"אני שמח שח"כים חוששים שאני עוקב אחריהם"
הוא גייס מהציבור כספים שבעזרתם יעקבו חוקרים פרטיים אחרי הח"כים ופרסם את תקציב ההוצאות של נתניהו. הכירו את תומר אביטל, עיתונאי עצמאי שרודף שקיפות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לאביטל אין שום דבר אישי נגד המסעדה, אבל הוא מתעב את התופעה שהיא מייצגת. "הפוליטיקאים שיושבים בדובנוב 8 נפגשים עם אנשים שלאו דווקא מחפשים את האינטרס הציבורי הרחב. הם לרוב ישבו שם עם לוביסטים או יחצנים שמנסים לקדם את הלקוחות שלהם", הוא אומר.
"המסעדה הזו היא מעין מיקרוקוסמוס בלב תל־אביב לערב־רב של הון־שלטון־פוליטיקה. המקום הזה הפך לחלון ראווה שבו אפשר לראות מה באמת מעניין את הח"כים שלנו ומי מעניין אותם. זה עוד שלב בפחיתות של הכנסת, וזה מגביר את הזילות של נבחרי הציבור. את הפגישות הללו הם לא יקיימו בכנסת, אלא תמיד מחוץ למשכן. אם את רוצה לגלות למה חוק מסוים טורפד, למה הצעת חוק אחרת דווקא זכתה לרוב גדול ולמה חבר כנסת מתעקש לקדם חוק שיסייע לאיש עסקים מסוים, ותתחקי אחר המקורות והאינטרסים שמניעים את העולם הזה, תגיעי למקומות כמו 'דובנוב 8'".
המיזם החדש שאביטל - עיתונאי, תחקירן (בין השאר ב"עובדה" וב"כלכליסט", לשעבר) וסופר - מריץ בימים אלו הוא "מאה ימים של שקיפות", פרויקט במימון המונים שמטרתו לחשוף עם מי נפגשים חברי הכנסת והשרים שלנו, כיצד נראה הלו"ז שלהם, מה הם עושים בזמן שהם נעדרים מהוועדות ומהמליאה ואילו אינטרסים מניעים אותם. בקיצור – הוא רוצה ליצור שקיפות בעבודת הפרלמנטרים שלנו, ולגרום לסועדים במסעדה הסמוכה לחשוב שנית לפני שהם קובעים שם עוד פגישה.
אביטל עוסק בתחקירים הנוגעים לסוגיות של מנהל תקין ושקיפות, ויזם את הפרויקט אחרי שנים של היכרות עם הכנסת ודרכי פעולתה. "בהתחלה הייתי מתקומם נגד כל עוולה ונגד כל ניסיון טיוח, אבל עם הזמן הבנתי שנבחרי ציבור לא חייבים להגיב לי על כל שאילתא, ולא צריכים לתת דין וחשבון על מה שהם עושים עם הכסף שלנו, שלי ושלך", הוא מסביר. "הם לא חייבים לדווח מה הם עושים בזמן שהם צריכים לשרת אותנו, והם לא חייבים לדווח את מי הם משרתים באמת".
הקש ששבר את גב הגמל מבחינתו היה נפילתו של החוק לשקיפות בתיקי המניות של חברי הכנסת. "ברור לי שכל ציבור הבוחרים בארץ היה רוצה לראות שקיפות בתחום הזה, אבל הכנסת החליטה להפיל את הצעת החוק הזו. אם השקיפות לא מגיעה מחברי הכנסת, אולי הגיע הזמן לשקיפות כפויה", הוא קובע.
באמצעות אתר מימון ההמונים Headstart גייס אביטל כמעט 160 אלף שקלים מ־1,473 תורמים. המטרה הראשונית שהציב הייתה 100 אלף שקלים, אבל הציבור התלהב מהרעיון, והמשיך לתרום גם אחרי שהושג היעד. בעזרת הכסף מתעתד אביטל לשכור חוקרים פרטיים שיעקבו אחרי חברי כנסת הידועים כמתנגדי שקיפות בולטים.
"במשך מאה ימים יבדקו תחקירני הפרויקט עם מי הם נפגשים, מדוע הם נעדרים מהוועדות ומהמליאה וכיצד נראה סדר היום שלהם. זהותם של קומץ חברי הכנסת שייבחרו לפרויקט תישמר בסוד, וכך כולם יחשבו שעוקבים אחריהם. אביטל מסביר שהתחקירנים לא יעברו על החוק, “לא יבצעו האזנות סתר ולא יגלשו לענייני צנעת הפרט", אבל "כן יבדקו מי נפגש עם מי בדובנוב 8, והאם כשהם שהו מחוץ למליאה הם נסעו לסיור בעוטף עזה או ישבו לקפה עם יצחק תשובה".
אתה באמת מאמין שהיוזמה שלך תשנה את ההתנהלות המושחתת?
"שקיפות היא רק אמצעי, לא מטרה. המטרה היא שיהיו בכנסת רק אנשים ישרים שיכולים להצהיר על הונם ועל איך שהשיגו אותו. המטרה שלנו היא להנדס להם סביבה קשה לשחיתות. כשהשולחן שקוף אפשר לראות את המעטפות שעוברות תחתיו, אי אפשר להעלים שום דבר".
אנחנו נפגשים בשבוע שבו התפוצצה פרשת פאינה קירשנבאום ונספחיה, אחת משערוריות השחיתות הגדולות ביותר שידעה המדינה. את אביטל הסקנדל לא הפתיע. "פרשת פאינה היא מושלמת להבנה למה שחיתות מסבה כל כך הרבה נזק", הוא מסביר. "קירשנבאום קיבלה הטבות אישיות לה ולמשפחתה. היא הרוויחה המון והמדינה הפסידה. כולנו סובלים משחיתות כי אלו כספים שהיו יכולים להיכנס לקופת המדינה. שחיתות לא רק מסריחה ומעצבנת, פירושה מילארדים שנחתכים מתקציב המדינה. זה מטריף אותי".
אבל לפחות המשטרה עשתה עבודה טובה. הפרשה הזו התפוצצה בחקירה, לא בעיתונות.
"יש לנו לצערי נטייה להתלהב מדברים שאמורים להיות מובנים מאליהם. קחי לדוגמה את כחלון ומהפכת הסלולר. זה בערך הדבר היחיד שהוא עשה, ואנחנו כורעים ומשתחווים. אני תוהה: מה ההתלהבות? זה מה ששר התקשורת אמור לעשות. במשטרה יש סלטים של מקורבים, שחיתויות, מינוים בלתי חוקיים, והנה הם חשפו ופוצצו את הפרשה של פאינה ואנחנו מוקירים להם תודה, כי כשאנשים באמת עושים את העבודה שלהם זה נדיר כל כך שאתה מסתנוור".
הכוונה של אביטל לחשוף כמה שיותר פאינות וליצור כאן שלטון שקוף יותר, ולכן גם הגון וישר יותר, נאלצה להידחות כשפוזרה הכנסת, כמעט ללא התראה מוקדמת. אביטל החליט להוציא את המיזם אל הפועל רק שתתכנס הכנסת הבאה, ובינתיים הוא מנצל את מתנדבי "מאה ימים של שקיפות" לסייע לו באיסוף מידע על מועמדים לכנסת.
בעזרת יותר ממאה מתנדבים הוא בונה את דירוג "מד האופל", התר אחרי חברי הכנסת "הכי אפלים". בין הקריטריונים לדירוג –איך הם הצביעו בחוקים הנוגעים לשקיפות, אילו קשרים קיימים בינם ובין פוליטיקאים, בעלי הון ובעלי עניין אחרים, מצב הנוכחות שלהם במשכן, האם הם מתעלמים משאילתות לעיתונאים. הח"כים ה"אפלים" ביותר יהיו בראש בנק המטרות של הפרויקט.
"הבחירות הגיעו מוקדם מדי, אבל עדיין יש מה לעשות", אומר אביטל. "רצים לכנסת אנשים עם שלדים ענקיים בארון, ואנחנו רוצים להלחיץ אותם. שיבינו שצריך להקשיב לציבור הרחב. אני בעד שיתעצבנו ואני בעד להוריד את הכפפות. הכנסת היא המקום הכי חשוב בישראל, והם צריכים לדעת שאם הם לא יעבדו למען האינטרס הציבורי הרחב, הם לא יהיו בכנסת.
"המדינה היא כמו עסק. בעסק נורמלי חשוב לבעלים שהלקוחות שלו יישארו. אבל התחושה שלי היא שהמדינה לא מנסה לשמור על האזרחים שלא יעזבו אותה, והכנסת, שהיא הדירקטוריון של המדינה, לא עושה די לשימור הלקוחות. אני לא רוצה לעזוב, אבל הדרך היחידה לשנות מציאות היא לצעוק אותה".
אחת החשיפות שעלו בינתיים במסגרת הפרויקט היא מכירת הווילה של השר גלעד ארדן בסביון בעיצומם של ימי הפריימריז. שום דבר מרעיש או לא חוקי חלילה, סתם עובדה שאפשרה לכלי התקשורת לצלול אל נתוני מצבו הכספי של ארדן ולתהות איך צבר את הונו.
"רבים מחברי הכנסת שלנו הם מיליונרים", טוען אביטל. "הם חיים בעולם אחר לגמרי משלנו, ולא בטוח שהם יכולים לשרת אותנו. אני מתקשה לראות איך מי שמחזיק בשלושה בתים ולא נסע בתחבורה ציבורית 30 שנה משרת את הציבור".
ומה עם הזכות לפרטיות?
"אני לא חושב שחשיפת ההון שחברי הכנסת השיגו בזכות הכהונה שלהם היא פגיעה בפרטיות. ל־120 השליטים שלנו יש כוח עצום, הם מעצבים את המציאות שלנו. הכנסת היא המפעל שהתוצר שלו הוא מחיר המיץ שאנחנו שותים כרגע ועוד מיליון החלטות שנוגעות לחיים שלנו. עם הזכויות הענקיות והכוח העצום באים גם חובות. כן, הם צריכים לוותר קצת על הפרטיות שלהם, כדי שהציבור ידע. אני לא בודק אם חבר כנסת בוגד ברעייתו, אבל אני כן רוצה לחשוף דברים אלמנטריים כמו כמה כסף הם מרוויחים מהצד, או עם מי הם נפגשים.
"בכנסת אומרים על אנשים כמו פאינה שאלו השוליים המאכזבים של הכנסת. הם אומרים לי, 'אני בסדר, הלשכה שלי נטולת לוביסטים' או 'אני לא טס לגייס תרומות לעצמי', אבל העובדה היא שרוב הח"כים התגייסו להפיל את חוק השקיפות".
עוד לפני מיזם "מאה ימים של שקיפות" ניסה אביטל לחשוף את הציבור לנעשה מאחורי הקלעים של הכנסת בכלי אחר, וכתב את רומאן המתח "המשכן" (הוצאת עם עובד). בעזרת עלילת מתח שטווה הוא מכניס את הקוראים למסדרונות הכנסת וחושף את המציאות היומיומית בבית הנבחרים. מציאות עגומה, יש לומר: חברי כנסת מונעים בכוחם של אינטרסים שונים ומשונים, בעיקר אישיים, ודואגים לעצמם למשרות ליום שאחרי. כשהם טסים בעולם הם בעיקר מגייסים תרומות, ונעדרים מהעבודה במידה שהייתה גורמת לבוס שלכם להעיף אתכם לכל הרוחות. כמה מצער שבמקרה הזה הבוסים – אנחנו, בעצם - לא עושים כלום.
"תמיד רציתי לכתוב רומאן. התחלתי חמישה ספרים והרגשתי שזה לא זה. ואז אמרתי לעצמי: יש לי מול העיניים חומר גלם מצוין, הכי טוב בעולם. הכרתי את עבודת הכנסת לעומק, את דרכי הפעולה של הח"כים ועוזריהם, את הלוביסטים. החלטתי להכניס עלילה דמיונית של רצח שתהיה המנוע של העלילה, אבל בד בבד רציתי שאנשים יראו את מה שאני רואה כאן בכל יום. העלילה אמנם דמיונית, אך כל הפרטים בספר נכונים".
איך הגיבו חברי הכנסת לספר?
"התגובות היו מדהימות. הרבה ח"כים קראו והגיבו, אבל סתם אזרחים שקראו את הספר היו המומים לראות איך הדברים מתנהלים. אנשים אמרו לי, 'אני בהלם שככה זה עובד'. אנשים אמרו לי שהם רוצים להתנדב ולחשוף שחיתויות. הם הבינו שזה מרכז הכוח של המדינה, שזו העבודה מאחורי הקלעים". אביטל מספר שגם יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, שתקף בחריפות את חוק השקיפות, החמיא על הספר.
אחד הנושאים המרכזיים שהספר עוסק בהם הוא עבודת השתדלנים, או כפי שאביטל מכנה אותם "האנשים עם השרוכים הכתומים", על שם התגים שהם מחויבים לשאת. השרוך הכתום מתריע מרחוק: "זהירות, לוביסט לפנייך". במסגרת עבודתו בכלכליסט עקב אביטל במשך חודש אחרי הלוביסטים בכנסת, ובתחקיר שפרסם חשף איך הם נכנסים ויוצאים מוועדות הכנסת, ואיך ההחלטות בחדרים הסגורים משתנות לפי האינטרסים של מעסיקיהם.
"יש היום בכנסת כ־130 לוביסטים, יותר ממספר חברי הכנסת", אביטל מספר. "מי שיש לו יותר כסף, יש לו יותר לוביסטים ויותר השפעה וכוח במשכן. באמצעות הלוביסטים הוא משיג עוד השפעה וכסף, וזה ממש מטורף. רוב הלוביסטים מתעבים אותי, אבל נותנים לי סיפורים על לוביסטים אחרים".
בלי לעשות ספוילר, הספר עוסק בין השאר בהצעות חוק שנתפרו למידותיהם של אנשי עסקים ספציפים. הדמויות כאמור דמיוניות, אך העלילה מציאותית לחלוטין. למשל, בספר מתוארת הצעת חוק המקודמת למען איש עסקים אחד בלבד: "ב־2010 קודמה הצעת חוק להגדלת המס על הדלקים, אבל מההצעה הוחרג דלק מסוג אחד, פטקוק", מדגים אביטל. "זהו דלק שרק מונופול המלט 'נשר' צורך. מי היה הבעלים של נשר אז? נוחי דנקנר. יש עוד הצעות חוק כאלו, ואם בודקים טוב תמיד מגלים את האינטרס הסמוי של חבר הכנסת שהגיש אותן".
אביטל בודק גם ממי שוכרים חברי הכנסת את הלשכות החוץ־פרלמנטריות. באופן לא מפתיע רבות מהלשכות הללו שוכנות במשרדים ששייכים לחברים של הח"כים. תחום בדיקה אחר הוא נסיעות הח"כים לחו"ל: "גיליתי שחברי כנסת טסים לחו"ל כשהצעות החוק שיזמו נידונות במליאה. ארבעה חודשים של פגרה לא מספיקים להם לצורך הנסיעות הללו?"
אביטל, בן 32, גדל בזיכרון־יעקב עם אב מהנדס בניין, אם מורה, אח ואחות. הוא זוכר ילדות מאושרת בבועת המושבה, בין ציפורים מצייצות ועצי שסק. "לא באמת ראיתי מזיכרון את עוולות החיים. זה היה מקום מנותק, שלו ומקסים", הוא נזכר.
בתור ילד לא מקובל הוא מצא מפלט בכתיבה, והרבה לכתוב סיפורים דמיוניים. אחרי השירות הצבאי שלח לעיתון המקומי בחדרה כמה סיפורים פרי עטו, והעורך זימן אותו לפגישה. שם אביטל קיבל את ההזדמנות הראשונה שלו בעולם התקשורת. "הייתי מאושר. תמיד אהבתי לכתוב ותמיד הייתי סקרן, בצבא קראו לי סקרנול, והנה באה העבודה הזאת שמשלבת בין כתיבה לסקרנות. בחודש הראשון שלי הלכתי לסקר את תעשיית פינוי האשפה של חדרה. חשבתי: איזה כיף לקום בכל יום למשימה אחרת. התאהבתי בזה".
בתקופה הראשונה, הוא מעיד על עצמו, שימש כ"כתב חצר", שופר של ראש העיר לכל מיזמיו ופועליו, בידיעות שהתקבלו מאת דובר העירייה. "חשבתי שככה הדברים עובדים", הוא נזכר. ואז הגיע הסקופ הראשון שלו – הוא קיבל מידע שלפיו הדובר עצמו מועסק באופן בלתי חוקי. כשפנה אליו לקבל תגובה כעס עליו הדובר, ואמר לו שבחיים לא ימסור לו יותר סיפורים.
"למרות זאת פרסמתי את זה, וזו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי מה היא באמת עיתונות", הוא מספר. "כתוצאה מכך התחילו לזרום אליי עוד סיפורים. הבנתי שהעירייה יכולה לקנות מודעות כדי לפרסם מה שהיא רוצה לפרסם, ואני לא צריך למלא את מקום המודעות. התפקיד שלי הוא לחשוף את מה שהם מסתירים".
כשהחליט שהוא רוצה להישאר בתחום התקשורת התייעץ עם העורך שלו מה כדאי לו ללמוד. תשובתו הייתה "הכול חוץ מתקשורת", מתוך מחשבה שמי שנגוע בחיידק התקשורת יצליח בה בכל מקרה והוא צריך להעשיר את עצמו בתחומים נוספים.
אביטל החליט ללמוד מדע המדינה וספרות באוניברסיטה העברית. במהלך הלימודים כתב במקומונים בירושלים ובעיתון האוניברסיטה "פי האתון", והגיש תוכנית פוליטית ברדיו הר הצופים. את טבילת האש שלו בטלוויזיה עשה כתחקירן בערוץ הראשון. כחלק מחובות הלימודים במדעי המדינה עבר אביטל התמחות בכנסת, ושם נחשף לראשונה לבית הנבחרים, מקרוב ממש. בהמשך זכה במלגת לימודים לקורסים במנהיגות במדריד ובקנדה, ולפני כחמש שנים החל לעבוד ככתב הכנסת בעיתון כלכליסט.
גם כאן הדרך שעשה בהתחלה הייתה דומה לראשית ימי עבודתו במקומון. "בהתחלה אכלתי מהיד של חברי הכנסת. ניסיתי לפרסם את הצעות החוק חסרות התכלית שלהם, התלהבתי מכל ציטוט ומכל נאום. לא הבנתי שהדברים המעניינים קורים כשאני לא נוכח. לאט־לאט התחלתי לחשוף מה קורה מאחורי הקלעים. עם הזמן הבנתי שככל שאתה מפרסם תחקירים וכתבות אתה משיג עוד מקורות".
אחד מהתחקירים החשובים של אביטל היה בנושא העסקת עוזרים פרלמנטריים. התחקיר שלו חשף שחברי כנסת השתמשו בתקנה אזוטרית כדי להעסיק שלושה עוזרים במשכורת של שני עובדים, כך שכל עוזר זכה לשני שליש משכורת. מפאת יוקרתו של התפקיד והשאיפה של צעירים רבים לעבוד בכנסת, עוזרים רבים פשוט נוצלו.
רונית תירוש, מירי רגב וניצן הורוביץ, בין השאר, השתמשו בפרצה החוקית. בעקבות התחקיר של אביטל תוקנה הבעיה, וכיום אין חבר כנסת שיש לו שלושה עוזרים במשכורת של שניים. "העוזרים הודו לי על זה, כי ניצלו אותם", טוען אביטל. "הח"כים חייבים לדעת שאם הם לא יהיו דוגמה אישית, אין מי שיהיה. הם אמורים להיות המגדלור של הצדק, ומתברר שזה המגדלור הכי אפל בישראל".
התחקיר הכי בולט של אביטל, כנראה, היה חשיפת חשבון ההוצאות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ובתוכו "תקציב הגלידה" המפורסם. הכול התחיל כשאביטל ישב אצל הספרית שלו, ושמע כבדרך אגב את אחד הממתינים מספר שרחוקת משפחה שלו עובדת בבית ראש הממשלה, ולאחרונה נרכשו שם מצעים במחיר שערורייתי. "לא האמנתי לסיפור הזה ולסכומים שהבחור דיבר עליהם", הוא מספר.
"החלטתי לעשות מה שכל עיתונאי טוב אמור לעשות: הפניתי שאילתה בנושא הזה לדוברות רה"מ. הם לא ענו לי עליה. למעשה הם ענו 'אין תגובה', למרות שזה כסף ציבורי. אז בעצם נחשפתי לכלי שנקרא 'חוק חופש המידע' ולפיו כל אזרח רשאי לקבל מידע מרשות ציבורית באופן שיאזן בין זכות חופש המידע ובין השמירה על ביטחון המדינה".
אביטל החליט לדרוש פירוט של כל ההוצאות בבית רה"מ. זה לקח כמעט שנה, אבל בסופו של דבר הוא אכן קיבל את פירוט ההוצאות לבתי ראש הממשלה בירושלים ובקיסריה. "גיליתי שם הוצאות מטורפות, יותר מכל ראשי הממשלה שכיהנו קודם, וחשבתי שזכות הציבור לדעת את זה. הציבור צריך לדעת על מה הולכים כספי המסים שלו", הוא אומר.
עוד באותו שבוע הורה רה"מ לבטל את ההסכם עם הגלידריה שסיפקה לו, למשפחתו ולאורחיו גלידה בעלות של אלפי שקלים בשנה, ואמר כי "מדובר בהוצאה מופקעת שלא מקובלת עליי". הפרשה הזו התגלגלה כמובן לכל כלי התקשורת במדינה, וזכתה להדים רבים. "סעיף הגלידה הוא אולי סעיף קטן בים ההוצאות, אבל הוא מעצבן. הוא מראה שבבית רה"מ לא מכבדים כספי ציבור".
בשנה האחרונה עבד אביטל במערכת "עובדה", אבל גם העבודה בתוכנית התחקירים המוערכת - מפסגות העבודה העיתונאית בישראל - לא הביאה לו סיפוק. לאחר שעזב גם את "עובדה" הוא עובד היום כעיתונאי עצמאי: כותב ב"דה־מרקר" ובמגזין האינטרנט "העין השביעית", ומגיש פינה אינטרנטית בשיתוף פעולה עם "צינור לילה" על הנעשה מאחורי הקלעים של כנסת ישראל.
"קשה להתפרנס ככה", הוא מודה. "אני מרוויח עשירית ממה שהרווחתי בתור שכיר, אבל אני מסופק מקצועית יותר מאי פעם. אף אחד לא יכול לסנן אותי או לערוך אותי. אין לי עורך על הראש ואין על מי לאיים כשאני רוצה לפרסם. אני אדון לעצמי, לטוב ולרע.
"ב'עובדה' באתי עם רעיונות לתחקירים ולא הצלחתי להרים אותם. היו לי למשל מקורות ומידע על אחד השרים, אבל לא הצלחתי להרים את התחקיר כי גיליתי שמותר לאנשים בעמדות ציבוריות לשתוק ולהסתיר מסמכים. הרגשתי תסכול. הרגשתי שלא משנה כמה תחקירים אעשה, זה לא ישנה את המציאות אלא יתקן טלאים. אם לא נצליח להעיר את הציבור או לערב אותו יותר, התקשורת תמשיך להיות כלבה נובחת, ולא נושכת".
ואני לא יכולה שלא לתהות, האם אתה לא נאיבי, עדיין? אתה באמת מאמין שבעזרת 160 אלף שקל תצליח לתקן את העולם?
"אני לא חושב שאני נאיבי. בעזרת הכלים הטכנולוגיים העומדים לרשותנו קיבלנו מעין רמקול, לומר באמצעותו לנבחרי הציבור מה אנחנו מצפים מהם. חברי כנסת שאני פוגש היום מתלוצצים איתי ואומרים לי 'אצלי הכול תקין', ואני שמח על עצם המודעות לכך שהם יודעים שמישהו אולי עוקב אחריהם. אני יודע שחלק מהמאבטחים של השרים קיבלו הוראה לבדוק אם מישהו עוקב אחריהם. הידיעה הזו תגרום להם להתנהג בזהירות, ולשקול אלף פעם את צעדיהם".
מפחיד להתעסק עם אנשים חזקים כל כך?
"המשפחה שלי דואגת שיפרצו לי הביתה ויקחו דברים, קיבלתי שלושה מכתבי נאצה וטוקבקיסטים כותבים לי שאני בעצמי מושחת ושצריך לעקוב אחריי. זה לא מרתיע אותי".
אביטל מתגורר עם שתי שותפות במרכז תל־אביב ("הייתי שמח לגור בצפון או בדרום או בירושלים", הוא אומר, "אבל המציאות היא שכאן הכול קורה"). את שעות הפנאי שלו הוא משקיע בשני פרויקטים חברתיים. במסגרת הראשון שבהם, "נשנושי שירה", הוא שולח מדי פעם קטע קצר של שירה ישראלית לרשימת מכותבים סלולרית, במטרה להחזיר את האהבה לקריאת שירים. "במירוץ החיים אין לנו זמן לעצור ולקרוא שירה, ולכן אני שולח קטע קצר במסרון שמגיע בעתוי מפתיע", הוא מסביר. "בכל פעם זהו שיר של משורר מפורסם אחר. המטרה היא לזכור את היופי שיש במילה, ולתת הפוגה קצרה לאנשים שיקראו את השיר".
הפרויקט השני, "שחוקים", התחיל מתוך הקושי של אביטל לטבוע בשגרה. במסגרת הפרויקט נפגשת פעם בחודש חבורה מגוונת וגמישה של צעירים,
בסופו של דבר המקום הכי משפיע להיות בו הוא הכנסת. יש סיכוי שנראה אותך שם בעתיד?
"אני חושב שהיום כמעט בלתי אפשרי לרוץ לכנסת אם אתה לא סלב, מעורבב, או אם לא קורה נס. נכון לרגע זה אין מקום לאנשים כמוני, מה גם שברוב המפלגות מתעבים אותי. בינתיים אני מרוצה מהמקום שאני נמצא בו. אני חושב שאפשר להשפיע לא מעט מבחוץ".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם