר?. ברור ולו על פי המקרה האיראני, אך לא רק, כי השימוש ברשתות חברתיות (עד לחסימתן על ידי השלטונות) הוביל להקמתן של תנועות מחאה, נוסח ה?תנועה הירוקה?. לכל הפחות במקרה זה הוכח כי ?האדם הסביר? במזרח התיכון משתמש באמצעים שהקדמה מעמידה לרשותו, כדי לשפר את הדיאלוג הפוליטי שהוא מקיים.
השאלה השלישית שיש לשאול לגבי כיוון פניו של ה?אדם הערבי הסביר? נוגעת להתחזקותה של האג?נדה האתנית. זאת על חשבון חבקים אידאולוגיים ופוליטיים רחבים יותר שזכו בעבר לקדימות בליבו. כך נראה, שבראש ובראשונה שתפיסת הפאן-לאומיות (ה?אמה אל ערביה?), שהפכה להלכה כל ערבי בין מרוקו לתימן לבן אומה אחת גדולה, נעלמה לחלוטין מהשיח הערבי ויתרה מזו המוסדות שייצגו אותה ובראשן ה?ליגה הערבית? כמעט ואינם נחשבים עוד. גם אידאולוגיות חובקות עולם אחרות ובהם הסוציאליזם שביקש לייצר תחושה של שיוויון בין כל בני ערב, נמחו כמעט לחלוטין מהשיח הערבי. יתרה מזאת אפילו הסכסוך עם ישראל שליכד במשך מספר עשורים את ה?אדם הערבי? בעיראק, סוריה, לוב ומצרים, כבר איננו נתפש כראשון במעלה בשיח הפנים ערבי.
את מקומם של כל אלו תפסו מחד-גיסא האסלאם, אך בד בבד עלתה משקלה של המוטיבציה האתנית שהופכת למעצב מרכזי יותר ויותר בחייו הפוליטיים של ה?אדם הערבי הסביר?. כך בסוריה שם מבקשים הסונים, בהיותם הרוב הדמוגרפי ליטול לידיהם את השלטון במדינה, כך בעיראק שם גם הסונים והכורדים חולמים על עצמאות מדינית המנותקת מעיראק ההיסטורית ובעוד מדינות רבות באזור. כך שאם צריך לסכם את השאלה בדבר עצם קיומו של ?אדם ערבי סביר? אפשר לומר כך: ראשית, יותר מאי פעם בהיסטוריה של המזרח התיכון, לפרט הפוליטי יש כיום השפעה על סביבתו, בין אם באמצעות השתתפות בהפגנות המונים ובין על יד? הקרבת חייו במאבק אלים כנגד השלטון הישן. שנית עומדים לרשותו אמצעי תקשורת המאפשרים דיאלוג פוליטי אקטיבי שבעבר הלא רחוק לא עמדו לרשותו כלל ועיקר.
ואחרון נראה כי מה שה?אדם הערבי הסביר? היה רוצה יותר מכל הוא חיים ריבוניים בקרב בני הלאום אליו הוא חש השתייכות. במשתמע להביא לסיומה את תופעת המדינות הרב-אתניות ובעיקר את משטרי המיעוט שאפיינו את המציאות במזרח התיכון במשך שנים רבות. וכן אפשר גם אפשר להעריך כי כל זה לא יוביל בסופו של דבר, אלא למאבק אלים שימשיך להיות מובל על יד גורמים אסלאמיסטיים קיצוניים וממילא יביא להקמתן של עוד ועוד מדינות שריעה בלב המזרח התיכון. למול אפוקליפסה זו כדאי גם להמשיך ולעקוב ואף אולי להמשיך להשפיע על סיכוייה של האפשרות האחרת, הגם שאכן אפשר והיא בעלת סבירות נמוכה יותר. האפשרות המניחה כי ה?אדם הערבי הסביר? איננו חפץ בהתממשותו של החזון האיסלאמיסטי ובשלב כזה או אחר, הוא יבקש לשוב ולמקד את המאבק בנושאים חברתיים-כלכליים ובהקמת מדינות בעלות זהות אתנית אחודה ומובהקת יותר. ולמי שלא מאמין ששינויים גדולים שכאלו יכולים לקרות כדאי לו להתבונן במה שקורה בעשורים האחרונים במדינה קטנה הנקראת סין. ?
***
הכותב, בכיר לשעבר במוסד, עמד בראשות שני אגפים מרכזיים בארגון בשבע השנים האחרונות, עד לפרישתו בינואר 2014
לכתבות נוספות באתר ISRAEL DEFENSE היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם