מאופק ומרוסן: תמצית עשייתו של הנשיא גרוניס
בין הרס עמונה לחוק טל וחוק האזרחות, השמרנות של גרוניס הייתה יותר משפטית-מקצועית ופחות פוליטית. מה חושבים הנשיאים בדימוס ביניש וברק על הקדנציה של מחליפם
אי-פינויים של המבנים מהווה הפרה של התחייבויותיהם החוזרות של שר הביטחון, מפקד כוחות צה"ל בגדה, ראש המנהל האזרחי ומפקד משטרת מחוז ש"י בפני בית המשפט לביצועם של צווי ההריסה", כתב כשהורה על החרבת ישוב חי ושוקק בן עשרים שנה.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לקראת טקס הפרידה מהנשיא אשר גרוניס בבית המשפט העליון בבוקר (ה') nrg מסכם את העשייה הציבורית שלו. שלושת הנשיאים שקדמו לו - מאיר שמגר, אהרן ברק ודורית ביניש - כיהנו במשך תקופה ארוכה, והשאלה היא מהו החותם שתותיר נשיאותו הקצרה של גרוניס, שלוש שנים בלבד.
מינויו של גרוניס התאפשר בעקבות התערבות מיוחדת של הכנסת, הזכורה כ'חוק גרוניס'. בבית המשפט העליון מקובלת שיטת הסניוריטי, שעל פיה השופט הוותיק ביותר מתמנה לנשיא. אלא שעל פי חוק שעבר ביוזמתו של שר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, מי שנותרו פחות משלוש שנים עד לפרישתו בגיל 70 לא יוכל להתמנות לנשיא, ולגרוניס נותרו שלוש שנים פחות 41 יום. חוק שעבר ביוזמתו של חבר הכנסת יעקב כ"ץ מהאיחוד הלאומי ביטל את ההגבלה, וכך נסללה דרכו של גרוניס לנשיאות.
"התקשורת עשתה עוול לגרוניס בזה שכינו את התיקון כ 'חוק גרוניס'. החוק בסך הכול החזיר את המצב לקדמותו", אומר השופט בדימוס יעקב טירקל, שגרוניס כיהן כשופט בבית המשפט המחוזי בבאר שבע תחת נשיאותו. "תמכתי בהתלהבות במינוי שלו בין היתר מתוך ההיכרות שלי עם עבודתו בבאר שבע. כנשיא השתדלתי שכל אחד מהשופטים יעסוק בכל התחומים, תוך הדגשה של תחום שקרוב ללבו במיוחד, כך שיכולתי לראות את פעילותו במגוון של תחומים. אני מוכרח לומר שהתרשמתי מאוד מבקיאותו המשפטית. גם מבחינה אישית הייתה ידידות גדולה. גם בבית המשפט העליון הוא הוכיח את עצמו כשופט יסודי מאוד, רציני, מיושב ומאוזן".
"גרוניס תויג בעיתונות כשופט שמרן עוד לפני שהתמנה לנשיא, ותומכיו הבינו את זה כמו שמרן בפוליטיקה האמריקנית", אומר יובל יועז, עיתונאי ופרשן משפטי. "אבל השמרנות שלו היא על סקאלה אחרת. לא של ליברליזם או ימין ושמאל פוליטי אלא בסולם אחר, משפטי. יותר משאפשר לומר עליו שהוא שמרן הוא פורמליסט ובירוקרט. אדם ששם דגש חזק מאוד על פרוצדורות משפטיות ועל התפקיד הקלאסי של בית המשפט כפותר סכסוכים".
יועז מביא כדוגמה לדבריו את פסק הדין שהתיר לתכנית 'עובדה' לשדר תחקיר על "האלמן הכפול", שמעון קופר. שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, גדעון גינת, פסל את השידור בגלל פגיעה בעקרון הסוביודיצה, אך השופט גרוניס, יחד עם עמיתיו אסתר חיות ונעם סולברג, קיבל את הערעור של אילנה דיין, ונימק זאת בנימוקים פרוצדורליים – העובדה שקופר לא שילם אגרה כשפנה לבית המשפט המחוזי ולא הגיש תצהירים.
"הסכנה הנובעת מהכרעה שלא על בסיס תצהירים ותשתית עובדתית מלאה", כתב גרוניס בפסק הדין, "הינה שבית המשפט יעשה שימוש ב'ידיעתו הפרטית' על אודות הצדדים או הטענות המועלות בפניו. כך, למשל, יש סכנה שבמקרה כזה ישתמש בית המשפט בידיעתו הפרטית, בהנחה שזו קיימת, כדי להסיק מסקנות, למשל, לעניין השפעתה של התוכנית על ההליך הפלילי או לעניין חשיבותו הציבורית של הנושא".
בפסק דין נוסף שבו הכריע לטובתה של אילנה דיין וזיכה אותה מתביעת לשון הרע של סרן ר', ביטל גרוניס את הלכת 'אמת לשעתה' והחמיר את הסטנדרט העיתונאי. "ראוי להכיר בחובה לפרסם פרסומים בעלי אופי עיתונאי שיש עניין ציבורי משמעותי בהם. הגנה זו תחול רק על פרסומים שנעשו בתום לב, תוך עמידה באמת המידה המחמירה של עיתונאות אחראית", קבע גרוניס, אך גילה יחס סלחני כלפי דיין עצמה.
הנשיאה בדימוס דורית בייניש מסתייגת מהתיוג של גרוניס: "במקום שהיה מדובר בכיבוד של פסקי דין הוא מאד נחרץ. אם אתם קוראים לזה אקטיביזם הוא אקטיביסט. בנושא של כיבוד בית המשפט ואכיפת פסקי דין הוא מאוד נחרץ ובזה הוא מוכן ללכת עד הסוף. נכון שבביקורת החוקתית היו נושאים שהוא חשב שאפשר לצמצם בהם את מעורבות בית המשפט. יש נושאים שבהם ברק או אני ראינו לנכון להתערב בחקיקה, וגרוניס חשב שצריך להשאיר את זה למחוקק. זה לגיטימי שכל שופט ישפוט על פי תפיסת עולמו".
עמדתו הייחודית של גרוניס בלטה בכמה פסיקות שבהם הוא היה בדעת מיעוט באופן מובהק, כמו בבג"ץ ראשי הערים שבו הכריעו שישה שופטים כי יש להדיח את ראשי הערים יצחק רוכברגר ושמעון גפסו המואשמים בפלילים, בניגוד לדעתו של גרוניס. גם בבג"ץ שפסל את התיקון החדש לחוק למניעת הסתננות, היה גרוניס בדעת מיעוט של שלושה שופטים מול שישה.
במערכת המשפט הדבר נתפס כחוסר מנהיגות של גרוניס, אך ביניש דוחה את הטענה: "הנשיאים, לפחות ברק ואני, השתדלנו שלא לקבוע הרכב כדי שיתאים לדרכנו, אלא הלכנו לפי הסניוריטי ולפי הוותק. הנשיא לא מנצל את היכולת שלו כדי להגיע לתוצאה שהוא רוצה בה. כל אחד מהנשיאים שאני מכירה נשאר לא פעם בדעת מיעוט. אם זה קרה לגרוניס לעתים קרובות יותר זה נובע מזה שההשקפה שלו באמת שונה, ואחד הדברים היפים הוא שגם הנשיא לא כופה את דעתו".
האכזבה הראשונה של המחנה הלאומי מגרוניס הייתה בבג"ץ בתי האולפנה בשנת 2012, שבו הורה השופט למדינה להרוס חמישה בתים בגבעת האולפנה בבית-אל. הרכב השופטים שכלל גם את סלים ג'ובראן ועוזי פוגלמן, דחה את בקשת המדינה לפתוח את פסק הדין בעתירה הקודמת שבו התחייבה המדינה להרוס את הבתים תוך שנה. הנימוקים הפרוצדורליים כיכבו גם כאן. "דווקא בהליכים בפני בג"ץ יש חשיבות מיוחדת לקיום ההתחייבות של המדינה ולשמירה על עיקרון סופיות הדיון", כתב הנשיא גרוניס. "קבלת עמדת המדינה, לפיה הרצון לבחון מחדש את המדיניות מהווה עילה לפתיחת הליך שהסתיים, עשויה להוביל לתוצאות קשות".
אך מקרים אלו הם חריגים יחסית בכלל פסיקתו של גרוניס, שגם כאשר הוא נוקט עמדה אקטיביסטית הוא טורח להדגיש כי התערבות בית המשפט היא המוצא האחרון. בבג"ץ הראשון בעתירה נגד החוק למניעת הסתננויות, בשנת 2013, הצטרף גרוניס לדעת הרוב שפסל את החוק, אך הדגיש כי "עמדתי היא שפסק דיננו... נכון הוא לשעתו ולאור הנסיבות הקיימות. שינוי מהותי לרעה בנסיבות יצדיק בחינה שיפוטית מחדש של העניין, אם הכנסת תחוקק שוב חוק דומה", והמליץ לכנסת לחוקק חוק שבו תקופת המאסר תהיה קצרה משלוש שנים.
כשנדרש בשנית לעניין בקיץ האחרון, היה גרוניס בדעת המיעוט שהתנגדה לפסילת החוק בשנית וכתב בחריפות: "אל לו לבית המשפט להציב עצמו בנעלי המחוקק ולקבוע הלכה למעשה, במקום המחוקק, את ההסדר החקיקתי הראוי. לפני כשנה פסל בית משפט זה תיקון קודם של החוק הרלוונטי. לאחר מכן תוקן החוק פעם נוספת, תוך שהכנסת נותנת דעתה להערותיו ולביקורתו של בית המשפט. ברור שבמקרה כזה על בית המשפט לגלות זהירות כפולה ומכופלת עת שמעביר הוא דבר חקיקה ראשית דרך המסננת החוקתית".
עמדה דומה ביטא בבג"ץ שדחה את העתירה לחייב מוסדות חינוך המתוקצבים על ידי המדינה ללמד לימודי ליבה, וקבע שלא כל בעיה חברתית היא סוגיה חוקתית. "גם אם יש אמת בטענות העותרים לגבי הקשיים שבהם נתקלים חברי הקהילה החרדית ברצותם להשתלב במעגל העבודה, הרי שמצביעים הם על בעיה חברתית. סוגיה זו עשויה להיות חשובה ביותר לחברה בישראל, אולם לא כל בעיה חברתית היא גם סוגיה חוקתית".
את תמצית גישתו השיפוטית של גרוניס ניתן למצוא בבג"ץ חוק טל מ-2012, שבו היה גרוניס בדעת המיעוט שהתנגדה לביטול החוק על ידי הנשיאה ביניש. "עדיף היה לו לבית המשפט שלא להידרש כלל לסוגיה ולהותירה במרחב הציבורי, מחוץ לתחומו של בית המשפט". לדעתו על בג"ץ היה להימנע מהתערבות בחוק שעיגן את אי-שירותם של תלמידי הישיבות החרדיות בצה"ל, משום שמדובר בהחלטה של המדינה להעניק זכות יתר למיעוט. "כאשר הרוב פועל בדרכים דמוקרטיות ומקבל חוק הנותן עדיפות למיעוט, אין מקום שבית המשפט יהפוך לפטרונו של הרוב".
דוגמאות אלו ממחישות עד כמה קשה להדביק לגרוניס אג'נדות כאלו ואחרות, מלבד הריסון והזהירות המשפטית. "אני לא יכול לומר שגרוניס היה נגד אקטיביזם שיפוטי או בעד", אומר השופט טירקל. "בהשקפת העולם שלו הוא היה מאופק ומרוסן - גם בהחלטות לגופן, גם במלל שסביב וגם מבחינה זו שהוא הביא טון רגוע יותר לבית המשפט העליון".
"לצערי הרב שוררת בחברה שלנו איזו רוח, שמי שמפיח אותה במידה רבה זו התקשורת, שמדביקה תוויות לאנשים", ממשיך טירקל. "אבל אנשים הם יותר רבי גוונים. שופט מסוים מתואר כנביא האקטיביזם השיפוטי, קרי בעל נכונות להתערב בהחלטות שלטוניות, ואז שופט מסוים מוצג כקוטב הנגדי. אבל זה לא ככה. למשל הנשיא לנדוי הצטייר כשמרן ומאופק מאוד ולא מתערב, אבל היו לו גם פסקי דין נועזים ביותר נגד השלטון".
"ביטול חוקים התקבל בשיח כמדד למידת האקטיביזם השיפוטי, אבל זה קצת רדוד בעיני", אומר יועז, ומוסיף שבעיניו גרוניס הוא לא הדמות של הארכי-שמרן כפי שהוא נתפס. "זה נכון שבכל הפעמים שבהם הוא הצטרף לביטול חוקים הוא טרח והקפיד להבהיר שהוא לא מצטרף מטעמים 'ברקיים' אלא מנימוקים של בית המשפט העליון של פעם, אבל הוא גם חושב שיש מקום לביקורת שיפוטית על חוקים".
דווקא השמרנות הזו, סבור יועז, תקבע את מורשתו של גרוניס. "ביניש הייתה במידה מסוימת ממשיכת דרכו של ברק, וגם ברק המשיך מסורת של מנהיגות בבית המשפט העליון. גרוניס יהיה נקודת התייחסות. בעוד עשר שנים אפשר יהיה להגיד אם שופט יותר מזכיר את גרוניס או פחות".
"אני חושב שהוא היה שופט מצוין", מחמיא הנשיא בדימוס, אהרן ברק, לממשיכו. "יש לו השקפת עולם שיפוטית שונה משלי, אך לכל שופט יש השקפת עולם שיפוטית עצמאית וכל אחד עושה את עבודתו במובן זה שהוא עקבי". ברק מסרב להתייחס לפסיקות ספציפיות של גרוניס, אך מדגיש: "אני מכבד את הפילוסופיה השיפוטית של גרוניס והוא כיבד את הפילוסופיה השיפוטית שלי. בעניינים מסוימים הוא היה יותר מרוסן ממני ובעניינים אחרים הוא היה יותר אקטיבי ממני, אבל זה היופי של בית המשפט. זהו גוף פלורליסטי שיש בו השקפות שונות, וחשוב וטוב שכך. הוא תמיד היה כזה, עוד מקום המדינה".
האקטיביזם של גרוניס בא לידי ביטוי במלחמתו נגד משוב השופטים של לשכת עורכי הדין. לאחר הפסקה של כמעט כעשור, הכריז יו"ר לשכת עורכי הדין, דורון ברזילי, על החזרת המשוב. גרוניס התנגד נחרצות למשוב, והורה להחרים את אירועי הלשכה. עם זאת, נמתחה עליו ביקורת מסוימת בשל יחסו המגונן על שופטים כאשר לא דרש משופטים לפרוש או להשעות את עצמם, כמו בפרשת זיוף הפרוטוקול של השופטת ורדה אלשיך, ובעניינו של נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת יצחק כהן שהואשם בעבירות מין.
גרוניס מצטייר בתקשורת ובעולם המשפט כדמות אפורה. פסקי הדין שלו חסכניים והוא אינו מרבה לצטט ממקורות יהודיים או ספרותיים כפי שנוהגים שופטים אחרים. נאומיו כנשיא בית המשפט העליון היו מונוטוניים ומשעממים, והתמקדו בשינויים הפרוצדורליים שהנהיג במערכת המשפט, כמו שמיעת דיונים פליליים ברצף, נוהל דחיית הדיונים החדש וצמצום מספר התיקים המתנהלים בבתי המשפט.
השופט טירקל זוקף זאת לזכותו של הנשיא הפורש. "לפי דעתי שופט לא צריך לדבר מחוץ לפסקי הדין שלו. זה לא רצוי ששופט בתקופת כהונתו
לטירקל חשוב להוסיף עוד נקודה אחרונה. "כמי שחינך שופטים צעירים, אני חושב שתכונה חשובה מאוד לשופט היא מידת הענווה. שופט צריך להיות ענו, לא לראות את עצמו כאילו השכינה מדברת מגרונו. אני חושב שגם מבחינה זו גרוניס תרם לטון הרגוע, השקט והמאופק של בית המשפט".
הכתבה המלאה תתפרסם במוסף "צדק" של מקור ראשון.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם