ילד נפצע בטיול שנתי: האם למורה אחריות פלילית?
העמדתם לדין של אנשי חינוך בעקבות מקרי מוות במהלך טיולים שנתיים הביאה להשבתתם ע"י ארגון המורים שטוענים שלא ייתכן שייענשו בגלל אסונות שלא יכלו למנוע, ההורים דורשים שמישהו ייקח את האחריות, ובמשרד החינוך יודעים שלא יוכלו להסתפק בוועדות סרק
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ביום השני לטיול, 4 במאי 2010, קיבל אבנר בשעת ערב את שיחת הטלפון שאחריה התהפכו חייו וחיי משפחתו. "אביתר נפצע", נאמר לו בלי לפרט. את הדרך הארוכה לצפון עשה אבנר בליווי הצוות החינוכי של הישיבה. רק כשהגיע לבית החולים פוריה, נאמר לו שאביתר טבע למוות בברכה בגני חוגה, האתר שהנערים היו אמורים ללון בו. בן 12 וחצי היה במותו.
בלב דואב נאלץ אבנר להעביר את הבשורה הכואבת לאורית רעייתו, לאביעד ולילדיהם האחרים. ארבע שנים וחצי חלפו מאז האסון. לפני כחודש נחתמה עסקת טיעון, ובעקבותיה הרשיע בית המשפט המחוזי בנצרת את מנהל חטיבת הביניים של ישיבת חורב דאז, הרב יוסף אליאב, בגרימת מוות ברשלנות. על אליאב, שהיה אחראי על הטיול, נגזר עונש של 400 שעות עבודות שירות למען הציבור, ארבעה חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי של עשרת אלפים שקלים, שחויב לשלם להוריו של אביתר המנוח. למשפטו של אליאב קדם מאבק מצד משפחת אביבי, ורק בספטמבר 2013 הוגש נגדו כתב אישום, ראשון מסוגו בעקבות מקרה כזה.
שנה לפני המקרה הטרגי ההוא, ב־25 במרץ 2009, השתתף הנער נתנאל איראני בטיול שנתי של בית הספר "אורט גבעת־רם" בירושלים. לאחר ארוחת ערב כבדה יצאו התלמידים לפעילות בברכות מי הגופרית ובסאונה של חמי טבריה, ונתנאל בן ה־15 וחצי טבע למוות. הוא היה הבן השני במשפחתו שנהרג בתאונה במסגרת פעילות בית־ספרית: בשנת 93' שכלו הוריו את בנם גיא, ילד בן עשר שהושאר בטעות בגן סאקר בתום פעילות, ניסה לחצות לבדו את הכביש ונדרס.
משטרת מחוז הצפון חקרה את הטביעה של נתנאל, ובסיום החקירה החליטה הפרקליטות לסגור את התיק מחוסר ראיות. אלא שאחותו של נתנאל, עורכת הדין מירב זמיר, החליטה לא לוותר. היא פנתה לפרקליט המדינה בבקשה שיפתח את התיק מחדש, ובחודש נובמבר השנה, לאחר מאבק משפטי ארוך, החליטה הפרקליטות להעמיד לדין כמה מאנשי בית הספר באשמת גרימת מוות ברשלנות. בין השאר יוגשו כתבי אישום נגד המנהל ד"ר מוטי אלקסלסי, רכז שכבת כיתה י' צחי אברהם, ומחנך הכיתה אילן פרץ. גם המציל התורן שהיה אחראי על הברכה באותן שעות יועמד לדין.
גם ההחלטה בעניינו של נתנאל איראני היא תקדימית: לראשונה הועמדו לדין מנהל בית ספר ורכז שכבה – ולא רק אנשי החינוך שהיו אחראים ישירות על התלמידים בטיול. בעקבות המקרה הזה והרשעתו של הרב אליאב, הכריז ארגון המורים על צעד חריג: השבתת הטיולים השנתיים עד למציאת פתרון שימנע הטלת אחריות הפלילית על מורים ומנהלים בעקבות תאונות בטיולים.
הסוגיה המוטלת לפתחו של משרד החינוך אינה פשוטה. מן העבר האחד ניצבים המורים, שלא תמיד עברו הכשרה מתאימה לליווי טיולים, ואינם בקיאים בהוראות חוזר המנכ"ל. הם נשלחים ללוות עשרות בני נוער מלאי אדרנלין ונחשפים בכך לאישומים בפלילים – גם מול תאונה שהייתה יכולה לקרות בכל מקום ובכל שעה, ואפילו תחת השגחתו של הורה. מן העבר האחר עומדים ההורים, החוששים לגורל יקיריהם ורוצים לדעת שהם מפקידים את גורלם בידיים נאמנות. בתווך נמצאים התלמידים עצמם, שרק רוצים לטייל בארץ, ליהנות ולחזור הביתה בשלום.
כשהאסון נוקש בדלת הבית, לא מעט משפחות נשברות, חייהן נהרסים והן שוקעות במאבק יומיומי במרה השחורה. לא כך במקרה של משפחת אביבי. מתוך האסון הפרטי שלהם החליטו בני המשפחה לפעול למניעת הישנות מקרים דומים בעתיד. באתר האינטרנט שהקימו לזכרו של אביתר, אפשר לחזות בשלל הפעולות שעשו במהלך השנים בשני תחומים: יוזמות תורניות וכלליות לזכרו – כתיבת שני ספרי תורה, הקמת אמפיתיאטרון בישיבת חורב ועוד; והטמעת נוהלי בטיחות לטיולים במוסדות החינוך, בתנועות הנוער ועוד. בסיוע מומחים הכינה משפחת אביבי תוכנית הכשרה מיוחדת למורים ומדריכים, פנתה לוועדת החינוך ולוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, יזמה דיונים ועוד. חלק מפעולות ההנצחה נעשו בשיתוף בית הספר חורב, אך לצד זאת היו ההורים נחושים להביא לדין את האשמים במות בנם.
"לא רציתי לראות את הנאשם מאחורי סורג ובריח, אבל היה לנו חשוב שתתקבל הרשעה בתיק הזה", אומר אבנר אביבי. "אי אפשר להשלים עם מצב שבו אנשי חינוך אינם ממלאים את תפקידם כראוי, ולא משלמים את המחיר. שלחתי לטיול ילד מקסים, יפה, ספורטאי מצטיין, תלמיד מחונן שיחד עם אחיו קפץ כיתה. כל החיים היו לפניו. במקום ילד שחוזר הביתה ומספר חוויות, קיבלתי ילד מת".
אביתר, שלא ידע לשחות, טבע בברכה שעומקה 1.2 מטרים בלבד. "כל בר־דעת מבין שגם ילדים שידעו לשחות היו עלולים לטבוע", מסביר אביבי. "המים היו עכורים, הילדים שיחקו, נלחמו בתוך המים והתפרעו. היו שם בורות, ואביתר כנראה איבד את יציבותו וטבע".
מיד לאחר השבעה יצא אביבי לחקור את נושא הבטיחות בטיולי הילדים, והזדעזע. הוא גילה סדרה של חקירות שטויחו ומסקנות שלא יושמו, והבין שהילדים יוצאים לטייל בלי שאיש מהגורמים האחראיים יידע ויכיר את הוראות הבטיחות. בין השאר שמע על אסון הטביעה של נתנאל איראני. "גם הוא לא ידע לשחות, אבל זו לא סיבה להרוג אותו", אומר אביבי. "גיליתי שאמנם הוקמה ועדה, אבל מישהו טייח את ההאשמות. החלטתי להפוך כל אבן, לא כציד מכשפות אלא במטרה לשקם את הנושא ולמנוע הישנות מקרים כאלו בעתיד.
"גיליתי שבשש השנים שקדמו לאסון שלנו אירעו 22 מקרי טביעה, ששבעה מהם הסתיימו במוות. בחלק מהמקרים משטרת ישראל אפילו לא פתחה בחקירה. פתאום קלטתי שבכל פעם מחדש, משרד החינוך כאילו מקים ועדה של מומחים והם כותבים דו"ח, אבל אין הפקת לקחים. כל מי שדיברתי איתו אמר לי 'חבל לך על הזמן. לא תצליח לטפל בזה. זה כמו תאונות דרכים, מכת מדינה'. אבל לא יכולתי לסבול את המחשבה שהילד שלי נהרג לחינם, במוות מיותר. הכי כאב לי לגלות שהמורים חוזרים ללמד יום למחרת, לא נעצרים, לא מתושאלים, ולעתים אפילו מקודמים".
המורה במקרה הזה הוא הרב יוסף אליאב, אב לשבעה המתגורר בגוש עציון, איש חינוך ותיק והיום סגן המנהל בישיבת חורב. בסרטון שצילמו בני הזוג אביבי במלאות שנה למות בנם, אומר אליאב כי אין יום שבו אינו חושב על אביתר. בסביבתו של אליאב מספרים על איש חינוך מוערך ואהוד, אדם מלא אהבה לבית הספר ולילדים, שיום אחד מצא את עצמו נאשם בעברות חמורות.
"זו דוגמה קלסית להאשמת השי"ן־גימ"ל", אומר אחד ממכריו. "לקחו אדם נורמטיבי, איש חינוך שתמיד רצה להיטיב עם התלמידים, ושמו אותו על ספסל הנאשמים. הוא ויתר על נוכחות בהשבעת בנו הצנחן בכותל, והגיע לטיול מתוך רצון להיות עם התלמידים ולפקח שהכול יתנהל כשורה. את הדין הוא קיבל על עצמו באהבה ובגבורה. אין ספק שההרשעה היא אות קלון שיכול לשבור בנאדם, אבל הרב אליאב הוא חזק. לאורך כל התקופה הקפיד באצילות נפש לשמור על קשר עם משפחת אביבי, לבקר אותם ולתמוך באחיו של אביתר".
שירות המבחן ביקש להטיל על אליאב צו עבודות שירות למען הציבור, ללא הרשעה. גם הסנגור, עו"ד נחשון שוחט, ניסה לשכנע את בית המשפט להימנע מהרשעה. "הנאשם הוא סמל לאיש המכבד את החוק ותורם לחברה", טען בפני השופטת. "העמדתו לדין דרמטית במיוחד, והצמדת סטיגמה של עבריין אינה נחוצה". כמו כן טען הסנגור כי הרשלנות שגרמה למותו של הנער "אינה ברף הגבוה".
התובע, עו"ד ויאם קבלאוי מפרקליטות מחוז צפון, טען מנגד שחייבים להרשיע את אליאב. מחדליו של סגן המנהל, אמר, החלו בשלב ההכנות לטיול ונמשכו לכל אורכו. הוא לא דרש מראש את אישור הורי התלמידים לכניסה למים ולשחייה בגני חוגה – ואין מדובר באישור טכני, אלא באישור מהותי. במהלך הטיול התיר את כניסת התלמידים למים בלי שבדק אם הם יודעים לשחות ובלי שדאג לפיקוח אפקטיבי, וזאת בניגוד להוראות חוזר המנכ"ל, שלפיהן פעילות במים מחייבת משמעת קפדנית במיוחד.
השופטת עדי במביליה־אינשטיין קיבלה את טענת התובע והרשיעה את אליאב. "רשלנותו (...) אינה רגעית ואינה מתמצה באי קבלת אישור מההורים", קבעה. "זוהי רשלנות מתמשכת, מהותית, תוך הפרה של אמצעי הזהירות שנדרש לנקוט".
הרב אליאב סירב להתראיין לכתבה זו. גם בישיבת חורב סירבו לבקשתנו לראיין את נציג בית הספר, והסתפקו בתגובה המצורפת לכתבה. ראוי לציין שבמהלך השנים יזמו בחורב פעולות רבות להנצחתו של אביתר אביבי, וכן שיפרו את ההקפדה על נוהלי הבטיחות ביציאה לטיולים.
מי שכן הסכים לשוחח איתנו ולהביע את עמדת המורים בנושא הוא גבי עטיה, מזכיר סניף ירושלים של הארגון ומורה בתיכון האקדמיה למוזיקה. לדבריו, הוא מזועזע מהרשעתו של אליאב. "ברמה העקרונית, המורים מברכים על כל פעילות להרחבת הידע והחוויות של התלמידים", אומר עטיה. "צריך להבין שהמורים, מהצעיר בן ה־24 ועד המבוגר בן ה־60, לוקחים על עצמם מעמסה גדולה כשהם יוצאים לטיול. הם צריכים להתנתק מחיי היומיום, להשאיר את המשפחה בבית, לטפל בבעיות משמעת ולטייל במסלולים קשים פיזית, במיוחד למורים המבוגרים".
"אנחנו עושים זאת בשמחה" אומר עטיה, "אבל לא סביר שיבקשו ממורים להיות קוסמים. לא סביר לדרוש מהם, כשהם לא מנוסים בהדרכת טיולים, להיות אחראים גם על המסלול, גם על הילדים וגם על אינסוף כללי בטיחות, ובתוך כל זה גם לקבל החלטות בשטח. אנחנו מוכנים לקחת את העול והמעמסה, אבל לא את האחריות".
על מי צריכה להיות מוטלת האחריות לכך שהילדים יחזרו הביתה בשלום?
"משרד החינוך צריך להשית את האחריות על גוף חיצוני, על חברת טיולים, על אנשי מקצוע. לא על המורים. אסור שמורה ייצא לטיול בפחד שמא הוא ייאלץ לעמוד לדין. משרד החינוך צריך לתת פעם אחת ולתמיד תשובה: האם הוא רוצה שאנשים מקצועיים יובילו את התלמידים לטיול? מה מעמד המורים כשהם יוצאים איתם? וכמובן, יש לבטח את המורים כך שהאחריות תוסר מהם במקרה של אסון. אחרת, אני כמורה מעדיף להישאר בבית ולקבל נזיפה או מכתב בתיק האישי, מאשר לקחת על מצפוני כל חיי אם חס וחלילה תקרה תאונה לתלמיד בזמן שאני בצוות הטיול".
אז אתה בעצם מסיר אחריות מהמורים?
"האחריות שלנו היא ללוות, לשמור על המשמעת ולהעשיר את התלמידים ברמה החברתית. אבל לא ייתכן שמורים ייתבעו ויועמדו לדין. אנחנו פונים למשרד החינוך ומבקשים שיבנה תוכנית מסודרת, וימנה גורם מקצועי שיהיה המוסמך להוציא את הטיול ולפקח עליו. מי שיקבע את המסלול, מי שיקבע מתי ואם בכלל נכנסים למים, מי שיקבע אם חם מדי לצאת למסלול - הוא המדריך החיצוני. עליו תהיה האחריות. כל עוד האחריות לא תוסר מהמורים, נתריע על סכנת החשיפה לתביעות ולא נאשר להם לצאת".
מיכאל (שם בדוי), מורה בתיכון ממרכז הארץ, מרחיב את התמונה הבעייתית. "זה נכון לא רק בטיולים, אלא בכל פעילות בלתי פורמלית עם הילדים. תלמיד יוצא להתנדבות מטעם בית הספר, תלמיד יוצא לקנות אוכל בהפסקה, תלמיד רץ בהפסקה ונתקל במורה שמחזיק כוס תה – אם הילד נפגע, יתבעו את המורה? אנחנו לוקחים סיכון יום־יום בעבודה, כי אם יקרה משהו נהיה הראשונים לחטוף".
יש חוזר מנכ"ל ובו מפורטות כל ההוראות לטיול. מסובך כל כך לעמוד בהן?
"בלתי אפשרי לעמוד בחוזר הזה. זה ספר עב־כרס עם אלפי סעיפים".
לדברי מיכאל, המורים לכודים בין הפטיש לסדן במאבק הזה. הם אינם מוכנים לשאת בעונשי מאסר או עבודות שירות בעקבות תאונה שלא הייתה להם שליטה עליה, אך גם לא רוצים שישתמע כאילו אינם שמים את כל מעייניהם למען השבת התלמידים הביתה בשלום.
כמי שמלווה לא מעט טיולים שנתיים, ברור לו שהמורים משתדלים לפעול לפי כל הנהלים, "אבל לעולם יהיה הילד שרץ בראש, מקפץ ומטפס למרות כל האזהרות. האחריות כרגע היא עלינו, וזה מפחיד. יצאנו בשנה שעברה לטיול ברמת הגולן, וכל שאר המורים הרשו לתלמידים שלהם להיכנס למים. אני לא הייתי מוכן לקחת את הסיכון. אמרתי לא. הייתי המורה הרע. אמרתי לתלמידים: יש לי אישה וילדים, אני רוצה לחזור אליהם בשלום, ואני רוצה להחזיר גם אתכם בשלום הביתה".
איך לדעתך תשפיע ההרשעה של יוסף אליאב על מורים אחרים?
"הם ייקחו פחות סיכונים. נכון שזה ממזער את הסכנות, אבל בסופו של דבר מי שנפגעים הם התלמידים. יהיו פחות טיולים, פחות יציאות באוטובוסים לפעילות, ובית הספר יהפוך לבית סוהר".
מצד שני, ההורים יהיו רגועים הרבה יותר.
"אולי, אבל אי אפשר לעצור את העולם. ילדים הולכים לתנועת נוער, משחקים כדורגל, סופגים קרינה מטלפונים סלולריים. הכי קל ובטוח להשאיר אותם בבית מול המחשב, אבל השאלה היא אם זה מה שאנחנו רוצים. כמו שאמרתי, הנושא הוא לא רק הטיול השנתי, אלא גם נסיעה להרצאות, להתנדבויות. לכי תדעי מה יקרה שם. אז מה, נצמיד לכל ילד מורה? המצב כרגע הוא שבאמצעות חוזר המנכ"ל ההנהלה של בית הספר ומשרד החינוך מכוסים, אבל המורה חשוף".
מה לדעתך הפתרון?
"אם יש תביעה, שיפנו אותה למשרד החינוך. אם ימצאו אותי אשם כי הכנסתי ילד למקום סכנה, שמשרד החינוך יהיה אחראי. לא אנחנו. כך אוכל לצאת לטיול בראש רגוע".
הרב בני נכטיילר, מנכ"ל מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, מתנגד לדרישת המורים לוותר על הטיולים, אולם טוען שעל משרד החינוך לגבות את הצוות החינוכי. "טיולים הם חלק חשוב משגרת הלימודים", הוא אומר. "סיור לימודי נותן לצוות הזדמנות להיות עם התלמיד מחוץ לארבעת הקירות של הכיתה. האווירה שנוצרת בטבע מאפשרת למורים להתקרב אל התלמידים באופן בלתי אמצעי, ומאפשרת לתלמידים להתגבש וללמוד דברים בצורה חווייתית. כך מחנכים לאהבת העם והארץ".
לדברי הרב נכטיילר, במוסדות החינוך של בני עקיבא נוקטים את כל אמצעי הזהירות הנדרשים. "בלי להיכנס למקרים ספציפיים, לבתי הספר הפועלים לפי נוהלי משרד החינוך אין סיבה לדאגה. למרות זאת, חשוב שמשרד החינוך ייתן את הגיבוי למורים. הפרטת הטיולים למדריכים חיצוניים היא לא פתרון נכון, משתי סיבות. האחת היא שטיול הוא כאמור חלק אינטגרלי מחינוך התלמידים, ולכן ראוי שהמחנכים ילוו אותם, ולא גורמים חיצוניים שלא בהכרח תואמים את הרוח החינוכית. הסיבה השנייה היא שהכנסת גוף חיצוני תייקר באופן משמעותי את עלות הטיולים, וזה עלול לגרום לאפליה בין תלמידים".
עו"ד מירב זמיר הייתה ילדה קטנה כשאחיה הגדול גיא נהרג בתאונת דרכים. איש לא הועמד לדין בעקבות האסון, והמורה שהייתה מעורבת בתקרית המשיכה ללמד. כשאחיה הקטן נתנאל טבע בטיול שנתי, מירב כבר הייתה בת 25, אחרי לימודי משפטים ורגע לפני בחינות הלשכה. הפעם היה ברור לה שהיא לא הולכת לוותר.
"משרד החינוך הקים ועדת חקירה בעקבות הטביעה", מספרת זמיר. "הכינו מצגות, הגישו דו"חות, אבל לא היה שום הליך משמעתי. אם היו מעמידים את המורים לדין משמעתי, אולי מורים אחרים היו מבינים את גודל האחריות המוטלת עליהם. התפקיד שלהם הוא לא לאכול ממתקים עם הילדים, ולא לטייל בארץ, אלא לשמור על הילדים. כל עוד לא תהיה הבנה לתפקידם, וכל עוד משרד החינוך ימשיך לטאטא מתחת לשטיח מקרים כאלה, באמת עדיף לא לצאת לטיולים. כל הורה יעדיף ילדים מתוסכלים אבל חיים".
"ההתנהלות במקרה של נתנאל הייתה מזעזעת", אומרת זמיר, "הטיול לא עמד אפילו בתנאי אחד של חוזר מנכ"ל משרד החינוך. אי אפשר להכחיש שלעתים מתרחשים אסונות, אך בענייננו שרשרת המחדלים הייתה ארוכה, ובסופה שום איש צוות לא נכח עם הילדים המשתכשכים בברכה. מספיק איש צוות אחד כדי למנוע את מותו של ילד, אבל המורים שהו באותה עת בישיבה. מי שהבחין בגופתו של נתנאל היה חברו, שמשה אותו מהמים".
הכאוס לא נגמר בזה: אפילו את ההודעה על מות יקירם לא קיבלו בני המשפחה כראוי. גל שמועות על ילד שנהרג במהלך טיול בצפון החל להתפשט עוד לפני שמכרים יצרו קשר עם המשפחה, וסיפרו לה על טביעתו של נתנאל.
"הבעיה הכי גדולה היא מדיניות הכסת"ח", אומרת זמיר. "כשמשפחה מאבדת ילד, היא לא מוצאת את הכוח להילחם. היא עסוקה באובדן ובכאב, לא בהפיכת שולחנות. נראה שמשרד החינוך בונה על חוסר היכולת של המשפחה ברגעים כאלה לדרוש העמדה לדין של האחראים. במקום לגנות מורים כאלה ולעשות הכול כדי להבטיח את שלום ילדינו, הוא מקים 'ועדת חקירה' שבסופה, יהיו הממצאים חמורים ככל שיהיו, לא תיושם שום מסקנה. הדבר מביא להישנות המקרים, ותלמידים רבים נפגעים במהלך טיולים".
"אלה לא דברים תלושים מהמציאות", ממשיכה זמיר, "המשפחה שלנו איבדה כבר ילד בן 10 במהלך יציאה מסודרת של בית הספר, ולמרות שלא היה ספק בדבר קיומה של רשלנות חמורה, המשיכו כאילו דבר לא קרה. נדמה שמשרד החינוך חושב שברגע שהוא יוקיע התנהלות כזאת של מורים, ידבק כתם במערכת החינוך, ולכן הוא מעדיף לטאטא הכול".
"נתנאל היה ילד מדהים, צנוע ושקט. אי אפשר להשלים עם זה שחייו בוזבזו לשווא, בלי שאיש ייתן על כך את הדין", מלינה זמיר, "מצער מאוד שמשרד החינוך אפילו לא הוציא את המורים - שהוא עצמו קבע שהם אחראים למות אחי - לתקופת צינון הרחק מן המערכת. אם המורים לא מוכנים לקחת אחריות על שלומם של התלמידים, שלא ייצאו לטיולים שנתיים".
עו"ד זמיר הופיעה בפני ועדת החקירה שהקים משרד החינוך, וגם קיבלה לידיה את הדו"ח וקראה בו את שרשרת הכשלים שהובילו למותו של נתנאל. כשאחד הבכירים בוועדה אמר לה ש"הכול משמיים", היא יצאה מהחדר במחאה על האדישות, כהגדרתה, שבה מתייחס משרד החינוך למקרה כה טראגי.
"מותו של ילד קטן אינו גזירת גורל. בדו"ח עצמו נאמר שאנשי הצוות לא קיימו אף לא הוראה אחת מחוזר המנכ"ל, ושהיה אפשר למנוע את האסון באמצעות נוכחות אנשי צוות. זו תעודת עניות למערכת החינוך".
המורים טוענים שהתנאים בחוזר המנכ"ל בלתי ניתנים ליישום.
"מה קשה ליישום? איך אפשר לשים 250 ילדים בברכה ולא להשגיח עליהם? קשה לקיים ישיבת צוות ב־11 בלילה, אחרי שהילדים ישנים, במקום בזמן שהם במים? קשה לקבל אישורי שחייה מההורים ולנהל רשימת שמות של התלמידים? כל הדברים הללו לא נעשו".
"בהתבטאויות של יו"ר ארגון המורים בעקבות מקרי הטביעה באה לידי ביטוי האדישות לחיי הילדים", אומרת זמיר, "לאיים בביטול הטיולים השנתיים כל עוד לא תינתן למורים הגנה מתביעות מכאן ולהבא? זו התבטאות מקוממת, שאומרת שהמורים לא מתכוונים אפילו לנסות לשמור על התלמידים. הדברים הללו צריכים להביא לכך שהפיקוח על התלמידים בטיולים יועבר לחברה חיצונית, שתתחייב בפני ההורים שהיא מסוגלת לשמור על חיי ילדיהם. חברה כזו תכיר בריש גלי באחריותה, תפעל לפי הנהלים, ותצטרך לתת דין וחשבון במקרה של אסון, חלילה".
יו"ר ארגון המורים צריך להפנים שמורה היוצא לטיולים שנתיים לא 'עושה טובה'", ממשיכה זמיר, "התשלום שהוא מקבל תמורת ליווי הטיול הוא מכובד. אם המורים לא מסוגלים להבטיח את שלום הילדים, צריך להעביר את הכספים הללו לחברה חיצונית".
אפשרות אחרת שתהווה מבחינת זמיר טיפול שורש בבעיה, היא "לדאוג שכל מורה יעבור השתלמות ושכל מורה יידע את חובתו ואת האחריות המוטלת עליו. יש להבהיר למורים מה יקרה להם אישית אם יתברר שהתרשלו בעבודתם. במצב הנוכחי ההורים צריכים להבין שבכל טיול שנתי הם מפקירים את ילדם האהוב ליד הגורל. ההורים הם שצריכים לאיים בהשבתת מערכת החינוך, כל עוד לא יובטחו שלומו של כל ילד וחזרתו הביתה בריא ושלם ולא בארון. זו לא מחאה על מילקי ולא על יוקר המחיה, אלא מחאה למען חייהם של אלפי תלמידים".
העובדה שהתיק של נתנאל נפתח מחדש, ושהמנהל, המחנך והמציל יועמדו לדין, מנחמת אותך?
"הדבר נותן נחמה במובן זה שהמדינה מכריזה בפני הציבור שהיא לא מקבלת התנהלות כזאת של מורים, ושהיא לא משלימה עם הפקרתם של תלמידים. יתכבדו האחראים, שהפקירו 250 תלמידים כדי לקיים ישיבת צוות במקום מסתור, וייתנו את הדין על מותו ילד בן 15 שנים".
לצד עבודתה כעורכת דין בעלת משרד פרטי העוסק בתחום הפלילי, הקדישה זמיר חלק ניכר מחמש השנים האחרונות למיצוי הדין עם האשמים במותו של אחיה. "זה מייסר אותי יותר מאשר מעסיק אותי", היא אומרת. "לא יכולתי להשלים עם מוות של ילד, שנגרם אך ורק כתוצאה מרשלנות פושעת. לאורך כל הדרך לא היה לנו ספק שפרקליטות המדינה תחליט להעמיד לדין את כל האחראים. ההחלטה הזו יכולה למנוע הישנות מקרים כאלה".
משרד החינוך וארגוני המורים דנו השבוע במציאת פתרון שיאפשר את הוצאת הטיולים השנתיים. "הפתרון צריך להיות ברמת הביטוח", אומר סגן שר החינוך, ח"כ אבי וורצמן. "מצד אחד הצוות החינוכי צריך לגלות אחריות, לארגן את הטיול כפי שצריך ולפעול לפי הכללים, ומצד שני אנחנו צריכים לדאוג לכך שהמורים יהיו מכוסים. אנחנו לא רוצים לסבך אותם במערבולת שלא יודעים איך לצאת ממנה, ולגרום לכך שעולמם ייחרב בן לילה. לכן, בשיתוף עם משרד האוצר, אנחנו מחפשים ביטוח שיכסה הוצאות משפט אם תוגש תביעה. המורים לוקחים את האחריות עליהם, אבל הם צריכים לדעת שמשרד החינוך הוא הגב שלהם".
ואולי צריך בכלל להפריט את הטיולים ולהעביר את האחריות לחברה חיצונית?
"בעיניי זו הצעה לא טובה. כמי שבעבר ניהל מדרשה והיה ממקימי 'מסע ישראלי', אני יודע שאי אפשר להפריד את המורה ואיש החינוך מהפעילות הבלתי פורמלית של התלמידים. הטיול הוא חלק אינטגרלי בחינוך, ודווקא בפעילות כזו המורה יכול להתחבר הרבה יותר לתלמידים. למורים יש חלק מרכזי בטיולים, והם צריכים לדעת שאנחנו לא נפקיר אותם".
פרופ' אביעד הכהן, דיקן המרכז האקדמי "שערי משפט", סבור שאין סיבה לגלגל את האחריות מהמורים למשרד החינוך ולהפך. לטענתו, שני הצדדים צריכים לקחת אחריות על ביטחון התלמידים. "גם הצוות החינוכי וגם משרד החינוך חייבים להיות ערבים לשלום התלמידים ולשובם הביתה בשלום. ולפני הכול, עלינו לזכור כל העת שאנו עוסקים כאן בדיני נפשות ממש, ולכן חייבת להיות רגישות יתרה. הרחבת האחריות - גם אם היא יוצרת קשיים – היא הדרך הראויה".
האם לדעתך הטלת אישום פלילי על מורה היא צעד מוגזם?
"הפללת מורים ואנשי צוות חינוכי אינה מגמה מבורכת. יש בה כדי להטיל כתם על אנשים שברובם הגדול פועלים כשלוחי ציבור, בדרך כלל במשכורות לא גבוהות, ועושים מאמצים עילאיים למלא את שליחותם בדרך הטובה ביותר. יש אמצעים אחרים, נזיקיים וחלופיים, שראוי לנקוט קודם שפונים לדרך הפלילית".
מה לגבי אחריות של מדריך בתנועת נוער?
"דמו של חניך בתנועת נוער אינו סמוק פחות מזה של חברו. במשך השנים נתגלתה זילות רבה בכל הנוגע להקפדה על הוראות בטיחות בתנועות הנוער, עד כדי זילות בחיי אדם, בשל האווירה הקלילה הנלווית לפעילות שבהדרכתם של מי שהם בני נוער בעצמם. יש למצוא את הדרך הראויה והמאוזנת לקיים את הפעילות המבורכת תוך שמירה קפדנית על חיי החניכים".
האם משרד החינוך צריך להיכנע לדרישת ארגון המורים ולהעניק חסינות לאנשי צוות חינוכי?
"אם החסינות תביא לזלזול בשמירה על ההוראות ולפגיעה בנפש, היא פסולה ביותר. לא חייבים לתת למורה הגנה מתביעה כדי לשמור על זכויותיו. יש דרכים אחרות, ראויות יותר, דוגמת ביטוח שיעניק למורה הגנה במקרים מסוימים".
מישיבת חורב נמסר: "הישיבה משתתפת בצער משפחת אביבי ומחזקת ידיה בהמשך פעולתה למען הבטיחות בטיולים במדינת ישראל. הישיבה פעלה רבות בהנצחת זכרו של תלמידנו היקר אביתר ז"ל בתחומים שונים, תורניים וכלליים. הישיבה חידדה וחיזקה את תהליכי הבטיחות, ופעלה בנושא בשיתוף הגורמים המוסמכים במשרד החינוך ובשיתוף ועדת בטיחות מיוחדת של הוועד הפועל של מוסדות חורב".
"לגופו של הטיול שהתקיים לפני כארבע שנים וחצי: בית המשפט קבע שהטיול והרחצה היו
"כתב האישום התמקד בהיעדר אישורי הורים ספציפיים לפעילות השחייה בטיול, ובעובדה שלא נערכה בדיקה מוקדמת לגבי יכולות השחייה של התלמידים בטרם הכניסה לברכה. יצוין כי אישורי הורים על כלל הפעילויות התקבלו בתחילת השנה, ובעקבות האירוע המצער שינתה הישיבה את הנהלים והחלה לדרוש אישור ספציפי לכל פעילות".
מרשת אורט נמסר: "הנושא נידון בימים אלה בערכאות משפטיות ועל כן אנו מנועים מלהתייחס אליו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם