סיפורו הלא יאמן של בן ה-15 שהציל רבים באושוויץ
את האסירים במחנה שהיו חלשים מדי כדי לשרוד הוא חילץ מעבודת הפרך וחולים קיבלו ממנו תרופות מצילות חיים. את כל זאת יעקב ג'קיטו מאסטרו כשהוא בן 15 בלבד, בעזרת תושייה אינסופית
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
נותר לו רק סיכוי אחד, הבין שבתאי: אם חברו ג'קיטו מאסטרו, שהוחזק אף הוא במחנה, יפעל להצלתו. "אז כבר ידעתי שהוא הצליח להוציא הרבה אנשים ממש מהקרמטוריום. מחוץ לחלון צעק אליי חבר שלי, יעקב הג'ינג'י, ושאל מה שלומי. לא היה לי הרבה זמן להסביר לו, והייתי זקוק לעזרה דחופה לפני שיכניסו אותי לחדר הניתוח. אמרתי לו: 'יעקב, תרוץ מהר לג'קיטו'".
לא הייתה לו כל דרך לדעת אם בקשת העזרה הגיעה ליעדה. בבית החולים כבר הכינו אותו לקראת ניתוח. "עברתי חוקן, נתנו לי זריקה בחצי הגוף התחתון, וכבר הובילו אותי לחדר הניתוחים. הייתי מטושטש, משותק בחצי גוף ומיואש מהחיים. ידעתי שאני עומד להפוך לשבר כלי". אבל שבתאי לא סורס. הרופא שניתח אותו הונה את מנגלה וביצע בגופו של האסיר ניתוח שבר ולא כריתת אשכים.
"היה זה המקרה היחיד בתולדות מחנה אושוויץ, שניתוח שעליו הורה המרצח מנגלה לא בוצע", אומר פרופ' גדעון גרייף, ההיסטוריון הראשי של מכון "שם עולם" ומומחה לנושא אושוויץ. לאחרונה פרסם גרייף את הספר "המלאך הטוב מאושוויץ", אשר חושף את סיפורו הלא ייאמן של יעקב־ג'קיטו מאסטרו. לזכותו של מאסטרו, שהגיע למחנה כנער בן 15, נזקפים מאות מקרי הצלה של אסירים בין השנים 1943 ו־1945.
"מהיכן לקחת את הכוח, את היוזמה?" נשאל מאסטרו, והשיב: "פשוט הפעלתי את ראשי. הילדות הקשה שלי בסלוניקי הכשירה אותי לכך: הייתי ילד יתום מאב, ונאלצתי להביא פרנסה הביתה. עבדתי בתחנת רכבת ושם למדתי שפות שונות, מה שאפשר לי ליצור קשרים עם גרמנים ואיטלקים. באושוויץ ניצלתי את כל הידע והכישורים האלה כדי להציל יהודים".
על שואת יהודי יוון לומדים מעט מאוד בבתי הספר, וסיפורן של הקהילות שם כמעט אינו מוכר. אבל גם הם היו באלפיהם וברבבותיהם במחנה אושוויץ, וידעו שם סבל מיוחד. המשלוח הראשון של יהודי יוון המגורשים יצא מסלוניקי לאושוויץ ב־15 במרץ 1943, וכלל 2,800 גברים, נשים וילדים. בסך הכל גורשו לאושוויץ מכל קהילות יוון כ־65 אלף איש.
רובם נרצחו שעות ספורות לאחר הגיעם למחנה; רק 2,469 איש נותרו בחיים עד תום המלחמה. כבר בהגיעם למחנה, לאחר מסע ארוך ומפרך בקרונות המשא, היו היהודים מיוון נתונים במצב של תת־תזונה, תשישות וחולי. לכל אלה נוספו פגעי האקלים הקשה של פולין, שאליו לא היו רגילים במולדתם. מזג האוויר השורר ביוון שונה בתכלית מזה שבאזור שלזיה העילית־מזרחית, שם שכן מחנה אושוויץ.
כתוצאה מהקור לקו רבים מהם במחלות קטלניות. קושי נוסף היה המחסום הלשוני; לרוב היהודים ששולחו לאושוויץ הייתה היידיש שפה משותפת, אך יהודי יוון לא שלטו בה ולא יכלו לתקשר עם אחיהם ממדינות אחרות, מה שמנע סולידאריות ושיתוף פעולה. הקושי בהבנת הפקודות שניתכו מפי נוגשיהם המיט עליהם מלקות ועונשים ללא הרף. גרוע במיוחד היה מצבם של יהודי סלוניקי, שברובם לא דיברו יוונית אלא לאדינו, ואפילו אחיהם מיוון נהגו כלפיהם בעוינות ובהתנשאות.
בין העבודות שהטילו הגרמנים על יהודי יוון הייתה הקמת מחנה־המשנה בונה בשולי הכפר מונוביצה, שם ניצב קומפלקס התעשייה "בונה וורקה". אלפים מהיהודים שהועסקו בבניית המחנה ובעבודות פרך במפעלים מתו כתוצאה מעינויים, רעב, היעדר טיפול רפואי ותנאי היגיינה תת־אנושיים, שהובילו להתפרצות מגפות כמו קדחת וטיפוס הבהרות. לעתים תכופות ערכו הגרמנים סלקציות והעבירו את החולים לצריף הנידונים למוות, משם הייתה הדרך קצרה לתאי הגז ולמשרפות.
משלוחים של יהודים מיוון הגיעו גם לתת־מחנה של אושוויץ בשם בוּדי, שם הועסקו בעבודה חקלאית מפרכת במיוחד, ובתת־המחנה יאבוז'נו, ששכן בין בירקנאו וקראקוב על אדמה האוצרת בתוכה שכבות פחם דשנות. ב־2 ביולי 1943 הובאו ליאבוז'נו יהודים מסלוניקי, תארקיה ומקדוניה, והחלו בהקמת המחנה ובתי החרושת. חלקם נשלחו למכרה פחם סמוך, שם עבדו כשהם רתוקים זה לזה בשלשלאות.
מתוך 1,500 יהודי יוון שהובאו ליאבוז'נו, נותרו בחיים ביום השחרור רק 12. קבוצה גדולה אחרת של יהודים מיוון נשלחה באוגוסט 1943 מבירקנאו לשטח גטו ורשה החרב, כדי לעזור לגרמנים לפנות את ההריסות. שתי קבוצות נוספות נשלחו לוורשה בספטמבר ובאוקטובר 1943. רבים מהם מתו ממחסור, מתשישות וממגפות. כמה יהודים יוונים אחרים, בעלי עבר ספורטיבי, נבחרו על ידי הגרמנים לשעשעם בהצגות אגרוף. הם נאלצו לספוג חבטות בכל חלקי גופם כדי לספק לצופיהם תענוגות ובידור. את תושייתו ויכולותיו ביצירת קשרים גילה ג'קיטו מאסטרו עוד לפני הגירוש מסלוניקי.
מיד עם הגעת הגרמנים לעיר הוטלו על היהודים שם הגבלות שונות, אך בתחילה הן לא נתפסו כחלק ממדיניות אנטי־יהודית שיטתית, שכן גם נוצרים נעצרו מדי פעם ורכושם הוחרם. דאגות הקיום והפרנסה הסתירו מעיני היהודים את הסימנים מבשרי הרעות. "באותם ימים המצב הכלכלי של המשפחה שלי דווקא השתפר", מספר לנו מאסטרו (87) בביתו שבבת־ים.
"הרווחתי היטב בתקופה ההיא, כי התחלתי לעסוק בשוק השחור. ביוון היה אז מחסור כבד בנייר לייצור סיגריות, וכן בכמה מצרכים כגון כדורים נגד מאלריה, סוללות ופנסי כיס. כדי להשיג אותם הכנתי ארגז קטן ובו משחת נעליים ומברשות, והתחלתי להתקרב לחיילים הגרמנים שהגיעו לתחנת הרכבת בסלוניקי לקראת יציאתם לחופשת מולדת. התיידדתי עם כמה מהם וביקשתי, תמורת שירותיי, שיביאו עמם מגרמניה את המצרכים החסרים. כך יכולתי למכור אותם ולהרוויח". כשנתיים אחרי פלישתם ליוון החליטו הגרמנים להחיל גם שם את תוכנית "הפתרון הסופי".
בני משפחת מאסטרו הועלו על הטרנספורט הראשון שיצא מסלוניקי, ובתום נסיעת אימים הגיעו למחנה אושוויץ. מי שחרץ את גורלו של ג'קיטו לחסד היה מנהל חלוקת העבודות, פולני בשם יז'י פוז'ימסקי, שהחליט כי הנער יכול לשמש כמתורגמן. "קיבלתי פקודה לסדר את כל האסירים בחמישיות ולאמן אותם בתרגילי סדר", אומר מאסטרו. "פוז'ימסקי הסביר לי שהמשמעת הנוקשה נחוצה בעיקר לצעדת היציאה לעבודה השכם בבוקר, מיד לאחר המפקד".
כעבור שבועות אחדים קיבל מאסטרו את התפקיד שאפשר לו להציל רבים מאחיו: שיבוץ האסירים למקומות העבודה השונים, על פי מקצועותיהם. כך הפך לכתובת בעבור יהודים שנשלחו לעבודות פיזיות קשות ביותר, וחששו שלא יוכלו לשרוד לאורך זמן. "בתפקיד הזה היה לי הכוח להציל חיים, בין היתר בגלל שפוז'ימסקי, שאני שימשתי כעוזרו הראשי, היה אדם טוב ולא אנטישמי", אומר מאסטרו. עבודתו התנהלה ממשרד שאליו הגיעו הדרישות לשיבוץ אסירים: כרטיסים ירוקים שבהם צוין מספר העובדים הנחוצים לכל פלוגה ופלוגה.
מאסטרו הכין טופס דרישה וכרטיס ביצוע עבור הממונה הגרמני, ולאחר שזה חתם הוכן כרטיס שלישי עבור מפקד אחר, שישב בבקתה בשער הראשי ופיקח על האסירים היוצאים לעבודה. מאסטרו, כאחראי על השלמת ואספקת כוח האדם או החלפת העובדים בעת הצורך, נדרש להחליט מי מתאים לתפקיד פועל מקצועי ומי ישמש כשוליה, בהתאם לנתונים שהופיעו בכרטיסייה. אחר כך היה עליו לגשת למזכירות הבלוק כדי שרשם הבלוק יודיע לאסירים שביום המחרת, בעת מפקד הבוקר, עליהם להתייצב בשורות הקומאנדו (פלוגת העבודה) החדש שלהם. התהליך הסתיים בשעות הערב בזימונם של האסירים למשרדו של הלבלר, שם מסר להם מאסטרו את ההוראות. למחרת היו העובדים מתייצבים ליד הפעמון ומסופחים לקומאנדו החדש שלהם, לקראת היציאה לעבודה בשש וחצי.
"כל אימת שנתקלתי באסירים יהודים שניתן לעזור להם ולשבצם במקום עבודה קל יותר, הייתי משתדל לעשות זאת", מספר מאסטרו. "כל פעולה כזו הייתה כרוכה בסכנה, במיוחד כאשר שלחתי לקומאנדו מסוים אסיר שלא היה לו שמץ של מושג במקצוע הנדרש". גם כיום חשוב לו להדגיש שמעולם לא הציל יהודי ממשימה שמשמעותה מוות כמעט ודאי על ידי שיבוץ יהודי אחר במקומו.
מאמצים כבירים השקיע מאסטרו בכל הקשור לחילוץ מ"המערך הרפואי" במחנה אושוויץ. על הנשים היהודיות שהיו טרף לניסויים של רופאי הס"ס בבלוק 19 במחנה, עבר סבל בל יתואר. כ־500 יהודיות מיוון, חלקן נערות צעירות, עברו עיקור בשיטות אכזריות. רבות מהן מתו על שולחן הניתוחים, אחרות נותרו בעלות מום לכל ימי חייהן. לחלק מהניסויים בחרו הרופאים הנאצים נשים נשואות, או אמהות עם בנותיהן.
העיקור נעשה באמצעות קרני רנטגן, ולאחר מכן עקירת השחלות באזמל, בלא מורפיום או חומרי הרדמה. איברים מגופן של האסירות הוצאו והושתלו בנשים אחרות, או שימשו לניסויים שונים, כיד דמיונם המעוות של הגרמנים. גם הגברים היהודים מיוון שימשו שפני ניסיון להליכים רפואיים אכזריים שבוצעו בהם בבלוק 21 של אושוויץ ובבלוק 15 של בירקנאו. הם סורסו בנתיחה ובהקרנה ורבים מתו בייסורים קשים. לחלקם גרמו הרופאים במזיד ללקות בסרטן, כדי לעקוב אחר התפתחות המחלה. באחרים בוצעו ניתוחים פלסטיים כדי לכערם ולעצב דמות יהודית "טיפוסית", בהתאם לתורת הגזע. יהודים שלקו במום גופני כלשהו ניתנו בידי המנתחים הנפשעים של אושוויץ, ואלה הגדילו והבליטו את מומיהם.
היכרות אישית עם אסיר או אסירה ששימשו בתפקידים שונים בבלוקים הייתה חיונית לפעולות ההצלה של מאסטרו. כך למשל הוא יצר קשר הדוק עם בלה רזון, עובדת הניקיון של בלוק 10, שבו נכלאו בנות יהודיות המיועדות לניסויים רפואיים. זו דאגה ליידע את הנער מי מהבנות נתונה בסכנה מידית של הקרנות וניתוחי עיקור, ומאסטרו היה פונה אל רופא יהודי־צרפתי שאולץ לעבוד במחנה. "הרופא הזה, שאת שמו אינני זוכר, עבד למעשה בבירקנאו, אבל לצורך ניתוחים מסוימים העסיקו אותו הרופאים הגרמנים בבלוק 10. אתו הייתי מסדר את העניינים. הוא הבין מה אני מבקש ממנו, וברוב המקרים הצליח לסכל את המזימה".
עזרה דחופה ביותר נדרשה לאסירים היהודים בתחום אספקת התרופות. במחנה התפרצו מגפות, ואפילו מחלות פשוטות כמו שלשול או שפעת קלה עלולות היו להביא למות החולה. כדי להשיג תרופות יצר מאסטרו קשר עם אהרן רוזה ועם אחיו שלמה. אהרן, יהודי־יווני שהיה רוקח מדופלם, הועסק בבית המרקחת של הס"ס, לא הרחק מהקרמטוריום הקטן של אושוויץ. תוך כדי סיכון עצמי רב הוא הבריח תרופות למאסטרו, ואלה הועברו לחולים והצילו את חייהם. שם המשחק, מסביר מאסטרו, היה שוחד, כשהחוק העיקרי הוא: אין אדם שלא ניתן לקנות אותו. "ידעתי היכן להשיג מצרכים ופריטים שונים, ובמיוחד למדתי להתאים אותם לטעמם של אנשי הס"ס. ידעתי מי מהם אוהב סיגריות, תכשיטים, מאכלים מסוימים או משקאות אלכוהוליים. החוכמה הייתה להשביע את רצונם של אלה שיכולתי להיעזר בהם – וכל זאת בלי ליצור עמם קשר גלוי וישיר מדי".
השמירה על דיסקרטיות מוחלטת בעסקאות שרקם מאסטרו הייתה חיונית לכל הצדדים. הוא הצליח להפעיל במחנה מערכת מורכבת של תן וקח – מוצרי מותרות לגרמנים תמורת הקלות, הנחות והטבות לאסירים אחרים, ולעולם לא בעבור עצמו. בין היתר הוא נעזר ביהודים מקומאנדו "לדרפבריק", שפירקו את נעליהם של הנרצחים, כדי למצוא בסוליות דברי ערך שאולי הוחבאו שם.
אחד מאסירי הקומאנדו הזה היה מסכן את עצמו ומוסר לנער שטרות כסף, יהלומים או טבעות יקרות שמצא. גם מ"מתחם קנדה", שם מוינו הבגדים והחפצים שהגיעו היישר מהרציף, נמסרו דברי ערך שונים לידיו של מאסטרו. הלה הסתיר אותם היטב במשרדו, ומשם היו מוצאים את דרכם לאיש הס"ס המתאים, שממנו אפשר לקבל "טובה" שתעזור בהצלת יהודים.
אחד מאלה היה אוסוואלד קאדוק, איש ס"ס שנהג להנחית על האסירים מכות רצח בשוט שהחזיק בידו, או להכות אותם באגרופו עד מוות. אבל גם את קאדוק חסר הרחמים הצליח מאסטרו להפעיל לטובת אסירים שונים. הוא גילה שהאיש אוהב לעשן ולשתות, והצליח לרקום איתו קשרי אינטרסים ולהשיג בשבילו מוצרים שעלו הון. "קאדוק היה רומז, ואני הבנתי את הרמז ונחפזתי להשיג את המוצר המבוקש. כשהוא אמר למשל 'תדאג לי גם כן לסיגריות כאלה', ניצבתי מולו ואמרתי 'כן, אדוני המפקד', ומיד הלכתי לקנטינה והשגתי שתיים־שלוש קופסאות של הסיגריות שהוא רצה".
גם קצין בשם אמריך נהג לבקש ממאסטרו מוצרים שונים בלשון מרומזת. "הוא ראה אותי מרחוק, עשה לי סימן, ושנינו הבנו במה המדובר. נענעתי בראשי כמבין, נכנסתי למחנה ולקחתי מה שלקחתי. אחר כך עברתי לידו, התכופפתי לרגע, השארתי את המוצר על האדמה והמשכתי בדרכי כאילו לא אירע דבר. אחרי שהתרחקתי, הוא נטל את הסחורה במהירות והסתלק. גם מבחינתם אסור היה שמישהו יראה שהם מקבלים משהו. הם פחדו אפילו איש מרעהו. מצד אחד היו תאבי בצע ללא סייג, אך מצד שני פחדו להיתפס". הוא זוכר כיצד מפקד המחנה היינריך שוורץ, האיש שכל האסירים רעדו מפחד מפניו, פנה אליו יום אחד: "יהודי קטן, בוא הנה. אני חוגג יום הולדת בשבוע הבא ואני זקוק לשתייה".
מאסטרו ידע היטב שאם יצליח למלא את בקשתו של המפקד, יחזיק בידיו קלף חשוב. "דאגתי לו לשנאפס ולוודקה, ושמעתי אחר כך שמסיבת יום ההולדת הייתה מוצלחת". במשך הזמן התגבש ביניהם נוהל קבוע: שוורץ היה משאיר את דלת משרדו פתוחה, ומאסטרו היה מגיע עם המטען היקר, מניח אותו בדיסקרטיות על הרצפה באחת הפינות, ומסתלק במהירות. גם עם בכיר נאצי אחר שהיה אימת המחנה, קצין בשם אוטו מול, יצר מאסטרו קשרים.
בבוא היום, פנה אל מול וביקש להעביר מבירקנאו לאושוויץ את אחותו, אסתרינה. בדרך כלל הייתה פנייה כזו עולה למבקש בהתעללות חייתית שסופה מוות. אבל מול שמע את הבקשה, עשה עצמו כמתעלם, וכעבור יומיים חזר ואמר למאסטרו קצרות: "אחותך תבוא מחרתיים". הנער שאל מיד את הקצין מה יוכל לעשות למענו. מול השיב "רק משהו לעשן", ובתוך זמן קצר הגיעו הסיגריות לידיו. כדי להעביר אסיר לפלוגת עבודה נוחה יותר, נזקק מאסטרו פעמים אחדות לעזרה פעילה מצד איש הס"ס ששימש כמנהל העבודה הראשי במחנה.
התהליך לגביו היה קבוע: מאסטרו היה מצטייד מבעוד מועד בעשר קופסאות סיגריות "רג'י" מהקנטינה של המחנה, ומניח אותן בצנעה על שולחנו של המנהל. בחלוף יום נחתו על אותו שולחן גם הבקשות. מאסטרו: "הייתי מגיש לו למשל רשימה של אסירים שרציתי להעביר לבית החרושת 'אוניון'. הוא התבונן קלות ברשימה ובתוך שניות חתם עליה, בלי לברר האם יש כיסוי לנתונים המופיעים בה ובלי לבדוק בכרטיסיית האסירים האם הם באמת בעלי מקצוע מנוסים. הוא הסתמך עליי - ועליי בלבד". "הכרטסת הייתה המפתח לחיים ולמוות, פשוטו כמשמעו", אומר פרופ' גרייף.
"מי שנשלח למקום עבודה גרוע – סיכויי ההישרדות שלו היו מעטים. כדי להישאר בחיים באושוויץ נחוץ היה מזל, ולרבים שיחק המזל בדמותו של ג'קיטו. הנער הזה ידע לנצל את מעלותיו הטבעיות, את מראהו התמים ואת הנסיבות הנדירות שזימן לו מקום עבודתו, והצליח להביא לרבים במחנה ישועה על ידי העברתם לקומאנדו קל יחסית, שבו סיכויי ההישרדות גבוהים יותר". לפעמים נזקק מאסטרו להנפקה של כרטיסיות חדשות, שבהן יופיע לצד שמו של אסיר המקצוע הדרוש. כל הבנות שעבדו במחלקת הכרטסת היו מיודדות עם הנער, וכולן שמחו להתגייס למאמץ ההצלה.
רבים מאסירי אושוויץ שניצלו בזכות מאסטרו כלל לא ידעו שהם חבים את חייהם לנער בן 15, שמצליח לתמרן בלב התופת. אחרים ידעו, ולא שכחו אותו עד היום. נסים שמשי, שגדל עם מאסטרו בשכונת הברון הירש בסלוניקי ושולח לאושוויץ יחד איתו באותו טרנספורט, סיפר לפרופ' גרייף את סיפור הצלתו: "יום אחד בא משגיח לצריף שבו גרתי וצרח עליי 'אתה! צא מהר מהשורה'. הוא לקח אותי ועוד כמה צעירים מיוון לנקודת איסוף, ובתוך זמן קצר התבררה לי האמת האיומה: גויסנו לזונדרקומאנדו. כל אחד מאיתנו ידע שאנשי הפלוגה נרצחים מדי כמה חודשים, ושהם חיים על זמן שאול. גם ידענו מהי מהות העבודה: אנשי הפלוגה נדרשו לקבל את פני הנידונים למוות באולם המלתחה, להוציא את גופותיהם מתאי הגז לאחר שנחנקו שם, לעקור את שִני הזהב של הנרצחים, לגזוז את שיער הנשים ולהשליך את הגופות אל תוך הכבשנים".
אלא שבמהלך המסדר של המגויסים לזונדרקומאנדו, קרא פתאום איש ס"ס לשמשי והורה לו לצאת מן השורה. "הוא הבחין שאני מיוון, ושאל אותי אם אני חבר של ג'קיטו. אמרתי לו שכן ושלמדנו באותו בית ספר. הוא ציווה עליי לרוץ בחזרה לבלוק שלי, ובכך למעשה ניצלו חיי".
מיד לאחר מכן פנה אל איש הס"ס אסיר נוסף מסלוניקי, אמר שהוא חבר של ג'קיטו, ושוחרר גם הוא מהפלוגה הנוראה. שמשי מדגיש שמאסטרו עזר לא רק ליהודי יוון, אלא לכל יהודי שפנה אליו. "הוא היה שם כמו מלאך, כמו משיח. במילון הפרטי שלי אין די מונחים כדי להגדיר את נפלאותיו במחנה. היו צריכים להקים לכבודו בארץ אנדרטה גדולה, ענקית, שהרי בזכותו ניצלו כל כך הרבה יהודים".
אסיר בשם אלברטו יהודה הושב על ידי מאסטרו אל החיים, פשוטו כמשמעו. הגרמנים תפסו אותו מסתיר תפוחי אדמה, הכו אותו מכות רצח, וכשחשבו שנפח את נשמתו השליכו אותו על גופותיהם של אסירים אחרים. בזיכרונותיו כתב אלברטו: "החברים שלי פנו לג'קיטו, שיבדוק אם עודני חי. שכבתי חצי מת וחצי חי על ערמת הגופות, ואז הגיע ג'קיטו וחילץ אותי משם. הודות להתערבות זו ניצלתי ממוות בטוח, שכן הנוהל הקבוע במחנה היה שאת ערמת הגופות העבירו מדי ערב לבניין המשרפה, לשרפה".
גם אליעזר צ'יקו נותר בחיים בזכות מאסטרו. צ'יקו, ששמע על מטילי זהב שהוטמנו ברחבי המחנה, מצא אחד מהם והסתירו על גופו. כשהגרמנים תפסו אותו, הוא עמד בפני מוות ודאי. "הייתי בטוח שהכול אבוד", הוא מספר בזיכרונותיו. "לפתע צץ ג'קיטו, כמו מתחת לאדמה. חשבתי שאינני מאמין למראה עיניי. מיד פנה ג'קיטו לשומר הגרמני שבשער המחנה, אמר לו שמצאתי את הזהב בדרך מקרה, נתן לו כמובן את המטיל, וחיי ניצלו".
ב־17 בינואר 1945 החלו טורים ארוכים של אסירים להתפנות רגלית מאושוויץ, לכיוון שלזיה העילית והתחתית. זו הייתה תחילתם של "מצעדי המוות", שבמהלכם עזבו את המחנה כ־56 אלף אסירות ואסירים. הגרמנים החליטו על הפינוי בחופזה וללא תכנון קפדני, לאור ההתקדמות המהירה של יחידות הצבא האדום. את המצעדים הגה ויזם מפקד הס"ס היינריך הימלר, אשר סבר שאסור בשום פנים ואופן לאפשר את נפילתו של איש מהאסירים לידי הרוסים, כשם שאין להשאיר בשטח מסמכים או פריטים שיעידו על הזוועות.
עוד קודם לכן, החל מאוגוסט 1944, התבצע פינוי מאורגן ומסודר יחסית של אסירים מאושוויץ. כ־65 אלף מהם נשלחו, בעיקר ברכבות, כדי לשמש עובדי כפייה במפעלי החימוש של גרמניה, שהייתה זקוקה נואשות לכוח אדם לתעשייה הצבאית. למטרה זו נבחרו בעיקר אסירים שעדיין היו במצב גופני תקין, אך הם הוסעו בקרונות משא סגורים ובתנאים מחרידים, ורבים מהם לא עמדו בתלאות הדרך. מאסטרו לא יצא במשלוחים של קיץ־סתיו 44', אלא נשאר באושוויץ עד ליום הפינוי המאוחר.
בחודשים האחרונים לקיומו של המחנה הוא היה ער למאמצי הגרמנים לטשטש את עקבות הפשעים שעשו באושוויץ ולהשמיד את כל העדויות המרשיעות. מסמכים רבים הקשורים לעבודת האסירים הועלו באש, ועם זאת הכרטסת הראשית נותרה בשלמותה, כנראה מתוך מחשבה שעוד ניתן יהיה להשתמש בה בעתיד. הגרמנים לא עיכלו את התבוסה המתקרבת, והיו משוכנעים שהפיהרר עוד יחולל נס וינחל ניצחון על בעלות הברית. אסירי אושוויץ הרגישו היטב בתקופה הזו שמשהו דרמטי מתרחש. הפינוי המתקרב עמד באוויר, ואף כי הפרטים והמועד נותרו חסויים, ברור היה שיש להיערך לתפנית גורלית. מאסטרו, בחושיו החדים, הבין שסופו של המחנה קרב והולך.
את תמונת המצב על המתרחש בחזיתות הוא קיבל באותם שבועות באמצעות האזנה לרדיו שפעל במועדון הקצינים. במהדורות החדשות דווח לא פעם כי עיר זו או אחרת פונתה "בהתאם לתוכנית". המקומות שהוזכרו בשידורים כבר היו מרוחקים קילומטרים אחדים מאושוויץ, כך שהיה ברור שגם המחנה יפונה בתוך זמן קצר. "התחלנו לתכנן פעולות שונות, אך בעיקר דאגנו לאלה שהיו בבית החולים של המחנה", הוא מספר.
"היו לי כמה חברים מאושפזים, כמו למשל אלברטו יהודה, שגדל יחד איתי בשכונה. ידענו שהגרמנים עלולים לחסל תחילה את החולים, ולכן התחלנו לחשוב איך לחלץ אותם ולהכין אותם לקראת היציאה". הוא וחבריו בחנו כמה אפשרויות כדי לחמוק מהגרמנים במהלך הפינוי. כך למשל חשבו להיכנס לדוד גדול לחיטוי נגד כינים שעמד במטבח, ולהסתתר בתוכו בזמן שהסוהרים והאסירים יעזבו את אושוויץ. אך פוז'ימסקי, שהיה אחד משותפי הסוד, שלל את האפשרות הזו מכול וכול: הוא קבע שעדיף להם לצאת מהמחנה יחד עם שאר האסירים, ואחר כך לחמוק ולהיטמע בשטח - שכן הוא, פוז'ימסקי, מכיר את הסביבה וכמובן שולט בשפה הפולנית. בסופו של דבר נתקבלה הצעתו, והרעיונות למצוא מקומות מסתור בתוך אושוויץ נגנזו. במחצית חודש ינואר החלה מתקפה עזה של הצבא הסובייטי, "הסתערות ויסלה־אודר".
במרחק נשמעו רעמי תותחים, והאסירים הבינו כי החזית הולכת וקרבה, וכי הצבא האדום עומד לכבוש את האזור בתוך ימים אחדים. הגרמנים כבר לא היו יכולים להסתיר את הפאניקה שאחזה בהם, ומתוך דאגה לעורם ארגנו במהירות את פינוי המחנה. הקצב הבהול וחוסר התכנון הלוגיסטי הפך את המסע הרגלי לקשה במיוחד בעבור האסירים. בקור מקפיא ובשלג הם נאלצו לצעוד מערבה ולעבור קילומטרים רבים בכל יום.
הצעדה הממושכת לוותה במעשי רצח ואכזריות, בממדים שלא נפלו ממרחץ הדמים במחנה עצמו. אנשי הס"ס, שהלכו במאסף מאחורי האסירים, ירו בכל מי שניסה לברוח או שנדמה היה שהוא מתכוון לעשות כן. גם אלה שהתיישבו לרגע קט על האדמה הקרה כדי לנוח או לעשות את צורכיהם, נרצחו במקום. מעטה השלג נספג בכמויות גדולות של דם היהודים. הצועדים שמעו בתכיפות מאחוריהם צרורות ירי, אך פחדו להסתובב ולהביט. מאסטרו ופוז'ימסקי הכינו מבעוד מועד מכלים של מים, מזון ומצרכים נוספים שחיוניים למסע רגלי ממושך.
השניים אספו ציוד בכמות ניכרת, אך לא ידעו כיצד יוכלו לקחת עמם את כל החפצים הללו. הם הבינו היטב שאם לא יעמדו בקצב הצעידה המתבקש, הם עלולים להמיט על עצמם אסון. פוז'ימסקי הציע כי ילכו מאחורי עגלת הכרטסת, שאותה כביכול צריך להעביר למשכנם החדש של האסירים, מכיוון שגם שם יגויסו לעבודות שונות. הוא פנה לאנשי הס"ס, הסביר להם כי אסור שהכרטסת יקרת הערך תאבד, וקיבל את הסכמתם להעמיס אותה על גבי אחת העגלות. לכך היה עוד יתרון עצום מבחינתו של מאסטרו: אחיו הגדול דניאל, שנחלש ובריאותו התרופפה, הונח על גבי העגלה, והצעדה הממושכת והאכזרית נחסכה ממנו. דניאל הוסע לאורך כל הנתיב, ובכך ניצלו חייו.
ההכנות המדוקדקות וההצטיידות הנבונה עזרו לאחים מאסטרו ולפוז'ימסקי לשרוד את המסע. לבסוף הגיעו לנקודות השילוח ברכבת, משם הוסעו האסירים למחנות עבודה וריכוז שונים בתחומי הרייך השלישי. הנסיעה ברכבת התגלתה אף היא כסיוט מתמשך. "אינני זוכר כמה ימים נסענו", מספר מאסטרו. "הקרון היה מלא שלג, ואכלנו פתיתי שלג כדי להתקיים. פוז'ימסקי, אחי, חברי משה ואני התמקמנו באחת הפינות של הקרון. היה חשוב לנו להישאר יחד כל הזמן, לא לאבד זה את זה. הקור חדר לעצמות, וכדי להתחמם הדלקנו נר שהבאנו איתנו והתכסינו בשמיכה דקה, שבה הצטיידנו מבעוד מועד". יעדה של הרכבת היה בעבורם בבחינת נעלם.
אחרי כמה ימים של נסיעה הם הגיעו למחנה מאוטהאוזן באוסטריה, שאליו העבירו הגרמנים גם אלפי אסירים ממחנות אחרים, והצפיפות ששררה שם הייתה קיצונית. "בלילה נאלצנו לישון כמו סרדינים. הצלחנו לשכב רק על הצד כי פשוט לא היה מקום. למחרת העבירו אותנו לאוהלים גדולים. פגשתי שם את חברי חיים מטלון, שהיה במצב קשה ובקושי הבין מה אני מדבר אליו. הוא היה נפוח כולו מרעב, ורק מלמל בשקט כמה מילים: 'מה אתה רוצה ממני? אינך רואה שאני הולך ונגמר?'".
מזלו של חיים שיחק לו והוא שרד, עלה לישראל והתגורר כאן עד יום מותו. ג'קיטו, דניאל ופוז'ימסקי נשארו במאוטהאוזן כשבועיים. אז הועברו לתת־מחנה בשם מלק ואחר כך לוולס, גם הוא תת־מחנה קטן. היו אלה הימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה. במחנות הפסיקו לחלק מזון לאסירים, ורבים גוועו ברעב. לא פעם ניסה אסיר זה או אחר לגנוב מחברו את מעט המזון.
רק הידיעה כי הסוף קרב סייעה להם להחזיק מעמד. אחד הסימנים המובהקים לכך היה החלפתם של הסוהרים: השומרים הקבועים הועברו למקום אחר, כנראה לחזית, להגן על הגבולות המצטמקים של הרייך השלישי. במקומם הוצבו נערים חברי ה"היטלר יוגנד", ואחר כך שומרים קשישים. לבסוף הגיע יום השחרור. החיילים האמריקנים שנכנסו בשערי המחנה נבהלו ממראה עיניהם. הם מעולם לא ראו אנשים במצב כה ירוד, ומתוך רחמים החלו לחלק להם מזון בנדיבות. למזלם של השוהים בוולס היה בין האמריקנים קצין אחראי שמנע מחייליו להאכיל את האסירים בכמויות בלתי־מוגבלות, בהבינו שהדבר עלול לסכן את חייהם. במחנות אחרים, בפרט אלה ששוחררו בידי חיילים אנגלים, מתו אלפים מהאסירים כתוצאה מאכילה מופרזת, אחרי חודשים רבים של רעב קשה.
בין המשחררים מצא מאסטרו קצין דובר יוונית, שלקח אותו לבית החולים בעיירה הסמוכה למבך. שם נקבע כי הוא סובל ממחלת הטיפוס. אחרי שהתאושש מעט, יצא ג'קיטו לחפש את אחיו, והצליח לאתר אותו. גם אחותם שרדה את השואה, ולימים הקימה משפחה. שני הבנים לבית מאסטרו לא נשארו בלמבך ימים רבים. כעברו זמן קצר הגיעו לעיר אנשי הבריגדה היהודית, וביררו מי מהיהודים במקום מדבר עברית. את ג'קיטו, שזכר את השפה מלימודיו בבית הספר, הם לקחו יחד עם אחיו לאיטליה במשאיות של הצבא הבריטי.
הנסיעה נמשכה לילה שלם. ג'קיטו ישב במשאית הראשונה ויכול היה להבחין מבעד לשמשה כיצד הנהג משחד את השומרים בנקודות הגבול השונות. אנשי הבריגדה אמרו לנוסעים שהם יעברו הכשרה לקראת עלייה לארץ ישראל. בראשו של ג'קיטו חלפו מחשבות על חזרה ליוון מולדתו, אבל הרצון לעשות זאת הצטנן עד מהרה, במיוחד לאור הידיעות שנפוצו על המצב הפנימי הקשה והשביר שם. כך או כך, אנשי הבריגדה הם שהכתיבו לו כעת את דרכו.
מרומא הגיעה השיירה לכפר סמוך בשם פראסקאטי, שם ייסדו אנשי הבריגדה "קיבוץ" בבניין של בית ספר. הג'וינט דאג לפליטים וצייד אותם בחבילות ובסכומי כסף למחייתם. לאחר מכן העבירו אותם לדרום איטליה,
"הודות לתושייתו של ג'קיטו, זריזותו, פיקחותו וחוכמת החיים הטבעית שלו, עלה בידו לשרוד את המחנות הגרועים ביותר", אומר פרופ' גרייף. "הוא הצליח לדאוג לא רק לעצמו אלא גם לאחרים, ובכך הוכיח כי האדם, ברצותו להיות טוב לב ונדיב, יכול לעשות זאת אפילו בגיהנום עלי אדמות כדוגמת אושוויץ. מעשיו האציליים הם עדות כי יצר לב האדם אינו רע, אם אך ירצה להיטיב עם זולתו. בעבור האסירים שאותם גאל מבור המוות, ג'קיטו היה מלאך מושיע שנשלח בידי הבורא להעניק להם חיים חדשים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם