המכון לדמוקרטיה מתנער מהתדמית השמאלנית
24 שנים אחרי שהוקם, המכון הישראלי לדמוקרטיה עומד בפני פרשת דרכים שכוללת קיצוץ נרחב. האם הנשיא החדש יוחנן פלסנר יצליח להוביל אותו למקום פחות פוליטי ויותר מחובר לחברה הישראלית?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
פלסנר, בנאום שמאוחר יותר כונה בקרב עובדי המכון "נאום המשכנתה", מסר את הבשורה הקשה – קיצוץ חסר תקדים של 20 אחוזים מהתקציב השנתי של המכון. "הוא אמר שאנחנו הולכים לקראת תקופה של קיצוצים", סיפר אחד הנוכחים, "ושהוא מבין שזה לא יהיה פשוט ושיש פה אנשים שיש להם משכנתה, אבל 'קרן מרכוס' הודיעה על ירידה חדה בתקציב המכון, ואין ברירה אחרת.
אתה רואה איך יושבים במעגל המרכזי אנשים שמרוויחים משכורות עתק ובטוחים במקומם, לעומת המעגל החיצוני שבו אנשים שמרוויחים 5,000 ו־6,000 שקל שחוששים לגורלם. מובן שבנאום שלו הוא אמר שהם יקצצו גם בשכר הנשיא וסגניו, אבל לא הרבה אחרי כן גילינו שהמכון רכש עבור פלסנר ג'יפ פורד ב־200 אלף שקל".
הטענות על התנהלות בזבזנית מצד המכון אינן חדשות. בשנת 2013 עמד שכרו השנתי של נשיא המכון דאז, ד"ר אריק כרמון, על כ־1.5 מיליון שקלים בשנה. פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן הנשיא, הרוויח קרוב למיליון שקלים לשנה, והסגן הנוסף, פרופ' ידידיה שטרן, קיבל כ־600 אלף שקלים.
בריאיון איתו פלסנר הודף את הטענות. "הסיפור של הרכב לא היה ולא נברא", הוא אומר. "יותר מזה, בעבר היה לנשיא המכון נהג וכיום אין. השכר שלי כנשיא המכון ושל שני סגני הנשיא קוצץ בעשרות אחוזים באופן התנדבותי, בלי שאף אחד חייב אותנו לעשות את זה. האנשים שפוטרו זכו ליחס הגון, זומנו לשיחות וקיבלו חודשיים של התראה מראש בשכר מלא. אני מבין שזה לא קל לאף אחד, אבל זה מהלך שהיינו חייבים לבצע".
כך או כך, מה שברור הוא ש־24 שנים אחרי שהוקם, המכון הישראלי לדמוקרטיה (המי"ד) עומד על פרשת דרכים. בכירים במכון, כמו גם פלסנר עצמו, מודים שמדובר בקיצוץ משמעותי שמחייב את המכון לעשות הערכה מחדש של מצבו, להסתכל אחורה ולנסות לבחון במה המכון הצליח, במה הוא נכשל, ובעיקר במה כדאי להתמקד בהמשך הדרך.
כדי להבין את סיבת הקיצוץ, צריך לחזור מעט אחורה. המכון הישראלי לדמוקרטיה הוקם בידי ד"ר אריק כרמון בשיתוף עם חברו, איש העסקים ברנרד מרכוס. מרכוס, שהונו מוערך כיום ב־3.3 מיליארד דולר, הקים קרן ייעודית שדאגה למימון המכון, ופחות או יותר אפשרה לכרמון לנהל את ענייני המכון, ללא התערבות או צורך לתת דין וחשבון מפורט מדי. לפני כשנתיים, בגיל 70, הודיע כרמון על רצונו לפרוש מנשיאות המכון. קרן מרכוס המשיכה לממן את המכון גם לאחר פרישתו של כרמון (שנשאר על תקן חוקר בלבד).
אלא שלאחרונה, בין השאר עקב גילו הלא צעיר של מרכוס בן ה־86, נכנסו להנהלת הקרן כמה מנהלים צעירים יותר והחליטו לעשות סדר. כמו קרנות פילנתרופיות רבות אחרות, הם החלו לבקש דו"חות מפורטים בנוגע לשימוש שנעשה בכספי התרומה, ואף החלו להעלות שאלות בנוגע למטרותיו של המכון, דרכי הגשמתן, חשיבותן ובעיקר הצלחתם או כישלונם של מגוון המחקרים והפרויקטים.
התנהלות המכון נחשבת בזבזנית לא רק בנוגע לרמות השכר, אלא גם באשר להתנהלות המחקרים והפרויקטים. כך למשל, תקציב של קרוב למיליון שקלים הושקע בפרויקט ׳מחליטים: כבוד האדם׳, שלפי אתר האינטרנט שהוקם לו אמור היה להיות "מהלך היסטורי ייחודי" במטרה לנסח את "מגילת כבוד האדם". אלא שהפרויקט נחל כישלון חרוץ. "במכון רצו להגיע למיליון אזרחים שיחתמו על המגילה, ובסוף הגיעו ל־200", מספר גורם במכון.
"שפכו מאות אלפי שקלים, הקימו אתר שהושקעו בו אולי עשרות אלפי שקלים, ואף אחד לא שמע עליו. המכון קיבל כאן סטירת לחי חזקה שהראתה עד כמה הוא מנותק מהציבוריות הישראלית, כמה הוא לא קשור אל העם, כמה הוא מנותק ולא מסוגל לסחוף קהלים. תיכנס לאתר ותקרא את הטקסטים שיש בו – זו שפה שפונה לקהלים מאוד אליטיסטיים, שלא מדברת אל הפריפריה, אל הקהל הרחב. זה היה אקורד הסיום של כרמון".
מי שנבחר במקומו של כרמון לנשיא המכון היה יוחנן פלסנר, לשעבר ח"כ בקדימה, שבבחירות 2013 קיבל את המקום השלישי ברשימה, ונשאר בחוץ. פלסנר מוכר בציבור בעיקר בגלל "ועדת פלסנר לשוויון בנטל" שעמד בראשה ושאמורה הייתה למצוא מתווה לגיוס חרדים לצה"ל. "התחושה הייתה שמנסים לחקות את ההצלחה של בנט ולפיד", אומר גורם במכון. "הביאו בוגר סיירת מטכ"ל, צעיר וחתיך, מישהו שלא מהאקדמיה, בניסיון להכניס קצת חיים ודם חדש, אבל לא מעט אנשים במכון תוהים אם זה יחזיק".
"מבחינתי לומר שאני כמו בנט זו בהחלט מחמאה", אומר פלסנר. "בנט הוא חבר שלי עוד מימי הסיירת. אני מאוד מעריך אותו, אף שאני לא מסכים עם כל דעותיו".
המכון הוא גוף מאוד אקדמי, ואתה לא בא מהתחום הזה. מה אתה מביא איתך לתפקיד?
"כשמדברים על מכון מחקר והשפעה, אז למרות שאני כתבתי כמה מחקרים ויודע לקרוא מחקרים ולתעדף מה חשוב יותר ופחות, ברור לי שלא זה הצד החזק שלי. הערך המוסף שלי כאן הוא להבין את המכניקה של המערכות הציבוריות כדי לסייע למכון להפוך להיות גוף הרבה יותר משפיע בתחומים שבהם הוא מתמחה.
"מבחינתי המכון הוא מקום שממנו אפשר לעשות עבודה רצינית, איכותית וארוכת טווח כדי לעזור לשפר את המציאות במדינת ישראל. המשימה היא להפוך את המקום הזה לגוף שמשפיע באמצעות הידע שיש בו. נוצרות פה כמויות ידע אדירות של בין 30 ל־50 פרסומים בשנה, והבחירה בי מבטאת רצון להפוך לגוף שהוא לא רק מצוין אינטלקטואלית, אלא גם מאוד משפיע ומחובר לציבוריות. לחבר אותנו למרכז הכובד של החברה הישראלית".
פלסנר, שמעריך מאוד את כרמון כ"יזם ציבורי לעילא ולעילא שהקים מאפס מכון מפואר", לא יאמר את הדברים מפורשות, אבל הסיבות להבאתו בהחלט מבהירות מה היה חסר לפני כן. גורמים שעוקבים אחרי פעילות המכון טוענים שבעשור האחרון, כמעט כל יוזמות החקיקה שיצאו מהמכון לא הגיעו בסופו של דבר לספר החוקים של מדינת ישראל. פלסנר הובא כדי לשנות את המצב. לקחת את כל הרעיונות שמייצרים במכון ולדלות מתוכם את אלו שאפשר יהיה להוציא מהם שורות תחתונות ברורות. להציג הישגים שיצדיקו את עשרות המיליונים שמושקעים.
שלא יהיו טעויות: גם המקטרגים על התנהלות המכון עד כה לא טוענים שלא הייתה לו השפעה על הפוליטיקה הישראלית - היא פשוט התמקדה באזורים מאוד מסוימים שלה. "לפרופ' קרמניצר יש ערוץ ישיר מול שופטי בג"ץ, היועץ המשפטי לממשלה, אנשי משרד המשפטים וכל הגוורדיה הזאת שאליהם הצטרפה לאחרונה גם ציפי לבני", אומרים גורמים בסביבת המכון.
"זה קשר גורדי ששם נמצאות ההצלחות של המכון. יכולת לראות את זה בצורה הכי ברורה בכנסת האחרונה – כל פעם שהיה חוק שהמכון רצה לעצור, קרמניצר היה שולח מכתב פומבי לחברי ועדת השרים לחקיקה בטענה כלשהי על כך שזה לא קביל מבחינת זכויות אדם וכו', ובאופן מפתיע לבני, שעמדה בראש הוועדה, הייתה מוצאת דרך לתקוע את החוק".
המכון אולי לא הצליח לקדם דברים, אבל לדברי עובד לשעבר, בהחלט הייתה לו השפעה משמעותית על עצירה של מהלכים שלא עמדו בקנה אחד עם תפיסותיו. "חוק העמותות למשל, נתקע לא מעט בגלל ההתנגדות המאוד חריפה שהייתה כלפיו במכון", הוא מספר. "כשעבדתי במכון לא יכולתי שלא לשים לב למספר הח"כים והשרים מכל המפלגות, כולל הימניות, שהייתה עולה לרגל לד"ר כרמון". הציר הזה בוודאי יישמר. תפקידו של פלסנר יהיה לתת את הממד הנוסף.
אנשי המכון נחשבים אליטה גברית לבנה תל־אביבית חילונית אשכנזית, עם מעט נשים ומעט מזרחיים. יוצא דופן אחד הוא הציבור הדתי־לאומי, שזוכה לייצוג די גבוה במכון, בעיקר תחת סגן הנשיא פרופ' ידידיה שטרן, בעצמו חובש כיפה סרוגה. "זה לא סוד שהמכון בעצם מתחלק לשניים – החלק של ה'יהודית' תחת שטרן, והחלק של ה'דמוקרטית' תחת פרופ' מוטה קרמניצר, וישנם האנשים של מוטה והאנשים של ידידיה", אומר העובד לשעבר.
האם מדובר בחלוקה טכנית בלבד? אחד המושגים שהמי"ד לא המציא אבל בוודאי יש לו אחוזים רבים בהכנסתו לשיח הציבורי, הוא הצירוף "יהודית ודמוקרטית".
מדי שנה מפרסם המכון סקר בשם "מדד הדמוקרטיה", שכולל שאלות רבות על החברה הישראלית. אחת השאלות המשמעותיות היא: "מדינת ישראל מוגדרת גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית. אישית – איזה חלק מההגדרה הזו חשוב לך יותר?" תוצאות הסקר לאורך השנים מראות עלייה מתונה בקרב שני המחנות – אלו שחשובה להם ה"יהודית" לצד אלו שחשובה להם ה"דמוקרטית", אבל יותר מכך אפשר לראות בבירור את הצניחה במספר המשיבים שאמרו ששתי ההגדרות חשובות באותה מידה.
"מה שראינו בסקר זה שיותר ישראלים, כשמבקשים מהם לתעדף, בוחרים או את הצד היהודי או את הצד הדמוקרטי ושיש ירידה בשילוב. הייעוד שלנו, ופה יש לנו אג'נדה, הוא לחזק את השילוב הזה. להוכיח שהשילוב של מדינה יהודית ודמוקרטית ליברלית לאומית הוא שילוב אפשרי, ראוי, נכון ולגיטימי, שהציונות במאה ה־21 יכולה להיות נטועה עמוק גם בשורשים היהודיים שלה וגם בשורשים האוניברסליים", אומר פלסנר.
ואולי בעצם העלאת השאלה אתם יוצרים את הפילוג, כמו ילד ששואלים אותו פעם אחר פעם אם הוא אוהב יותר את אבא או את אימא?
"כל הייעוד שלנו הוא לאפשר את החיבור, כי החיבור בין שני המרכיבים האלה הוא תנאי מרכזי להתפתחות של המשך הרעיון הציוני. אנחנו פועלים לעשות את זה גם ביצירה רעיונית אינטלקטואלית, וגם בקיום מפגשים בין שני הצדדים הללו. עם כל הכבוד למכון ולחשיבות שיש לו, אני לא חושב שיש לו עד כדי כך השפעה שהוא גרם לאותו שינוי בתפיסה הציבורית. נכון שהשאלה מנוסחת כך שהיא נותנת לאנשים את האופציה לבחור, אבל יש משמעות לאינדיקציה הזאת כשבמשך חמש שנים אתה רואה מגמה".
הטענות שלפיהן המי"ד יוצר דווקא פילוג בין יהדות לדמוקרטיה הועלו בעבר גם בפולמוס סוער שנערך בין הרב בני לאו, שעבד בשיתוף פעולה עם המכון, לבין ד"ר כרמון, שבאותו זמן כבר לא היה נשיא המכון. "התפיסה שלך את הדת כנבדלת מהדמוקרטיה משפיעה באופן דרמטי לא רק על המחשבה אלא גם על המעשה", כתב הרב לאו לכרמון במכתב שלאחר מכן דלף לתקשורת.
"דוגמה מתוך המכון. שתי מחלקות פועלות בנושא 'כבוד האדם'. באופן פרדוקסלי האחת פועלת תחת פיקודו של מוטה (קרמניצר) ועוסקת בשאלת כבוד האדם על פי עקרונות המדינה הדמוקרטית. השנייה פועלת תחת פיקודו של ידידיה (שטרן) ועוסקת באותה שאלה על פי עקרונות היהדות. אם זו לא בושה אז לפחות חרפה. לו היית מעכל את הרצון של אנשים דתיים לייצר תנועת חיים רוחנית שפועלת על פי יסודות הדמוקרטיה לא היית מייצר את ההפרדה הרעה הזו. אבל זכותך לברוא את המכון על פי אמונותיך ועקרונותיך".
הדיון בין הרב לאו לד"ר כרמון התנהל בטונים גבוהים, שביטאו אולי תסכול מתמשך שיש בקרב אישים בציבור הדתי־לאומי כלפי המכון. פלסנר מצדו הגיב לדיון במה שנראה כמו חיפוש אחר דרך האמצע. במכתב לחברי המכון נאמר כי "שאלת מקומה של הדת במדינה היא שאלה שנויה במחלוקת ויש לגביה דעות שונות בציבוריות הישראלית, וגם במכון הישראלי לדמוקרטיה. אך אנו סבורים שאין רגליים לטענה שהושמעה ולפיה 'אין מקום לאלוהים בספירה הציבורית', שהרי אנשים דתיים נוכחים במרחב הציבורי במלוא אישיותם, כלומר עם אמונתם. העובדה שיש בציבור הדתי, כמו בציבור החילוני, מי שאינם מחויבים לערכי היסוד של הדמוקרטיה, היא מדאיגה ומטרידה. המכון הישראלי לדמוקרטיה יוסיף לפעול לשם הטמעת ערכי הדמוקרטיה בחברה הישראלית".
"השילוב בין 'יהודית' ל'דמוקרטית' הוא הדבר שאנחנו משקיעים בו הכי הרבה משאבים", אומר פלסנר בריאיון. "אין לנו שום אינטרס כמדינה לגרום לאנשים לבחור, אלא להוכיח שהשילוב הזה יכול להתקיים. אנחנו מראים במחקרים שלנו שיכולה להית הלימה בין ערכים יהודיים לערכים אוניברסליים, ושהיהדות לא מנוגדת לזה, אלא ההפך. הרעיון של שמירה על זכויות אדם, למשל, הוא רעיון יהודי. הוא לא רעיון זר שמנסים לייבא והוא מנוגד לתרבות היהודית. אנחנו מנסים למצוא בתוך המקורות היהודיים את המקום של הערכים הללו. זו התרומה שלנו לחברה הישראלית, להראות בפועל איך שני המרכיבים המרכזיים האלה בזהות שלנו יכולים לדור בכפיפה אחת".
ייתכן שזהו פן נוסף בבחירה בפלסנר. מול ד"ר כרמון שייצג תפיסה הנוטה הרבה יותר לצד החילוני, ורואה ביהדות תוספת פולקלוריסטית למדינה חילונית, פלסנר אמור לבטא עמדת ביניים ששואפת למקם את המכון במקום שקרוב יותר למרכז המפה. בכלל, במהלך הריאיון חזר הדיבור על חתירה למרכז לא מעט פעמים. גם במובן הפוליטי, פלסנר, שמודע לתדמית השמאלנית שיש למכון, מנסה להעביר את המסר של הבאת המכון למרכז.
"חשוב לי מאוד לשמור שהמכון יהיה לא פוליטי ולא מפלגתי, כי בזה תלויה המקצוענות שלנו. כשאנחנו עובדים עכשיו על מאבק בשחיתות השלטונית, זה לא צריך להיות שייך לצד פוליטי מסוים. אנחנו מציעים משהו ציבורי שמפלגות בימין, בשמאל ובמרכז יכולות לאמץ. חוברת שלנו בנושא שינוי שיטת הממשל מביאה רעיונות שעולים בקנה אחד עם העקרונות המרכזיים שראש הממשלה דיבר עליהם, והיא תוצע לכל המפלגות. אני גם לא חושב שנכון שכל הנושא של קידום ערכים דמוקרטיים ייתפס כאג'נדה ששייכת לצד מסוים של המפה הפוליטית. שוויון אזרחי, כבוד האדם, חופש הביטוי - צריכים להיות בקונצנזוס, ויהיה גרוע מאוד למדינת ישראל אם הם לא יהיו מוסכמים על כולם.
הערכים האלה היו בקונצנזוס בעבר, ואחת המשימות שלנו היא להחזיר אותם לשם. נשיא המדינה שהוא מהימין חושב כמוני. גם בני בגין. "במכון יש כל מיני השקפות״, ממשיך פלסנר, ״ואחת המשימות העיקריות שלי היא לחבר את המכון למרכז הכובד של הישראליות. לכן במכון לא עוסקים בשאלה הפלשתינית, בשאלות של שטחים וכדומה, אלא עוסקים בענייני פנים, כלכלה וחברה, דת מדינה, ועוד“.
וכאן אתם במובהק מבטאים צד מסוים של המפה, לא?
"אני מניח שבנושאי לאום ובנושאי דת ומדינה יהיה למפלגות החרדיות יותר קשה למצוא איתנו שפה משותפת".
ונושאים כמו חוק הלאום או תפיסות ימניות לאומיות כן משתלבים במכון?
"בנושא כמו חוק הלאום אנחנו הצענו את הגרסה שלנו. לחוק הלאום במתכונת של ח"כ אלקין ולוין התנגדנו, חשבנו שהוא פוגע באיזון שכבר מקובע במגילת העצמאות ובפסיקות קודמות של בית המשפט. אנחנו חושבים שצריך לשמר את המצב הקיים.
״הרעיון של קביעת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי הוא רעיון שאין לי בעיה לומר אותו. מבחינתי זה המצב כיום. אנחנו הצענו גרסאות אחרות שמבוססות על מגילת העצמאות, שזה הדבר הכי קרוב להצהרה חוקתית במדינת ישראל. לדעתי זה חוק מיותר, אבל אם יהיה לחץ פוליטי להעביר חוק כזה, אז יש גרסאות שבהחלט אפשר לחיות איתן".
גוף נוסף שנפגע קשות מהקיצוץ בתקציב המכון הישראלי לדמוקרטיה, הוא אתר האינטרנט של ׳העין השביעית׳, אתר שעוסק בביקורת על התקשורת והעיתונות בישראל. למעשה, פרשת הקיצוצים הדרסטיים במכון זכתה לעיקר חשיפתה לאחר שאנשי ׳העין השביעית׳ פרסמו כי עקב קיצוץ בתקציבם, האתר צפוי להיסגר בסוף חודש מארס. "ההסבר שניתן לנו היה שבעקבות הקיצוץ הכללי במכון החליטו למקד את התקציב הקיים בנושאי מחקר, ואנחנו כגוף עיתונאי לא עונים על הקריטריונים הללו", מספר שוקי טאוסיג, עורך אתר העין השביעית.
מה דעתך על ההחלטה?
"ברור שאני באופן אישי, כמי שעורך את האתר, חושב שזו החלטה לא נכונה, שזה מפעל חשוב ושעדיף היה שהעין השביעית תמשיך לפעול ואפילו תקבל יותר תקציב, אבל זאת ההחלטה שהתקבלה. עם זאת, אני חושב שבמכון ממשיכים להעריך את האתר, ובהחלט מקווה שגם בדרך החדשה שהעין השביעית תצא אליה המכון יישאר שותף נאמן".
ואכן, כפי שזה נראה כרגע, אתר העין השביעית לא ייסגר. "כרגע אנחנו מנסים, יחד עם אנשי המכון, לגבש את האתר מחדש כגוף שיקבל מימון מכמה גורמים, כשהתקווה היא שהמכון יישאר אחד מאותם גופים, ואנחנו נמשיך להיות קוץ בעין של מי שעוסק בעיתונות מושחתת במדינת ישראל", אומר טאוסיג.
"הטעות של העין השביעית הייתה שהם לא ניסו עד היום לבנות לעצמם מודל מימון במקום להסתמך רק על תרומות", אומרת ד"ר תהילה שוורץ־אלטשולר, חוקרת בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, שעוסקת בתחום התקשורת והמדיה. "זה אתר חשוב שאני מאוד מקווה שיישאר באוויר, אבל אחרי 18 שנה שהמכון החזיק אותו כמעט לבד על גבו, הגיע הזמן שהם יעמדו על הרגליים לבד. המצב הזה יכול דווקא לעשות להם טוב, כי זה ייאלץ גם אותם לבחון האם התקציב שלהם מנוהל בצורה האופטימלית והאם הם משיגים את המטרות שלהם".
כשמדברים על המטרות של אתר שעוסק בביקורת התקשורת, מעניין לציין את תוצאות הסקר האחרון של ׳מדד הדמוקרטיה׳ ביחס לאמון הציבורי בתקשורת. על פי הסקר, האמון בתקשורת ירד לשפל שלא היה כמותו ונמצא אחרון בטבלת האמינות, כשאפילו גוף כמו הרבנות הראשית זוכה ליותר אמינות ממנו.
האם יכול להיות שדווקא הסיפורים שעולים בעין השביעית ויוצאים לאחר מכן החוצה הם אלו שפוגעים באמון הציבור בתקשורת?
ד"ר אלטושלר: "עם כל הכבוד לעין השביעית, יש לו קהל הרבה יותר מצומצם מאנשי הסקר או מקהל הצרכנים. כפי שאני רואה את זה, התרומה הגדולה של 'ישראל היום' לשוק התקשורת בארץ, מעבר לשבירת המונופול של 'ידיעות', היא שהוא יצר תרבות שבה כלי תקשורת אחד מדבר על אחר. זה דבר שכמעט לא היה לפני כן.
״נכון שלדעתי יש שם הגזמה בטיפול בנושא הזה, אבל הם החדירו את התפיסה שלפיה אפשר לכתוב בעיתון על מה שקורה בעיתונים ובגופי תקשורת אחרים, וזה חדר לעוד ועוד גופי תקשורת. בסופו של דבר זה מגביר מאוד את ההבנה שמה שיש בעיתון הוא לא אובייקטיבי, לא אמת לאמיתה, ויש רשת אינטרסים שמשפיעה על מה שכתוב בו או לא כתוב.
"עבור הציבור, ההפנמה של העובדה הזאת היא כואבת וקשה. ההכרה בכך שמי שכותב לך את העיתון בעצם מעוות את המציאות לצרכיו,
קלמן ליבסקינד קרא לעיתונאים לחשוף למי הם מצביעים במערכת הבחירות הנוכחית. את תומכת בזה?
"הדיון הזה הוא סוגיית מפתח בהבנה של עיתונאים את עצמם ואת תפקידם. לדעתי עיתונאים צריכים לשבת לדבר בצורה כנה על האפשרות שקלמן העלה - לחשוף מה הדעות שלהם ולאור מה הם מפענחים את המציאות. זה לא דבר פסול בעיניי, ואני צופה ש־2015 תהיה שנת מפנה ונקבל חוזה מחודש של כלי התקשורת עם צרכניהם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם