אבי הטייס הירדני ל-nrg: דאעש ישלמו על מה שעשו לבני
הפליטים מציפים את המדינה, אלפי חיילים נערכים על הגבולות, המטוסים יוצאים להתקפות יומיות והילדים הפכו את הטייס הירדני מועאז אל־כסאסבה שנשרף למוות לגיבור התרבות שלהם. אסף גבור יצא למסע בירדן וראה את היעד הבא של דאעש
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מאז הפצת סרטון הזוועה על ידי ארגון המדינה האסלאמית, מפלחים כמעט מדי יום מטוסי חיל האוויר הירדני את השמים בדרך לתקיפת בסיסי דאעש בסוריה ובעיראק. השמים הכחולים נעשו אפורים ככל שטיפסנו מהדרום הרחוק למחוז כַּרַכּ שבמרכז ירדן, מקום הולדתו של הטייס שנפל.
סופות חול מהמדבר המזרחי הכריחו את יושבי החנויות הקטנות הפזורות לאורך הכביש המהיר לעמאן לכסות את פניהם בכאפיות האדומות. "החורף חוזר, עוד מעט שוב ירד שלג בעמאן", מלמל יאסר, נהג המונית שלי. העובדה שבכל כמה קילומטרים על הכביש המהיר עמדה ניידת משטרה ולצדה משוריין של כוחות הפנים הירדניים, לא הפריעה ליאסר לשוחח בשני טלפונים ניידים במקביל, תוך כדי נסיעה. "מה אתה חושב שהם עושים בניידת?" הוא שאל אותי, ולא המתין לתשובה. "אחד משחק בסלולרי והשאר ישנים. הם לא יתפסו אותי, הם רק רוצים להעביר את המשמרת בשקט".
"האוכלוסייה בדרום ירדן מורכבת מאוד״, מסביר יאסר. ״הרבה שבטים, הרבה זרים שהגיעו. אנשים חיים פה ברמה ממוצעת, אבל יש גם הרבה עניים. העובדה שבמהלך השנתיים האחרונות מיליון פליטים סורים הצטרפו לאוכלוסייה הירדנית, שמונה בעצמה 7 מיליון איש, לא שיפרה את המצב. הפליטים מוכנים לעבוד בחצי מחיר, וגורמים לאבטלה גדולה. בהתחלה המצב הזה היה בצפון, אחר כך עבר למרכז ועכשיו בדרום. פה יש אוכלוסייה קשה יותר שמתעסקת בעיקר בחקלאות ובגידול בקר, ולכן העסק הופך להיות בעייתי".
כחלק מהמדיניות של הממלכה, ובמטרה להשאיר את ילדי האזור במסגרות לימודיות, יש בירדן הרבה בתי ספר ממשלתיים וצבאיים שהלימודים בהם בחינם. אנחנו עוברים בדרך לצד אחד מבתי הספר הצבאיים, ורואים ילדים מגיל 7 ועד גיל 16 צועדים קילומטרים רבים כשהם לובשים מדים ומחזיקים את ספרי הלימוד בידיהם. את סיפורו של מועאז הטייס הם מכירים היטב. אני מבקש מהנהג שיעצור בצד הדרך ומצטרף לשיחה עם קבוצת נערים. "כסאסבה הוא הגיבור שלנו", אומרים לי שני נערים. "אנחנו לומדים טוב אנגלית וחשבון, כדי להיות טייסים. רוצים להיות כמו מועאז ולהביא גאווה לירדן ולמשפחות שלנו".
הם מספרים שהם לומדים וטרינריה וחקלאות כדי לדעת איך לטפל בעדרי הצאן שלהם, אבל רגע לאחר מכן שבים להיות פטריוטים. "יש עכשיו משימה ואנחנו רוצים לעזור בה", הם אומרים. "צריך להילחם בדאעש". השירות הצבאי בירדן הוא התנדבותי בלבד. אבל לדברי הנערים, מאז שהטייס הירדני נהרג, יותר ויותר חברים שלהם מבהירים שימשיכו מבית הספר היסודי והתיכון ללימודים צבאיים. המשכנו לכיוון צפון וחלפנו על פני הפנייה לעיר מעאן. רק לפני שמונה חודשים היו פה הפגנות תמיכה בדאעש. צעירים הניפו בגאון את דגל הח׳ליפות האסלאמית וייחלו לניצחון של הארגון על המשטר הסורי.
"היום, רק תוציא דגל של דאעש ומיד יתפסו אותך וישימו בכלא", אומר לי יאסר. הממלכה ההאשמית היא המכשול האחרון בדרך להפיכת הגבול הארוך ביותר עם ישראל לגבול של מלחמה מול דאעש. אף שמציאות כזו נראית רחוקה, הארגון האסלאמי כבר הפתיע לא מעט פרשנים וחוקרים, וריסק מחסומים בדרך למטרתו העליונה - הקמת ח׳ליפות אסלאמית.
התחושה שמועברת מהאנשים בירדן היא אחידה. אם בעבר החשש מפני זליגה של המלחמה הסורית לתוך ירדן הייתה שייכת בעיקר לאנשים בצפון, הפגיעה בטייס ירדני שכנעה את הירדנים שלמרות היציבות ואלפי החיילים האמריקנים שנמצאים במדינה, האיום של דאעש על ירדן הוא ממשי, ולכן צריך לפעול נגדו ולפעול חזק.
ההכנות הצבאיות כבר מורגשות היטב בשטח. בכביש המהיר מעמאן לכיוון סוריה נתקלנו בג'יפים של צבא ירדן. סופות המדבר נשבו גם בדרך לצפון, ובדרכים אפשר היה לראות כיתות חיילים מתכנסות לקראת אימונים או פעילות צבאית בגבולות הממלכה. הקרבות באזור דרעא, קוניטרה ודמשק, יחד עם המצב המתוח בגבול עם עיראק, הכניסו את הירדנים לכוננות ולפריסת אלפי חיילים. התקדמנו לעבר מחנה הפליטים זעתרי, אחד ממחנות הפליטים הגדולים ביותר בירדן שמונה יותר מ־120 אלף איש. כבר ב־2011, עם תחילת המלחמה בסוריה, זרמו פליטים לעיר, והיא הפכה מאז לרביעית בגודלה בירדן.
הכניסה למחנה הפליטים מצריכה אישורים ותיאומים מיוחדים, ובכביש המוביל פנימה ניצבת נקודת שיטור. ניסיון להתקרב לנקודת השיטור באופן רגלי הובילה להתקהלות של נערים סורים סביבי וסביב הצלם אלי קובין. האווירה שנוצרה שכנעה אותנו שלא כדאי לנסות להתקרב לשוטרים.
צעדנו לאחור ואיתנו שני נערים. האחד מהעיר דרעא והשני מכפר הסמוך לה. "אף אחד לא נכנס למחנה הפליטים, גם לא ירדנים", הם סיפרו לנו. "היו בעיות בעבר, ולכן הגבילו את הכניסה רק למי שיש לו מסמך שמעיד שהוא סורי". שאלנו על האפשרות להיכנס למחנה דרך השדות ואחד הנערים צחק. "תסיימו בכלא", הוא אמר.
"השוטרים מכירים אפילו את הילדים שיוצאים ונכנסים ללא מסמכים מהמחנה". עזבנו את מחנה הפליטים ובדרך עצרנו באחת מחנויות הירקות שנפתחו על אם הדרך למחנה הפליטים זעתרי. בניגוד להרבה אנשים בירדן, המוכרים בשוק המאולתר דווקא בירכו על הגעתם של הפליטים. "בזכותם הרבה אנשים עוברים פה, גורמי סיוע, עיתונאים וסתם אנשים שרוצים לעזור לפליטים", סיפר אחד מבעלי החנויות. "פתחנו את המקום בגלל הצורך, ואחרינו פתחו עוד דוכנים שמוכרים ירקות ופירות. זעתרי הפכה להיות עיר, ואנחנו האזור המסחרי של העיר הזאת".
הם שאלו מאיפה אני, ובגלל הערבית שדיברתי ניחשו שאני מפלשתין. לא התווכחתי וסיימנו את השיחה בחיבוקים ונשיקות. "גם אנחנו מפלסטין", הם אמרו. "קח את הפירות שלך בחינם. אתה אחינו". אבל מחנה הפליטים זעתרי הוא רק חלק קטן מהסיפור. הפליטים הסורים שברחו מהזוועות שטפו את ירדן. בתחילה הם שהו בצפון המדינה ובמחנות הפליטים, ומאוחר יותר הגיעו לבירה עמאן. עכשיו אפשר למצוא אותם אפילו בעקבה שבדרום.
"הדרך המקובלת לצאת ממחנות הפליטים הממשלתיים היא חתונה", הסביר לי יאסר הנהג. "ברגע שסורי מתחתן עם ירדנית או ההפך, הוא נחשב אזרח ירדני וזכאי לקבל את כל התנאים". העובדה הזו פתחה פתח לנישואים פיקטיביים ולתעשייה שלמה של סחר בנשים לצורך קבלת אזרחות. "מדי פעם הממשלה מאשרת בקשות פרטיות של פליטים סורים לעזוב את המחנה ולהתגורר בערים מסוימות, כמו אירביד, שלשם אנחנו נוסעים", המשיך יאסר.
סיפורי הזוועות שעברו הפליטים הסורים אינם חדשים, אבל אי אפשר להישאר אדישים כששומעים את הסיפורים מהאנשים שחוו את הזוועות על בשרם. בדירת חדר של שלושה מטרים על ארבעה, חיה משפחת אל־אחמאד. במקור הם מדמשק, אבל כבר שנתיים שלא ראו את הבירה הסורית, אחרי שנמלטו ממנה.
נכנסנו לתוך הבית הזעיר. ח׳ליל, מחמוד ואיברהים - שני אחים וגיס - ישבו על מזרנים וכריות, כשלצדם ארבעה ילדים גדולים ושתי ילדות. בדרך לחדר עברנו במטבח, שם ישבה אשתו של מחמוד כשתינוק בוכה על ברכיה. "ברחנו מסוריה לירדן לפני שנתיים", סיפר מחמוד, ומצביע על אחיו ח׳ליל. "הוא הגיע לפה לפני שנה אחרי שהבית שלו נהרס לגמרי מההפגזות של אסד. גיסי איברהים הגיע ממחנה הפליטים אל־ירמוכ בדרום דמשק, וכאן אנחנו חיים, בשכירות כמובן. לפני המלחמה עבדנו כולם ביחד כצבעים. הייתה לנו חברה מצליחה, התפרנסנו בכבוד וניהלנו בית מצליח. לי יש חמישה ילדים, שניים מהם נולדו כאן, בירדן. לח׳ליל יש ארבעה ילדים, ולאיברהים שישה. החלום שלנו הוא שהמלחמה תיגמר ונוכל לחזור הביתה".
משאלת הלב כנראה רחוקה מלהתממש. הדיווחים מהשטח מתארים קרב עקוב מדם בין כוחות אסד, שמקבלים סיוע מאנשי חיזבאללה וקצינים איראנים, למורדים באזור קוניטרה ודרעא הסמוך לישראל ולירדן. "כשאנחנו היינו בסוריה, חיזבאללה רק נכנסו למערכה", סיפר ח׳ליל. "הבית שלנו היה בלב המלחמה בין כוחות אסד לצבא סוריה החופשי. פגזים נורו עלינו מכל עבר. בשביל לעבור מבית לבית בשכונה היינו חייבים לשבור קירות, כי היציאה החוצה הייתה מוות בטוח.
"אחרי תקופה של שנה בערך התחלנו לראות חיילים של אסד עם סרטים צהובים. רק אחרי תקופה הבנו שהם לוחמי חיזבאללה שהצטרפו לאסד כדי להבטיח שמשטרו לא ייפול. סבלנו הרבה מהשַבּיחה, המיליציות שחומשו באופן עקיף על ידי המשטר הסורי. הם היו תופסים אנשים ומענים אותם למוות. הרבה מכרים שלנו, כולל בני דודים, נלקחו ביום אחד מהרחוב ועד היום אנחנו לא יודעים איפה הם. נעלמו מהעולם כאילו בלעה אותם האדמה. ההחלטה לברוח מהבית הייתה אחרי לילה של הפגזות שבו ראינו את המוות מול העיניים כל כך הרבה פעמים. לקחנו קצת דברים, עלינו על רכב שלקח אותנו מדמשק לכיוון הגבול הירדני ומשם צעדנו במשך שעות עד הגבול".
על דאעש הם לא יכולים להפסיק לדבר. "ההתחלה של דאעש הייתה כאשר הצטרפו לכוחות המורדים", סיפר מחמוד. "השיטה שלהם הייתה פשוטה. צבא סוריה החופשי כבש שטח, והם הצטרפו בסוף הלחימה. אחרי שהצבא התקדם הם נשארו מאחור והשתלטו על השטח. הם רצחו נשים שלא צייתו לחוקי השריעה, והוציאו להורג את אנשי צבא סוריה החופשי שנשארו מאחור. הם לא מוסלמים וגם לא סורים, כולם הגיעו מבחוץ והשתלטו על המדינה ועל העולם הערבי בזוועות שלהם".
שאלתי אותם על חלקה של ישראל במערכה. "ישראל משתתפת במלחמה בסוריה איך שמסתדר לה", הם ענו. "היא עזרה למשטר הסורי מתי שהיה נוח לה, ועזרה למורדים במשטר מתי שהסתדר אחרת. ישראל דואגת לאינטרסים של עצמה, ולא של אף אחד אחר".
למרות הזוועות שעברו, איברהים, מחמוד וח׳ליל רוצים לחזור הביתה. "אנחנו לא שייכים לכאן", הם אמרו. "יש לנו בית בסוריה. כשהמשטר ייפול וסוריה תקום מחדש על הרגליים, נוכל גם אנחנו לקום ולחזור הביתה".
בדרך לכרכ, שם היינו אמורים להיפגש עם סאפי כסאסבה, אבי הטייס שנהרג, ביצע יאסר סיבוב פרסה חד ופתאומי, ועצר את הרכב סמוך למסגד. "מצטער", הוא אמר לי. "אני חייב להיכנס להתפלל. תמתין לי כמה דקות
ואז נמשיך".
מעל עמוד חשמל הביטה בנו דמותו של המלך עבדאללה במבט מחנך. הפעם הוא לבוש מדים כשמדליות פזורות על חזהו. קודם לכן, באמצע הדרך, ראיתי במתקן ממשלתי לבנייה שלט שלו כשלראשו קסדה, ומוקדם יותר הוא נראה במדי כדורגל, בשלט גדול על אצטדיון לאומי.
"זאת אחת הדרכים להראות לנו עד כמה הוא מחובר ועד כמה הוא אוהב אותנו", הסביר הנהג. ואני חשבתי דווקא על צריבת המשילות הבלתי מודעת של בית המלוכה על האזרחים משחר ילדותם.
ככל שהתקרבנו לעאי שבמחוז כרכ, השלטים של בית המלוכה התערבבו עם שלטי התמיכה בטייס שנפל. הכביש התעקל והתפתל, ויאסר לא ריחם על המונית הישנה שלו. חצינו דרכים לא סלולות בין בתים דלים שהעידו על העוני של התושבים. מדי פעם ראינו וילה מפוארת של עשיר מקומי, אך הנוף חזר במהרה לקדמותו. עצרנו ליד אחד הבתיםֿ, סמוך למכונית BMW לבנה חדישה.
מתוך הווילה יצא מואמין, עורך דין מקומי מטופח שאמור היה לסייע לנו בביקור בסוכת האבלים של משפחת הטייס. "אני מצטער, אבל סוכת האבלים נסגרה אתמול", הוא אמר בנונשלנטיות, כשיצאתי אליו. המסע שהתחיל לפנות בוקר בנסיעה לירושלים, משם דרך כביש הערבה למסוף עקבה באילת, ואז 5 שעות נסיעה של מאות קילומטרים צפונה למקום שאליו הגענו, עבר בראשי. אנחנו נוסעים לשם, אמרתי לנהג ולעורך הדין המקומי השאנן. ההתעקשות השתלמה.
המשכנו לנסוע עד שהגענו למקום מושב המשפחה, הדיוואן. שוב תמונת ענק של המלך עבדאללה קיבלה את פנינו, ובפנים ישבו חמיו וקרובי משפחתו של מועאז אל־כסאסבה. הם היו באמצע הרצאה לקבוצת נערים שהגיעה באוטובוס מאורגן לנחם את המשפחה. נכנסנו לאולם, ששמו שונה ל"אולם הטייס". את קירותיו קישטו כרזות ותמונות של מועאז. הטקס הקבוע של לחיצת הידיים והנשיקות החל ואנחנו תפסנו את מקומנו בשורה, והמתנו לאבי המשפחה. נער צעיר מזג קפה שחור מר לכוסות פלסטיק קטנות, אחר הגיש תמרים, כמנהג האבלים.
יאסר הנהג הצביע על השמים המתקדרים והציע לוותר על העניין. גם העורך דין משך בכתפיו ואמר שלא נראה לו שסאפי כסאסבה, אביו של מועאז, יבוא. החלטנו להמתין בסבלנות. בינתיים התיישב לידי מקומי, שלא טרח לציין את שמו. "אתה יודע מי עוד שרף ילד מוסלמי בזמן האחרון?" הוא שואל. "הישראלים שרפו את מוחמד אבו־ח׳דיר. אתם התחלתם את הרוע הזה ואתם הסיבה לכל הצרות במזרח התיכון".
ניסיתי להרגיע אותו וסיפרתי לו שביקרתי את משפחת אבו־ח׳דיר, אבל הוא המשיך בשלו. "שלא תחשבו שבגלל שנלחמים בדאעש אנחנו שוכחים שהבעיה הגדולה ביותר באזור היא הציונים", הוא אמר. "אתם מקור הרוע, אתם פוגעים כל הזמן בפלסטינים ואתם אלו שיצרו את דאעש ומסייעים לו נגד אסד".
שאלתי את בן שיחי מה הוא חושב על מצבם של הפלסטינים בהשוואה לתושבי סוריה, עיראק ולבנון, ומה לדעתו היה קורה אם בישראל היו קבוצות של דאעש שמאיימות על ירדן ממערב. הוא משך בכתפו בזלזול. "ישראל צריכה להיעלם מהעולם. הצבא הירדני ישמור על הגבול עם פלסטין, אנחנו לא צריכים אתכם שתשמרו עלינו".
אחרי שעתיים של המתנה קיבלתי טלפון מהמדריך שסייע בארגון המבצע. הוא הסביר שזמן ממושך יותר יכול להזמין צרות. נפרדנו לשלום מהיושבים באולם. והיינו בדרכנו החוצה. ואז הגיע האב, עוטה עבאיה, לבוש בדווי מסורתי שמעוטר בפסי זהב. הוא יצא מהרכב ולחץ את ידי. "סיפרו לי שאתה ממתין פה, בוא נדבר", הוא אמר. מכשיר ההקלטה הונח על השולחן והריאיון סוף סוף התחיל.
מי היה מועאז?
"הבן שלי היה התפארת של המשפחה, והתפארת של כל העיר. הוא הילד הרביעי שלי. אבל כבר כשהיה ילד הבנו שהוא יהיה משהו מיוחד. הוא אהב את החברים שלו והם אהבו אותו. הם שיחקו כדורגל, הוא ישב בכיתה כי היה לו חשוב ללמוד. הוא אהב את הדת, צם ברמדאן ולמד באופן קבוע בקוראן. זה היה הילד שלי".
הבנתי שהעובדה שהוא היה טייס לא הייתה ברורה מאליה.
"כן. זה נכון. היו לו התלבטויות קשות. כשהוא סיים את הלימודים הוא חשב בכלל ללכת ללמוד רפואה. אפילו התקבל ללימודי רפואה בבית ספר נחשב במוסקבה. אבל כל הזמן הוא המשיך להתלבט אם להגשים את החלום להיות רופא, או ללכת לבית הספר של חיל האוויר. בסופו של דבר, אחרי שבועות ארוכים, הוא החליט להיות טייס.
"מהרגע הזה שהוא קיבל את ההחלטה, מועאז התחיל באימונים של חיל האוויר והצטיין כמו תמיד. לאט לאט הוא התקדם באימונים עד שהפך להיות חלק בלתי נפרד מטייסת האף־16 המובחרת של חיל האוויר הירדני. הוא השתתף בתקיפות רבות במסגרת חיל האוויר הירדני עד שנפל בקרב ונרצח על ידי הטרוריסטים של דאעש".
איך התמודדתם עם הסרט שהופץ בכלי התקשורת?
"אנחנו מאמינים שהמוות הוא בידי אללה. למועאז נכתב בשמים שהוא יחיה 26 שנים. על זה אנחנו לא מצטערים. אנחנו מצטערים על הדרך שבה הוא סיים את חייו. שהוא נפל בידי האכזרים של דאעש ששרפו אותו כשהוא בחיים. אני מקווה ובטוח שדאעש ישלמו את המחיר המלא על מה שעשו לבן שלי. המוות של מועאז לא יהיה לשווא. הוא יקדם את המלחמה בדאעש ואת השמדת הארגון הפושע הזה שעושה דברים שמנוגדים לאסלאם, בשם האסלאם".
אתה מרגיש שירדן מאוחדת יותר בזכות הבן שלך?
"תראה, זה לא סוד שבירדן היו דעות שונות בשאלת היחס לדאעש וההשתתפות בקואליציה. אנחנו מרגישים היום יותר מתמיד איך ירדן מאוחדת. איך המוות של מועאז הפך את ירדן ליחידה אחת שפועלת עכשיו נגד הרוע. ילדים, נערים, נשים ומבוגרים, כולם חושבים על דבר אחד - איך להביא לסיום המצב הנורא שאליו דרדר אותנו ארגון הטרור הזה. בימים האחרונים נפגשתי עם המון אנשים בעלי השפעה. גם המלך עבדאללה השני היה פה ובא לנחם אותנו.
"התחושה הטובה שלי באה דווקא מהילדים ומהצעירים, שמגיעים לפה ואומרים לי שהם רוצים להיות טייסים כמוהו. שאומרים לי שהם מרגישים אחדות ובגרות בזכותו של מועאז. כולם רוצים להרגיש שהם משיבים מלחמה מול האכזריות והרוע. הם רוצים ללכת בדרכו של בני, לסייע ללוחמה ברוע, ואם צריך - גם למות כפי שמועאז מת. להיות שהידים למען ירדן".
במהלך הריאיון מתקבלים דיווחים על פריסת כוחות קרקע ירדניים על גבול עיראק, ועל המשך התקיפות האוויריות, שאליהן הצטרפו גם מטוסי חיל האוויר של איחוד האמירויות, אשר נמצאים כעת בירדן. סאפי מבקש שלא להיכנס לענייני פוליטיקה ומדיניות, אבל לפני שאנחנו הולכים הוא מבקש להבהיר דבר אחד: "כולם יודעים מי מגלם את הרוע היום, וכולם יודעים שבשביל לחסל את הרוע הזה צריך לשלב ידיים. הנקמה שלי היא שיש אחדות נגד דאעש. שכולם רוצים שרוצחי הבן שלי יקבלו את הדין על מעשיהם". הודיתי לאבא, ונפרדתי שוב בטקס ארוך ומייגע מהיושבים באולם. השמים התחילו לצעוק שכדאי למהר לכיוון עמאן – אחרת ניתקע בסופת חול.
שלוש שעות נסיעה, כולל עוד חצי שעה של החלפת גלגל מפונצ'ר, הובילו אותנו לבירה הנוצצת. שם, בבניינים הגבוהים והחדישים
בקומת האוכל ישבו בני זוג, אישה שעוטה על פניה ניקאב שחור ובעל עם זקן אסלאמי ארוך, ונגסו בהמבורגר עסיסי. לצדם ישבו משפחות רבות נוספות, כולן עסקו באכילה. בקומת הביגוד הבטיחו 70 אחוז הנחה ברשתות 'מרקס אנד ספנסר', 'מנגו' ו'גאפ' וההמונים צבאו על החנויות. מחוץ לקניון נצמדו התושבים לחדשות. הסופה המתקרבת הייתה נושא השיחה העיקרי שלהם, הדיווחים על התקדמות דאעש, או על הפגזות חיל האוויר הירדני, עניינו אותם הרבה פחות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם