"פועלים כארגון טרור": שודדי עתיקות מרוקנים את המדינה
הם מגיעים למערות הקבורה בארץ וגוזלים מטבעות כדי חרס וממצאים נדירים אחרים. פירצה בחוק מאפשרת להם לסחור בשלל באין מפריע. אנשי היחידה למניעת שוד עתיקות מזהירים: "את הנזק אי אפשר לתקן"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אלון מחייך ופוקד עלינו לצאת החוצה מהרכב. אנחנו מטפסים כמה עשרות מטרים ומגיעים לנקודה שעל פניו נראית חסרת ייחוד לחלוטין. "תסתכלו למטה", הוא אומר. אנחנו רואים בור קטן באדמה. "ועכשיו ניכנס פנימה. ממש מתחת לרגליים שלנו קיימת מערכת מסתור מימי בר כוכבא".
אנחנו משתחלים בקושי ומגיעים לחדר גדול ומסותת. על רצפת החדר הקריר והלח נחים מאות שברי חרס. "עד 2011 עמדו כאן במשך 2,000 שנה, במנוחה ובשלווה, עשרות כדים שלמים, נרות ובקבוקי זכוכית", מסביר קליין כשהוא מטיל אלומת אור מפנסו על סביבות החדר. "ב־2011 הגיעה לכאן חוליה של שודדי עתיקות. הם גילו את המערכת, פתחו את הפתח שנכנסנו דרכו, ובתוך פחות מיממה נהרס עוד אתר חשוב ביותר מבחינה היסטורית וארכיאולוגית.
את מה שהיה שווה לקחת הם לקחו איתם - בעיקר מטבעות, אם היו כאלה, וחרסים כתובים. את שאר הממצאים חסרי הערך הכספי, כמו הכדים, פשוט הרסו. לשם הרס. לפעמים הם משאירים לנו גם כתובות גרפיטי, שיהיה ברור מי היה כאן קודם". מהחדר מתפצלות לכמה כיוונים תעלות עמוקות החפורות בסלע הגיר הרך. אנחנו מקדישים עוד כמה דקות לשהות בחדר, חשים את ההיסטוריה בכל גרגר אבק שמואר באיזו קרן שמש שמצליחה לחדור פנימה.
ממש בחדר הזה עמדו לוחמי בר כוכבא, הביטו כמונו על הקירות וטיפסו במעלה התעלות במטרה לשרוד. אלפי שנים עמדו כאן החפצים שהשאירו, עדים אילמים למתרחש, מחכים ליורשיהם החוקיים שיבואו ויגלו אותם מחדש. אבל מי שגילה אותם למרבה הצער היו דווקא אלה שבצע כסף עמד בראש מעייניהם, ועל הדרך, למה לא בעצם, החליטו גם להרוס כל מה שאפשר.
אנחנו יוצאים החוצה, לאור הבוהק, ולאחר שעינינו מתרגלות מחדש לשמש קליין מצעיד אותנו כחצי קילומטר בסבך החורש. ליד עץ תאנה גדול הוא מראה לנו את עקבות חוליית השודדים מלפני ארבע שנים. הנה הקומקום שבו הכינו לעצמם קפה, הנה קופסאות השימורים. הנה בגד שנשאר מאז, הנה נעל. לאתר הזה קוראים ח'אלת קייס, ויש לו תוצאה אחת בלבד בגוגל. מטיילים מהשורה לא מגיעים אליו, ולא יידעו לאתרו גם אם יחפשו היטב. הוא נחשב סוד למביני עניין בלבד, אמצע שום מקום. אין שמירה, אין אבטחה, כל דכפין ייתי ויחפור. כל מי שחשקה נפשו בכמה אלפי (או עשרות אלפי) שקלים מוזמן לבוא עם ציוד פרימיטיבי, למצוא את הקבר או מערכת המסתור הקרובה למקום מגוריו – ולהרוס בכמה שעות היסטוריה בת אלפי שנים.
כמה אתרי עתיקות אתם מכירים בישראל? הרשו לנו לשער שגם מיטיבי הלכת ושוחרי ההיסטוריה שבכם יידעו לנקוב בשמותיהם של עשרה, חמישה־עשר, אולי שלושים, אם יש בידיכם תואר בארכיאולוגיה. ובכן, ברחבי ישראל שוכנים כ־30 אלף אתרי עתיקות. אלה שבמצדה וקיסריה אמנם ידועים ומתוירים, אבל כפי שראינו, גם בור קטן מידות באמצעה של גבעה חשופה בחבל לכיש טומן בחובו ממצאים מסעירי דמיון ושווי ערך ארכיאולוגי וכלכלי עצום. שוד עתיקות הוא מקצוע ותיק ומוכר, המפרנס לעתים דורות על גבי דורות של משפחות, חמולות וכפרים.
מאב לבן עוברת תורת האיתור, החפירה ומכירת העתיקות, ועדויות על שוד עתיקות קיימות כבר מהעת העתיקה, כשאנשי התקופה שדדו את אוצרות הפרעונים. אלא שבמדינת ישראל 2015 יש אבסורד אחד בלתי נסלח המלבה את שוד העתיקות ולמעשה מעודד את השודדים: חוק העתיקות. החוק, שלכאורה אמור להגן על אוצרות הארכיאולוגיה של העם היהודי, מעמיד את ישראל כמדינה היחידה בכל אגן הים התיכון - כולל כל מדינות ערב הנחשלות מסביב - שבה מותר לסחור בעתיקות. החוק מ־1978, שמבוסס על פקודה מנדטורית שנבנתה על פיגומיו של החוק העות'מאני, קובע כי כל ממצא ארכיאולוגי שמתגלה מיום חקיקת החוק ואילך – שייך לאוצר המדינה. ומה לגבי עתיקות שנשדדו לפני 1978? תודה ששאלתם: אין שום בעיה לסחור בהן. אמיר גנור הוא ראש היחידה למניעת שוד עתיקות ברשות העתיקות.
לפני הסיור שערכו לנו רוטשטיין וקליין בשטח, ישבנו איתו לשיחה במשרדו שבמוזיאון רוקפלר בירושלים. כשגנור מדבר על חוק העתיקות, לא קשה לחוש את התסכול בקולו: "כשחוקקו אותו היו הרבה בעלי שררה ובעלי עניין - כמו משה דיין, טדי קולק ואחרים - שדאגו לכך שבאוספים הפרטיים שלהם לא ייגעו, ולכן לשון החוק מדברת רק מכאן ולהבא. עכשיו לך תוכיח שפריט כלשהו נמצא לפני שנת 1978 או אחריה. במסגרת תפקידי אני משמש גם כמפקח על המסחר בעתיקות בישראל, ואחד מהאתגרים הגדולים הניצבים בפנינו הוא להוכיח ברמה פלילית שהממצא נמצא אחרי 1978".
והמשימה, הוא אומר, לא פשוטה. "עד 2002", מספר גנור, "החוק היה אבסורדי אפילו יותר. היה מותר לסוחר עתיקות מורשה לקנות מכל אחד ברחוב, והסוחר בסך הכול צריך לרשום את שמו של המוכר ואת מספר תעודת הזהות שלו. בעקבות תיקון לחוק שיזמנו, כיום מותר לסוחרים לקנות רק מסוחרים אחרים, לייבא או לרכוש מאספן מוכר שהודיע לנו קודם שבכוונתו למכור. אבל גם אחרי התיקון, בסופו של יום, כל העתיקות שנסחרות כיום בישראל הן רכוש גנוב. פעם הייתי פוליטיקלי קורקט והייתי אומר 95 אחוזים, היום מדובר ב־99 אחוזים מהממצאים שנגנבו מתישהו. צמצום האפשרויות בחוק גרם לזיוף מסמכים נרחב, במטרה להוכיח שהממצא קיים ברשות הסוחר כבר 40 שנה, או שנקנה ממישהו שהממצא היה ברשותו לפני 1978".
למה בעצם לא אוסרים לחלוטין את המסחר בעתיקות?
"ניסינו לעשות זאת, אבל משרד המשפטים התנגד בגלל מה שהוא רואה כפגיעה בחוק יסוד חופש העיסוק. לאחרונה ביקשו מאיתנו לגבש טיוטה להצעת חוק למניעת מתן רשיונות חדשים לסחר בעתיקות. אנחנו אכן עושים זאת, ומקווים שהדבר יצמצם את הסחר. בנוסף, אנחנו עמלים על יצירת קטלוג ממוחשב עם תמונה של כל ממצא וממצא בשוק, כך שלא יוכלו להמציא לנו המצאות ולטעון שמשהו היה בשוק לפני 40 שנה".
איך בעצם עובד מפעל שוד העתיקות? מי מתעסק בו, מי מרוויח ממנו, וכיצד בנויה הפירמידה? גנור משרטט בפנינו עולם סמוי מהעין שבנוי ממש כמו העולם התחתון – תרתי משמע, במקרה הזה. בתחתית הסולם נמצאים החופרים, בעיקר פלשתינים כפריים מיו"ש, בעיקר סביב ירושלים ודרום הר חברון. אלא שהם לא עובדים לבד.
מישהו משקיע בשבילם בציוד, ומעניק משכורת יומית לא רעה בכלל. חברי החוליה האחרונה שנתפסה במדבר יהודה קיבלו 170 שקלים ליום חפירה. לכל חוליה כזו יש מנהיג, המכונה "הראיס". בדרך כלל הוא שודד לשעבר, שעשה קצת כסף ועבר לצד השני של השולחן. החוליה חוזרת לכפר עם פריט ארכיאולוגי שדוד, וזה עובר לראיס, שמכיר שלושה־ארבעה מתווכים ארציים. הוא יוצר איתם קשר, ואלה יגיעו במהרה לכפר עם מזוודות. המתווכים ישימו כסף על השולחן. שלושים, ארבעים, חמישים אלף דולר. החוליה הבאה בשרשרת היא סוחרי העתיקות. כאמור, ישראל היא המדינה היחידה באגן הים התיכון שמותר לסחור בה בעתיקות לפי החוק. כיום יש כ־60 סוחרי עתיקות מורשים, חציים ערבים וחציים יהודים, תחת פיקוחו של גנור ברשות העתיקות.
"עד סגירת גדר ההפרדה", מספר גנור, "הייתה הפקרות מוחלטת. פלשתינים היו נכנסים כל הזמן לאתרי עתיקות בתחום ישראל, והיה מעבר חופשי. מהרגע שנסגרה הגדר – הגם שהיא לא סגורה הרמטית, ובמיוחד באזור הכי רגיש מבחינת עתיקות, עמק האלה עד גוש עציון – המספר פחת דרמטית ודמוגרפיית השודדים השתנתה".
בסיור עם קליין ורוטשטיין מבינים טוב יותר איך העסק עובד, או לפחות עבד עד לפני כמה שנים. אחרי נסיעה קצרה באזור פארק עדולם אנחנו מגיעים לפסגת גבעה ועליה שרידי מבנים. שמה ח'רבת בורגין, ואנשי היחידה למניעת שוד עתיקות מספרים לנו שעד 1948 היה כאן כפר ערבי קטנטן. באופק הלא רחוק נראים שלושה כפרים גדולים. אלו הם צוריף, עידנא ובית־אולא. גוש היישובים הפלשתיניים הזה מנפק לאורך דורות, כבר מהמאה ה־19, משפחות שהתמחותן בשוד עתיקות. חלק מתושבי הכפרים הם צאצאים של תושבי ח'רבת בורגין, ולכן הם מכירים את השטח על בוריו מסיפורים משפחתיים, חלקם אפילו מזיכרונות אישיים. השילוב בין הכרת תא השטח למקצוענות גורם לכך שהשודדים נמצאים כמעט תמיד שני צעדים לפני הרשויות.
הפקחים מספרים שעד סגירת גדר ההפרדה היו מגיעים לכאן השודדים משלושת הכפרים כמעט מדי יום, חופרים, הורסים וחוזרים הביתה. "באותם ימים לא יכולנו להשאיר את האוטו בשטח אפילו לרבע שעה", הם מספרים. "תמיד היה מי שישדוד גם אותו". אבל סגירת הגדר, כאמור, שינתה את משחקי החתול והעכבר בין אנשי היחידה לשודדים. כיום, הם אומרים, כשחוליה מצליחה כבר לחדור לשטח, חבריה מתנהלים כמו חוליית טרור לכל דבר: מכינים ציוד, עורכים תצפיות, מסווים את עצמם בשטח ונשארים בין שבוע לעשרה ימים בממוצע. בכל לילה הם יוצאים לאתר אחר, שודדים אותו וחוזרים לפני הזריחה למקום מחבואם, מסתתרים שם במשך היום, וחוזר חלילה. דפוס הפעילות הזה התקיים במהלך שוד מערכת המסתור מתקופת בר כוכבא שסיפרנו עליה בתחילת הכתבה.
לפני כחודשיים נלכדה "על חם" חוליית שודדי עתיקות בנחל צאלים. בידי החוליה, שנתפסה ב"מערת הגולגלות" שבנחל, נמצאו פריטים רבים מתקופות שונות. שוד עתיקות במדבר יהודה מסעיר את הדמיון הציבורי ובעקבותיו את כלי התקשורת, בעיקר בגלל האפשרות למצוא שם מגילות עתיקות דוגמת אלה שנמצאו בקומראן.
מגילות כאלה הן עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות ראשונות במעלה, וכמובן גם בעלות ערך כספי גבוה ביותר: כל שודד ולהבדיל כל ארכיאולוג חולם לשים עליהן את ידיו. אלא שבפועל, מתברר, הפעילות הארכיאולוגית במדבר יהודה – הן של השודדים והן של הארכיאולוגים המקצועיים - מצומצמת להחריד. "למעט 'מבצע מגילה' שהתקיים ב־1993 בחלק הצפוני של מדבר יהודה אפשר לספור על כף יד אחת את החפירות שנעשו במדבר יהודה משנות החמישים ועד היום", אומר גנור. "פחות מחמש".
זה נתון בלתי ייאמן. הרי ברור שיש שם אוצרות לאומיים שרק מחכים להיחשף.
"תראה לדוגמה את מערת הגולגלות. ברור במאה אחוז שיש שם ממצאים חשובים שעדיין לא נחשפו. אבל המערה הזו נמצאת באמצע מצוק תלול. כדי להגיע אליה לסריקות, במשך חמש שעות היינו עסוקים רק בעיגון ציוד הסנפלינג. אנחנו לא יכולים לפעול כמו השודדים, ללכת בשביל עזים עם ציוד חפירה ולקוות לטוב. והמערה הזו היא רק מערה אחת באתר עתיקות ענק שנקרא נחל צאלים. בסמוך אליה יש 15 מערות שגם בהן יש פוטנציאל גדול למציאת מגילות. זה תא שטח ענק, עם קשיים מובנים מבחינת הגעה ומבחינת מזג האוויר, ופשוט אין תקציב וכוח אדם להגיע לכל האתרים האפשריים.
"בשבוע שעבר חפרנו באופן נדיר במערה בנחל חבר, בעקבות מידע מודיעיני. שכנעתי את כל הגורמים להוציא כסף ויצרתי שיתופי פעולה, והבאנו מתנדבים לחפירה. הצלחנו להוציא משם כמה ממצאים נחמדים, כולל פיסת מגילה, או עטיפה של מגילה עם חוט. אז הפוטנציאל קיים, אבל הוא נרחב כל כך, על גבול הבלתי אפשרי לחשיפה. זאת גם הסיבה שאין שמירה או אבטחה. אי אפשר להציב 30 אלף שומרים בכל לילה שישמרו על כל אתרי העתיקות". יחד עם זאת, עוד לא אבדה התקווה למציאת עתיקות מדבר יהודה.
גנור: "בעקבות מידע שרובו כמובן מגיע משודדי עתיקות, החלטנו לקחת את מדבר יהודה כפרויקט בשנתיים הקרובות. אנחנו מתכננים לחפור במערת הגולגלות בשנה הקרובה. יש סיכוי טוב שנמצא שם דברים מעניינים. בממצאים שתפסנו אצל השודדים היה ראש חץ שמתוארך ללפני 8,000 שנה. מי חשב בכלל שיש שם ממצאים מהתקופה הזו? למערות הללו, ששימשו בעיקר למפלט, הגיעו אנשים בכל מיני תקופות. כל שכבת חיים יכולה להיות בת 10־20 סנטימטרים בסך הכול, ובמערה אחת אפשר למצוא ממצאים שמפרידים ביניהם אלפי שנים. מבצע חפירה במערות הללו יהיה מטורף, ובכל זאת נעשה מאמץ להוציא משם מה שאפשר".
מדבר יהודה לא משקף את שוד העתיקות הקונבציונלי בארץ. השוד במדבר די נדיר, ומתרחש פעם־פעמיים בשנה. באזורים אחרים בארץ, לעומת זאת, הוא מתרחש כמעט בכל לילה. אנחנו מדברים בעיקר על תאי השטח שאחראים עליהם עוזי רוטשטיין ואלון קליין – ממודיעין בצפון ועד אמציה בדרום, לאורך הקו הירוק. קו הגבול בין עוזי לאלון הוא צומת האלה, ואנחנו נפגשים שם מוקדם בבוקר כדי להתחיל את הסיור. הם מספרים שאמנם אין מגילות באזור הזה – תנאי האקלים לא מאפשרים לחומר להשתמר – אבל מטבעות וחרסים כתובים יש גם יש.
הארכיאולוגים מגדירים את האזור הזה "גוש דן של העת העתיקה". בח'רבת בורגין אנחנו מבינים את ההגדרה היטב. בהליכה של פחות מעשר דקות מכניסים אותנו קליין ורוטשטיין לשתי מערכות קבורה שונות לחלוטין – פגאנית ויהודית – ובנוסף מראים לנו שרידי כנסייה ביזנטית. בשלב מסוים נראה שמתחת לכל אבן יש מערכת קבורה שרק מחכה לזמנה להיחפר. "האתרים היהודיים מתקופת מרד בר כוכבא והמרד הגדול הם כיום המטרה של השודדים", מסבירים השניים. "שוק העתיקות די מת, לכלי חרס יש היצף גדול מאוד בשוק ואין להם מחיר.
מה שתמיד יש לו מחיר הוא מטבע. שקל או סלע של בר כוכבא שווים הרבה כסף, ושם השודדים יודעים שהם צריכים להתמקד". היחידה למניעת שוד עתיקות משמשת זרוע מבצעית לכל דבר, ולאנשיה יש סמכויות של שוטרים. הם מתצפתים, עוצרים, מוציאים לפועל צווי חיפוש. ומה בקשר לענישה? "החוליות נשלחות הישר מהשטח למעצר עד תום ההליכים. אנחנו בונים מהר מאוד כתב אישום - ומשם לכלא", אומר גנור. "החבר'ה האלה יודעים שיש סיכוי טוב שמהשטח הם לא חוזרים הביתה להרבה חודשים".
ומהי רמת הענישה?
"העונש המרבי הקבוע בחוק על שוד עתיקות הוא חמש שנות מאסר. העונש המקובל שהשתרש הוא בין עשרה חודשים לשנה מאסר בפועל. זה לא מעט".
זה עונש מרתיע, לדעתך?
"בהבניית הענישה זה עונש מרתיע מאוד. הם לא מחבלים. האנשים האלה לא רגילים לשבת בבית סוהר. מקסימום חודש־חודשיים על ענייני שב"ח (שהות בלתי חוקית, א"ש). פתאום הם מוצאים את עצמם עשרה חודשים בכלא, וזה בהחלט מרתיע. "ויש גם הרתעה מודיעינית. לפני כשנה עצרנו חוליה מהכפר בתיר. שניים נעצרו וארבעה הצליחו לברוח. הכרזנו עליהם כדרושים לחקירה. לאחר כמה חודשים אחד מהם התגלה במחסום כשניסה להיכנס לעבודה בישראל ונשלח למעצר עד תום ההליכים. פעולה כזו גורמת לשמועה להתפשט – 'היהודים האלה משוגעים, רודפים אחרינו לכל מקום. לא מספיק שברחנו להם מהשטח, הם רודפים אחרינו גם בכפר'".
אבל חוץ ממקרים כאלה, שבהם צו שהוצאתם נאכף על ידי אחרים, אפשר לומר שזה אתם מול השודדים.
"אנחנו הרשות היחידה שאוכפת את חוק העתיקות. המשטרה לא מתעסקת עם זה בכלל. כשמגיע אליהם מקרה שקשור לזה הם פונים אלינו. אין סיורי משטרה באתרי עתיקות, למשל. אז נכון שביומיום הם מסייעים לנו, אבל רק במעטפת. לכן חשוב שהסמכויות שלנו כוללות מעצר, חקירה, צווי חיפוש וכל מה ששוטרים יכולים לעשות – כמובן, רק בתחום העתיקות".
מהשיחה עם אמיר גנור, וגם מהסיור בשטח עם צמד הפקחים, עולה התחושה ששודדי העתיקות נמצאים עם היד על השאלטר. כמעט תמיד הם מגיעים למקום הנכון לפני הרשויות המוסמכות, כמעט תמיד הם קובעים היכן תתבצע החפירה הבאה בהתאם לממצאיהם, וברוב הפעמים, למרבה הצער, הם גם פשוט מקצועיים יותר. גנור מודה ביושר: "השודדים הם ארכיאולוגים טובים. למדתי משודדי עתיקות יותר ממה שלמדתי בתואר שני באוניברסיטה. איך לחפור, איך להתנהל בשטח, איך למצוא. הם יודעים לזהות היכן יש מערכת תת־קרקעית, איפה יש קבר.
הם יודעים להסתכל על שורשים של עץ ולמצוא בעקבותיהם עתיקות. לפעמים הם מזהים חיתוך בסלע שאומר להם ששני מטרים מתחתיו תימצא מערכת קבורה עתיקה. הם טובים. "הם גם לא מבזבזים מאמץ על אתרים קדומים מדי, שאין בהם מטבעות. באתרים קדומים הם הולכים ישר לקברים, כי בקברים מתקופת הברונזה או הברזל אפשר למצוא בכל אחד 300־500 כלי לוואי – כדים, נרות, תכשיטים – ששווים כסף. בתקופות המאוחרות יותר כבר יש מטבעות, ולמטבעות יש היום ביקוש גדול בשוק העתיקות. גם אז, הם הולכים בעיקר על מטבעות יהודיים ממרד בר כוכבא ומהמרד הגדול - כי הם הכי נדירים ולכן גם הכי יקרים".
עד כמה יקרים?
"מחיר מטבע כזה נע בין 5,000 ל־300 אלף דולר. תלוי בסוג ובנדירות. יש מטבעות שקיימים מהם רק שתיים או שלוש דוגמיות בעולם, ומציאת מטבע כזה היא בוננזה של ממש בשביל השודד". ההוכחה הניצחת והכאובה ביותר לעליונותם של השודדים מצויה במספרים היבשים. בשנת 1984 התפרסם קטלוג מטבעות מרד בר כוכבא שהוציא האספן ליאו מילדנברג. בקטלוג הוא תיעד את כל מטבעות בר כוכבא – כ־6,000 במספר - שנמצאו באוספים ציבוריים ופרטיים ברחבי העולם. בשנת 1999, כשגנור מצא מטבע מתקופת בר כוכבא בח'רבת עתרי שבפארק עדולם, היו ברשות המדינה שלושה מטבעות כאלה בסך הכול. היום, 15 שנה אחרי, נמצאים ברשות המדינה 14 מטבעות כאלה. זאת, כאמור, לעומת אלפי מטבעות, שמקור רבים מהם בשוד עתיקות. "אנחנו מגלים 280 ־300 מקרי שוד בשנה", מספר גנור. "כמעט בכל יום עבודה. בגדול נתוני התפיסה לא רעים, ונמצאים בקו עלייה.
בעבר תפסנו בערך 20 חוליות שוד בשנה, בשנים האחרונות המספרים מגיעים קרוב לשלושים, וב־2013 לכדנו 40 חוליות שוד עתיקות. אבל שוד העתיקות היום מקצועי מאוד, והשודדים נעשים מתוחכמים יותר ויותר. תמיד יהיו חובבנים שמסתובבים עם גלאי מתכות ומחפשים מטבע, אבל זה לא הסיפור. הסיפור האמתי הוא חוליה שמונה שישה־שבעה אנשים, שלא מתארגנת מעכשיו לעכשיו אלא מיועדת למשימה הזאת. השנה תפסנו הרבה חוליות כאלה, מה שכנראה יעניק שקט באזורים המדוברים להרבה זמן.
תפסת חוליה באזור הכפר בית־אולא בדרום הר חברון – קנית לך חודשים של שקט. תפסת חוליה של בדווים מרהט, סגרת את הפינה בעתיד הקרוב בכל הקשור למגזר הבדווי". היחידה למניעת שוד עתיקות פועלת בשלוש זרועות. בזרוע המבצעית – פקחי השטח, כולם קצינים ביחידות שדה. הם יוצאים למארבים, מנהלים תצפיות וגם עורכים מעצרים כשצריך. זרוע החקירה מבצעת פעולות שיטור. הזרוע השלישית, המודיעינית, מורכבת מכל מי שמשתף פעולה עם אנשי היחידה ומספק לה מידע בזמן אמת על שוד עתיקות - החל בציבור הרחב שמטייל ומגיע לאתרים באופן אקראי, עבור בחקלאים המכירים את השטח היטב, וכלה במידע איכותי ומדויק שמגיע מהשודדים עצמם לאחר שהם נתפסים. מספר האנשים ביחידה למניעת שוד עתיקות אסור בפרסום. הוא נמוך מדי, ודאי יחסית למספר האתרים העצום, אבל גנור אומר שבמעטפת הרחבה יותר, הכוללת את מפקחי רשות העתיקות הפרושים בכל רחבי הארץ, יש כ־170 איש.
יחד עם המעגלים הנוספים מצליחה היחידה ליצור סביב אתרי העתיקות רשת ביטחון סבירה, אם כי כאמור לא הרמטית. "לנו לא משנה אם המטבע שווה דולר או חצי מיליון דולר", מסביר גנור. "הוא בכל מקרה רכוש המדינה.
לקראת סיום הסיור בשטח, עוזי מקבל פתאום טלפון. פניו קורנות כשהוא מבשר לנו בקול: "החבר'ה ברמת בית־שמש מצאו סיר בישול". מתברר ששלשום, בעת הכנת קרקע לבנייה בשכונה חדשה בדרום בית־שמש, מצאו אנשי רשות העתיקות מבנה עתיק הכולל גת וקבר חתום. היום, באחת מפינות הגת, נמצא סיר בישול שלם בן יותר מ־2,000 שנה, "סיר תמים" בלשון המקצועית. אנחנו ממהרים למקום, וצופים באנשי רשות העתיקות הנרגשים. "קודם כול מצאנו קבר חתום שלא נשדד, וזה כבר נדיר", הם אומרים. "הסיר הוא בונוס לא רע". אנשי הרשות מודדים ומצלמים את האתר, ולנגד עיניהם הבוחנות של אנשי אתרא קדישא הקבר מבוטן, והפעם לנצח. אז נכון, מטעמים הלכתיים כאלה ואחרים לא נדע לעולם מה יש בתוך הקבר שמצוי במדרון שמתחת לרחוב נהר הירקון 38 בבית־שמש. אבל הפעם, לפחות, גם השודדים לא יזכו לראות מה יש בתוכו. ובימינו מדובר בנחמה לא קטנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם