"ראיתי את אלה מגנה על אחיה ונופלת"
עשר שנים אחרי שנפצעה מפגיעת קסאם ואיבדה את חברתה אלה אבוקסיס, מיכל נגר־דדון משחזרת את הרגעים הקשים, ההתמודדות האינסופית, ומסבירה למה בחרה לגדל בעיר המוכה את ילדיה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
במשך שנים הדחיקה מיכל את האירוע, שנצרב בלב תושבי שדרות ומדינת ישראל כולה, ונמנעה מלספר את סיפורה. בגיל 25, בעקבות תהליך טיפול אישי שעברה, היא משחזרת בראיון ל'יומן' את הרגעים הקשים הם, נזכרת בחברתה שנותרה בת 17, ומדברת על הבחירה להמשיך לחיות בעיר הולדתה, למרות הכול.
שלטי החוצות שמכריזים על אירוע האזכרה לאלה אבוקסיס ז"ל מופיעים בכל פינה בשדרות ומזכירים שחלפו כבר עשר שנים. באותם ימים, בתחילת שנת 2005, העיר הייתה נתונה למתקפת קסאמים קשה כמעט על בסיס יומי. מותה הטראגי של אלה התווסף לשלושה הרוגים נוספים מבני העיר שנרצחו באותו שבוע בפיגוע משולב במסוף קרני, ולארבעה הרוגים מפגיעות קסאם מאז שנת 2001. מיכל מביטה בעצב על זירת האירוע הסמוך כל כך לבית הוריה ומתייחדת עם זכרה של חברתה.


ירי הקסאמים מהרצועה לא פסק, אך בעיר פוזרו מיגוניות שמעניקות מחסה בכל פעם שארגוני הטרור בוחרים לפגוע בשגרת החיים של התושבים. "זה עוד היה השלב שאנשים לא הבינו שקסאם הורג, ולא נזהרו כל כך", נזכרת מיכל. "אפילו לא ניסינו להתחבא. אילו היינו מתחבאים, זה היה נגמר אחרת לגמרי". מיכל הייתה אז בכיתה י' והדריכה בבני עקיבא לצד חברתה אלה, שהייתה בכיתה י"ב.
"חזרנו מפעילות בסניף, ובדיוק חצינו את הכביש כשההתרעה הופעלה", היא משחזרת. "קפאנו במקום. הסתכלנו זו על זו, ועוד לא הספקנו להחליף מילה. ראיתי שאלה מחבקת את תמיר אחיה הקטן, ואז שמעתי בום מאוד־מאוד חזק בעורף שלי, ועפתי אחורה. אני זוכרת שקמתי לאט. הכול היה שחור ומלא עשן כבד. הסתכלתי מסביב, וראיתי את אלה עוד עומדת. אמרתי לעצמי מיד: 'טוב, הכול בסדר, נלך הביתה'. התקדמתי לכיוונה, וראיתי שהיא פשוט נופלת בבת אחת, הבנתי שקרה משהו נורא".
אלה ספגה את הרסיסים כשעטפה את אחיה בחיבוק והגנה עליו בגופה. היא נפצעה אנושות בראשה, ופונתה עם אחיה לבית החולים סורוקה. "אני זוכרת שאבא שלי רץ אליי, ואת ההורים של אלה נסערים מאוד", אומרת מיכל. "לקחו אותה באמבולנס נפרד, וכל הסימנים הראו שהמצב שלה לא טוב". מיכל עברה ניתוח להוצאת הרסיס שחדר לראשה, והשתחררה מבית החולים כעבור ארבעה ימים.
במשך שבוע שלם התנדנדה אלה אבוקסיס בין חיים למוות. העיר שדרות רעשה. התושבים ההמומים התפללו לרפואתה, עד שביום שישי היא נפטרה בבית החולים. כשמיכל נזכרת ברגע שבו שמעה על פטירתה, דרך הרדיו, קולה רועד. "באתי לאמא שלי דומעת, ושאלתי אותה: 'אמא, היא נפטרה?' ואמא שלי ממש רצתה להגן עליי מזה, למרות שידענו שזה הולך לבוא. הכול קרה כל כך מהר".
מעשה הגבורה האצילי של הנערה הצעירה הפך במהרה לסמלה של העיר שדרות. אולי היה זה גם בגלל הסיום הטראגי של צעידת ילדים תמימה בדרך הביתה מתנועת הנוער, ואולי בעקבות האיום הקטלני שנשקף מעזה, שהפך פתאום מוחשי והוביל למחאה נמרצת בקרב תושבי שדרות.
הוריה של אלה, סימה ויונתן, מתקשים להאמין שעברו כבר עשר שנים. מבחינתם, הפצע עדיין פעור ופתוח. ביום חמישי האחרון נערך ערב הזיכרון שארגנו לכבוד אלה, ואליו הגיעו בני משפחה, חברות, רבנים ואישי ציבור. למחרת עלו בני המשפחה לקברה, ומשם יצאו למסע האופניים המסורתי לזכרה, בשיתוף חניכי תנועת בני עקיבא בעיר.

"בכל יום זה קשה, אבל כשאני מתעסק עם ארגון הערב אני פתאום רואה שעשר שנים עברו כל כך מהר", אמר השבוע האב יונתן. "ברוך השם, החיים ממשיכים. זה מה שאלה רצתה לראות – את האחים שלה מתחתנים ונכדים שנולדים, אבל כל שמחה מהולה בעצב ובחסרונה. אנחנו חייבים את זה בשבילה, אנחנו צריכים לזכור אותה ואת כל הקורבנות גם כדי למנוע את ההרוגים הבאים".
יש במעשה הגבורה של אלה נחמה מסוימת בשבילכם?
"אני לא קורא לזה נחמה, אבל העובדה היא שלכל מקום שאליו אני מגיע בארץ ובחו"ל, אנשים כבר מזהים את השם של אלה ומדקלמים את הסיפור שלה. כולם הכירו אותה ואת דרך החיים המיוחדת שלה, ואת הדרך שבה היא נהרגה. מאז האסון בנינו את 'משכן אלה', וקבוצות מגיעות לשם רק בשביל לשמוע את סיפורה. בשבילנו זו לא הייתה הפתעה שנהגה כך - זאת אלה. זו הייתה דרך החיים שלה, של נתינה ואהבת חינם. היא הייתה מיוחדת בדרך חיים שקטה וצנועה".
שנים אחרי, האב יודע גם להסביר כי מותה של אלה נבע מחוסר הבנת איום הקסאמים, וגם היום הוא לא מסתיר את אכזבתו. "מבצע צוק איתן היה צריך להיות בשנת 2001, כשירו את הטיל הראשון, וזה לא נעשה. לא הבינו שהדבר הזה הורג, ולעגו לנו כשקראו לקסאמים 'חפצים מעופפים'.
"אלה הייתה ההרוגה החמישית. אם נהרגו מאז מקסאמים עוד שבעה אזרחים, מישהו כנראה נרדם בשמירה. עכשיו עשו אולי מבצע שנותן קצת שקט, אבל בברזל מכים כשהוא עוד חם, לא אחרי כל כך הרבה שנים".
"בהרגשה שלי, המוות של אלה שינה משהו בתפיסה של תושבי העיר", מצטרפת מיכל לדבריו של יונתן. "עד אז לקחנו את הקסאמים כמציאות נורמלית, כמשהו שפשוט נופל עלינו. מאז בעצם הבנו שאי אפשר להיות יותר שאננים".
מיכל ויתר חברי הילדות של אלה התבגרו, התחתנו, ונולדו להם ילדים. הם מקפידים להגיע מדי שנה להוקיר את זכרה היכן שמסלול חייה נעצר. למיכל קשה להתעלם מהמחשבה על גורלן השונה. "לאורך השנים זה באמת העסיק אותי והיה בשבילי קשה מאוד", היא מודה. "אני חושבת על זה כל פעם שאני עוברת שם. אני יודעת שניצלתי ושזה היה יכול לקרות לי, ואני שואלת את עצמי איך יכול להיות שאלה נהרגה למרות שהייתי קרובה יותר למקום הנפילה, ואני ניצלתי. אבל אנחנו לא עושים חשבונות שמים".
מיכל התאוששה וחזרה במהירות לנהל חיי שגרה, לפחות כלפי חוץ. בכל פעם שנשמעה התרעת 'צבע אדום' היא הייתה נזרקת אחורה, אל מות חברתה, אך ברגעים הללו היא פשוט התכנסה לתוך עצמה וחיכתה שהכול ייגמר.

היא נישאה לנריה, גם הוא בן גילה של אלה ותושב שדרות, והם נשארו לגור בעיר. נולדו להם שני ילדים קטנים. "לא באמת הבנתי מה עברנו באותו זמן, את זה שחוויתי טראומה ושמישהי נהרגה לידי. פיזית, מיד חזרתי לעצמי. השתחררתי מבית החולים וחזרתי הביתה, ללימודים ולחברים, אבל לא דיברתי על הטראומה שחוויתי. חשבתי שזה היה ונגמר בזה, בפציעה, ושחוזרים לנהל חיי שגרה רגילים".
שרשרת טרגדיות משפחתיות אילצה אותה, לדבריה, להדחיק את רגעי האימה שעברה, ולהתמקד באבל המשפחתי. שנתיים בלבד אחרי פגיעת הקסאם, נהרגה אחותה הצעירה שילת בת ה־7 בתאונת דרכים, כשהמשפחה עצרה את הרכב בצד הכביש בדרך חזרה מבילוי. לפני שנה וחצי, איבדה מיכל גם את אביה, שנפטר ממחלה קשה.
"המשכתי אוטומטית, ואת כל האנרגיות הפניתי לטראומות האחרות, כך שלא היה לי זמן באמת לעבד את מה שקרה", היא מספרת. אבל האירועים מאותו ערב שבו חזרה הביתה עם אלה אבוקסיס ז"ל המשיכו לתת את אותותיהם. לפני כשלוש שנים הגיעה מיכל לעבוד במרכז 'חוסן' בשדרות, המציע טיפולים לחיזוק החוסן הנפשי של תושבי העיר. "כל הזמן התביישתי ללכת לטיפול", היא מעידה, "היה חשוב לי להמשיך להראות שהכול בסדר. אבל הרגשתי שאני שונה, לא אותו בן אדם. לא חייתי באמת, לא הייתי מסופקת, והרגשות היו נורא קהים.
"הבנתי שאי אפשר להמשיך להדחיק, ושאני חייבת ללכת לטפל בכל מה שעברתי, כדי להמשיך בשגרה ולקבל כלים להתמודדות". גם ההחלטה לספר את סיפורה היא חלק מההתמודדות, מהטיפול. "היום יש הרבה יותר מודעות אצל בני הנוער, ויש משאבים להתמודדות", היא אומרת. "בזמן שאני נפצעתי, הייתי צריכה לעשות את זה לבד".
למרות הכול, היא ורבים מחבריה שגדלו בשדרות בחרו להקים את ביתם בעירם, מתוך אהבה עמוקה למקום. מיכל ובעלה מודים
"שדרות זה הבית. כיף לחיות פה, ואני אוהבת מאוד את העיר. יש קסאמים, אבל זה לא רק זה". אחד מכלי ההתמודדות שסיגלה הוא היכולת לעזוב את שדרות לכמה ימים, "מבחירה ולא מבריחה", על מנת להתאוורר. היא נחושה להמשיך קדימה אבל גם מאפשרת לעצמה לכאוב. "הסיפור הזה תמיד ילווה אותי. הלכה מאיתנו חברה, מישהי שיכלה להיות איתנו היום. אלה הייתה ילדה טובה ונעימת הליכות, ובעיקר אני זוכרת ממנה את החיוך. גם ברגעים האחרונים היא נראתה יפה וטהורה. הייתי רוצה לומר לה שהיא חסרה לנו ושהיא השאירה חותם. שהמעלות הטובות שלה מלוות את כולנו".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg