החייל הפצוע שנושא ברגלו קליע של חמאס
לרגל יום ההוקרה לפצועי צה"ל, מספר אור ילין על הליך השיקום המורכב לאחר הפציעה: "אף אחד לא יכול להבין את הטראומה שעברת". סרחיו אל ברנט, חייל בודד מוונצואלה, מבקש להבהיר כי "כשאומרים 'פצוע קל', זה לא באמת קל"
עוד כותרות ב-nrg:
ח"כ קריב למקורבי כחלון: צרפו אותי למפלגה
פייסבוק מציגה: מעכשיו אפשר לחפש פוסטים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לאור ילין (22) מקיבוץ בארי נותרה מזכרת מהלחימה ברצועת עזה; הוא נושא איתו ברגלו השמאלית את אחד הכדורים שירו לעברו מחבלי חמאס. "אני אף פעם לא לבד" הוא אומר בחצי חיוך, "מה שחשוב זה שהראש עובד". כיום, לאחר שבמשך חודש וחצי כלל לא היה יכול ללכת, הוא כבר מצליח לרוץ כבעבר, ובין טיפולי השיקום השונים, הוא חולם על חזרה ליחידה המיוחדת בה הוא משרת.
רצועת עזה, לא זרה לו כלל; ילין הוא בנו של ראש המועצה האזורית אשכול, חיים ילין, ובצוק איתן לחם במה שהוא מכנה "החצר האחורית של הבית". לאחר שנה ושמונה חודשים ביחידה, נקראו הוא וחבריו למלא משימות ככוח חלוץ במרכז רצועת עזה, באזור קיבוץ כיסופים.
"נענו ככוח ראשון לעומק המטרה, לכיוון הפאתים הצפופים" הוא נזכר בקרב העז בו נפצע ביום ה-22 ביולי, "אלו היו מקומות עוינים בהם שכנו מפקדות של בכירי חמאס. הלחימה ארכה כחמש שעות, בהן קיבלנו הרבה אש מעשרות מחבלים. הם כל הזמן ניסו להפתיע אותנו, ובחלק האחרון כשניסינו לסכל התפרצות מתוך תת קרקע, חטפנו במקביל צרור של קלאצ'ניקוב מלמעלה, מהמבנים הגבוהים".
כתוצאה מהירי ילין נפגע ישירות בשתי רגליו ומרסיסים שחדרו לידיו ופגעו בפניו. הוא פונה תחת אש במצב בינוני לתוך שטח ישראל, ומשם במסוק לבית החולים סורוקה בבאר שבע.
במשך תקופה של חודש וחצי התנייד ילין על כיסא גלגלים. לאחר שסבל מאי תזוזה ברגל ימין, שוחרר לבסוף, לאחר שבועיים וחזר לביתו בבארי, שהיה גם הוא נתון באותו זמן תחת ירי טילים מאסיבי. "חזרתי לבית, לבארי, כי לא משנה כמה יורים עלייך, ושיש סכנות שיכולות לצוץ מהאדמה, זה הבית שלך - המקום הכי בטוח בו אתה עטוף כל הזמן באנשים שאתה אוהב ומכיר, שמאמינים בך" הוא אומר. "האזור בו לחמתי זה הנוף שאני מכיר, לטוב ולרע".
כיום, הוא מגיע ארבע פעמים בשבוע למרכז ההידרותרפי בשער הנגב על מנת לעבור טיפולי הידרותרפיה ופיזיותרפיה ובין לבין שוחה בבריכה. "לקח לי שלושה חודשים עד שהתחלתי לרוץ שוב, אבל לא ויתרתי לעצמי. החלטתי לקחת את הפציעה כהזדמנות", הוא מוסיף באופטימיות. "כמשהו שבעקבותיו רואים דברים בצורה אחרת, אני נהנה מהדברים הקטנים ומברך על כל יום".
"אף אחד לא יכול להבין אותך, לא את האבל על אובדן חברים, ולא את הטראומה שעברת, אבל אחוות הלוחמים והתמיכה מהמשפחה ומהצוות היא בלתי פוסקת, וכשלא נותנים לך ליפול, יש רק ברירה אחת - לעלות".
הוא עדיין סובל מבעיות תזוזה ברגל ומפגיעות עצביות, אך לדבריו זהו העניין הצדדי, "אחרי שעוברים דבר כזה, הפציעות הופכות לעניין שולי, צריך לחזק את הראש".
על החשיבות שביום מודעות למצבם של פצועי צה"ל הוסיף ילין כי "זה אולי מחזיר אחורה, אבל גורם לך להתמודד עם מה שעברת, ולא להדחיק. חשוב שחיילים יוכלו לקבל הזדמנות לדבר, הרבה פעמים לא רוצים להיזכר בזה שוב, וזו הזדמנות לדבר, לפתוח ולספר את הסיפור מנקודת המבט שלך. הרבה בינינו עברו אירועים כאלה, החיים ממשיכים הלאה, לצערי אנחנו חיים בסבבים, ומי שלא יעצור רגע לחשוב על מה שקרה לו, יהיה בבעיה גדולה".
שאול חנוני (47) מעפולה הבטיח לעצמו לפני שיצא לשרת במבצע 'צוק איתן', שזו תהיה הפעם האחרונה בה הוא מתנדב לשירות מילואים. הוא לא תאר לעצמו שמהפעם הזו, הוא לא ישוב אותו דבר.
חנוני, אב לשלושה, סופח כנהג לגדוד 75 בחטיבת השריון, ונפצע באורח קשה מאד, מנפילת פצצת מרגמה בשטח הכינוס בו שהה ליד קיבוץ בארי. באותה תקרית נהרגו ארבעה חיילים ביניהם חברו הטוב, וחייו של חנוני ניצלו בנס. כיום, לאחר שעבר ארבעה ניתוחים מורכבים בידו, וחודשי שיקום ארוכים, שוחרר ביום רביעי האחרון לראשונה לביתו מבית החולים שיבא. "המצב שלי היה קשה, ואני אסיר תודה לרופאים, אבל עכשיו חוזרים לחיים- פחות דיבורים ויותר מעשים" הוא פוסק בצניעות.
"ישבנו קבוצת חיילים והטענו את הפלאפונים בנקודות חשמל שקפצנו עליהם כמוצאי שלל רב", הוא משחזר את אירועי אותו יום, 28 ביולי, "בלי שום התראה, הרקטה נחתה עלינו". אחד הרסיסים ריסק את ידו של חנוני ופגע בעורק שבה. הוא הוגדר תחילה בשטח כפצוע קשה, אך כשהגיע לבית החולים סורוקה הוחמר מצבו עקב איבוד כמויות רבות של דם, והוא הוגדר כפצוע קשה מאד עד אנוש.
לאחר שבועיים בהם עבר שלושה ניתוחים בידו בבית החולים סורוקה, הוא הועבר להמשך טיפול בבית החולים תל השומר, שם עבר ניתוח מסובך נוסף שארך 12 שעות. לבסוף הוא הועבר למחלקת השיקום בבית החולים. החל מיום רביעי האחרון הוא יעשה את דרכו מדי יום לאשפוז יומי בבית החולים העמק בעפולה, על מנת להמשיך את דרך השיקום הארוכה שעוד לפניו.
"הייתה לי פגיעה בעצבים ובכלי הדם, השתילו לי עצבים במרפק וייקח עוד זמן עד שתחזור לי התחושה ביד. היא מצולקת מהרבה ניתוחים, נפוחה ובינתיים אני עדין משתמש רק ביד אחת, המרפק שלי לא עובד, והאצבעות לא זזות", הוא מספר.
אתמול, במסגרת יום ההוקרה, הרצה חנוני בהתרגשות אודות סיפור הפציעה שלו בכיתתה של אחייניתו הצעירה. לדבריו "הילדים היו מרותקים, שאלו שאלות, וכמובן שהאחיינית הייתה מאד גאה". עם זאת חנוני מודה כי הוא מעוניין לשכוח מעט מהמראות הקשים שרודפים אותו מאז אותו היום בו נפצע "אחרי הכול אני רוצה להתנתק מכל זה, הייתי באירוע קשה, ראיתי ושמעתי הכול, והייתי בהכרה מלאה עד שהגעתי לחדר המיון. רגע לפני שזה קרה עוד ישבתי עם כל מי שנהרגו, רק קמתי לשתות, וקיבלתי את החיים שלי במתנה. אני חושב על האירוע הזה כל יום, הפרצופים שלהם מולי, וזה לא פשוט לחיות עם זה. אני מקווה שבעתיד יהיה לי זיכרון קצר יותר".
"כשאומרים 'פצוע קל', זה לא באמת קל", מבקש סרחיו אל ברנט (22), חייל בודד מוונצואלה להבהיר. "כל פציעה עבור הבן אדם שחווה אותה, היא הכי קשה שאפשר מבחינתו". אל ברנט שעלה לארץ בגפו בגיל 15, התגייס לגדוד 202 בחטיבת הצנחנים. הוא נפצע ב-27 ביולי בעת שחילץ את מפקד הפלוגה שלו ושבעה חיילים נוספים מתחת לקיר שקרס עליהם בעת פעילות בחאן יונס. בעקבות כך מח"ט הצנחנים המליץ על אל ברנט כמועמד לצל"ש.
"המשימה שלנו הייתה לחפש אמל"ח בבתי השכונה", הוא מספר על היום בו נפצע ומעיד כי על אף ששחזר את חוויותיו פעמים רבות, גופו רועד. "טהרנו כמה בתים, ובבית האחרון, הסמוך אלינו הופעל מטען שהיה על אחד הקירות וכל החוליה של המ"פ שלי נקברה תחת הקיר שקרס. היינו 150 מטר משם ויחד הקצין והמ"כ התחלנו חילוץ שלהם תחת אש אר פי ג'י, רימונים ונשק חי".
סרחיו וחבריו הצליחו לחלץ את שבעת הלכודים שסבלו מפציעות בגפיים ומשברים ורסיסים, אך כשהגיע לחלץ את מפקדו, חטף סרחיו כדור בקרסול. "תוך כדי שאני מושך אותו, חטפתי אש מתוך מנהרה שהייתה סמוכה למקום".
הוא פונה במסוק לבית החולים בלינסון כשמצבו קל ושוחרר לאחר שלושה ימים. "פגיעה בגפיים נחשבת קלה, אבל השיקום נמשך עד היום. העצם לא נסגרה עדיין ויש הגבלה בתנועה וקושי ללכת. אני עדיין לא יכול לרוץ ולעמוד במשך הרבה זמן". מביתו במושב תלמי יפו בו הוא מתגורר עם חברתו, הוא נוסע מידי שבוע לטיפולי השיקום.
על הצליעה שכנראה תמשיך ללוות אותו הוא מוסיף, "לומדים להתמודד, ממשיכים הלאה, אי אפשר להיתקע. החברה והמשפחה שלה תומכים ולא משאירים אותך לבד. באותו רגע שזה קרה לא חשבתי יותר מדי, הייתי צריך להוציא אותם, קרה מה שקרה וברוך ה' שכולם חיים, הייתי יכול לצאת במצב הרבה יותר גרוע".
זמן קצר לאחר התקרית הגיע לבקר את חבריו שחילץ "היה לי מאד קשה, אומרים שמי שמציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו, ואני הצלתי שמונה, אז תארי לך מה ההרגשה", הוא מספר בהתרגשות. כשהוא נזכר בחבריו הוא קובע, "מגיע להם קצת
יום ההוקרה השנתי לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה הוא יוזמה שצמחה מהשטח, ובקיץ 2014 עברה החלטת ממשלה שהפכה אותה ליום ממלכתי, שנקבע מדי שנה לתאריך י"ז בכסלו.
בישראל כיום למעלה מ-70,000 פצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. יום ההוקרה נועד לתת הזדמנות להודות להם על ההקרבה והמסירות. הוא מצוין בבתי הספר ברחבי הארץ באמצעות מערכים חינוכיים ובטקסים ייעודיים שנבנו במיוחד לטובת היום. כמו כן, בערים וביישובים יצוין יום ההוקרה בטקסים ואירועים שיתקיימו ברחבי הארץ.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם