"אתה האוצר שלי", אמרתי. "הכל בזכותך", הוא ענה
מיכל אורבך נפרדת מבעלה השר אורי אורבך ז"ל, ובראיון ל-nrg מספרת על החיים לצדו: "כמעט כל טקסט היה עובר אישור שלי", על המעבר לפוליטיקה: "אמרתי לו 'יאללה, לך על זה'" ועל המילים האחרונות שבכלל היו בדיחה טובה על פוליטיקאים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
רק עכשיו יכולה מיכל אורבך, רעייתו, לשבת איתנו ולדבר על אורי. במשך היום, וגם בימים הקרובים, יגיעו לכאן המונים. את חלקם היא מכירה, את חלקם לא, כולם יתקבלו במאור פנים אורבכי למהדרין. כמה מהמנחמים ימצאו את עצמם מתנחמים על ידי בני המשפחה במקום לנחם. נכון, "באתי לנחם ויצאתי מנוחם" היא קלישאה שאבי המשפחה לא היה מרשה להעלות על דל השפתיים בלי להוסיף איזה גיחוך קטן, אבל הפעם זו באמת המציאות.
אנחנו שואלים את מיכל מה היו המשפטים האחרונים שאורי אמר. "אחד מהם ציטטתי בהלוויה", היא אומרת, "והוא המסר לילדים – 'תהיו אנשים טובים, תהיו יהודים טובים'. אבל היה עוד משהו, ונדמה לי שזה היה הדבר האחרון ששמעתי ממנו", היא מוסיפה, "ובאופן לא מפתיע זו הייתה בדיחה. אחרי שאורי קרא לרופא הדתי ושאל אותו 'נו, אז מרוצים מהפריימריז?' הרופא חייך, ואורי שאל אותו מה החומר שייתנו לו. הרופא נקב בשמו של חומר הרדמה מסוים, ואורי אמר: 'אתם יודעים מהו חומר ההרדמה של פוליטיקאים?' חיכינו לתשובה, ואורי השיב במילה אחת: 'הבטחות'".
מיכל ואורי אורבך הכירו בשושן פורים תשמ"ו, 1986. בחנוכה שלאחר מכן התחתנו. מיכל מספרת כי כשמורתה לשעבר הציעה לה להיפגש עם עיתונאי, טרחה יוזמת השידוך לציין שהבחור הוא גם מורה. עיתונאי דתי היה אז מקור לסימני שאלה, ומורה היה מניה בטוחה הרבה יותר, ודאי כשהדברים נוגעים לשידוכים.
מיכל הסתקרנה, וקנתה את העיתון החרדי 'יום השישי', שבו, כך נאמר לה, אורי אורבך כותב "הברקות". "קניתי את העיתון, קראתי ואמרתי לעצמי, נו. בוא נאמר שלא מאוד התרשמתי". למרות זאת היא הסכימה להיפגש עם העיתונאי המורה, והפגישות הלכו והתארכו. "חברות שלי שאלו אותי אם כדאי שיתכוננו לחתונה, ואני אמרתי - ובאמת הרגשתי כך – שמה פתאום. פשוט פתאום היה לי מישהו שאפשר היה לדבר איתו".
בסוף, נושאי השיחה עברו לתפריט המדויק בחתונה, והשניים עברו לגור בירושלים. במשך לא מעט שנים חיו בני הזוג אורבך בצניעות שגבלה בסגפנות, בתחילה בדירה קטנה ולאחר מכן בדירה מעט יותר מרווחת בשכונת בית וגן, שבה גרו עד לפני שבע שנים. "נדמה לי שבאותה תקופה היו לרוני (הבכור, א"ש) שני זוגות גרביים, אחד עם כלבלבים ואחד עם חתלתולים", היא נזכרת בחיוך, "אבל לא הרגשנו מחסור בשום צורה. אורי עבד בכמה עבודות במקביל, הרוויח קצת מכל מקום, והיה בסדר גמור".
מיכל, שלמדה הוראת מוזיקה, עבדה מספר שנים כמורה ולאחר מכן מצאה את מקומה כעורכת לשון. במשך שנים הייתה המגיהה של עיתון הילדים 'אותיות' – היא זו שהגתה את שמו – ולאחר מכן במקומות נוספים. מיכל היא עורכת הלשון של מגזין 'מוצש' מאז יום היווסדו.
אנחנו שואלים אותה על החיים לצדו של אדם יצירתי ונובע כישרון כמו אורי. "לפעמים זה לא היה קל", היא מודה. "חיים בצלו של מישהו בסדר גודל כזה הם דבר מאתגר, אבל אני שמחה שלא היינו כמו הזוגות האלה, שתמיד מהללים ומשבחים את יצירת האחר. זה יוצר קיטש דביק ולא אמיתי. תמיד הסכמנו שבכך שאורי מוכן לשמוע להערות שלי ולתקן ולשפר לפיהן, זו הייתה משמעות ה'עזר כנגדו' אצלנו. אורי ואני היינו שותפים ליצירה.
"גם בכתיבת הספרים הייתי שותפה לניסוחים, וחלק מהשירים כתבנו ממש יחד. ב'ילדה כמוני' אורי הציע שהקרדיט על הספר יהיה לשנינו, אבל דחיתי את ההצעה, כי בכל זאת חלקו ביצירה היה גדול בהרבה משלי. מובן שהוא היה היוצר בעל הכישרון הגדול, לא אני, אבל כמעט כל טקסט שאורי כתב היה עובר אישור שלי. היה חשוב לו שאעבור על מה שכתב ושנשייף את הניסוחים יחד. אם הייתי אומרת שלדעתי הקטע לא טוב, הוא פשוט היה מוחק וכותב מחדש. העבודה איתו נתנה לי בית ספר לחיים של איך לדייק בברירת המילים ולחדד את המסר שמבקשים להעביר".
ולמרות הניסיון להישאר מאחורי הקלעים, פה ושם צץ כישרונה של מיכל עצמה. כבר בעיתון 'אותיות' כתבה מדי פעם ביקורת טלוויזיה וקטעים שונים, אך בשם בדוי. הטקסט הראשון שפרסמה בשמה ובלי לספר לאורי, במין צעד של עצמאות, היה במגזין האינטרנטי 'אפעס'. "שהרה בלאו, שהתארחה אצלנו אז מדי פעם בשבתות, עודדה אותי להתחיל לכתוב", היא מספרת.
"ערב אחד, כשחזרנו מסרט –בילוי די נדיר אצלנו - כתבתי על הכניסה לסרט קולנוע והיציאה ממנו בהשוואה לחיים האמיתיים; על חגיגיות הכניסה וצבעוניותה לעומת עליבות המסדרונות והמעליות שביציאה. הצעתי גם לדמיין רולר וירטואלי על המצבה, עם קרדיטים לכל מי שהיה שותף בחיי הנפטר.
"כשסיפרתי לעורכים, ידידיה מאיר וקובי אריאלי, שאני הולכת לכתוב משהו, הם לא ידעו אם הטקסט יהיה ברמה מספקת לפרסום. ואם לא יֵצא טוב, אורי הרי היה המנטור שלהם, ואיך הם יכולים לסרב לפרסם קטע שכתבה אשתו", משחזרת מיכל את הדילמה שהעמידה בפניהם. "ואני גם לא מוכרת בכלל".
בסוף נמצאה פשרה – הקטע יפורסם, אבל לפניו יתפרסם קטע של אורי. כשהגיליון הגיע בקובץ וורד לרשימת המכותבים האקסקלוסיבית, נפלו פניה של מיכל. לא, בכלל לא הפריעה לה העובדה שקטע של אורי פורסם לפני שלה, ואפילו לא ההערה שהופיעה בין שניהם – "ויש גם אישה קטנה". לא ולא. מה שהפריע לה היה שהכותרת שניתנה לקטע שכתבה היה "יוצאים מהקופסא". "הם כתבו קופסא עם א' במקום עם ה'", היא נאנחת, "ולא השאירו את הכותרת שנתתי, 'החיים כקולנוע'. בישיבת המערכת של 'נקודה' אמר אז אורי אליצור שהתגלה כישרון, ושאני מוזמנת לכתוב".
כ־15 שנה עברו מאז עד שהדבר אכן קרה. בעבודתה כיום משתתפת מיכל בכתיבה מדי פעם בפרויקטים שונים, ואורי שמח על כך מאוד. "אין ספק שהעובדה שהתחלתי לעבוד בעיתון באופן מסודר וקבוע נתנה לי אפשרות להביע את עצמי, ואורי תמך ועודד לאורך כל הדרך", היא מספרת.
ערב ראש השנה האחרון, אורי התבקש לחבר תפילה משלו לפרויקט תפילות מיוחד של ynet יהדות. "חיברנו יחד תפילה על העובדים הזרים, שמטפלים במסירות בזקנינו בכלל, ובהורינו-שלנו בפרט", אומרת מיכל. "התחברנו מאוד לנושא כי ראינו את המסירות המופלאה של יובראז, המטפל של אבי ז"ל, ושל מלי, המטפלת של חמותי, וכמובן גם מתוקף תפקידו של אורי, כשר לאזרחים ותיקים. לאחר שניסחנו את התפילה ובררנו כל מילה, אמר אורי 'חיברנו את התפילה ממש ביחד', וכך גם ביקש שיצוין בקרדיט, שהתפילה חוברה בידי שנינו. בעיניי זה סמלי ומרגש, שדווקא בתפילה ודווקא בנושא זה הגענו לשיא של שיתוף פעולה ביצירה אחרי כל שנות העבודה המשותפת".
בשנת 2009 החליט אורי אורבך לחצות את הקווים ולעבור לפוליטיקה. מיכל אומרת שגם בנוגע להחלטה מקצועית הרת־גורל שכזו, אורי לא היסס ולא התלבט הרבה. השאר היסטוריה, שפרק נוסף שלה נכתב ממש בימים אלה, ערב הבחירות לכנסת ה־20. "האמת היא ששנים קודם דיברנו בינינו ואמרנו שיום יבוא ויתאים שהוא יהיה חבר כנסת", היא משחזרת. "היום הזה אמנם הגיע מוקדם משציפינו, אבל ברגע שההצעה הגיעה אורי אמר שהוא הולך על זה".
מיכל, שהבינה שמעתה הדברים ייראו אחרת, לפחות בכל הקשור לפרטיות המשפחה ולקשיים שטבעה של המערכת הפוליטית להביא איתה, עודדה את המהלך. "זה מה שהוא רצה, ואמרתי לו 'יאללה, לך על זה'". התנאי של אורבך להצטרפות למפד"ל הוותיקה ההיא, היה הליכה משותפת לבחירות עם האיחוד הלאומי. הדבר אמנם היה על הפרק, אולם ברגע האחרון סיעת האיחוד הלאומי החליטה לרוץ לבד, ואורי נשאר במפד"ל.
"מהרגע שנבחר לכנסת, הדבר החשוב לו יותר מכול היה להעביר את רעיון הפריימריז במפלגה", משחזרת מיכל. "זה היה קרב קשה מאוד במנגנונים הוותיקים. למעשה, בכל שנותיו הלא ארוכות בפוליטיקה, זהו המאבק הקשה ביותר שאורי היה שותף לו". המאבק הסתיים בניצחון החזון האורבכי, שבמקביל זיהה את נפתלי בנט כמי שיכול להרים את המפלגה ואת הציבור מהקרשים הציבוריים, והשקיע מאמצים רבים לשכנע אותו להצטרף כמוביל הרשימה.
"אורי נכנס במרץ לקריירה השנייה והשלישית שלו, תחילה כח"כ חרוץ ונואם מבריק, שקידם נושאים רבים, ביניהם ענייני תזונה ובריאות, תרבות ציונית דתית, טיפול בנושאי הרווקות המאוחרת וכן קיום חיים של הבנה והתחשבות הדדית בין דתיים וחילונים", אומרת מיכל."חוק מעלית שבת לדוגמה, יצר אפשרות לחיים משותפים של דתיים וחילונים באותו בניין, ובמסגרת מיזם 'תרגישו בבית', פתחו קהילות דתיות את בתי הכנסת לשכנים החילונים. אורי יזם פרויקטים של תרבות וספרות בכנסת עצמה, ביניהם 'הצעה לספר', שבו ח"כים קראו קטע מספר שאהבו באירוע חגיגי בכנסת.
"בקדנציה השנייה שלו בכנסת, אורי בחר לכהן כשר לאזרחים ותיקים והצליח להעלות באופן חסר תקדים את המודעות לאוכלוסייה המבוגרת, באין-ספור מיזמים מקוריים, וכן בעבודה שקטה ויסודית למען הקשישים החלשים ביותר, כלכלית ובריאותית". רק לפני חודש חגגו כשלושת אלפים אזרחים ותיקים את 'אילת בשלייקס', כיתות הוותיקים הן הצלחה מרגשת, ועוד ועוד. אורי היה מאושר מההישגים שהגיע אליהם בעזרת הצוות המסור שלו בלשכה ובמשרד. הוא פשוט העלה חיוך על פניו של ציבור שלם".
אלא שממש במקביל לפריצה הגדולה למרכז הציבור שאותו הנהיג – גם אם בשלט רחוק וללא מניירות מנהיגותיות – פרצה המחלה שבסופו של דבר הכריעה את אורי. "זה היה בערב חג השבועות", נזכרת מיכל. "התפתח זיהום במרפק, אך בהתחלה לא ייחסנו לו מספיק חשיבות". כשהזיהום החמיר אושפז אורבך בבית החולים 'שערי צדק' בירושלים, ורק לאחר כחודש הצליחו הרופאים לגלות את מקור הסיבוך. מדובר במחלה המטולוגית, שאת פרטיה המדויקים מסרבת משפחת אורבך לחשוף גם היום.
"אורי נהג לומר שבתי חולים ובתי אבות הם מקומות קדושים, בהקשר של טיפול מסור ונעלה באדם ובמלאכת הריפוי שלו. אם נמשיך את המשל, טיפול נמרץ הוא קודש קודשים, ולא כל אחד יכול וצריך להיכנס אליו. נבחר ציבור אינו רכוש הציבור, ואין שום סיבה שאנשים יבקשו לדעת את השם המדויק של המחלה", היא אומרת.
בנחישות האופיינית, לא אמרה המשפחה נואש. האח דב התגלה כמתאים ב־100 אחוז לתת תרומת מח עצם לאורי, והמשפחה והרופאים תלו בהשתלה זו תקוות רבות להחלמה מלאה. המצב הרפואי של אורי ידע מורדות ועליות בחודש וחצי האחרונים. "כל רופא דיבר איתנו במונחים שלו", נזכרת מיכל, "אחד דיבר על רכבת הרים, שני על רכבת שדים, ואנחנו רק רצינו להגיע כבר לתחנה ולרדת בבית".
בחודשיים שלפני הפריימריז האחרונים בבית היהודי, אורי הרגיש במלוא כוחו, ונדמה היה שהדברים הולכים בכיוון הנכון. הוא הגיע לכנסים והיה פעיל גם ברשת החברתית, אבל הבדיקות החלו להראות סימנים שמשהו לא מאוזן. שבועיים לפני הפריימריז הודיעו הרופאים לאורבך שהוא חייב להתאשפז.
"ארזנו תיקים לי ולו, והגענו לבית החולים היישר מטקס הענקת פרס מפעל הפיס לחיבורים תורניים, שהיה יוזמה שלו", מספרת מיכל. "אורי שמח על כך שזהו האירוע האחרון, לפחות בשלב זה – שהוא משתתף בו לפני האשפוז". הטיפול התנהל כמתוכנן. אורבך היה כל הזמן בהכרה, שוחח בטלפון ואפילו כתב מאמר לעיתון ובעזרת מיכל צילם שני סרטונים קצרים לפי בקשת מארגני הפריימריז, בחדרו שבבית החולים. אבל יומיים לאחר מכן, כשמצב הנשימה ומדדים נוספים החמירו, הודיעו הרופאים שאין ברירה אלא להעביר את אורי לטיפול נמרץ.
בידיעה זו, שוחחו בני הזוג תוך מודעות לעובדה שייתכן כי מדובר בהזדמנות האחרונה לשוחח ולסכם את חייו של אורי. מיכל מספרת כי הם שוחחו "על שתי האופציות". אז גם ביקשה מאורי לנסח את המשפט שמסכם אותו, מה לכתוב עליו, "כי הוא אמן הניסוח, ואיך נדע אנחנו מה לכתוב עליו", אמרה. "אורי הכתיב לי בעל פה, כמו שסיפרתי בהלוויה: 'שר, וח"כ, ואז: הוליך אחריו רבים בדרכו השקטה, ואז משפט מהרגילים האלה, הולך תמים, פועל צדק, כאלה'". את הדברים שאמר לילדים כשליוו אותו לטיפול נמרץ היא שומרת לעצמה ולהם. אחרי ששרו לו ואיתו כמה שירים, אמרה לו, כמה דקות לפני שהורדם, "אתה האוצר שלי". ואורי ענה לה: "כל מה שעשיתי, עשיתי בזכותך".
למרבה הפלא המצב השתפר בתוך יומיים, ותקווה חדשה החלה לנצנץ בלב בני המשפחה. כזכור, תרומת מח עצם הייתה על הפרק, והכוונה הייתה לממש אותה ברגע שהמצב יתייצב ויאפשר זאת. אולם אז החלו המערכות בגופו לקרוס בזו אחר זו. אורי נפרד ממשפחתו, מאוהביו הרבים וממגזר שלם שנשא על כתפיו, כשבאוזניו מהדהדות מילות השירים שאהב, וששרו לו מדי יום, ביניהם "ערב מול הגלעד" שהושר גם בהלוויה, והתפילות שמיכל הייתה מתפללת איתו, כשכל מילה בהן קיבלה משמעות עמוקה.
הוא עזב את העולם הזה כשבחלל החדר הקטן בטיפול הנמרץ עדיין נישאים קולות קריאת שמע ושירי נשמה
ההספד שנשאה מיכל בהלוויה שימח את מכריה והפיח בהם תקווה. מיכל, שתמיד עמדה לצדו, קצת בצלו, עמדה על הפודיום שאך לפני רגע עמדו עליו נשיא המדינה וראש הממשלה, ונשאה דברים נרגשים, צלולים, מחזקים. היא מספרת ששעות בודדות לפני ההלוויה עוד עמדה לבקש מהרבנית מלכה פיוטרקובסקי, חברה ותיקה של בני הזוג, לומר את הדברים במקומה. "אבל אז עשיתי שתי חזרות על הטקסט בבית, וראיתי שזה אפשרי", היא מספרת. ברגע האמת החליטה לעשות מעשה ולדבר בפני אלפים שהיו בבית העלמין ומאות אלפים נוספים שצפו בדבריה בביתם.
אנחנו מסיימים את השיחה, ומיכל פורשת סוף־סוף לשנת לילה חטופה. כשאני כבר ברכב בדרך הביתה, אני מקבל ממנה מסרון: "הבוקר התעוררתי בתחושה של 'בוקר ראשון בלי אורי'. הנה מתחיל לילה שני בלעדיו".
אקו"ם