שודים וסחיטות: הפעולות העלומות של אצ"ל ולח"י
לצד פעולותיהם המוכרות של אצ"ל ולח"י, עסקו אנשי המחתרות בגיוס כספים כדי להעניק לארגוני המרד אוויר לנשימה. הדרכים לכך היו מגוונות, אבל המסר אחיד: למען עצמאות ישראל כמעט כל האמצעים כשרים
• כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
האימפריה הבריטית, ששלטה בשיא כוחה על כחמישית מאוכלוסיית העולם, החזיקה אז בשטחי ארץ ישראל כ־100 אלף חיילים ועובדים, ואלה קיבלו את משכורתם מדי חודש בחודשו. הכסף הגיע בעיקר דרך הים, והועבר לרכבות שנסעו לאורך מסילות הארץ עד לתחנה הסופית בקנטרה שבמצרים. בלילה שסיפורנו מתרחש בו הגיע למפקדי האצ"ל מידע מודיעיני מדויק על מועד יציאתה של הרכבת ועל תוואי הנסיעה שלה. בארגון החליטו: יש לשדוד את הרכבת המאובטחת, בכל מחיר.
מנחם מלצקי, איש האצ"ל ומפקד מחוז חיפה, מונה למפקד המבצע. בראיון שקיים איתו ד"ר משה מרקס, ושמתפרסם כאן לראשונה, מספר מלצקי על הפעולה ההרואית שהצליחה להביך את האימפריה הבריטית: מלצקי גייס לפעולה כ־30 לוחמי אצ"ל, וקבע כי 15 מהם ישתלטו על הרכבת, והשאר יאבטחו את האזור ואת דרכי המילוט. את השלל, החליט, יטמינו בבורות שנחפרו באזור מבעוד מועד.
מלצקי בחר בקפידה את הנקודה המדויקת שבה תתרחש התקיפה: ארבעה קילומטרים צפונית לתחנת חדרה, באזור לא מיושב ומוקף ביצות, שדרכי הגישה אליו קשות ושהימלטות ממנו תקשה על כלבי הגישוש של הבריטים לעלות על עקבותיהם של הלוחמים.
"בניסיון קודם רצו לגנוב את הכסף מהתחנה בחיפה וזה לא הצליח, אז הבנו שצריך לפעול כשהרכבת עוד בדרך", סיפר מלצקי בעדותו. "היו לנו קשרים אצל אנשים שעבדו במשטרת הרכבות, שהעבירו לנו את המידע על כך שהרכבת מגיעה בתחילת החודש. היו לנו מודיעים בתחנות הרכבת בראש העין ובחיפה, והם עדכנו אותנו כשהיא הגיעה. הם היו בקשר עם איתן (לבני, אביה של ציפי לבני, י"א). הם לא קיבלו אחוזים, הם היו אנשי אצ"ל".
את הנשק לפעולה הבריחו אנשי האצ"ל באוטובוס "אגד", שעליו הועמסו נשק וכדורים שהוסתרו תחת מזרן. את חומר הנפץ שהונח על פסי הרכבת בחרו הלוחמים למקם בין הגבעות, כך שהדי הפיצוץ ייבלעו ככל האפשר. השוד תוכנן לפרטי פרטים: הלוחמים נשלחו לפוצץ את קטר הרכבת, להסיט אותו מהמסילה, ואז להשתלט בתוך שניות על הקרונות המאובטחים.
כשהגיע רגע האמת הסתערו הלוחמים על הרכבת. הבריטים ירו באוויר בניסיון להרתיע, אך לא הצליחו לעצור את המתקפה. אנשי המחתרת הצליחו להשתלט על הרכבת ללא נפגעים, נכנסו לקרון המיוחד והפתיעו את שני הפקידים הבריטים שהיו מופקדים על קופות הכסף. הם קשרו את ידיהם ורגליהם ונטלו את נשקם האישי.
"רצינו שהפעולה תהיה נקייה ונזהרנו מאוד שלא יהיו נפגעים, כי לא רצינו שלמתנגדינו תהיה סיבה להכפישנו. לכן החלטנו לבצע את הפעולה בין התחנות", יספר מאוחר יותר מלצקי. בקרון המאובטח מצאו הלוחמים מיטות, שירותים ומקלחת, כיאה לרכבת שאמורה לעשות מסע בן כמה ימים, וגם את האוצר שקיוו לו: תיבות מלאות ב־35,000 לירות – סכום עתק באותם ימים. אל בורות המסתור שבהם הוחבא השלל חזרו הלוחמים רק יומיים לאחר השוד. את הכסף העבירו לשכונת נחליאל בחדרה, שם מצאו מסתור לאחר התקרית.
הבריטים, שהגיעו למקום שעות לאחר השוד, הובכו והופתעו מעוצמת פעילותו של האצ"ל. המכה הקשה ביותר מבחינתם הייתה ההבנה שלמחתרת היה מידע מודיעיני מדויק, שסייע ללוחמים לפעול במקום ובזמן הנכון. עוד הופתעו השוטרים מתעוזתם של אנשי הארגון, שמנה 2,000 חברים פעילים בלבד והצליח לשדוד את הרכבת ולהימלט ללא נפגעים ובלי שאיש הצליח לאתר את הכסף. הדו"חות המפורטים של כוחות הביטחון הבריטיים לאחר השוד, שנשלחו לקבינט הבריטי ולמשרדי הממשלה בלונדון, הפכו את הפעולה לנקודת מפנה בהתייחסותם של הבריטים אל האצ"ל ואל יכולותיו. מבחינת אנשי הארגון הייתה הפעולה המבריקה זרז לפעולות נועזות אחרות.
שוד לאור היום פעולות שוד נועזות לא עמדו בראש סדר העדיפויות של פעילי המחתרות, אבל בלי כסף ואמצעים, כידוע, אי אפשר לממש אידיאולוגיה לוחמת. בשנים 1940־1948 פעלו באצ"ל ובלח"י להשגת משאבים כספיים בדרכים שונות, חלקן מפוקפקות למדי. ארגוני המחתרת עשו זאת מחוסר ברירה: בעוד "ההגנה" נהנתה מכספי קרנות ומתרומות רשמיות וממוסדות, האצ"ל והלח"י נאלצו להתבסס על אמצעי מימון רעועים יותר. המציאות הכלכלית הקשה אילצה את הארגונים לממן את עצמם בדרכים בלתי חוקיות שונות.
אצ"ל ולח"י הנרדפות והמנודות לא בחלו באמצעים: הם סחטו כספים מאנשים פרטיים, שדדו יהלומים וגנבו מוצרי מזון ואספקה מבסיסי צבא בריטיים, מחנויות ומסיטונאים. אבל את "הכסף הגדול" הצליחו המחתרות לגייס בעזרת שוד בנקים. בתחילת הדרך היו הפעולות חובבניות למדי: אנשי לח"י ניסו את מזלם בשוד תיקים משליחי הבנקים, ניסיונות שסוכלו ברובם בידי מאבטחים או עוברים ושבים. כך, למשל, ב־12 בספטמבר 1937 סוכל ניסיון שוד של שליח שיצא מבנק הפועלים ברחוב מונטפיורי בתל־אביב. המחתרות ניסו גם לפרוץ לבנקים בשעות הלילה, אך שם הסתבכו הלוחמים עם הכספות המתוחכמות, שלא נפרצו בקלות. הפעילים הבינו שהידע הטכני שברשותם אינו מספיק, ושבמקומו יהיה עליהם להשתמש בתעוזה ובאומץ – משאבים חשובים לא פחות.
השוד המוצלח הראשון של האצ"ל התקיים חודשיים בלבד לאחר שנכשלה פעולה קודמת של הארגון. ב־21 באוגוסט 1940, בשעה 11:00, נכנסו שלושה אנשי אצ"ל רעולי פנים וחמושים לבנק "יפת" ברחוב רמב"ן בשכונת רחביה בירושלים. הם נעלו אחריהם את הדלת ובאיומי אקדח אילצו את מנהל הבנק למסור לידיהם את הכספים. השודדים עזבו את המקום עם סכום צנוע של 709 לירות בלבד, אך הצלחת הפעולה התוותה את דרכן של המחתרות בפעולות הבאות, והבהירה כי מוטב לפעול בשעות היום, כשהכסף מחוץ לכספות.
ככל שרבו ההצלחות התעורר אצל אנשי המחתרות תיאבון לפעולות נרחבות ונועזות הרבה יותר. אלו הביאו בסופו של דבר לשוד הרכבת הגדול, ואחר כך גם לשוד הבנק הבריטי "ברקליס" שבשכם ב־20 במאי 1946, אז פרצו הלוחמים כשהם לבושים בלבוש ערבי ונמלטו מהמקום עם אלפי לירות בתוך שבע דקות. בלח"י היו נתונים ללחץ כספי גדול אף יותר מזה של האצ"ל. מייסד לח"י, אברהם (יאיר) שטרן, אמר לאנשיו: "מעשי שוד, אפילו על רקע אידיאליסטי, קשים יהיו מאוד על אנשינו והם חורגים מדרך הפעולה הרגילה שלנו, אולם ההכרח לא יגונה".
לאחר שניתן האות, סומנה בלח"י המטרה: שוד בנק אנגלו־פלשתינה ברחוב אליעזר בן־יהודה בתל־אביב. לצורך הפעולה גייסו בלח"י את אבנר ארליך, קבלן משנה שעבד בבנק קודם לכן והכיר את המבנה הפנימי שלו. אחד מחברי הלח"י נשלח לפתוח חשבון בבנק ובילה בו ימים אחדים במטרה להכיר את לוחות הזמנים ואת התנהלות העובדים. יום הפעולה נקבע ל־16 בספטמבר 1940, יום תשלום המשכורות, בהנחה שאז הכספות יהיו מלאות בממון. חמישה חמושים נכנסו לבנק ורוקנו את קופתו – ללא נפגעים בפעולה.
גולת הכותרת של פעולות לח"י בתחום שוד הבנקים שמורה לשוד בנק "ברקליס" בתל־אביב, ב־27 באפריל 1948: לקראת עזיבת הבריטים את הארץ ניצלו הלח"י את ההזדמנות, ושדדו את הבנק הבריטי. בשעה 8:00 בבוקר, חצי שעה לפני פתיחת הסניף, הגיעו אנשי לח"י למקום והשתלטו על ארבעה שומרים שהגנו על המקום מטעם ההגנה. איש מעוברי האורח לא הבחין במה שנעשה בבנק פנימה: הלוחמים המתינו למנהל הסניף, שתחת איומי אקדח נדרש לרוקן את תוכן הכספת אל תוך השקים שהביאו עמם. כעבור כמה דקות יצאו אנשי לח"י עם שלל של 200 אלף לירות והתחבאו בחנות בנחלת בנימין. את הכסף העבירו לאיש מפתח אחר בארגון, דוד רובוביץ, מרגל רב פעלים שעבד במפקדה הראשית הבריטית במלון המלך דוד בירושלים. בעזרת הכסף מימנו בלח"י את פעילות הארגון עד לפירוקו הסופי כמה חודשים מאוחר יותר.
מי ששפך אור ראשון על הפעילות הלא־מוכרת של המחתרות העבריות להשגת משאבים כלכליים, הוא כאמור ד"ר משה מרקס. מרקס (67), יליד פתח תקווה וכיום תושב אלקנה, מכנה את המחקר, שהפך ברבות השנים לדוקטורט ועכשיו גם לספר חדש, "פרויקט חייו". אל העדויות והדו"חות הנעלמים הגיע במקביל לעבודתו במסגרות בנקאיות שונות בישראל.
כשהלך לאוניברסיטה כדי להרחיב אופקים ולמד תולדות ישראל ומדע המדינה, לא הצליח מרקס להבין איך אפשר לדבר על תנועות לאומיות או על תהליכים לאומיים בלי לדבר על הכסף שמניע את הסיפור מאחורי הקלעים. "כולם יודעים שאידיאולוגיה לא יכולה להתקיים בלי כסף", הוא אומר.
"כיהודי־ציוני היה חסר לי ההיבט הכלכלי של ההיסטוריה שלנו, שלא הופיע כמעט במחקר. החלטתי לחקור את הנושא הזה, ומהר מאוד נשאבתי אל עולם נסתר אך מרתק ואל סיפורים של אנשי מפתח שפעלו כאן לפני קום המדינה ועשו היסטוריה". את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת בר־אילן הוא כתב על פעילותם של אצ"ל ולח"י להשגת מימון ואמצעים כלכליים בשנים שלפני קום המדינה. במשך כשש שנים עבד על המחקר, ולאחר מכן עבד במשך כשנתיים על הספר, "כורח בל יגונה", שיצא בהוצאת "מדיה 10".
במהלך המחקר קיים כ־40 ראיונות עם אנשים שהשתתפו בפעולות וכן אסף כמאה עדויות מארכיונים בישראל ובאנגליה, כולל מסמכים בריטיים רבים, קטעי עיתונות מהתקופה, דו"חות משירות הידיעות של ההגנה על המחתרות ועוד. "זה היה מרתק עד כדי כך שלא יכולתי להתנתק מזה", הוא מספר בעיניים נוצצות. "עסקתי בזה בהפסקות בעבודה ואחרי העבודה, בחופשות ובכל זמן פנוי. אשתי וילדיי סבלו מרצון ועל כך אני מודה להם מאוד. לא יכולתי להניח לזה עד שסיימתי".
מרקס מספר שהיסס לפני פרסום הספר, בגלל רגישותו של הנושא. "מדובר באנשים שחלקם עולים לראשונה על במת ההיסטוריה", הוא אומר. "הפעולות היו אלימות בחלקן, ולא רציתי לעשות מזה רעש. חששתי שיוציאו את הפעולות מהקשרן ושייגרם נזק". לבסוף החליט לפרסם את הספר, "מפני שחששתי שיישכח דבר מרכזי ומהותי כל כך בתולדות העם היהודי. הרי גם אני מתבגר. רציתי שהציבור הרחב, הסטודנטים, המורים והחוקרים יכירו את הפן הזה בתולדות המחתרות ותקומת העם היהודי בארצו. רציתי גם שמשפחותיהם של מי שמופיעים בספר ידעו על פועלם של קרוביהם, במיוחד אלה שנחשפים כאן לראשונה".
ה"כורח" שעליו מדברת כותרת ספרו של מרקס הוא העדר המשאבים של המחתרות, שהלך והחריף מפברואר 1944, עת הכריז מנחם בגין על פרוץ המרד נגד הבריטים. "הקביעה הייתה שמי שלא תורם להגנה יתרום כסף לאצ"ל", הוא אומר. האצ"ל הפעיל מחלקת מודיעין בשם הקוד "דלק", שריגלה אחר יהודים, איתרה בעלי ממון, העריכה את יכולת התשלום שלהם ואיימה עליהם שישלמו באמצעות מכתבי איום והפחדה.
במכתב שנשלח לבעל בית חרושת ליהלומים מתל־אביב, למשל, כתבו אנשי לח"י: "אחיך ואחיותיך נאבקים על נפשם וזועקים חמס [...] אתה יושב בארץ ישראל וצובר הון וכסף וחי לך עם משפחתך חיי לוקסוס. הסכום שקבענו לך הוא סכום פעוט מאוד [...] אם תסרב למלא את ההוראות ולא תשלח את הכסף, ניאלץ להשתמש נגדך ונגד משפחתך בכל האמצעים הנמצאים בידינו כדי לגבות את הסכום בתוספת קנס הגון. אנו מקווים שלא תשיב את פנינו ריקם". בעזרת שיטת הגבייה הזו הצליחו לגייס באצ"ל כ־220 אלף לירות, ובלח"י אספו סכום גדול אף יותר.
"האנשים שעסקו בגביית כספים היו בדרך כלל בעלי תכונות דומות לאלו של מפקד בפעולה צבאית, לצד עוד כמה סגולות", אומר מרקס. "הם היו צריכים להיות נועזים, יצירתיים, עם אידיאולוגיה ברורה ונחושה. הגובים היו צריכים להיות גם ערמומיים, בעלי כושר ביטוי ושכנוע, הופעה ראויה, ביטחון עצמי, הבנה וניקיון כפיים". התנהלותן הכוחנית לעתים של המחתרות מעלה היום סימני שאלה קשים. האם מותר לבצע מעשים שגורמים לנזק ולהרס כדי להשיג מטרה גדולה יותר? ד"ר מרקס מגיב באי־נוחות לשאלה, אך לא מתחמק מהדיון העקרוני. מבחינתו, אין מקום להשוואה בין לח"י ואצ"ל ובין ארגוני טרור כמו חיזבאללה או חמאס.
"צריך להבהיר דבר אחד מההתחלה: אנשי המחתרות לא ביקשו להרוג יהודים שלא חשבו כמותם. הם גם לא התנפלו סתם על אנשי צבא, משטרה, או אנשי ממשל בריטיים, אלא רק על אנשים מסוימים שפגעו באנשיהם או שניסו לעשות זאת. הם גם לא הפעילו טרור או גנבו כספים למען אינטרסים של מדינה אחרת. הם לא פגעו בנשים וילדים. מטרתם הייתה שחרור לאומי. הם לא הביעו שנאה או איבה לעם הבריטי בגלל דת שונה ומכל סיבה שהיא, אף שהמדיניות הבריטית הייתה נגדם ורדפה אותם עד מוות". אבל נהרגו יהודים בפעולות של לח"י, בין השאר בשוד בנקים. "הרג יהודים קרה רק מול התנגדות כוחנית, או כשפעולה הסתבכה, או מירי לא מכוון", אומר מרקס.
"לוחמי המחתרות לא התכוונו לפגוע בחפים מפשע מלכתחילה ובהזדמנויות שונות הביעו צער כשכאלה נפגעו. שודדי הבנקים השתדלו לא לפגוע בלקוחות, ואף סייעו במקרים אחדים ללקוחות שחשו ברע. היו גם מקרים של הרג יהודים שהואשמו בהלשנה לבריטים. נכון, המוטו של 'המטרה מקדשת את האמצעים' לא מקובל עליי, אבל צריך להבין שזה היה דור אחר והמציאות הייתה אחרת". דוגמה למצפונם הפעיל
"בזמנו, בצד האחורי של סניף הבנק הייתה דירה קטנה שבה התגורר שומר הבנק יחד עם בני משפחתו. השודדים פרצו לדירת השומר באקדחים שלופים כדי להיכנס לבנק ונחרדו לגלות שם את אשתו וילדיו כשהם בבגדי שבת, רועדים מפחד. השומר עצמו היה בבית הכנסת. הסיטואציה הזאת הכאיבה מאוד לשודדים והעיקה על מצפונם, אף שהם המשיכו בפעולה".
באצ"ל, גילה מרקס במחקרו, מעולם לא פגעו בשליחים שהעבירו כספים מבנק לבנק, בגלל החשש שפעולות פומביות כאלה יפגעו בתדמיתו הציבורית של הארגון. אנשי הלח"י, לעומתם, לא בחלו בתקיפות מסוג זה, מכיוון שתדמיתם הייתה גרועה בלאו הכי. ד"ר מרקס אינו מקבל את התפיסה המציגה את לח"י כארגון טרור חסר מעצורים. בשנת 1945, הוא מספר, הציעו בארגון להתחיל במהלך של זיוף כספים במטרה לצמצם את פעולות הטרור, להימנע מסיכון חיי אדם ואגב כך לפגוע בכלכלה הבריטית. הניסיון נכשל, ובארגון חזרו לשגרת מעשי השוד.
עזרא יכין הוא מוותיקי לוחמי לח"י שעדיין חיים בינינו. בתקופת המחתרת היה כינויו "אלנקם", שם בדוי שבו קרא לעצמו לאחר שחברו למחתרת אלכסנדר רובוביץ' נחטף ונרצח בידי הבריטים. את דרכו בלח"י החל כבר בגיל 15, אז הדביק מודעות מטעם המחתרת וניסה להשיג ידיעות מודיעיניות בבית הדואר בירושלים שבו עבד.
יכין אינו שש לדבר על פעולות השוד של לוחמי חירות ישראל: הוא מעדיף להעלות על נס פעולות אחרות, "קרביות" יותר, בדברי ימיה של המחתרת. "מה מצאת לך את הנושא הזה, יש כל כך הרבה נושאים. זה לא נושא חשוב, זה שולי", הוא אומר, אך מתרצה כעבור כמה דקות: "זה היה חלק מהפעילות למימון המחתרת! איך היינו מממנים את הפעילות של המחתרת, מתרומות? להגנה היו תרומות וכל מיני קרנות, לנו לא היה את זה. גם לאצ"ל לא היה. מי יתרום לנו? היו כמה תורמים קטנים, אבל זה היה שולי לעומת הצרכים".
כמו רבים אחרים, גם יכין אינו מייחס חשיבות לאותן "פעולות כלכליות", אולי מפני שהן מציגות את פעילות המחתרות באור מורכב, לעתים בעייתי. "אנשי לח"י ואצ"ל פרצו למחנות הצבא הבריטי כדי להצטייד בנשק, וגם 'החרימו' כספים מבנקים", מספר יכין. "'משכנו כסף' עם אקדחים שלופים. אני אישית לא השתתפתי בפעולות כאלה, אבל מי שעסקו בשוד בנקים היו עסוקים גם בפעולות קרביות נוספות. אלו ואלו היו פעולות קרביות בשורות המחתרת". יכין אומר כי ההתנגדות לפעולות שביצעו לח"י ואצ"ל הובלה בידי מי "שהתנגדו לכל מגוון הפעילות של המחתרות נגד הבריטים".
"היו יהלומנים שהיו לנו קשרים איתם", מגלה יכין, ומאמת את העובדות שהוצגו בספרו של ד"ר מרקס. "היינו 'שודדים' אותם בידיעה והם היו מקבלים את הכסף בחזרה מהביטוח הבריטי. זה היה בעצם שוד בהסכמה. במקרים אחרים היה לנו קשרים עם אחד העובדים בבנק 'ברקליס', שהיה מדווח לנו מתי נכנס כסף ומתי מוציאים כסף, ואז היינו באים עם נשק ועושים את זה.
"שוד יהלומים ושוד בנקים היו עיקר הפעולות שמימנו את פעילות המחתרת. זה היה צינור החמצן שלנו, באמצעות הכספים האלה שכרו חדרים ללוחמים, מימנו הדפסת נייר לפרסומים וקנו אוכל לפעילי המחתרת".
ואיך היה היחס הציבורי לאותן פעולות?
"העיתונים היו נגדנו. ההנהגה הפוליטית גינתה והשמיצה אותנו, לא משנה מה שעשינו".
אולי השמיצו בצדק? הרי היו מקרים בהם פגעתם בחפים מפשע.
"כשהאנגלים ירו עלינו בשוד בנק, אנחנו ירינו בחזרה. אבל לא הייתה אכזריות. אני זוכר מקרה שהחרימו תכשיטים מחנות תכשיטים, וכשהבינו שלא היה להם ביטוח החזירו להם הכול". ד"ר מרקס אינו מופתע מחוסר ההתלהבות של יכין לדבר על הנושא.
"את הגבורה והכבוד קיבלו האנשים שביצעו את הפעולות הצבאיות, ומי שסיפקו את החמצן למחתרות נותרו באפלה ולא זכו לתשואות. אף אחד לא התגאה בשוד בנקים, זה לא הגיע לתחנות הרדיו או למודעות הרחוב, כי כשאתה אומר: 'שדדתי בנק' יש לזה דימוי כאילו אתה לא אידיאולוג. כאילו אתה חומד כספים, אופורטוניסט. הפעולות הללו לא עלו בקנה אחד עם המסר של המחתרות, ולכן גימדו אותן".
הייתה בושה?
"לא הייתה בושה, אך גם לא רצו להבליט את הפעולות הכספיות. הבליטו והעריצו את הפעילות הלוחמת: להכות את הבריטים, לפגוע ברכבות ובמועדוני קצינים וכדומה. מעבר לכך, גביית הכספים ושוד הבנקים היוו כלי ניגוח מרכזיים של ההגנה נגד המחתרות: הייתה מלחמת תעמולה נגד הפעולות הללו, שגם ההסתדרות הציונית ומוסדות השלטון היהודיים לקחו בה חלק. במלחמה הזו עשו שימוש גם בתקשורת כדי להשחיר את פניהם של השודדים".
מרקס שולף צילום של מכתב ששיגר העיתון "הצופה" למנהל מחלקת ההסברה של הסוכנות היהודית, ישעיהו קלינוב, ובו מערכת העיתון טוענת כי "בשעתו המצאנו לכבודו חשבון בעד הכנסת התוספת המיוחדת נגד הטרור לעיתוננו, אך עד היום לא קיבלנו את המגיע. לפי אינפורמציה שקיבלנו, שאר העיתונים קיבלו כבר את התמורה מזמן". "אפשר לראות כאן איך מוסדות כמו הסוכנות היהודית דואגים 'לשמן' את מערכות העיתונים בתמריצים כלכליים, כדי שאלו יתייחסו בעוינות לפעילות של אצ"ל ולח"י, בין השאר בתחום הכלכלי. התקשורת הייתה נגדם, הרחוב היה נגד השודדים ואפילו בתוך המחתרות פנימה לא ידעו להעריך אותם מספיק. כשנשאבתי לכל הסיפור והתלבטתי אם בכלל לפרסם את הדברים בספר, אמרתי לעצמי שאני חייב לכתוב על זה ולדבר על זה כדי לעשות גם צדק היסטורי. הרי מגיע לאנשים האלה מעט כבוד על מה שעשו בדרך להקמת המדינה של כולנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם