לרכוב על הנמר: ישראל מתחברת למזרח הרחוק
מאז חילופי השלטון בהודו, שיתוף הפעולה עם ישראל מתהדק. בירושלים מבינים: כשאירופה מוצפת באנטי־ישראליות, זה הזמן לרכוב על הנמר של העולם המתפתח ולפרוץ לשווקים חדשים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
למעשה זו ברכה חריגה, שכן זו הפעם הראשונה שבה מנהיג מדינה אסייתית, ועוד גדולה וחשובה כל כך, טורח לכתוב ולפרסם אותה בטוויטר הפרטי שלו. חשוב לא פחות: ראש הממשלה ההודי התעקש על ברכה בעברית ולא בהינדית או באנגלית. ללא ספק מחווה מיוחדת.
הציוץ המפתיע של מודי נענה תוך זמן קצר בתודת טוויטר בהינדית מטעמו של נתניהו. אם למישהו עוד היה ספק, האביב ההודי־ישראלי כאן. אלה לא רק ההתכתבויות החביבות או פגישת שני המנהיגים בראשית הסתיו בניו־יורק. זה גם לא רק המהפך הפוליטי בהודו, שאחרי 50 שנות שלטון של מפלגת הקונגרס הסוציאליסטית העלה לשלטון את מודי הימני. מעבר לכל אלה מדובר בהבנה הדדית ובאווירה כללית של הדרג המקצועי והפוליטי הבכיר בשתי המדינות, שעל פיה לשני הצדדים יש מה להרוויח מהתקרבות הדדית.
הודו מסווגת כבר כמה שנים בישראל כ"מדינה בעדיפות עליונה", כלשונו של פקיד ישראלי בכיר. השבוע נפגש ראש הממשלה עם קבוצת צעירים בליכוד, ולדברי הפעיל עומר דוסטרי הסביר שם נתניהו כי "האסטרטגיה הכלכלית שלו היא לפתוח את השוק הישראלי לדרום אמריקה, הודו, סין ויפן. אירופה היא יבשת חולה ומנוונת, היא עוברת תהליכי אסלאמיזציה ומלאת אנטי-ישראליות", ולכן הוא שוקד על העברת מרכז הכובד הכלכלי לשווקים שהוזכרו. "אין עתיד מול אירופה, ובמקום לעמוד מול הלחצים שלהם השמאל משתף איתם פעולה'", סיכם נתניהו.
זו אינה התבטאות מקרית של ראש הממשלה. בקדנציה המסתיימת כמעט שלא קיים ביקורים מדיניים באירופה. אף ששליש מהייצוא והייבוא הישראליים נעים על הציר לאירופה וממנה, נתניהו באמת חושב שלישראל אין מה לחפש שם.
השינוי ביחסי הודו וישראל אינו פתאומי. במדיניות חכמה וארוכת טווח, משרד החוץ וזרועות שלטון נוספות מטפחים כבר שנים את הקשרים החקלאיים והטכנולוגיים בין ישראל למדינות האסייתיות. המדינות המתפתחות הללו עדיין נשענות על משק חקלאי מיושן. ישראל, כמובילה עולמית בתחום, בונה חוות הדגמה והדרכה בכל רחבי היבשת ומזמינה חקלאים מקומיים לבוא וללמוד.
אחדות מהחוות האלה הוקמו במחוז גוג'ראט שבו שימש מודי כמושל. הוא עצמו הוזמן לישראל ב־2006 במסגרת המדיניות של טיפוח קשרים חקלאיים, טכנולוגיים ופוליטיים עם מנהיגים עולים באסיה. ברוח זו הוא שיגר לפני שנתיים לא פחות מ־600 חקלאים הודים לתערוכת 'אגריטק' בתל־אביב. הקשר עם ישראל הותיר אצלו רושם חיובי מאוד, ואת מה שעשה בהצלחה במחוז שלו הוא מתכוון להעתיק להודו כולה. נתניהו היה המנהיג הזר הראשון שבירך את מודי מיד לאחר המהפך. מודי, קפיטליסט מושבע כמו נתניהו, לא שכח.
בעצרת האו"ם האחרונה בניו־יורק נפגשו השניים. מהצד ההודי ניכרה התרגשות. השניים דיברו על מה שדיברו וסיכמו מה שסיכמו. כמה שבועות לאחר מכן נשלח לניו־דלהי היועץ לביטחון לאומי, יוסי כהן. במקביל התקיימה פגישה נפרדת בין שר החוץ ליברמן לעמיתתו סושמה סווארג'.
לפני שנה היה זה שר הכלכלה נפתלי בנט שיצא לבקר בניו־דלהי ובמומבאי, בירת העסקים של הודו, ואלמלא הבחירות היה נוסע אליהן שנית. כך שהדרג הפוליטי עושה את המוטל עליו, וזה חשוב. כי כשיש רצון מנהיגותי, לפקידים ולמגזר הפרטי קל יותר לפעול. ועדיין, יטעה מי שייחס רק לפוליטיקאים את התנופה ביחסינו עם הדמוקרטיה הגדולה בעולם. הפנייה הישראלית מזרחה החלה לפני השלישייה נתניהו־ליברמן־בנט, ותימשך גם אחריה. העילה לכך פשוטה. העולם המתפתח, קרי אסיה, אפריקה ודרום אמריקה, הוא העולם הצומח. וישראל חייבת לרכוב על הנמר.
"הייצוא הישראלי משתנה. זה קורה בלי קשר לסכסוך המדיני או לפוליטיקה, אלא מפני שסין והודו מחזיקות כיום יותר מ־20 אחוז מהתמ"ג העולמי", אומר אוהד כהן, ראש מנהל סחר חוץ במשרד הכלכלה. "העולם של מערב אירופה מתיישן כי האוכלוסייה שלו לא גדלה. מנגד, ב־2050 יחזיקו הודו וסין קרוב למחצית מהתמ"ג העולמי. היצואן הישראלי מזהה את המגמה ונע לאסיה, לאמריקה הלטינית ולאפריקה המתעוררת".
זוהי אפוא מסגרת הרקע. מרתק לא פחות הוא התוכן שנוצק לתוכה, שכן קשה לחשוב על שתי מדינות הפוכות יותר באופיין מאשר ישראל והודו. זו זעירה וזו ענקית, זו חד לאומית־דתית וזו רב־גונית ורב־דתית, זו מהירה וזו אטית, זו טכנולוגית ומתקדמת וזו מכנית וברובה מיושנת, זו מוטת מערב וזו מוטת מזרח.
"יש הבדלים אבל יש גם דמיון", אומר שגריר ישראל בהודו, דניאל כרמון. "אלה שתי הדמוקרטיות היחידות בין מרקש לבנגלדש. יש איומים משותפים של טרור, ויש שילוב של מסורת עתיקה עם חיים מודרניים וטכנולוגיים, כך שהצדדים משלימים זה את זה. זה סוג חדש של דיפלומטיה. בשונה מקשרים קלאסיים בין מדינות, כאן הצדדים לא באים עם רשימת בקשות. נקודת המבט היא איך משתפים פעולה, ולא מה אתם יכולים לעשות בשבילנו ולהפך". יוגה מדינית אם תרצו.
עם עלייתו לשלטון הכריז מודי על "מהפכת ארבעת הצבעים", בהתאמה לצבעי הדגל ההודי. צבע זעפרן מסמל ייצור חשמל, בעיקר באמצעות אנרגיות מתחדשות. הצבע הלבן מייצג את הגברת תוצרת החלב. ירוק מלמד על שיפור החקלאות, וכחול על שדרוג נמלי הים ושוק הדיג.
יחסי ישראל־הודו נשענים על שלוש רגליים. הראשונה היא הסחר הביטחוני. צבא הודו הוא אחד הגדולים בעולם, עם יותר ממיליון חיילים. לתעשיית הנשק הישראלית שם דבר בינלאומי, ואחת לתקופה נחתמת עסקה משמעותית. לפני חודשיים למשל החליטה ממשלת מודי לרכוש מרפא"ל 8,000 טילים נגד טנקים מסוג 'ספייק' ויותר מ-300 משגרים, בעסקה ששווייה 525 מיליון דולרים. לפני שנתיים חתמה התעשייה האווירית על עסקת אספקה של מגוון מערכות מודיעין ושליטה בהיקף של 1.1 מיליארד ש"ח. אלה שתי דוגמאות מתוך עסקאות רבות שחברות ישראליות עושות בהודו.
הרגל השנייה היא החקלאות הטכנולוגית. כבר היום, הפרויקט החקלאי הגדול ביותר מטעמה של ממשלת ישראל מתקיים בהודו. השבוע חנך השגריר כרמון שני מתקני הדרכה והדגמה חדשים, ובתוך שנים ספורות יתווספו 17 חוות חדשות ל-12 הקיימות. "לא מדובר כאן בסיוע אלא בשיתוף פעולה. ההודים הם בעלי הבית שמשקיעים את המשאבים, אנחנו מביאים את הידע ואת שיטות הגידול שפיתחנו במשך השנים. כבר היום יש תוצרת חקלאית יוצאת מהכלל מהחוות האלה. זה דבר שיוצר קשר אסטרטגי אמיתי. בעתיד הקרוב והרחוק נשתלב במרכיבים האחרים של מהפכת הצבעים, קרי משק החלב והאנרגיות המתחדשות. התוכניות כבר מוכנות", דברי השגריר.
הרגל השלישית היא ביטחון הפנים, או החשש המשותף מטרור. מתקפת הטרור במומבאי ב-2008, שכוונה כזכור נגד בית חב"ד, הבהירה להודים עד כמה הסכנה מוחשית. על רקע זה נחתם לפני כשנה הסכם לשיתוף פעולה, וההערכה היא שכמו בתחום מכירות הנשק, גם במאבק בטרור תתעניין הודו בהיצע הישראלי, הכולל אימונים, ידע ומוצרים שונים.
עם כל הרצון הטוב וחרף המאמץ הממשלתי, נראה שיחלפו כמה שנים עד שעקומת הייצוא להודו, העומדת כיום על 1.1 מיליארד דולר לשנה, תתעקל כלפי מעלה. הודו רוויה ברגולציה וביורוקרטיה. הקצב שונה מהותית מזה של ישראל. "לוקח לנו גם זמן להבין את הצרכים של השוק ההודי", אומר ישראל מקוב, העומד בראש כמה חברות בתחום המכשור והטכנולוגיה הרפואיים. מקוב, לשעבר מנכ"ל 'טבע', הוא מנושאי הבשורה של השוק ההודי בישראל ולהפך. הוא שותף ל'פורום הכלכלי ישראל־הודו', המתכנס אחת לשנה וכולל אנשי עסקים בכירים משתי המדינות. הוא גם עומד בראש חברת התכשירים הרפואיים הגדולה ביותר בהודו.
"כשמדובר בישראל, באירופה או בארה"ב, אנחנו נכנסים לגוגל ומזהים מיד את הצורך של הציבור. בהודו זה לא עובד כך", מסביר מקוב. "בעוד כמה חודשים יתקיים הכינוס השנתי של תעשיית הרפואה הישראלית, ומהודו צפויים להגיע עשרות מוזמנים. נכון שאנחנו קטנים מספרית, אבל אני ואחרים מאמינים שיש כאן פוטנציאל גדול. לנו יש חדשנות ואצלם יש תעשייה ומערכות שלמות שעוברות שדרוג. רמת החיים שם עולה, ויותר אנשים נכנסים למעגלים כלכליים גבוהים יותר. החיבור של החדשנות מצד אחד והצרכים שלהם מצד שני בקידום שירותים ותעשייה, יכולים ליצור סינרגיה. גם אם יש קשיים, החיבור אמיתי ושום דבר לא יעצור אותו. זה לא יקרה בזבנג וגמרנו וזה גם לא יבוא על חשבון אמריקה או אירופה, אלא יתווסף אליהם בתהליך ממושך".
עשרת אלפים איש הצטרפו לאחרונה לחשבון טוויטר בשם "הודים למען ישראל", המעדכן על כל התפתחות הנוגעת לקשרי שתי המדינות.
"הגעתי לגרמניה בעקבות אשתי, וכאן נחשפתי לאנטישמיות ולאנטי־ישראליות. זה הפתיע אותי, במיוחד לאור ההיסטוריה של גרמניה, ולכן הקמתי את הקהילה החברתית הזו שפונה בעיקר להודים בגולה. אני פועל בהתנדבות ואינני חבר בשום מפלגה פוליטית. המטרה שלי היא להילחם באנטישמיות. יש משפט, 'אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה'. אם נהיה חברים של איראן, זה יפגע בנו. מנגד, ישראל היא מדינה ערכית, דמוקרטית וחופשית, וכך אני רוצה שתהיה גם הודו".
זוהי אולי תמצית העניין. הודי שחי בגרמניה מזהה את שנאת היהודים וישראל כסכנה, ולכן מחבר בין ארצו לישראל. מה שהוא ואחרים עושים עכשיו ישנה את יחסי החוץ ואת הקשרים הכלכליים של ישראל בעוד חמש שנים או עשור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם