איך יפן מנעה מארה"ב לצרף את המדינה ה-51?
עם קצת מזל ותזמון נכון, המדינות המרכיבות את ארצות הברית של אמריקה היו יכולות להיות היום 51. סיפורה של מדינה שלא קמה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
רגע, מה ג'פרסון, איזה ג'פרסון. הרי ידוע שהמדינה ה־49 של ארצות הברית הייתה בכלל אלסקה, שהצטרפה לברית ב־1959; ושהמדינה ה־50 היא הוואי, שנאספה לחיקו של הדוד סם חצי שנה לאחר היבשה הקפואה בצפון; ושבינתיים, אולי למגינת לבם של רבים (כולל כמה ישראלים), אין דיבור משמעותי על המדינה ה־51, תהא אשר תהא.
מה פתאום ג'פרסון? מאיפה זה הגיע פתאום, ועל מה בכלל אנחנו מדברים? המעשה במדינת ג'פרסון הוא סיפור שרק מדינה כמו ארצות הברית יכולה לייצר: יש בו זהב נוצץ, אומץ ותעוזה, לא מעט שיגעון, וגם מזל רע ולוחות זמנים מבאסים. קצת כמו חתונה, אבל היום אנחנו בענייני מדינאות. זהו סיפורה של מדינת ג'פרסון, שכמעט קמה בצפון קליפורניה ובדרום אורגון של ימינו: המדינה שאף אחד לא הצליח לעצור, חוץ מכמה טייסים יפנים שאפילו לא התכוונו לפגוע בה.
כי באמת הכול היה מוכן, ומדינת ג'פרסון הייתה אמורה להיות מוכרזת – לפחות מבחינת תושביה - כמדינה בארצות הברית ב־8 בדצמבר 1941. אלא שכמה שעות קודם לכן התרחש אירוע ששטף כרוח סערה את כל התוכניות האחרות ביבשת, מהחוף האטלנטי ועד לחוף האוקיינוס השקט. ב־7 בדצמבר 1941 הפציצה יפן את הצי האמריקאי העוגן בפרל הרבור, מפרץ הפנינים שבהוואי, וארצות הברית נכנסה רשמית למלחמת העולם השנייה: למי בכלל יש כוח לייסד בזמנים קשים כאלה מדינה חדשה.
חזרו בזמן כמאה שנים וטוסו למרחק של כ־360 קילומטר דרומה מג'פרסון של 1941: על גדות נהר האמריקן, בטריטוריה שבכלל עוד הייתה שייכת אז למקסיקו, שוכנת סקרמנטו, בירת קליפורניה של היום. ב־24 בינואר 1848 היה עסוק אחד מתושבי העיירה, ג'יימס ו' מרשל, בבניית גלגל מים על גדות הנהר הבראשיתי, במסגרת מאמציו של אדונו, ג'ון סאטר, לייסד במקום חווה חקלאית נינוחה. לפתע הוא ראה פיסת מתכת נוצצת במים. הוא לקח אותה לסאטר, ושניהם הגיעו למסקנה שמדובר בזהב. השניים החליטו לשמור את העניין בסוד, כדי לא להרוס את חזון החווה החקלאית.
אבל כבר אז התקשורת הרסה את התוכניות. בעל עיתון מסן־פרנסיסקו השכנה, ברנש ששמו סמואל ברנן, זכה לשמוע על הזהב בדרך מקרה, אימת את השמועות בחודש מרץ, ומיד פתח בקרבת האמריקן חנות לממכר מוצרים לחיפוש זהב. בשלב מסוים הוא אפילו רץ ברחובות העיירה וצעק שוב ושוב: "זהב! זהב מנהר האמריקן!" מכאן הייתה קצרה הדרך עד להצפתה של קליפורניה בכ־300,000 מהגרים חדשים.
עיתון ניו־יורקי פרסם את דבר הגילוי באוגוסט, ופחות משנה אחרי שאחזו בידיהם מרשל וסאטר את פיסת הזהב הראשונה הודיע נשיא ארצות הברית ג'יימס פולק על החשיפה המרעישה. מקסיקו, אגב, ויתרה על ריבונותה במקום שבועיים לאחר גילוי הזהב, הרבה לפני שהשמועה הספיקה לנדוד דרומה ולמנוע את הוויתור על העושר. לו היה אז טוויטר, ברחובות לוס־אנג'לס היו חובשים עד היום סומבררו.
בשש השנים הבאות הפך אזור צפון קליפורניה לאבן שואבת לכל מי שרדף אחרי העושר, ואלה היו כמובן המונים. ב־1851, כחלק מניסיונות ההתרחבות והחיפוש באזורים נוספים, נמצא זהב באזור העיירה הקטנה ווייריקה (Yreka), השוכנת בקצה הצפוני של המדינה, סמוך לגבול עם אורגון. במשך כשנתיים נודעה העיירה כ"קילומטר הרבוע העשיר בעולם". ווייריקה התפתחה, האוכלוסייה תפחה, השלטונות השקיעו במחוז ובאנשיו, התשתיות הלכו והשתפרו. אם הייתם בני העיר ב־1853, היה לכם "ייחוס" שאין כדוגמתו.
אלא שאז בהלת הזהב עברה לקולורדו, ומשם הלכה והידרדרה עד שנגוזה לחלוטין. תושבי ווייריקה שבמחוז סיסקיו, יחד עם תושבי מחוזות סמוכים כמו שאסטה וטריניטי, נזנחו והושלכו לפח האשפה של מטילי הזהב. המאה ה־20 ומגמות העיור והתיעוש דחקו את מחוזות צפון קליפורניה לפינה לא נוחה: מהבן המועדף הפך האזור בתוך כמה עשורים בלבד לכבשה השחורה, לפריפריה שתושביה מוזנחים בידי השלטונות. אלא שבמדינה כמו קליפורניה, פריפריה יכולה לא רק להיעזב לגורלה, אלא פשוט להיעלם. ממקסיקו בדרום ועד אורגון בצפון, קליפורניה היא מדינת ענק: אלסקה היא הראשונה בגודלה בארצות הברית היום, לפני טקסס, אבל כשאנשי צפון קליפורניה החלו לחוש שהם עומדים להיעלם ממפת האינטרסים המדינתית הייתה קליפורניה השנייה בגודלה בברית, והזמנים היו אחרים.
במחצית השנייה של המאה ה־19 לא היה פשוט להגיע ממקום למקום: האחים רייט יטוסו לראשונה למשך 12 שניות רק ב־1903, ובאותה שנה גם תימסר המכונית הראשונה מהמפעל שהקים הנרי פורד ליד דטרויט. בזמן שהטכנולוגיה שתציל את צפון קליפורניה מהבידוד הייתה עדיין רחוקה, הלכו וגאו רגשות ההזנחה בקרב התושבים. לאט־לאט החלו תושבי המחוזות הצפוניים של המדינה הענקית, יחד עם שכנים מדרום אורגון, לתכנן הקמת מדינה נפרדת, שתטפל בצרכים שלהם ותתמקד בהם בלבד.
אז החלטתם שאתם רוצים מדינה: עכשיו צריך למצוא לה שם. במה זכה דווקא תומאס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארצות הברית, שתיקרא מדינה על שמו, או לפחות כמעט־מדינה? וושינגטון, הנשיא הראשון, הוא היחיד שזכה למדינה שתיקרא על שמו, אבל בתור ממתין גם ג'ון אדמס, הנשיא השני של הרפובליקה הפדרלית. למדינות אפשר לקרוא גם על שם נהר (קולורדו, מיסיסיפי), על שם תושביו האינדיאנים הקודמים (אוהיו), או סתם לשאוב השראה משמה של פרובינציה צרפתית (מיין).
למה זכה דווקא ג'פרסון לכבוד? הסיבה הייתה שהוא מזוהה יותר מכל מנהיג אמריקאי אחר עם ההתפשטות מערבה, זו שבה החלה הבהלה לזהב שהביאה למחוז את גדולת העבר ואת החלומות והשאיפות לעתיד. לאחר רכישת לואיזיאנה מידי הצרפתים ב־1803 היה ג'פרסון התומך הנלהב והחשוב ביותר של לואיס וקלארק – האמריקאים הראשונים שחצו את היבשת ממזרח למערב ובחזרה. הוא צייד אותם בכסף פדרלי, עודד אותם והפך את משימתם ללאומית. במרכז הדגל שלהם בחרו פרנסי ג'פרסון להציב שני איקסים, וצריך להודות שהחשיבה העיצובית הייתה שלילית יותר מחיובית, מה שאולי גרם לחלק מהקארמה הרעה וביש המזל שתקפו את מדינת ג'פרסון עוד בטרם הצליחה להגיח רשמית לאוויר העולם.
האיקסים סימלו בעיני אנשי ג'פרסון את היחס השלילי שמקבלים שני המחוזות המרכזיים ביוזמה – סיסקיו וטריניטי – מהממשל המרכזי בסקרמנטו הבירה. אחרי שהוחלט על דגל ושם, המתינו תושביה מלאי התקווה של ג'פרסון להרצל שלהם: מישהו שיניע מהלך מציאותי לעצמאות, אדם שיהיה מגש הכסף למי שחיו על זיכרונות של זהב שהועם מזמן. לאיש הזה קראו גילברט גייבל, והוא היה בכלל ראש עירייה מאורגון, בצד השני של גבול קליפורניה.
באוקטובר 1941 החלט גילברט גייבל מפורט־אורפורד שהתנאים הבשילו, והכריז קבל עם ועיירה שהגיע הזמן שארבעה מההמחוזות הדרומיים באורגון – ג'קסון, ג'וזפין, קורי וקלמט – יתאחדו למדינה חדשה אחת עם מחוזות צפון קליפורניה סיסקיו ודל נורת. שטח האיחוד המיועד עמד על כ־60 אלף קמ"ר, מה שהיה מציב את ג'פרסון בראש החמישייה החמישית ברשימת מדינות ארצות הברית מבחינת גודל: לא מדינה גדולה מאוד, אך בהחלט אחת שאי אפשר להתעלם מקיומה.
לקראת סוף נובמבר החלו אנשי החוק בג'פרסון לקחת אחריות על השטח בפועל, כצעד נוסף לקראת הכרזת עצמאות. במסגרת הפעולות הללו, בין השאר, הוצבו מחסומים על הכביש המדינתי 99: כל מי שביקש לעבור בהם נאלץ לקרוא מנשר המכריז על עצמאות האזור, והובהר לו שהוא נכנס לשטחה של מדינת ג'פרסון.
את המכה הראשונה לחזון המדינה העצמאית, מעין רמז מטרים לבאות, קיבלה ג'פרסון שבוע לפני ההכרזה: ב־2 בדצמבר מת גייבל, מנוע העצמאות הג'פרסונית, מהתקף לב. אולם הג'פרסונים לא נתנו למותו לחסל את התוכנית, שכבר נעה במלוא הקיטור קדימה. הם הכריזו על העיר ווייריקה כעל הבירה המיועדת, ומינו ב־4 בדצמבר את השופט המקומי, ג‘ון צ‘יילדס, למושל.
צ'יילדס לא הוצנח סתם כך לתפקיד: השופט המכובד חלם על ג'פרסון – גם אם לא בשם זה ממש – והגה עצמאות לאזורו כבר ב־1935. בנאום השבעתו למושל, שכתב צ‘יילדס בעצמו, נאמר: "מדינת ג‘פרסון היא יחידה עצמאית, הן במובן הגיאוגרפי, הן במובן הטופוגרפי והן במובן הרוחני. במובנים רבים אנחנו עולם בפני עצמנו, שמסוגל לספק לעצמו מים, דגים, חיות למאכל, שדות מרעה, מרבצים טבעיים ומינרלים, ותושייה כדי להתקיים בעצמאות".
לקראת ההכרזה על הקמת המדינה, נכבדי ג‘פרסון הספיקו למנות גם סגן מושל, תובע כללי, שר חוץ וסנאטור - יחיד, בינתיים - שיישלח לוושינגטון הבירה. יום לפני הכרזת ההינתקות החד־צדדית, שתוכננה כאמור ל־8 בדצמבר 1941, הודפסו אלפי עותקים של העיתון המקומי, "סיסקיו דיילי ניוז", כשעל העמוד הראשון מרוחה בענק הכתובת "ג'פרסון – המדינה ה־49!" מצעד לפידים תוכנן לעבור מקצה וויירקה ועד קצה, והניהול האמנותי הופקד בידי צמד האחים הבדרנים איצ‘י וסקרצ‘י.
מאות שלטים שהוכנו מראש קראו סיסמאות בגנות השלטון המרכזי ובעד החלת הריבונות המקומית. הכול הכינו לרגל היום בגדי מערב מסורתיים (כלומר, ג‘ינס וכובע בוקרים), ותושבי האזור כולו היו נרגשים ומוכנים ליומם הגדול. אבל הסוף ידוע. בשעות שלפני בוא יום העצמאות הג‘פרסוני חלפו טייסי הקרב היפנים בשמי האוקיינוס השקט, והכו במתקפת פתע בבסיס האמריקאי פרל הרבור. פקודת הקרב המפורסמת "טורה טורה טורה", שהחלה את המתקפה שגרמה לארצות הברית להיכנס למלחמת העולם השנייה, גבתה לא רק 12 ספינות מלחמה, כ־200 מטוסים ואת חייהם של כ־2,500 חיילים: היא גם הורידה את המסך על החזון של מדינת ג‘פרסון, המדינה ה־49 של ארצות הברית, רגע לפני שנולדה
ג'פרסון הותירה אחריה לבבות שבורים רבים. איש לא מאמין היום ברצינות באפשרות שג'פרסון תקום בעתיד הקרוב, אבל התנאים שגרמו לתושבי המחוזות הצפוניים בקליפורניה לרצות להתנתק ממדינתם לא השתנו. המדינה העצומה, על חצי מיליון הקמ"ר שלה, מתנהלת כיום הרבה יותר כמו כמה מדינות המתחרות זו בזו.
הדבר נובע מסיבות דמוגרפיות, כלכליות וחברתיות, שהפחיתו במהלך העשורים האחרונים עוד יותר את הדמיון בין מחוזות קליפורניה השונים. מי שייסע מגבול מקסיקו שבדרום קליפורניה ועד לאורגון שבצפון לא יבין מה הקשר בין הדרום בעל ההשפעות ההיספאניות ובין הוליווד ופרברי לוס־אנג'לס העשירים, או מה הקשר בינם ובין ההייטקיסטים מעמק הסיליקון ומסן־פרנסיסקו, או מה הקשר בין כל אלה לאנשי האדמה, היערות וההרים של מחוזות החזון הג'פרסוני.
לאחר מפלת 1941 קיבלו על עצמם הג'פרסונים את הדין, ונשארו אזרחי קליפורניה (או אורגון). ועדיין, גחלת ג'פרסון לוחשת וקיימת. שלטים המכריזים ש"אתה נמצא בטריטוריית ג'פרסון" עדיין מעטרים לא מעט גגות אסמים בצדי הכבישים הראשיים. בווייריקה פועלת תחנת רדיו ששמה "הרדיו הציבורי של ג'פרסון". המחזמר "מדינת ג'פרסון" רץ על במות התיאטרון הרשמי של אורגון בשנת 2006. עסקים רבים במחוזות הללו משלבים את המילה ג'פרסון בשמם. גם כביש הקרוי על שמה של מדינת ג'פרסון עובר באחד היערות בסביבה.
יש אפילו קולג' ששמו "ג'פרסון סטייט", שמשום מה עושה חיל דווקא באלבמה הרחוקה. אז חלום היה, דרך הייתה, ויש גם מאוכזבים רבים. אבל אדם אחד לפחות הרוויח מהפרשה המשונה־עגומה הזו. זהו סטנטן דלפליין. בזמן הקמתה־כמעט של ג'פרסון הוא היה עיתונאי בן 34 בעיתון "סן־פרנסיסקו כרוניקל". כששמע על חזון המדינה ה־49 בג'פרסון הוא התאהב בסיפור הרומנטי וסיקר בהתלהבות ובלשון נמלצת את כל המהלכים שהובילו לעלייתה ונפילתה. כך הצליח סיפורה של ג'פרסון לעשות כנפיים ולהגיע הרבה מעבר לגבולות המחוזות הנידחים של צפון קליפורניה ודרום אורגון, ובזכות דלפליין הפכה ג'פרסון, לפחות לכמה שבועות, לסמל החתירה האמריקאית לזכויות יסוד ולמאבק אזרחי.
על סיקור הפרשה קיבל דלפליין פוליצר - הפרס היוקרתי ביותר בעולם העיתונות. אגב, לאחר 11 שנים, בעקבות טעימה של כוסית אייריש־קופי בנמל התעופה של אירלנד, קנה דלפליין בקבוק אייריש־קרים – משקה לא היה מוכר אז, מעבר לאוקיינוס - והצליח לשכנע ברמן בסן־פרנסיסקו לעשות בו שימוש ולהכין את הקוקטייל המפורסם. כך הפך דלפליין לאיש שהביא את האייריש־קופי לאמריקה - אבל זה כבר סיפור לכתבה אחרת.
מעבר להשלכות הברורות על המצטרפת החדשה, פעולה כזו תשפיע מיידית על אחד הסמלים האמריקאיים החשובים ביותר: הדגל. מכיוון שכל כוכב מייצג מדינה בברית, וכרגע יש בו 50 כוכבים, המדינה ה־51, אם וכאשר תצטרף, תגרום לשינוי משמעותי בעיצובו של דגל ארצות הברית, וכל הדגלים המתנופפים בשגרירויות ובמוסדות אמריקאיים בארה"ב וברחבי העולם יצטרכו לעבור רענון.
פוארטו ריקו
מועמדת מספר 1 לתואר, בגלל גודלה וחשיבותה בתרבות האמריקאית. עם סיום מלחמת ארה"ב־ספרד (1898) הועבר האי הקריבי לשלטון אמריקאי, אולם מאז ועד היום טרם החליטו האמריקאים מה בדיוק לעשות בו. מאז 1953 ועד היום מוגדרת פוארטו ריקו כשטח חסות אמריקאי בעל אוטונומיה מנהלית כמעט מלאה, אך ללא ייצוג שווה במוסדות הפדרליים. למעלה משלושה וחצי מיליון תושבי האי חלוקים בדעותיהם אם להסתפח לחלוטין לאחות הגדולה או שמא להישאר עצמאיים. כרגע, כאמור, הם נהנים מכל העולמות.
איי הבתולה
הארכיפלג הסמוך לפוארטו ריקו מחולק לאזור בחסות בריטית ואזור בחסות אמריקאית. הסיפור דומה בעיקרו לאי השכן ושאותו פירטנו כמה שורות למעלה, אבל האוכלוסייה קטנה בהרבה: רק קצת יותר מ־100 אלף בני אדם.
סמואה האמריקאית
הטריטוריה הזעירה מורכבת מחמישה איים, שהיקפם הכולל כ־200 קמ"ר בלבד, בדרום האוקיינוס השקט. האוכלוסייה מונה פחות מ־60 אלף איש, שרובם רואים את עצמם כאזרחים אמריקאים נאמנים, אף שמבחינה חוקתית אחיזתה של אמריקה במקום חלשה מאשר בשתי הטריטוריות הקודמות.
גואם ואיי מריאנה
שתי הטריטוריות שוכנות בצפון איי מיקרונזיה באוקיינוס השקט. מהבסיס הימי של ארה"ב, בעלת החסות על האיים, יצא המטוס שהפיל את פצצת האטום הראשונה על יפן בסיום מלחמת העולם השנייה.
טקסס
המדינה הגדולה ביותר בשטחה מבין מדינות ארצות הברית (למעט אלסקה הקפואה והמרוחקת) חתמה על הסכם איחוד מיוחד עם
דרום אריזונה, צפון קולורדו
חלק מתושבי אריזונה סבורים שאין שום סיבה שאזרחי החלק הצפוני של המדינה, שקרובים ליוטה ולקולורדו, יחלקו את אותה טריטוריה עם אזרחיה הדרומיים, שגבולם נושק למקסיקו. תושבי שלושת המחוזות הדרומיים הגדולים - מריקופה, פימה וסנטה־קרוז - מדברים כבר שנים על רצונם להפוך למדינה נפרדת, שבגבולותיה תהיה גם הבירה פיניקס. בקולורדו השכנה - אותו הסיפור כמעט בדיוק. סיכוייהם של המתפצלים משתי המדינות דומים, ושואפים לאפס.
דלמרווה
והנה שינוי מרענן – איחוד של חלקים מכמה מדינות לאחת, במקום עוד ועוד פיצולים. חצי אי במזרח ארה"ב מכיל כיום חלקים נרחבים משטחן של שלוש מהמדינות בפדרציה - דלאוור, מרילנד ווירג'יניה. חצי האי הזה, שעם כריית תעלה מלאכותית הפך למעשה לאי, יכול להפוך למדינה אחת שתיקרא על שמו, דלמרווה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם