במגמת שיפור: הרמלאים מתאהבים מחדש ברמלה
בזמן שבירושלים לא עובר יום בלי התנגשויות אלימות בין יהודים לערבים, ברמלה מצליחים לשמור על איזון עדין. מסע אל העיר שמצליחה לשמור על שפיות גם בימים הסוערים ביותר
כותרות ב-nrg:
• כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
רמלה. מרכז הארץ, בכל המובנים. אבל לא מרכז הארץ של מחירי הנדל“ן המרקיעים, של הניכור העירוני המצליחני, של הג‘יפים, ההייטק ובתי הקפה הממוזגים. מרכז הארץ של פעם, של בסיסים צבאיים בצל אקליפטוסים, טרטור אוטובוסים וזיעה ניגרת, של שוק ותחנה מרכזית. של כביש 40 וכביש 44, ועכשיו גם של אוטוסטרדת 431 המופלאה. מרכז הארץ של מי שאינו מתיימר להיות מיוחד, ולא רוצה להיות קצה, אלא טוב לו במרכז. ישראליות פשוטה, מובנת מאליה.
אני נכנס אל העיר ממערב, היישר אל רחוב הרצל. זה מרכז העיר, ויש כאן מפרצי חנייה, אבל בלי כחול־לבן ובלי פקחים ודו“חות. רמז ראשון לכך שאנחנו בסוג אחר של מרכז הארץ. שורה ארוכה של חנויות ודוכנים מציעה להשביע את רעבון הצהריים, בעיקר עם מיני בשרים על האש. למרות המזגנים הכול פתוח למדרכה ואנשים יושבים ברחוב, באוויר השפלה ההביל. מפטפטים ואוכלים, ובעיקר רואים זה את זה.
כמה שעות אחר כך, כשאני אוכל בדוכן של אביקו, גבר מבוגר – גם הוא לא רמלאי - קם משולחן של שלושה ושואל כמה הוא צריך לשלם. אין לו מספיק מזומן, אז הוא מביא שטר אחד ותעודת זהות, ואומר שהוא יוצא לכספומט כדי להשלים את הסכום. “עזוב אותך, מה אתה משאיר לי תעודת זהות?“ נוזף בו הבחור שמאחורי השווארמה, “אצלנו אין דברים כאלה. לך תוציא ותביא, בנחת“.
כשבמקומות אחרים כולם קונים בקניון, כאן יש עדיין חנויות. ממש. לא שאין כאן קניון וסופרים גדולים. יש, והם אפילו נוצצים. כמו סניף הבנק רחב הידיים, המונגש לנכים, שהפקדתי בו כמה צ‘קים מול פקידה ערבייה עם עברית מושלמת. אבל לאורך הרחובות עדיין פעילות החנויות, כאלה שבהן אדם קונה מאדם.
הרחוב כאן חי במובן הכי אמיתי של המילה. כשאני חולף באחד הצמתים במרכז העיר, בדרך חזרה אל הרכב החונה, אני שם לב להתקהלות על המדרכה ממול: מחוץ לאחת החנויות העמידו שולחן ועליו כיבוד. אולי זו הרמת כוסית, אולי יום הולדת לאחד העובדים. בכיסאות של הפלאפליה הסמוכה יושבים כמה אנשים עם צלחות פלסטיק ובהם קצת מהתקרובת. אולי בכלל לא מדובר באורחי האירוע, אלא בסתם עוברי אורח שבאו לקנות פלאפל והוזמנו בטבעיות להתכבד.
את ספרו "פה ושם בארץ ישראל" חתם עמוס עוז במסה מהורהרת על אשדוד, המתוארת כעיר בקומת אדם: ללא עבר מפואר ומאיים, עם ים פתוח ועם קליטת עלייה גדולה. עיר עם אג'נדה אזרחית, שהייתה בעיניו תקווה לנורמליזציה של הישראליות. שלושים שנה עברו מאז. אשדוד גדלה מאוד, ומלחמת עזה הפכה אותה לחזית. אין נורמליות. את הישראליות של תשע"ה צריך לחפש במקום אחר, ורמלה נראית כמועמדת טבעית.
עיר בינונית במרכז הארץ, שכמעט לא שומעים עליה. מאז ימי הדיסקוטקים של העיר בשנות השבעים (אפילו אחד לא נשאר בעיר) וימי מלחמת הכנופיות בין משפחת קראג'ה למשפחת ג'רושי בשנות התשעים, נותרה העיר בשולי התודעה הציבורית. אבל לא די בשקט הזה כדי למחוק את הדימוי השלילי: אסוציאציות של פשע ומצוקה ממשיכות ללוות את העיר המעורבת, אם כי ההשוואות המחמיאות ללוד הסמוכה מעניקות לה כמה נקודות, ורמלה הופכת בהדרגה לאלטרנטיבה של מגורים במחיר סביר במרכז הארץ.
כרחובותי מלידה, רמלה הייתה בשבילי תמיד העיר "האחרת", המיושנת והמפחידה, אי־שם מעבר לפרדסים. קרובה גיאוגרפית, רחוקה מנטלית. והנה, הביקור בעיר מחזיר אותי אל אדמת החמרה האדומה, אל האוויר המלא המגדל עצי שקמה ופיקוס, וגם אל נינוחות רחוקה מאוויר ההרים החריף והיומרני של ירושלים, שאני רגיל לו כבר שנים רבות כל כך.
מה מציעה רמלה למבקר מבחוץ? שוק תוסס ומטופח, בריכת קשתות מפורסמת משלהי האלף הראשון והמגדל הלבן – שריד ממתחם רחב ידיים שהיה מסגדה הראשי והמפואר של העיר, מהתקופה הממלוכית. מלבד האתרים הללו, העיר מציעה תמהיל אקלקטי של בתים ערביים ישנים, עטויי אבן ירושלמית, בתים קטנים בנוסח המושבים הישנים, שיכונים מרופטים שיכולים לשמש תפאורה מושלמת לדוקומנטרי־מצוקה וגם מגדלי מגורים חדשים - שכמותם אפשר למצוא בכל ערי הארץ.
במלחמת השחרור שימשה רמלה מעוז הכוחות הערביים, אך נכנעה בסוף ללא קרב בעקבות נפילת לוד בידי חטיבה 8 – כניעה שבעקבותיה עזבוה רוב תושביה הערבים. העיר הכבושה ובתיה הריקים הפכו בסיס לקליטת עלייה נרחבת, מאפיין שבמובן מסוים נמשך עד היום. בעשורים האחרונים קלטה העיר אלפי עולים מאתיופיה ומארצות חבר העמים – בעיקר מהחלק האסיאתי של האימפריה המתפוררת. הקהילה הבוכרית של העיר נחשבת לשנייה בגודלה בישראל, ולצדה יש כאן גם ריכוז גדול של יהודים מאוזבקיסטן.
השיטוט בעיר מעיד על מאמץ ניכר של פיתוח וטיפוח. העירייה, כך נראה, עובדת ברצינות ומשקיעה בשלל דרכים כדי להעלות את העיר על נתיב שיהפוך אותה למסודרת יותר, מודרנית יותר, עומדת בסטנדרטים של ישראל 2014. בעודי מחפש בית קפה ממוזג, מצאתי מאחורי בניין העירייה את הספרייה העירונית המקומית - מקום מטופח ושקט, נקי ופעיל, המציע שלל פעולות תרבות לנוער ולמבוגרים. רוב התושבים בעיר רחוקים מהשכלה אקדמית, אבל תלמידי תיכון או סטודנטים יכולים למצוא כאן ספריית עיון לא רעה.
השוק זכה לאחרונה לשיפוץ מרשים, המתנ"סים פעילים, והעיר מתפקדת היטב מבחינה כלכלית. גם גינות נוי ירוקות ומלאות מתקנים פזורות בשכונות העיר, ופה ושם אפשר למצוא אפילו דיבורים על הפרדת פסולת. כל זה איננו מוחק את המבנים ההרוסים והנטושים למחצה המנקדים את מרכז העיר, ובמיוחד את הזבל הרב המפוזר ברחובות.
משיחות עם תושבים נראה שבסיכום כללי, הרמלאים אוהבים את רמלה. צורי הספר הזכיר את ה"בני דודים", כלומר את הערבים, כמקור לצרות – אבל המנגינה השלטת היא דווקא בשבחי הדו־קיום בעיר. "כאן אין בלגנים שיש במקומות אחרים", אומר י', בחור צנום ונמרץ שמבקר בבית הכנסת של עולי בבל למנחה וערבית, כשלראשו כיפה לבנה מצוייצת ומחולצתו מבצבצים פתילי תכלת ארוכים המשתלשלים מטלית קטן של צמר, כדרך החסידים. שלא כדרכם, הוא לבוש בג'ינס וטריקו, מסופר קצוץ, ומספר שהוא נהג מונית. "כאן כולם אחים, יהודים וערבים", הוא ממשיך, "מי שלא רוצה לחיות יחד פשוט לא נמצא כאן".
גם הוא, כמו כולם, יליד רמלה, וגם הוא זוכר ימים אחרים – של סכסוכים ופשע. את השינוי החיובי הוא מייחס לראש העיר בעשור האחרון, יואל לביא, שהשליט סדר עד ש"ניקה" את העיר מהגורמים העברייניים בעזרת "יס"מ ועוד יס"מ ועוד יס"מ". לדברי י', הערבים שנשארו בעיר הם אלה שהם "יותר אינטליגנטים מאיתנו, לא הפרועים האלה שמכירים ממקומות אחרים". את הילדים הוא שולח לחינוך דתי, כי בתי הספר האחרים "מעורבבים" בין יהודים לערבים. י' מספר שהוא עושה זאת "ממש לא בקטע של גזענות, חלילה", אלא מתוך רצון לשמור על הזהות היהודית של הדור הבא.
חצי שעה לפני מנחה מתיישבים על הספסל סמוך לבית הכנסת כמה קשישים בעלי חזות עיראקית מובהקת, לפגישה הקבועה. לתפילה עצמה מצטרפים גם צעירים יותר. "זה מנופאי, וזה מפעיל מחפרון", אומר י', "אני נהג מונית. כולם כאן אנשים עובדים". ההרכב האנושי בבית הכנסת תואם לסטטיסטיקות: הדירוג הסוציו־אקונומי של רמלה נמוך מאוד (4 בקושי מתוך 10), אבל גם שיעורי האבטלה נמוכים. חלק ניכר מהאוכלוסייה עובד בשכר מינימום או קרוב לכך, והאחרים הם בעלי עסקים קטנים.
"יש עשירים ברמלה", אומר לי אחר כך אליעזר שחור, איש חינוך מהגרעין התורני, "אבל גם הם אנשים פשוטים: כאלה שהבאסטה שלהם גדולה יותר, שהצליחו יותר בעסק". בשבילי מי שעוסק בהוראה או בניהול, כמוהו, זהו אתגר לא קטן: מעטים כאן ההורים המבינים את חומר הלימודים שהילדים מביאים הביתה.
בין מנחה לערבית עולה אברך בלבוש חרדי ללמד שיעור, וי' מספר לי שהוא לומד בכולל בבני־ברק, ומעביר פה שיעור קבוע. האם יש בעיר שכונה חרדית, אני שואל, וי' ממהר לשלול: "כאן אין דברים כאלה. כולנו אחים", הוא אומר. התשובה שלו מהדהדת את דבריו של דובר העירייה כששאלתי אותו על חרדים כמה ימים קודם לכן: "יש חרדים בעיר", הוא השיב, "אבל לא ייסגרו אצלנו רחובות בשבת".
מוטיב הדו־קיום חוזר כל העת בדברור של עיריית רמלה, הממתגת את עצמה כעיר "קרובה ללב" ולאחרונה אפילו כעיר "רב־תרבותית". היחסים עם הקהילה המוסלמית ועם הקהילה הערבית־נוצרית טובים בדרך כלל. יחד עם מגוון העדות ועם אווירת השוק המזמינה נוצר כאן קוקטייל שהעירייה משווקת בהתלהבות והקהל קונה. לפחות רובו.
התערובת הזו ניכרת לעין בכל פינת רחוב: אני עובר ליד שלט של משרד של בעלי מקצועות חופשיים - "באדר אלעגו, רואה חשבון; דימיטרי שהין, עורך דין; ד"ר עמירם זיסברוד, רופא שיניים". שתי בחורות עוברות, ספרי לימוד בידיהן. האחת לבושה בלבוש מוסלמי שאין לטעות בו, והשנייה בג'ינס וטריקו של "אורט". הן מדברות בערבית. רגע אחר כך עובר צמד שני של בחורות. האחת לבושה לפי הקוד החרדי שאין לטעות בו, השנייה לבושה הרבה פחות. הן מפטפטות בעברית.
האוכלוסייה הנוצרית בעיר משתלבת בהווי הישראלי בטבעיות גדולה עוד יותר. דומה שמדובר בקהילה שעברה ישראליזציה מלאה. איך אמר י'? "אינטליגנטים יותר מאיתנו". בית הספר הנוצרי מציע אחוזי זכאות לבגרות גבוהים משמעותית מאלה של שאר בתי הספר ברמלה, והסמלים הנוצריים נוכחים היטב במרכז העיר: מודעות אבל בערבית עם צלב פזורות על כל לוח מודעות, ובמיוחד בקרבת בית העלמין הנוצרי שבלב העיר, לא רחוק מהכנסייה האנגליקנית, בניין נאה המאיר בשעת לילה של יום ראשון דרך ויטראז'ים צבעוניים בחלונות גותיים נאים. סמוך מאוד לעירייה אני מבחין בשלט ניאון כבוי ובו שני כוכבי לידה וצלב גדול.
רוני ברזילי, דובר העירייה, הוא יהודי גדול ממדים וחייכן. הוא לבוש בחולצת טריקו שחורה ונצחית, ולצד תפקידו כדובר הוא גם בעל תפקיד במרכז התקשורת המקומי, מיזם עירוני שנועד לחשוף את בני הנוער לתחומי הרדיו והטלוויזיה. ברזילי נולד ברמלה אך עבר בילדותו לירושלים. בבגרותו התגלגל לקריירה עיתונאית, ובשנים האחרונות שב לעיר הולדתו בתפקיד הדובר – כשבלילות הוא שב לבסיס־האם שלו באשדוד.
ברזילי משרטט היטב את העיר כפנינה צומחת כנגד כל הסיכויים בניצוחו של המאסטרו הגדול, הלא הוא ראש העיר הכמעט־נצחי יואל לביא. הוא מתאר את לביא כאיש עקרונות חזק שהציב בעיר נורמה של אפס סובלנות לאלימות ולהפרת חוק. לדבריו, העיר מצטיינת בהשקעות ענק בחינוך ובשירות זול ומגוון לתושבים. במחווה מתבקשת לקוראי "Nrg" מדגיש ברזילי את הזהות הציונית של ראש העיר ואת הרקע הצבאי שלו.
אנחנו משוחחים בספרייה, תפאורה מצוינת לדיבור על נפלאות העיר ועל המסע אל הקדמה בהובלת העירייה. הוא מדגיש את פרס החינוך הארצי שזכתה בו העירייה בשנה שעברה, בפעם השנייה בעשור, וזאת למרות הדירוג הסוציו־אקונומי הנמוך שלה. הוא מדבר על קהילה של אנשים קשי יום, שמתפרנסים מיגיע כפיהם, אך גם מרבים להתנדב.
כשאני תוהה על האיזון הכספי של העירייה, שתושביה מתפרנסים ברמה נמוכה כל כך, שולף ברזילי את הנתון המפתיע של אחוזי גבייה גבוהים, הרבה מעל אלו של רשויות מקומיות אחרות: למעלה מ־91 אחוזים. לכך מצטרפת הארנונה של מפעל "נשר" המקומי, מהגדולים שבמפעלי התעשייה במזרח התיכון, והצלחתה של השכונה החדשה שנבנתה על אדמות מושב מצליח שבשטח העיר.
בהמשך אנחנו יוצאים לסיור תזזיתי בין אתרי העיר: השוק, המוזיאון והשכונות – מג'ואריש הנראית כמו כפר בדואי ועד למגדלי המגורים היוקרתיים. השוק העירוני יפה. מוכרים בו בגדים, נעליים, תקליטים, וכמובן פירות וירקות, חלבה וזיתים. המוכרים הם ערבים ויהודים, ומדי פעם אפשר לשמוע גם פטפוט מפתיע באנגלית: שלושה אמריקאים צעירים שמתנדבים בעיר במסגרת תוכנית "מסע", וכבר הפכו את הפלאפליה בפינה למסעדת הצהריים הקבועה שלהם.
בין הררי כרוב סגול ופלחי פלפלים המחכים להחמצה, יושב לו המלך הלא מעורער של הבאסטות – יו"ר ועד השוק, כרמל שבו. "אני פה מ־77'", אומר איש החמוצים, "ובהתחלה היה כאן גועל נפש. הביוב עלה, הכול היה פרוץ. תוכניות לשיפוץ השוק עלו וירדו. רק כשהגיע יואל הצלחנו לעשות כאן שינוי". כרמל הוא לא מאלה שמאמינים בנהלים או בדמוקרטיה: לוועד השוק לא יהיו בחירות, ככל שהדבר תלוי בו.
כשרצו לשפץ את התשתיות לשוק, הוא מספר, היה צריך לחפור, ובכל חפירה ברמלה מיד מוצאים עתיקות. שבו מסביר כיצד "שכנע" את איש רשות העתיקות לסגור את חפירת ההצלה מהר, "לא לעשות עניין מאיזה עצם של תרנגולת". כאשר הלה חזר מבולבל לממונים עליו, מי שסגר את הפינה היה ראש העיר לביא. "אחרי זה עבדו כאן חופשי, בלי חוכמות", הוא מעיד.
מאחורי שבו תלוי שלט הודיה על תרומת אנשי השוק לחיילי צה"ל במהלך מבצע "צוק איתן" – תרומה שהעיר גאה בה כי כללה גם את הסוחרים הערבים. "רק שלושה מהם, רק שלושה," מצנן כרמל את ההתלהבות, ומוסיף ש"היו גם יהודים שלא נתנו".
בשכונת ג'ואריש ברזילי מדגיש את מדיניותו התקיפה של ראש העיר בכל הנוגע לחריגות בנייה. אני תוהה האם השריף המקומי הצליח למגר כאן את המגפה הארצית של הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי. "כן", משיב ברזילי בנחרצות. לטענתו, המדיניות העירונית הצליחה להחדיר גם לערביי העיר את ההבנה שאם יבואו אל העירייה עם תוכניות הגיוניות, המתאימות לקווי הבנייה, יזכו בהיתרים נדיבים – בעוד שאם יבנו באופן בלתי חוקי האכיפה תגיע, נחושה ומהירה.
האכיפה באה יד ביד עם חיזוק ההשתלבות. ברזילי מצביע על מבנה נאה של מתנ"ס, שהעירייה משקיעה בו רבות, בלבה של שכונת ג'ואריש. לדברי ברזילי, רמלה היא העיר המעורבת היחידה בישראל שלא חוותה הפרות סדר בימי מבצע "צוק איתן", ובעיר מתנהלת דרך קבע ועדת דיאלוג עירונית ובה נציגים מכל הקהילות בעיר.
בשכונת נווה־דוד יש בתים קטנים המפוזרים בין חצרות מוזנחות. זו שכונה של וילות, אבל לא כזו של מתעשרים. גרים כאן תושבים ותיקים שקנו בזול, ומעולם לא ראו בביתם מבצר. באווירת המושב הרגועה הזאת קשה להאמין שאנחנו נמצאים במרחק הליכה קצר ממרכז העיר.
אבל מתחת לחזות השקטה יש גם סימנים אחרים. בין הבתים הצנועים ופתוחי החצרות בולטים פה ושם מתחמים מבוצרים של ממש: וילות גדולות סגורות בחומה ומוקפות מצלמות. מתברר שבשכונה, שהייתה במשך שנים מקום של אשכנזים ותימנים, נקנות לאחרונה חלקות בידי ערבים, במאבק סמוי על שליטה.
בצד השני של העיר, מעבר לשוק, גר אליעזר שחור (37) בשכונה נידחת, מעורבת, ששמה אגש. ממרפסת ביתו הוא מצביע על בתיהם של התושבים הערבים - מבנים מרשימים בעלי חצרות סגורות, מבריקות, גדולים מהבתים המקוריים שעדיין מהווים את רובה של השכונה. אליעזר שואל אותי אם אני רואה את החריגות הגסות מקווי הבנייה. אני רואה. ומה עם האפס סובלנות לחריגות בנייה של ראש העיר, ליהודים וערבים כאחד? "זה היה פעם, אולי", אומר לי אליעזר. בשנים האחרונות, לטענתו, המדיניות הזו לא מיושמת.
אליעזר הוא איש הגרעין התורני "עמיחי", שפועל ברמלה כבר יותר מעשור. אף שהוא גר בשכונה מעורבת, שחור מעיד שמאז שרכש בית הוא נתקל בהטרדות חוזרות ונשנות, שביקשו לשכנע אותו ואת משפחתו, על ששת ילדיו, לעזוב. "זרקו לנו ביצים על הבית", הוא אומר, וגם אבנים שניפצו שמשות, של הבית ושל הרכב. השיא היה לפני שלוש שנים, כאשר הרכב המשפחתי הוצת.
אבל אליעזר מאמין שהוא נפגע לא רק מאלימות אנטי־יהודית אלא גם ממדיניות עצימת העיניים של העירייה, שנועדה לדבריו לשמר אשליה של דו־קיום. "כשהרכב הוצת היינו צריכים להפעיל לחץ על המשטרה שבכלל תעשה משהו עם התלונה", הוא משחזר. אבל כאשר ביקשו בני המשפחה לפנות למס רכוש, המפצה נפגעי פעולות איבה, המשטרה סירבה לספק להם את המסמכים הדרושים. "אל תפנו למס רכוש אלא לביטוח", אמרו להם שם, "מדובר בסכסוך שכנים".
שחור מודה שהעיר במצב טוב יחסית מבחינת יחסי יהודים וערבים, אך טוען שיש מגמה מסוכנת של שימור מראית העין של דו־קיום תוך טשטוש פשעים. הוא מזכיר, למשל, את האירוע שבו רצחו את ג'ורג' סעדו נערים ערבים. הם התגרו בו ללא סיבה נראית לעין כשיצא לטייל עם כלבו, וברקע נאמרו גם דברים לאומניים.
שחור, שניהל במשך כמה שנים את התיכון הדתי בעיר, טוען שראש העיר הוא בולדוזר שהתעייף, שלדבריו החל לוותר לערבים בשנים האחרונות. "15 שנה הוא עמד מול שכונת ג'ואריש, ולא נתן להם לקבוע דבר ברמלה. והנה, לאחרונה הוא השלים עם הסיפוח שלהם לעיר, העניק להם זכויות בנייה נדיבות ועבר בפועל למדיניות של סלחנות על עבירות בנייה. לאחר שנים שלא כלל ערבים בקואליציה, הוא עושה את זה עכשיו. אם בעבר היה ברור שרמלה היא עיר ישראלית, יהודית, המכבדת מיעוט ערבי החי בתוכה – כעת הוא מנגן כל הזמן על הסיסמא החדשה של 'רב תרבותיות'. זו אידיאליזציה של מציאות בעייתית. אבל לאנשים נוח לשמוע שזה בעצם נהדר, זה מחליק טוב".
ילדיו של שחור, בהירי שיער שציציותיהם מתנפנפות, נראים כליהוק טבעי לחדר המגורים עמוס ספרי הקודש של המשפחה, שכנראה הועתק בשלמות מגלגול החיים הקודם שלה, אי שם בהרי בנימין. "התרגלנו לחיות בעיר ולא ביישוב", אומר אליעזר, "וגם למרקם החברתי השונה כל כך. מה שקשה לנו להתרגל אליו הוא הלחות הכבדה הזאת של הקיץ".
מלבד מעורבותו במערכת החינוך, הגרעין מתמקד גם בתא המשפחתי. גם בעיר מסורתית כמו רמלה, אומר שחור, "המצב קשה. אנשים מתחתנים פחות ומתגרשים הרבה יותר". הוא מספר כי בתוכנית חינוך לחיי משפחה שקיימו בתיכון הדתי שאלו את הבנות אם הן מאמינות שתמצאנה מישהו שיאהב אותן באמת. התשובות, הוא אומר, היו קשות לעיכול.
למרות הביקורת, שחור אוהב את רמלה. הוא מעיד שהאווירה ברחוב נעימה, למרות המתח המסוים בין יהודים לערבים. "זוהי עיר מקבלת מאוד, אין כאן פוזות", הוא אומר, "יש כאן אפילו תמימות". לאחרונה באה לכאן אישה שהציעה איזה פרויקט מגורים, הוא מספר, ושיתפה אותו בתחושותיה. "אני נבוכה וקצת מרגישה לא נעים", אמרה לו אשת השיווק, אחרי שהציגה את הפרויקט בפני כמה רמלאים. "הם פשוט מאמינים לכל מילה שאני אומרת".
גל הפיגועים שהבעיר את הארץ כולה, ובמיוחד את ירושלים, לא העלה את המתח היהודי־ערבי אל פני השטח הרמלאיים. לא היו בעיר הפגנות, וגם לא הצתות או כתובות נאצה. אבל מתחת הכול רוחש, כמובן: בנו של שחור חטף מכות של ממש ועל שכן שלו זרקו בוץ - דברים שלא קרו כאן בשנתיים האחרונות.
השבוע התכנס שוב, כדרכו הקבועה, פורום הדיאלוג הקהילתי במרכז הגישור העירוני שבו חברים מנהיגים יהודים וערבים. המבחן הקודם של הדו־קיום היה ביום הכיפורים השנה שחל יחד עם עיד אל־אדחה, חג עליז ורעשני במיוחד, וההיערכות העירונית כללה שלטי חוצות, פלאיירים שחולקו בכל בתי הכנסת
מעיריית רמלה נמסר בתגובה: "רמלה היא מודל למערכת יחסים ראויה לחיקוי בין הקהילות והמגזרים המרכיבים את העיר. העירייה והעומד בראשה עומדים באדיקות על אכיפת החוק בכל חלקי העיר, תוך מתן יחס שווה לכל תושב, כראוי לערכיה של חברה יהודית. "בדבריו המיוחסים לניהול העיר מוכיח מר שחור בורות ואי־הבנת המערכת המוניציפלית והפדגוגית. ליקויי ההבנה שמר שחור מציף בדבריו על אופן ניהול העיר, ועל השינוי באופן ניהולה, נשאבים מדמיונו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם