"כל יהודי בצרפת חושב לעזוב, אפילו למרוקו"
מתעתעת, מבוהלת ומשנה את פניה: שליח nrg מדווח מפריז שאחרי פיגועי הטרור. האם תצליח צרפת לאחות את החברה המשוסעת או שהרפובליקה בדרך לקריסה?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בזמן אמת לא חשו ההמונים שהם שותפים במה שיהפוך להתכנסות האנושית הגדולה ביותר בהיסטוריה של המערב. כל אחד משני המיליונים אמנם ניסה להגיע לכיכר הרפובליקה, אך רובם נעצרו הרבה קודם, באחד הרחובות הגדולים או הקטנים המובילים אליה. הכיכר הייתה מלאה מפה לפה כבר משעות הבוקר. בפועל היה מדובר בכמה וכמה הפגנות גדולות. כל רחוב וההפגנה שלו. רק כשחזרו הביתה יכלו המשתתפים לראות את התמונות שצולמו ממעוף הציפור, והבינו כמה גדול היה המעמד. קשה לנתח דמוגרפית הפגנה בסדר גודל כזה.
ובכל זאת, ממראה עיניים לאחר הסתובבות בכמה ממוקדי העצרת והצלבת מידע עם עיתונאים ששהו בחלקים אחרים שלה, אפשר לומר כי למרות מה שהצרפתים ניסו לשווק, זו הייתה עצרת של "צרפת הראשונה". מפגן אחדות ושותפות גורל של צרפת הלבנה, המבוססת, זו שמכנה עצמה תרבותית, זו שמרגישה שגונבים לה את המדינה אבל חינכו אותה לא לומר זאת בקול. זו הייתה עצרת של רוב – עדיין רוב – צרפתי דומם, מעודן הליכות ומשתאה. תמיד משתאה.
זו הייתה עצרת כל כך מנומסת, שלמבקר מהמזרח התיכון היא נראתה כמעט מבוימת. סוג של הפנינג. זו גם הייתה עצרת יצירתית. ילדים נישאו על כתפי הוריהם והניפו דגמי עפרונות, סמל הקריקטוריסטים, ועליהם כתובות עידוד עם סימני קריאה. היו דגלים מכל המדינות, וגלים של מחיאות כפיים חסרות פשר.
מה לא היה שם? כמעט לא היו זרים. כמעט לא היו שחורים. כמעט לא היו מוסלמים. אפילו המילה "מוסלמי" לא זכתה להגיע לכיכר הרפובליקה, המקום שבו התאספו המונים כדי להפגין עמידה איתנה נגד פיגועי טרור שביצעו - איך לומר זאת בלי להעליב אף אחד - מוסלמים. גם עינויים לא מצליחים לגרום לרוב הצרפתים לומר בקול את המילה "אסלאם", "מוסלמים" או "הגירה", בהקשרים שעלולים להתפרש כשליליים. הס מלהזכיר.
באחד המקומות שאליהם הגענו, במרכז העצרת ברחוב וולטר בסמוך לשווארמייה כשרה, עמדה קבוצת צעירים חובשי כיפה. שאלנו אותם מה הם חושבים למראה ההמון. אחד מהם אמר בעברית במבטא כבד: "זה מופע פרידה יפה מאוד מיהודי צרפת". שאלנו מדוע. הוא ביקש שנביט סביב ונקרא את הסיסמאות. "הטבח ב'שארלי הבדו' היה כמובן מחריד", אמר, "אבל רק שלשום נרצחו כאן, ממש קרוב לכאן, ארבעה יהודים רק כי היו יהודים. אתה רואה כאן מישהו עם הסיסמה Je Suis Juif ('אני יהודי')?"
הוא צדק, כמובן. גם היהודים היו מחוץ למסיבה בעצרת הזו. לאחר כמה שעות התברר שגם את היהודי הבכיר ביותר שהיה שם, ראש הממשלה בנימין נתניהו, ניסו הצרפתים להעלים וקצת פחות הצליחו. הטענות הללו מקבלות משנה תוקף גם מזווית אחרת. העצרת התחילה בכיכר הרפובליקה ונמשכה עד כיכר הלאום ("נסיון") – מרחק של קצת יותר משני קילומטרים. המיקום נבחר בקפידה; מדובר בקו שחוצה את הרובע ה־11 מקצה לקצה, ושבסמיכות לו נמצאת מערכת העיתון 'שארלי הבדו'.
לו היו המארגנים טורחים להאריך את המתחם בעוד כמה מאות מטרים בלבד, הוא היה כולל גם את ה'היפר כשר' שבו נרצחו ארבעת היהודים. הדבר לא נעשה, וכך נותר אתר הפיגוע ביהודים המקום היחיד שבו אפשר היה לשמוע בקול ובגלוי את מה שהפאסון הצרפתי מעדיף לטאטא מתחת לשטיח. רק כאן, בנוכחותם של יהודים בלבד, דיברו על מוסלמים, על פחד, על תחושת נטישה.
אסתר בקרמן, בת 18, עומדת ליד ה'היפר כשר' עטופה בדגל ישראל. "הייתי עם הדגל ליד כיכר הרפובליקה", סיפרה, "ואנשים פנו אליי ואמרו שזה לא המקום. אני לא מאמינה שזה קורה בצרפת בשנת 2015". כאן, בפינה שהקצתה החברה הצרפתית לכאב היהודי, יכולה אסתר לעטות את הדגל מבלי שתופרע. לשאלה היכן היא רואה את עתידה, היא משיבה במילה אחת: "ישראל".
כשנפתלי בנט מגיע ל'היפר כשר', נוצרת סביבו המולה. הוא מתחיל לדבר עם המתגודדים על עמידה איתנה מול הטרור, אבל מהר מאוד מבין שלפחות מי שהגיע לכאן כבר החליט מזמן על רצונו לעלות לישראל, והם מדברים איתו ביזנס. והביזנס הוא חוסר פעילות מספקת, לטענתם, של ממשלת ישראל בקליטת העלייה הפוטנציאלית מצרפת. בנט מבטיח לשבור את הביורוקרטיה ולסייע ככל האפשר, אבל ספק אם האנשים משתכנעים. הם מבינים עברית, מעורים במה שקורה בישראל, ויודעים היטב כי בנט, כמו יתר הפוליטיקאים הישראלים שיפקדו את המקום בימים הקרובים, נמצאים בעיצומה של מערכת בחירות ובתקופה שבה אינם יכולים באמת לעשות משהו בעבורם.
יומיים אחר כך יאמר לנו הרב של בית הכנסת הגדול בפריז, משה סבאג, דברים ברורים וחדים: "מדינת ישראל מחמיצה הזדמנות היסטורית לעלייה איכותית ממדינה מערבית מתקדמת, בגלל מחסור במתן כלים להשתלבות בחברה הישראלית. רוב האנשים כאן שרוצים לעלות לארץ שייכים למעמד הבינוני. מי שעולה כרגע הם או צעירים בני 18, או עשירים, או אנשים בפנסיה. את מעמד הביניים ישראל מפסידה לקנדה ולארה"ב, או שהם נשארים פה. חייבים להקים ועדת שרים שתעשה פעולות ותיתן תקציב רציני לעלייה.
"להתחיל בדברים הכי פשוטים כמו סבסוד בהבאת החפצים שלהם לארץ, והכרה בדיפלומות של הצרפתים במקצועות כמו רפואה. אני מקבל פניות ממאות אנשים שמנסים לקבל תשובות מהסוכנות לגבי עלייה ולא עונים להם".
עם זאת, ובאותה נשימה, חשוב לרב סבאג להבהיר שאין בצרפת תופעה של בריחת יהודים מהמדינה. "אנחנו טעונים באמוציות עמוקות מאוד", הוא אומר, "ולכן הדברים עשויים להיראות יותר בהולים מכפי שהם. אני לא חושב שהצעדה התעלמה מיהודי צרפת. אני לא חושב שמפחדים לומר כאן את המילה 'מוסלמי'. ראש הממשלה הצרפתי אמר במפורש שהבעיה של העולם המערבי היא הטרור של האסלאם הקיצוני. נכון, העצרת הייתה שקטה מאוד, אבל זה בדיוק מה שהממשלה רצתה שיהיה. דיברתי עם הנשיא הולנד ועם ראש הממשלה ואלס. הם אמרו: 'לזה חיכינו, לשקט של הכאב'. בשבילם שקט הוא תמיכה. במקומות אחרים השקט אולי מראה אי אכפתיות. לא כאן".
"נמאס לנו למות כי אנחנו יהודים", מוסיף סבאג, "אבל מצד שני לא הולכים להנחית הרקולסים בפריז ולקחת את כולנו לישראל. וגם אין צורך. ממשלת צרפת מטפלת בעניין. אתה רואה את ההחלטות ואת המעשים להגנה על יהודי צרפת, אין כאן רפיון. תפקידנו כמנהיגי הקהילה הוא למתן, להשרות ביטחון, להיות ממלכתיים ולתמוך ברפובליקה".
ואכן, לא קל לתמוך ברפובליקה הצרפתית דהיום, המונהגת על ידי מי שזוכה לאחוז כמעט חד־ספרתי של אהדה. נשיא צרפת פרנסואה הולנד לא זכה כמעט ליום אחד של נחת מאז בחירתו במאי 2012. בעקבות משבר החוב האירופי נאלצה מפלגתו, המפלגה הסוציאליסטית, לבצע מהלכים כלכליים שמתאימים הרבה יותר לאידיאולוגיה של הימין הצרפתי. ממשלתו הראשונה של ראש הממשלה מנואל ואלס התפרקה בתוך פחות מחצי שנה, וגם השנייה לא מצליחה להתרומם. מעמדו של נשיא צרפת מעורער בלי קשר לטרור המוסלמי, והמכות האחרונות בוודאי לא מוסיפות לו בריאות.
אם מצבו של הולנד בעייתי בקרב החברה הצרפתית כולה, הרי שבקרב היהודים – המהווים סיסמוגרף חברתי רגיש – המצב בעייתי אף יותר. ביטוי בולט לכך התקבל השבוע, כשהולנד נכנס לבית הכנסת הגדול של פריז לאירוע הזיכרון שערכה הקהילה היהודית. הולנד נכנס עם נתניהו, והקהל פרץ בקריאות "ביבי, ביבי". לא היה נעים להיות פרנסואה הולנד ברגעים אלו, אבל הוא כנראה כבר רגיל.
הבעיה הפוליטית האמיתית שמחכה מעבר לפינה היא מארין לה־פן. מפלגת הימין הקיצוני בראשות לה־פן נמצאת במגמת צמיחה והתבססות. בספטמבר פורסם בעיתון 'לה פיגרו' סקר שקבע כי לו הבחירות היו מתקיימות אז, לה־פן הייתה לוקחת בקלות את הסיבוב הראשון וקוטפת 32 אחוזים מהקולות. הולנד, אגב, זכה בסקר הזה ל־17 אחוזים בלבד. בסיבוב השני, כך חזה אותו סקר, תנצח לה־פן את הולנד בהפרש של שמונה אחוזים. יש להניח כי אירועי השבועות האחרונים רק מחזקים את המגמה. והימין הקיצוני בצרפת, ככל שהוא מהווה איום כלפי המוסלמים, לא מביא שום בשורה טובה ליהודים.
אחד הצרפתים היחידים שמעז לומר בקול את מה שכנראה צרפתים רבים חושבים על המוסלמים הוא הסופר מישל וולבק. וולבק נחשב סופר אהוד מאוד בצרפת, גם אם שנוי במחלוקת. ספרו האחרון, שבצירוף מקרים ראה אור ממש השבוע, מתאר השתלטות של האסלאם על צרפת בשנת 2022. אני שואל את המוכרת בחנות הספרים הגדולה שבמרכז הקניות 'פורום דה האל' אם אפשר לרכוש את הספר. היא משיבה מיד: "לא, הוא אזל". אני שואל מתי יגיעו עותקים נוספים, והמוכרת משיבה "כנראה שלא יגיעו", נעה באי־נוחות ומאבדת איתנו קשר עין. לאחר מכן ניגש אלינו בחור פריזאי ואומר לנו: "הסיכוי היחיד של הספר הזה לחזור לפה הוא באגף המדע הבדיוני. הם פשוט מפחדים מתגובת המוסלמים".
מעולם לא הוזהרתי מנסיעה לחוץ לארץ כפי שהוזהרתי הפעם. "תיזהר", "שמור על עצמך", "אולי תאכל הפעם 'חלאל' ולאו דווקא כשר", ועוד כהנה וכהנה המלצות שמטרתן להציל אותי מהטבח הוודאי הצפוי לי כיהודי בפריז. זה קצת מזכיר את אזהרת המסע שהוציאה ממשלת ארה"ב לנוסעים לישראל לפני הסופה האחרונה, שכללה המלצה להצטייד באת חפירה ואוכל לשעת חירום. יהודים לא מוכים כאן ברחובות בכל שעה עגולה, המסעדות הכשרות ובתי העסק היהודיים הומים מאדם, ופריז ממשיכה להיות אחת הערים היפות והבטוחות באירופה.
מובן שהסיטואציה משתנה מרובע לרובע. פריז בנויה כשבלול, שבטבורו הרובע הראשון ובתנועה עם כיוון השעון מתפתחים הרבעים הבאים, עד לרובע ה־20. כלל האצבע הוא שככל שמספר הרובע עולה – כלומר מרוחק יותר מהמרכז – כך אחוז המהגרים והמוסלמים המתגוררים בו עולה. בטיסה לפריז פגשנו את מישל כהן, נהג מונית פריזאי שחזר מביקור בישראל. הוא ניסה לעלות לארץ בשנת 1995, אך חזר לצרפת אחרי חמש שנים. הוא מזמין אותנו לסיור כדי לראות את "פריז האמיתית". יומיים אחר כך אנחנו נפגשים בתחנת מטרו הסמוכה לרובע ה־18, ונכנסים למה שמכונה כאן 'לב המאפליה המוסלמית' – שכונת ברבס.
רק אתמול ניסה בעל חנות יהודי לשכנע אותנו לא לנסוע לבית הכלבו 'טאטי' הנמצא בשכונה, בטענה שמדובר במקום מסוכן, אבל אנחנו סומכים על מישל. אחרי נסיעה קצרה אנחנו מחנים וסורקים ברגל את רחובות השכונה. אין ספק, זו פריז אחרת לגמרי. הקהל כאן הוא לא הקהל שאכלס את העצרת הגדולה. השלטים ברבות מהחנויות כתובים בערבית ובשפות מהמזרח הרחוק, אווירת בזאר מזרח־תיכונית, והרבה נוער ברזלים שלא הייתם רוצים לפגוש בסמטה חשוכה.
ובברבס, יש לדעת, ישנן לא מעט סמטאות חשוכות, אף על פי שאנחנו לגמרי בעיר האורות. קשה להכריע אם זוהי פריז האמיתית או שמא הבלונד השולט ליד הגאלרי לאפייט במרכז העיר – אבל זוהי בהחלט פריז. וכשמסתובבים בברבס מתחילים להבין איך מתפתחים האיבה, הריחוק והניתוק בין המגזרים שמרכיבים את החברה הצרפתית.
בתום הסיור בברבס אנחנו נוסעים חמש דקות, עולים במעלה גבעה ונוחתים באחת הנקודות היפות ביותר שיש לפריז להציע – גבעת מונמרטר. בפסגת הגבעה נמצאת בזיליקת 'הלב הקדוש', מהאתרים המתוירים בעיר, ובסמוך לה רובע אמנים ציורי ובו כל מה שדמיינתם על פריז – בתי קפה קטנים ומצועצעים, זוגות ענוגים המהדסים בין המרצפות העתיקות, ציירים החובשים כובעי בארט ובפיהם מקטרת. וגם זה הרובע ה־18. זה בתוך זה חיים כאן יותר מדי עולמות, יותר מדי אג'נדות ויותר מדי קווים מקבילים שייפגשו רק בפיצוץ.
אני מספר למישל על הקושי לדובב צרפתים שאינם יהודים בנוגע למצב. "ממש לא מפתיע", הוא אומר. "זה האופי הצרפתי, הפאסון, היכולת להדחיק. למי שלא דובר צרפתית העניין קשה אפילו יותר. אפילו אני כנהג מונית, רק בנסיעות ארוכות וכשהם מבינים שאני יהודי ומרגישים בטוח, הם מוכנים לומר שיש להם בעיה עם המוסלמים".
שלושת הרבעים האחרונים בעיר, ה־18, ה־19 וה־20, מכילים את השיעור הגבוה ביותר של אוכלוסייה מוסלמית. ברבס היא אולי סמל, אבל החיים לא תמיד מתחשבים בסמלים, והמחבלים שביצעו את הטבח במערכת 'שארלי הבדו' הגיעו דווקא מרובע 19. אנחנו מגיעים לרובע במטרו ויורדים בתחנת סטלינגרד. ממש סמוך לכאן נמצא המסגד שבו התפללו שני המחבלים. כקילומטר מכאן נמצא פארק 'בוט־שומון'. מדובר בפארק השלישי בגודלו בפריז, שנבנה על חורבותיה של מחצבת גבס ישנה. אנחנו פחות מחפשים את הפסטורליה, ויותר מעוניינים לראות את המקום שעל שמו קרויה 'חוליית בוט־שומון', שבה היה חבר אחד מהאחים שביצעו את הפיגוע ב'שארלי הבדו'.
הדרך לפארק עוברת בשדרת סקרטן, וכאילו כדי להמחיש את המציאות הפריזאית אנחנו נתקלים בהליכה של כעשר דקות בשלוש חנויות אוכל כשרות, בית כנסת, בית ספר יהודי וחנות יודאיקה בעלת השם הסמלי 'פרנקודש'. אנחנו מסמנים לעצמנו להיכנס לחנויות ולדבר עם אנשיהן, אבל קודם כול לפארק. סגרירי היום, אבל הפארק מרהיב ביופיו. אגמים מלאכותיים, מפלים, גבעות מוריקות וצוקים נישאים. המוח מסרב להאמין שממש כאן, בשיא הפסטורליה הפריזאית, התאמנו להם ג'יהאדיסטים בשנתיים האחרונות לקראת פיגועי טרור.
בדרך חזרה למטרו אנו נכנסים לחנות היודאיקה ומשוחחים עם הבעלים, דוד דדוש. הוא חובש כיפה שחורה גדולה, מעוטר בזקן עבות ובחזית חנותו מתנוססים בגאווה פריטי יודאיקה ודגלי ישראל. הוא בן 50, אב לשבעה, ומתפרנס מהחנות
בפארק 'בוט־שומון' ישנו גשר בשם 'גשר ההתאבדות'. נראה ששתי המילים הללו מסמלות את הדילמה של החברה הצרפתית בנוגע למוסלמים ההולכים וגודשים אותה. האם היחס אליהם יצליח לבנות גשר בין הקהילות ולחבר את הצרפתים לאומה אחת, או שמא מדובר בהתאבדות. על הגשר הזה, שמתחתיו מים סוערים, צועדים תושבי פריז, יהודים ולא יהודים כאחד, ולא יודעים מה יקרה כשיעברו אותו, אם בכלל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם