למה ישראל מוכרת זבובים מסורסים לירדן?
למרות שהאירופאים אהבו את הרעיון, הפלסטינים החליטו שהם דוחים את ההמצאה. בינתיים, הזבובים המעוקרים של ישראל ממשיכים להציל פרדסים בעולם. השיטה: סירוס באמצעות קרינה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
חודש וחצי קודם לכן היו דיילות אל־על טרודות כהרגלן במתן מענה לדרישות הבלתי פוסקות של נוסעי הטיסה לזגרב. הן לא העלו בדעתן שעוד 5.5 מיליון נוסעים התמקמו בתא המטען של המטוס, ותפסו טרמפ לקרואטיה. מיליוני הנוסעים האלה נמצאו בשלב שללא ספק היה מזכיר לדיילות שבֵעות הטיסות לא מעט מהלקוחות האנושיים: שלב הגולם. עם הגיעם למחוז חפצם, כולל טיסת קונקשן אחת לספליט, נשלחו הנוסעים החרישיים למה שמתקרא מתקן הגחה, שם קיבלו את התנאים האופטימליים כדי שיוכלו להגיח לאוויר העולם כזבובי פירות ים־תיכוניים. 5.5 מיליון הזבובים הבשלים נשלחו לחלקות פרי ההדר לאורך הגבול של קרואטיה ובוסניה. 750 אלף הזבובים שיגיחו ממתקן ההגחה בשוּנה שבירדן יפוזרו בחלקות הדרים באזור. במשכנם החדש יעשו את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: יחפשו נקבות.
אבל גם הזבוב התר אחר בת זוג, וגם הנקבה שכן, באה לפה הרבה, לא מודעים לעובדה שהזכרים יצאו לדרך רק אחרי ששהו זמן מה במרכזו של מתקן קרינה רדיואקטיבית. אחרי הבילוי המפוקפק וההגחה כבוגרים, הם יוכלו אמנם להתעופף כאוות נפשם ולמצות כל רגע לאורך חייהם הקצרים, אבל להוריש את התזזיתיות או את הקסם האישי לצאצאים - את זה לא יוכלו. החשיפה לקרינה במתקן הגרעיני השלישי בעוצמתו אחרי שני אחיו בישראל, שני הכורים, הפכה אותם למעוקרים.
אחרי ההזדווגות הנקבה שמבחינתה הופרתה ומיצתה בהחלט את פרק ההוללות בחייה, תבחר לה תפוח עסיסי או רימון לתפארת, ותטיל כהרגלה ביצים בתוך קליפתו. למה להשאיר פרי יפה כל כך, אם אפשר לחרב אותו. ללא הטיפול שהוענק לזבובים הזכרים במפעל "ביו־בי" (BioBee) בשדה־אליהו, היו הביצים בוקעות. אחרי כמה ימים היו הזחלים חשים צורך להתגלם, מרהיבים עוז וקופצים באנג'י מהפרי אל הקרקע, בלי לחשוב על פצועים שהותירו בשטח - הפירות הפגועים שנושרים אל הקרקע בלתי אכילים, ופלח מאוכלוסיית העולם שזקוק לפירות הללו ומגיע לחרפת רעב.
הפתרון אליבא דשיטות הישנות היה ריסוס בכמויות מכובדות של חומרים כימיים, זרחן אורגני למשל, שלפני שנתיים הוגבל משמעותית השימוש בו בעקבות מחקרים שהוכיחו פגיעות התפתחותיות בילדים. עם הידע המצטבר על הנזקים הסביבתיים והבריאותיים שגורמת ההדברה, נולדה התובנה שאת הפתרונות לפגעי החרקים צריך לשלב בממלכת הטבע. כך הגיעו, בין היתר, לשימוש בזבובים שנחשפו לכמות קרינה גבוהה פי עשרים מהרמה הקטלנית לאדם. אחרי הטיפול הרדיואקטיבי גם כשהזבוב אוהב ת'זבובית, דור המשך כבר לא ייצא מהם.
"בתחילת הדרך עשינו ניסיונות בפרדס של אחד הקיבוצים באזור", מספר לי אופיר לוי, מנהל מפעל הדבורים והזבובים של "ביו־בי". "נפגשתי עם מנהל הפרדס, קיבוצניק ותיק, והוא אומר לי 'אני לא מבין מה אתם מתרגשים כל כך מהריסוסים. כשאנחנו היינו ילדים, היינו באים לקטיף בפרדסים, יושבים פה לארוחת בוקר, שמים צלחות עם גבינה, וכשמטוס הריסוס עבר מלמעלה והטיפות השחורות נפלו על הגבינה, היינו מנגבים עם הפיתה ואוכלים'".
היום משתדלים להימנע מהתבלין הארומטי (עם הפיתה מנגבים צרה תעשייתית אחרת) ולרתום את תהליכי הטבע למלחמה נגד נזקי החקלאות. "בקו הייצור 'ביו־פליי', שהוא מפעל לגידול המוני של זבוב הפירות, אנחנו מדמים את הטבע באמצעים מלאכותיים", אומר לי לוי כשאנחנו צועדים בין החממות, שם דרים בכיף משמידי החקלאות לצד אויביהם הטבעיים, אליהם עוד נגיע בהמשך. "בתוך חדרים מבוקרים אנחנו מייצרים למעשה את כל שלבי מחזור החיים של הזבוב, ובסיומם נספק גלמים מעוקרים של זבובים זכרים, או זבובים מעוקרים המוכנים לפיזור בשטחים חקלאיים. הרעיון הבסיסי הוא גם להוריד את כמות האוכלוסייה, וגם למנוע ריסוס בחומרים כימיים".
את שערי ביו־בי – שכנרמז בשמו, התחיל מגידול דבורים לצורכי האבקה - יוצאים קלקרים עמוסי כל טוב. אקרית הפרסימיליס, צרעת אנגירוס, פשפש נזידיוקוריס ושאר חרקים בעלי שמות בלתי קליטים, טסים מכאן ליעדים נחשקים כמו דרום־אפריקה, צ'ילה, הודו, קולומביה ועוד 28 מדינות בעולם, משל היו משוחרר טרי מהצבא. מכל אלה, דווקא גולמי הזבוב שיצאו לקרואטיה, היעד האירופי היחיד למוצר הזבובי, קנו את לבם של עורכי העיתונים המקומיים, של כתב CNN, ושל יהלומן רוסי, שהתקשר ללוי וביקש להשתמש במתקן הגרעין לצביעת יהלומים. "הייצוא לקרואטיה הפך לידיעה מתוקשרת. מצחיק, אתה אף פעם לא יודע מה יעשה את הבאזז", אומר לוי. נו, לפחות כאן אנחנו יודעים מי עושה את הבזזז.
תוך כמה זמן החקלאי, שמקבל חבילת זבובים, ירגיש הטבה במצב?
"ההטבה באה לידי ביטוי כבר בשנה הראשונה. גם בהורדת כמות האוכלוסייה וגם במניעת ריסוס בחומרים כימיים. בפרויקטים באזור חבל הבשור הגענו למצב שמעשרים ריסוסים לעונה ירדנו לאפס. רק לעתים נדירות, בעת הצורך, השתמשנו בריסוס נקודתי עם חומרים רכים. במטעי המנגו בצפון הארץ, הודות לשימוש בטכניקה הזו, נרשמה ירידה של 70 אחוזים בשימוש בכימיקלים. יש מקומות בעולם שהגיעו להכחדה של זבובי הפירות, כמו בארה"ב למשל, ועדיין ממשיכים לפזר כי יש טורפים שזקוקים לזבובים האלה. ביפן לפני הרבה שנים פרויקט הזבובים הושלם בהכחדה, והם הרשו לעצמם להפסיק לטפל, מתוך מחשבה של 'אנחנו אי, זבובים לא יגיעו לכאן במעוף'. והנה, אחרי כמה שנים המפגע שוב התפרץ. כך שגם באזורים שמגיעים להכחדה, צריך להמשיך לפזר בצורה מניעתית".
מעודכן בהנחיות הדיאטנים, הזבוב הים־תיכוני שחולש על חלקים נרחבים בגלובוס מקפיד לאכול חמישה צבעים: הוא תוקף למעלה מ־250 סוגי פירות וירקות. בארץ מדובר על חמישים סוגי פירות וירקות - למעשה כמעט כל מה שאנחנו אוכלים כאן תחת הרובריקה הזאת. "המזיק הספציפי הזה בעייתי והרסני מאוד", אומר אלי שריר, סמנכ"ל התפעול בחברה ומי שמלווה אותי בכל הסיור בקומפלקס הענק הנפרש על פני מאתיים דונם לערך. "ההתפשטות שלו בעולם נובעת מהעברת פירות נגועים בביצי הזבוב ממדינה למדינה. כך הוא מגיע לארצות שלא היה בהן בעבר. כיוון שישראל היא יצואנית פירות הדר מקדמת דנא, מקפידים לבדוק את הפירות היטב לפני שהם עוזבים את גבולות הארץ, ואם מוצאים פרי נגוע - עוצרים את הייצוא".
ומה על שכנינו, אני שואלת. אחרי הכול, את זבוב הפירות לא מעניין קו ירוק שצויר על מפה, וגם נהרות לא ימנעו ממנו להרחיק למדינה השכנה ואז לחזור לטיול שורשים. "עוד לפני שנכנסנו לפרויקט הזבובים, לפני כמעט עשור, יובאו לערבה גלמים שייצר משרד החקלאות האמריקני", מספר שריר. "במקור הם נועדו לטיפול בחלקות בגואטמלה, מקסיקו ומדינות אחרות, ולהגן על ארה"ב מפני הזבוב שאוהב את האקלים של חצי הכדור הדרומי. כאן הם יועדו לשימוש בירדן ובישראל ביחד. אז מדינת ישראל החליטה שהיא רוצה פרויקט כזה בכל הארץ, לא רק בערבה, ופנתה אלינו".
ומה קורה אצל הפלסטינים?
"תקופה ארוכה עשינו פרויקט לפלסטינים בנחל תרצה שבמזרח השומרון, כי הפרדסים באזור סבלו מאוד מהמזיק. בתחילה הפרויקט היה במימון הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, והכול היה בסדר מבחינת הרשות הפלשתינית. אחר כך המנהל האזרחי הביא תקציב כדי לתמוך בפרויקט, ובשלב מסוים החליטו ברשות שהם לא מעוניינים במימון, כי מדובר בכסף שמגיע מגורם בטחוני. אני יכול רק להניח שהפלשתינים סובלים מנזקים, כי קשה מאוד לטפל בזבובים בדרכים אחרות. חומרי ההדברה היעילים בהדרים יצאו משימוש ואי אפשר להשיג אותם יותר, ואירופה היום לא מוכנה לקבל פרי מרוסס בזרחן אורגני, כך שאין פתרון והזבוב ממשיך לעשות שמות בחקלאות".
ננסה להיכנס לנעלי הזבוב המעוקר ולצעוד במשעולי כל אחד משלבי מחזור החיים שמזמנים לו הטבע והמפעל. זבוב הפירות הים תיכוני מתחיל את חייו כביצה המוטלת בפרי, ממשיך כזחל הניזון מרקמת הפרי, מתגלם בקרקע אחרי הקפיצה ההתאבדותית ואז מגיח כבוגר. השלב הראשון אם כן הוא חדר ייצור הביצים. קודם כניסתנו לחדרי הייצור, שריר ולוי מתריעים חזור והתרע מפני ריח חזק ובלתי נעים שצפוי לי. הריח העוצמתי מגיע מהפרומון, המולקולה שמפרישים הזכרים בעולם החי כדי למשוך את הנקבות. לא מדובר בסנתוז, כאן נמצא הדבר האמיתי שאנחנו בני האדם לא מריחים בדרך כלל, אבל מצוי בחדר בכמות אדירה. למעשה, הזבוב שחמק מהכלוב בפינת החדר פתאום נראה לי נחמד מאוד.
לענייננו, לתוך תא שקוף מאורך מוכנסת תבנית של גלמים: הגלמים החומים הם זכרים, הלבנים - נקבות. לתא יוכנס גם כלי עם מים וכלי מזון: חלבון וסוכר שישמשו את הזבובים הטריים בהמשך. יומיים אחרי על ציר הזמן, הזבוב הצעיר מגיח לתוך התא ואוכל את המזון. נצעד עוד ימינה, הזבובים מזדווגים, ותוך שלושה ימים הנקבות כבר חובקות ביצים. הן מטילות אותן לתוך רשת שמדמה בעבורן את הקליפה של הפרי. מולנו מתרחש רגע דרמטי: ביצה זערורית נשמטת מתוך איבר ההטלה. לא שאני מבינה מה רואים, אבל לא נעים לא לקחת חלק בהתרגשות של הסובבים.
הביצים דבוקות לרשת בשרשראות שנראות כמו נסורת, שבבים דקיקים שנופלים למסוע שנמצא תחת כל התאים. בכל 10־15 דקות המסוע משנע אותן לתוך תבנית מים, משם הן נאספות בנפה ונשלחות לאינקובציה למשך יומיים. "ביו־בי הוא מפעל ייצור הזבובים שומר השבת היחידי בעולם – כל האחרים עובדים 24/7, 365 ימים בשנה – ולכן היינו צריכים לפתח בעצמנו טכנולוגיות שמאפשרות לאסוף ביצים גם בשבת", מסביר שריר. "כל המכונות שאת רואה כאן הן פיתוח מקומי. זה המפעל היחידי בעולם שבו האיסוף נעשה בצורה כזאת ממוכנת, ללא יד אדם". כאן המקום להגיד שביו־בי הוא גם מפעל המתבסס על עבודה עברית בלבד, כולל משוחררי צבא שמגיעים לכאן במסגרת עבודה מועדפת.
ממשיכים במבוכי המבנה, לעבר שני מכלי מתכת גדולים מבעבעים. מתחילת הסיור ניסיתי להבין מה תפקידן של הנקבות בשרשרת הייצור, שהרי הזבובים המעוקרים הם אלה שיישלחו לשדות ולפרדסים, והנקבות כנראה לא נשארות במטבח להכין צהריים. "מי שעושה את כל הנזק אלה הן הנקבות", אומר לוי ("בכלל בחיים", אני מוסיפה. "את אמרת", לוי מתנער). "הן מטילות את הביצים בתוך הפרי, וישנם שני נזקים: עצם העקיצה שפוגמת בפרי, והנזק שהזחלים מסבים. אז אנחנו נפטרים מהנקבה". כן, ככה, היאורה השליכוה. בעודן ביצים הן מחוממות ל־34 מעלות במשך 12 שעות, ובשל רגישותן של הנקבות (בגזע התעשייתי) לחום הן הולכות לעולם שכולו טוב.
אנחנו נכנסים לחדר לח ומיוזע, הטמפרטורה מבוקרת. במגשים מכוסים שוכבות הביצים המכילות זכרים על מצע מזון מלאכותי שמדמה את פנים הפרי. עם התנאים האופטימליים שמסופקים להם, הזחלים בוקעים למה שהם מאמינים שהוא סיבי בננה או שזיף. אז הם מתחילים עם הבאנג'י. דמיינו את זה: ערמות של רימות עפות לרצפה מקומות המגשים, שערות ג'לי לבנבנות שהבינו שזה הכול או כלום. כמה מהן מתחילות לנוע לי על המגפיים, המרקם העיסתי הלבנבן משמש בשבילן דבק טוב, אחת מהן מבקשת עשר שקל כדי לנסוע לבאר־שבע. עד שיתגלמו, הן נאספות למצע נסורת.
עם מרקם הקטניות החומות שמגיע בשלב הגולם, יש לי כבר חיבור קצת יותר טוב.
הגענו לשלב העיקור. במרכז החדר ניצבת חבית עופרת גדולה שבתוכה נמצא המקור הרדיואקטיבי. הידע הדרוש לביצוע התהליך הגיע מהסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. הסוכנות, שמטרתה לקדם שימוש באנרגיה כזו לצרכים אזרחיים (ולא צבאיים), רצתה בקיומו של מפעל שיטפל בנושא של עיקור מזיקים באגן הים התיכון.
"למען הגידול השוטף במפעל, חלק מהגלמים אנחנו לא מעקרים. הם יגיעו לתאים שראינו בהתחלה על מנת לייצר את הדור הבא", מסביר לוי. שאר הגלמים נאספים לשקיות מהמתקן כשהם מקושטים בצבע ורוד זרחני. אם לסכם את המצב - גם מעקרים אותם, וגם יוצרים אצלם בעיות מגדריות. "לפני ההקרנה אנחנו צובעים את הגלמים בצבע פלורסנטי. לזבוב שבפנים מתפתחת שלפוחית שמפצחת את הגולם, וכך הצבע נדבק אליו ואז הוא מסומן - הוא קיבל חותמת, ולנו יש אפשרות לנטר".
שלושה מרכזי הגחה קיימים בישראל - בשדה־אליהו, בקיבוץ גבולות ובערבה. בשטח הפרדסים, חשוב לציין, לא מפזרים גלמים, אלא זבובים בשלים מינית שישימו אפטר־שייב טוב וייצאו לעבודה. הם נשלחים על מגשים כשהם מורדמים בקור, ולאחר שיפוזרו ממטוס או מהקרקע על חלקות הגידולים המועדות לפורענות, הרוח והחום כבר ידאגו להעיר אותם תוך כדי צניחה חופשית.
"בקיץ אנחנו יוצאים לדרך שעה לפחות לפני הזריחה", אומר אבידע שנלר, טייס הפיזור הראשי. "הזבובים נמצאים מאחור בתוך ארגז, והפזרן יושב לידי מוכן ללחוץ על כפתור השחרור. בעזרת מצלמה הוא עוקב אחר כמות הזבובים והאם הם מתעוררים, כי אם כן משמע שהם לא מקוררים מספיק, ואנחנו עוברים לקצב פיזור מהיר יותר. הטיסה עצמה חוויתית מאוד ודורשת עמידה בלו"ז והטסה מאוד מדוייקת, ולכן אנחנו עובדים עם תצ"א של האזור. אנחנו טסים באזורים יפים, החל מרמת הגולן וכלה באזור לכיש והערבה. הצד הפחות יפה בעניין הוא שלפעמים בדרך הביתה אתה מוצא כמה זבובים בכיס ובאוזניים".
חלקו של המפעל לא מסתיים בהעברת החומר לחקלאי, אלא ממשיך בצוותי שטח שמלווים את הלקוח כל משך ההדברה. "אנחנו מקפידים לפזר מלכודות כדי לקבל תמונת מצב - כמה מזיקים יש לנו בשטח, כמה מהם עקרים, ואנחנו לומדים מה היחס. סטטיסטית חייבים לשמור על מצב שבו רוב ההזדווגויות יהיו בין מעוקר ונקבות בר", אומר שריר.
פרויקט הזבובים המעוקרים, שעשה כנפיים אל התודעה הציבורית, הוא רק חוליה אחת מתוך מגוון יישומים שרובם דרים תחת קורת גג אחת: ההדברה הביולוגית. במשפט ממצה אחד נגדיר הדברה ביולוגית כשימוש באורגניזמים חיים כדי להפחית אוכלוסיות של מזיקי צמחים. כלומר, שימוש בבעלי חיים "טובים" נגד ה"רעים" הפוגעים בענפי החקלאות.
אויבים טבעיים הנלחמים בחרקים המזיקים קיימים מאז ומתמיד, אבל רק ב־120 השנים האחרונות השכילו להשתמש בהם להדברה ביולוגית. ניקח למשל את אקרית הקורים, אורגניזם בן שמונה רגליים שלצורכי מיגון ותעבורה טווה קורים כמו עכביש, ומכאן שמו העברי (והלועזי - Spider Mite). קשה לראות את האקרית ללא זכוכית מגדלת, ועדיין בעזרת גפי פה נמרצים היא מוצצת, מייבשת ומחרבת עלים של גידולי ירקות, פרחים, צמחי נוי ועצי פרי ברחבי העולם. אבל לא לעולם חוסן - בטבע חיה גם שותפתה לסדרה, האקרית הטורפת, שמהירה ממנה, נחושה לא פחות, וקצב התפתחותה מהיר כמעט פי שניים מזה של אקרית הקורים. האקרית הטורפת מסתערת על חברתה ללא רחם, מוצצת את נוזלי הגוף שלה, ולא מהססת להשאיר גופות בשטח. כאן נכנסת לתמונה ההדברה הביולוגית: לפני חודש, למשל, נשלחו 160 מיליון אקריות טורפות בבקבוקונים קטנים לקליפורניה, ותוך כמה ימים כבר ניתן היה לראות את הגוויות המצוצות של אקרית הקורים שרועות על פני העלים (לתשומת לבכם, CNN).
אבנר הס, קיבוצניק משדה־אליהו שאמון על בדיקת חומרי הדברה, מראה לי עלה של פלפל. עלה שגרתי, לא משהו ששווה להתעכב עליו. אבל אז, תחת עדשת הבינוקולר, נגלה מראה מרהיב של האקריות הטורפות בהמוניהן, ערימות של מושבות חרקים אדומים במצב סמי־רדום בשל תנאי הקור שמזמנים להם. כמאה מהן יחד מגיעות לגודל של ראש סיכה.
על פני 65 אלף מ"ר מיוצרים בשדה־אליהו, בייצור המוני, אקריות טורפות ועוד אויבים טבעיים של המזיקים, במטרה לנהל את המלחמות שניסתה ההדברה הכימית להילחם ללא הצלחה יתרה. אולמות הייצור הם עשרות דונמים של חממות שבתוכן מגדלים צמחים, מעליהם גדלים המזיקים, ולצדם מטופחים האויבים הטבעיים, המועילים לחקלאות, שהם התוצר המבוקש. הצוות האחראי יודע איך לאסוף אותם ולהפריד אותם בצורה כמעט מוחלטת מהצמח ומהמזיק – אבל אלה הסודות שלא מעוניינים כאן שהמצלמה שלנו תקלוט. שריר עושה בירורים מקיפים כדי לדעת לאיזו חממה כן יורשה לי להיכנס, וההחלטה נופלת - מלפפונים. אנחנו עולים על הרכב התפעולי ומגיעים לחממה המורשית.
"המלפפון שאנחנו מגדלים כאן הוא אורגני, אפס ריסוסים, אבל המלפפון לא מעניין אותנו: אנחנו משתמשים בעלים בתור פלטפורמה", מספר שריר. "אנחנו מאלחים את העלים בכנימה קמחית, שהיא המזיק, ומשסים בה את צרעת האפידיוס, שמטילה את הביצים שלה לתוך גולם המזיק וכך הורגת אותו. מה שנשלח לחקלאי הוא גוף המזיק עם הביצים בפנים, וכך מרוויחים זמן, כי לפעמים הוא נשלח ליבשת מרוחקת. מהמומיה הזאת תגיח צרעה, תתבסס ולא תיתן למזיק לפעול".
בעבר ייצאה ביו־בי לפרו צרעה טפילית נגד הכנימה, ואחרי שנתיים הצרעה כבר התבססה בכל הפרדסים שדרומית ללימה הבירה ולא היה צורך בהמשך הטיפול. ובחזרה אלינו - מהדרמה המדממת שאמורה להתרחש על העלים כאן לא רואים כלום, הם נראים צחים. נו טוב, לפחות יצאנו עם שני מלפפונים, וכנראה עם מושבות חרקים זעירים ומזיקים שאפיץ לתומי לחקלאי המרכז.
מכאן אנחנו פוסעים לתוך חדרו של ד"ר שמעון שטיינברג, המוח של המקום אם תשאלו את האנשים בחוץ, מנהל המו"פ אם תשאלו את זה שבפנים. הוא מתגורר בתמרת שבעמק יזרעאל, ופסלון האיש הרץ שבחדר מזכיר לשריר ששטיינברג נמנה על קבוצת מייסדי מירוץ השליחים "הר לעמק" עוד בימי טרום הטרנד.
בהרצאת TED שנשא מול 300 איש ועסקה בהדברה הביולוגית - 1,500 אחרים אגב צבאו בחוץ על הדלתות כמו זבובים - הקדים שטיינברג ואמר שבעזרת זכוכית מגדלת אפשר לחזות בהדברה ביולוגית בחצר האחורית. אבל במקרה שלו אין צורך לצאת החוצה - הוא מתַחזק "חגיגת טבע על החלון". על הרשת בחלונו דבוקה תפיחה במרקם של עיסת נייר.
"מה שאת רואה כאן זו הטלה של גמל שלמה. מאות ביצים יש בתוך התיק הזה, שנמצא כאן כבר יותר משנתיים. כדי לייצר אותו הנקבה מפרישה חומר, מקציפה אותו בכפות שנמצאות בקצה הבטן שלה, ואז נוצר המעיל הזה שלתוכו היא מטילה את הביצים. וכל הנקבים האלה הם חורים שיצרו צרעות טפיליות. הן מטילות את הביצים שלהן בתוך תיק הביצים של הגמל, והזחלים שלהן הופכים להיות טפילים לביצי גמל שלמה. מדהים", עיניו בורקות. מדהים עוד יותר שעברו שנתיים והוא לא הוריד את זה מהחלון.
אם הטבע עושה את שלו, למה יש צורך במפעל?
"ההצלחה שהייתה לנו בפרו, קרתה גם במערכת רב־שנתית בקוויבק. היו לנו מטעים שבהם אויב טבעי יכול להתבסס מאוד ואז יכול להיווצר מצב של קאט אוף, כלומר הכחדה מלאה של המזיק. הלוואי שירבו מקרים כאלה, זה יגביר את הביקוש. בגדול, עצם העובדה שלכל 'מזיק' - הגדרה סובייקטיבית לגמרי כמובן - יש טורף משלו וטפיל משלו ומישהו שמחולל בתוכו איזושהי מחלה, זו תופעה טבעית. גם אם לא היינו מתערבים, היא קיימת ומתקיימת גם פה בחצר הבית. אנחנו כאן מנסים להעצים את תופעת הטבע הזו, כדי למצוא פתרון חלופי לחומרי הדברה".
כששטיינברג מדבר על פתרון חלופי, הוא מתכוון גם מבחינת היעילות וגם מבחינת העלות. "וזאת נקודה מאוד חשובה", הוא מבהיר, "כי הקטע הכלכלי־מסחרי הוא חלק בלתי נפרד מהעסק".
הדברה ביולוגית לא יקרה יותר מריסוס?
"תלוי לגופו של עניין. החבילה שאנחנו מספקים לגידול הפלפל נתגלתה כיעילה, וכמעט 90 אחוזים משטחי הפלפל בישראל מטופלים בדרך הזו. מדובר ב־20 אלף דונם שמתבצעת בהם הדברה ביולוגית, תוך הפחתה של 70־80 אחוז מהריסוסים הכימיים. בשנת 2008 ערך משרד החקלאות סקר, ומחיר החבילה שהצענו לפלפל היה בסדר גודל של עשרים אחוזים יותר מהחלופה הכימית. ואז קרה דבר מדהים: אחד המזיקים המרכזיים ביותר פיתח עמידות לחומרי ההדברה. כלומר, חקלאים ריססו וזה לא עבד. הם מצדם המשיכו לרסס כאילו חומר הריסוס הוא מים, ונכנסו למעגל קסם: ככל שאתה מרסס בתדירות ובמינונים גבוהים יותר, וככל שהלחץ על המזיקים מסיבי יותר, כך הם מסוגלים לפתח עמידות מהר יותר, אפילו תוך עונה. המהלך הזה העלה את מחירה של ההדברה הכימית באופן דרמטי, והמחיר של ההדברה הביולוגית התאזן ואף נהיה זול מהחלופה הכימית".
וכאן המקום להעלות נקודה אחת מקוממת: ההצלחה בהדברה הביולוגית בענף הפלפל, ועצם התמריץ להיכנס להדברה ממזערת ריסוסים, התקיימו בפלפל המיועד לייצוא. מדוע? כי בנֵכר אוכפים, בודקים, ולא נותנים לסחורה עמוסת חומרים כימיים להיכנס. הפלפל המקומי? שטויות, נעמיס על עצמנו עוד זרחן אורגני. לתשומת לבם של משרדי הבריאות והחקלאות.
אתה מציין הפחתה של 80 אחוז, כלומר - 20 אחוזים מההדברה הכימית נמשכת.
"מה שאנחנו מספקים מכונה 'הדברה ביולוגית משולבת'. זאת אומרת, יש אלמנט ביולוגי מרכזי - כמה חרקים מועילים שתוקפים כמה מזיקים - ומעת לעת צריך לעזור לגידול בצורה כימית. עכשיו בחורף, בפלפל ובתות, יש תקופה של ארבעה חודשים ללא ריסוסים בכלל. האויבים הטבעיים התבססו, האקריות הטורפות טורפות, הצרעות הטפיליות מטפילות, פרות משה רבנו טורפות והכול מגיע לאיזון. המזיק והאויב הטבעי חיים זה בצד זה, המגדל מבסוט ואין ריסוסים. באופן כללי כשהטמפרטורות יורדות, הן מאטות את כל המערכת. אבל מי שיאמר שהדברה ביולוגית משמעה אפס ריסוסים, שוגה.
"אנשים מהשורה חושבים שיש שתי קטגוריות של שחור־לבן: הדברה כימית קונבנציונאלית, שהיא ריסוסים מפה ועד הודעה חדשה, והדברה ביולוגית, שהיא בלי ריסוס בכלל. אני יותר מעשרים שנה בביו־בי, ועדיין מתקשה להסביר לציבור הרחב את דרך האמצע, כמו שאומר הרמב"ם. גם אם לשיטת ההדברה יש ליבה ביולוגית חזקה, היא מגובה מעת לעת בכימי. מה שצריך הציבור להפנים הוא שהדברה ביולוגית מפחיתה למינימום את הסיכוי למצוא שאריות חומר כימי אסור בפרי. אין דבר כזה לא מרוסס, לא תמצאי מצב כזה אצל חקלאי מסחרי שאמור להתפרנס מגידוליו, גם אם הוא אורגני באידיאולוגיה. ואגיד לך עוד משהו, גם הציבור שקונה אורגני - קונה עם העיניים ורוצה שהתוצר יראה פיקס".
בינתיים הס, שאותו פגשנו קודם, מניח בצלוחיות שקופות מספר מדויק של "אויבים טבעיים" עם מינונים מדויקים של חומרי הדברה כימיים, ובודק האם החרקים הטובים שורדים. לצדם בצלחת מונחת קבוצת הביקורת, אויב טבעי שהתמזל מזלו והוזלפו עליו מים. "אנחנו למעשה נותנים לחברות ההדברה אישור, מה יכול לעבוד עם החרקים המועילים", אומר הס. "יש להן אינטרס לפתח מוצרים שיכולים להשתלב עם הדברה ביולוגית. אם אין לנו מענה למזיק מסוים, וחייבים לרסס, במקביל צריך לדאוג שלא להרוג את האויב הטבעי".
האם הדברה ביולוגית יכולה להתהפך נגד החקלאי? נראה שכן. לפני ארבע שנים נחת בישראל עש ששמו טוטה אבסולוטה, אויבן המושבע של העגבניות. כאן הוא שחזר את ההצלחות המסחררות שלו באירופה: הזחלים פשטו על העלים, תקפו את הפירות וייבשו אותם למגינת לבם של חובבי הקטשופ. בביו־בי מצאו פתרון בדמות פשפש שטרף את ביצי העש. דא עקא, כשהפשפש רעב ובחוץ חם ויבש, הוא מסוגל למצוץ בעצמו מהצמח ולגרום את הנזק שהעש עצמו לא הספיק. אבל על אלה מחפות ההפתעות החיוביות.
"מה שיפה בהדברה משולבת הוא שלפעמים גם מתוך שלא לשמה בא לשמה, ויש לנו דוגמה פנטסטית מתות השדה", אומר שטיינברג. "סביב שדות התות יש עשב רע שנראה כמו חמנית קטנה. התברר שבתוך העשב הזה נמצאים פשפשים שמסוגלים לטרוף את אחד המזיקים החשובים שפעילים באביב - התריפס הקליפורני. הפשפשים המועילים נמצאים בפרחי העשבים כל השנה, ובדרך עלומה בסוף פברואר ותחילת מרץ הם יוצאים מהפרחים ועוברים לחלקת התות, שם הם מבצעים הדברה ביולוגית חינם אין כסף.
"ענבר שוסטר־דגן, בכירה במחלקת המו"פ שפיתחה את הפעילות של ביו־פליי, הראתה במסגרת עבודת מאסטר שמתרחשת שם הדברה טבעית. במשך שנתיים התקוטטתי עם מגדלי התותים. הם ביקשו שנביא פשפשים שאנחנו מפתחים נגד התריפס, ואני אמרתי להם 'האויב הטבעי שהוא טוב ממה שאנחנו מגדלים, נמצא אצלכם'. רק אחרי שענבר הוכיחה להם באותות ובמופתים את כל הדינמיקה סביב השנה, הם השתכנעו. היום שמונים אחוז ממגדלי התות לא משתמשים בחומרי הדברה נגד אותו מזיק, בגלל הסתמכותם על ההדברה הטבעית".
בחדרו של שטיינברג, ליד תיק ההטלה של נקבת הגמל, מבחין הצלם חד־העין באובייקט מעניין. "מה זה שם? K500?". אה הא! שטיינברג מחייך כנתפס על חם. לא סיטואציה פשוטה לאנטומולוג, "אבל מה לעשות, גם לי לפעמים יש בעיה עם נמלים".
כאן אני מגיעה לשאלה שמעניינת אותי מאז כניסתי לחדר: איך בן־אדם שלמד זואולוגיה וביולוגיה וצבר ידע על מערכת היונקים והעופות, אדם שעושה רושם של אינטליגנט וניחן בחוש ראייה, בוחר לבלות את חייו עם חיפושית בשם מושית קריפטולמוס ופשפש כעור בשם אוריוס.
"תראי, בשנת 2016 יתקיים בארה"ב כנס עולמי של החברה האונטומולוגית האמריקנית, וההערכה היא שהולכים להיות שם עשרת אלפים איש, אז כנראה אני בחברה טובה", צוחק שטיינברג. "ראיתי לא מזמן ראיון עם סופר שאמר שכל אחד מאיתנו, ראוי שישאיר איזה חותם קטן וצנוע, כמו הילדים שחורטים על השולחן את השם שלהם. אם זה יהיה בסיכומו של דבר החותם שלי, זכיתי".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם