"גם אם תתנו לנו את ירושלים לא יהיה שלום"
כתב nrg יצא לביקור במחנה הפליטים בלאטה, ופגש את מ' המבוקש ע"י ישראל והרשות גם יחד: "כאן נולדים עם הנשק בידיים, וחייבים להילחם כי זאת הדרך". על האכזבה מאבו מאזן: "הרשות לא מטפלת נכון בתושבי מחנות הפליטים"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
פגשנו את מ' לאחר שעה ארוכה של שיטוט בסמטאות הצרות של מחנה הפליטים בלאטה הסמוך לשכם, יחד עם בחור מקומי בשם יוסוף. מ' מבוקש על ידי ישראל בגין השתייכות לזרוע הצבאית של פתח', גדודי חללי אל־אקצה, ובגין החזקת נשק לא חוקי. הוא מבוקש גם על ידי הרשות הפלסטינית בעקבות ירי לעבר כוחות הביטחון הפלסטיניים, אבל בעיקר בשל היותו איש של ג'מאל טיראווי, מקורבו של מוחמד דחלאן – יריבו המר של אבו־מאזן.
בשנה האחרונה ניהלה הרשות הפלסטינית מלחמת חורמה נגד חמושים בצפון השומרון. הטענה היא שהם ממומנים על ידי דחלאן ומקורביו, שמכינים את היום שאחרי אבו־מאזן. "לא ניתן לאף אחד להחזיר את הכאוס לחברה הפלסטינית", הצהיר היו"ר בן ה־81, כשהוא יותר מרומז לנעשה בשכם ובג'נין. מבצע המעצרים שאת תוצאותיו מציג מ' הוא עוד ניסיון של לכידת מבוקשים.
מבט מבפנים:
אחרי שבועות ארוכים של ירי הדדי בין חמושים ממחנה הפליטים לאנשי כוחות הביטחון, הגיעו הרשות ותושבי בלאטה להסדר תקדימי. חלק מהמבוקשים הסגירו עצמם במסגרת הסכם בעל פה, והיו אמורים להשתחרר. השחרור לא בוצע, ומ' וחבריו נחושים לחדש את המאבק. "ראש הממשלה חמדאללה נפגש עם מושל שכם אכרם רג'וב ועם ג'מאל טיראווי, חבר המועצה המחוקקת ובן בלאטה, שייצג אותנו. הסכמנו לתנאים, שבעה מחבריי הסגירו את עצמם, והרשות שברה את ההסכם. זה לא יקרה שוב. אנחנו ניאבק נגד הרשות הפלסטינית".
מ' הוא בחור צעיר, בתחילת שנות השלושים לחייו. למרות גילו, הוא כבר הספיק להיות תשע שנים בכלא הישראלי בגין ירי לעבר ישראלים בשנת 2002. הוא מסכים להתראיין רק אחרי שאנחנו מבטיחים שלא לפרסם את שמו או את תמונתו. "מחפשים אותנו כל הזמן. אם ידעו שאני פה יעצרו אותי מיד", הוא מסביר ומתנצל על האירוח החפוז בביתו.
הוא מסיט בזהירות את הווילון, ורוב המחנה נגלה לעינינו. "זאת הממלכה שלנו. אנחנו שולטים פה. הרשות הפלסטינית תיכנס לפה רק אם נאפשר לה. אפילו ברחוב אל־קודס בשכם, הרחוב הצמוד למחנה שממשיך את כביש 60 ומוביל לכיוון העיר שכם, המשטרה מפחדת לעבור. היא יודעת שאם היא תהיה פה יירו עליה מתוך המחנה. "להיות מבוקש זו עבודה", מגלה מ'. "בלילה, כשמתבצעים המעצרים, אתה חייב להיות נייד, וביום אתה ישן בכל מיני מקומות. פעם היינו צריכים להתחבא רק מהישראלים. עכשיו הרשות הפלסטינית, שפועלת נגד העם שלה, מתחילה גם היא להתערב. במקום שיטפלו בבעיות האמיתיות בבלאטה, היא מנסה לעצור את מי ששומר על המחנה".
דברי הביקורת הקשים נגד הרשות נשפכים מלבו של מ', והשיחה עוברת לטונים גבוהים. "תשע שנים הייתי בכלא הישראלי. נלחמתי למען העם הפלסטיני. עכשיו הילדים האלו באים למחנה הפליטים, לבית שלי, יורים בי ורוצים לעצור אותי. מי הם בכלל? מה הם יודעים על החיים במחנה פליטים?"
מ' מסתובב בתוך ביתו כמו אריה בכלוב. החיוך חוזר לפניו כשהוא מציג את התמונות של קרובי משפחה שאהידים, שסמל גדודי חללי אל־אקצה מעטר אותן, ואת תמונתו עם רובה לאחר שחרורו מהכלא. "זאת האמונה שלנו. אנחנו חייבים להילחם כי זאת הדרך. מי שלא מבין את זה ורוצה להילחם בנו נחשב מבחינתנו אויב".
"מִיַם הדם של השאהידים נגיע לניצחון, לשחרור ולמדינה" - מכריז הכיתוב בשער הכניסה לבלאטה. במרכז ניצבת תמונתו של ערפאת, המנהיג היחיד שעוד מקובל על כלל הפלגים הפלסטיניים. המחנה מלא תמונות וכרזות של שאהידים, וקבריהם מסומנים בסמל הארגון שבשמו פעלו.
בין הקברים משחקים ילדים בתופסת ומחבואים, ובכניסה מסתובבים צעירים חסרי מעש ומגלגלים סיגריות. מה החבר'ה האלו עושים כל היום, אני שואל את יוסוף, והוא בתגובה מחקה את תנועת גלגול הסיגריות. "כלום. אלה חבר'ה שהיו עצורים בישראל על יידוי אבנים או על ירי. עכשיו אין להם עבודה, הם מובטלים ואין להם מה לעשות. אם יהיה להם מזל, הם יצליחו ליצור קשרים עם האנשים של דחלאן שנמצאים פה ומקבלים נשק וכסף".
ילד שחרחר נעלם באחת הסמטאות, כשהוא מחזיק אקדח צעצוע דמוי ברטה. "ראית אותו? הוא אח של שאהיד. אני שם מאה שקל שבעוד שבע שנים הוא בכלא. מהגורל אי אפשר לברוח", מסביר יוסוף, ואני מוותר על ההימור חסר הסיכוי. אני שואל את יוסוף אם החמושים במחנה הפליטים מתאמנים על שימוש בנשק. הוא צוחק. "בבלאטה נולדים עם נשק בידיים. את הרובה הראשון ראיתי בגיל שלוש. בגיל שש כבר החזקתי אחד. פה הנשק הוא החבר הכי טוב שלך".
מחנה הפליטים בלאטה נחשב אחד המחנות שהובילו את האינתיפאדה הראשונה והשנייה. כשאני שואל את מ' מי שולט במחנה הוא משיב מיד: "ברור שאנחנו. מבחינתנו הרשות לא תיכנס. יש לנו הרבה נשק, והאדם היחיד מטעם הרשות שאנחנו נשמעים אליו הוא ג'מאל טיראווי. מה שהוא יגיד לנו לעשות אנחנו לפקודתו". טיראווי הוא חבר המועצה המחוקקת של הרשות הפלסטינית ובכיר לשעבר במודיעין הפלסטיני. בהיותו בן המחנה, הוא נחשב סמל בבלאטה. טיראווי הואשם בשליחת המחבל המתאבד בפיגוע בבית הקפה "מיי קופי שופ" בתל־אביב ב־2002, שבו נהרגה רחל צ'רכי ז"ל, ונידון ל־30 שנות מאסר. הוא הכחיש מעורבות בפיגוע, ובית המשפט קיבל את ערעורו ושחרר אותו אחרי שש שנים.
בניגוד לבכירים שהעתיקו את מושבם ממחנות הפליטים, טיראווי נשאר בבלאטה. המחנה הצפוף, שחיים בו יותר מ־30 אלף איש בקילומטר רבוע, הוא הבית שלו. נאסר, תושב המחנה, מגדיר את טיראווי "איש של העם". "הוא מחובר לרחוב, הוא נושם את האנשים", הוא מסביר. "הוא לא כמו המנותקים של הרשות הפלסטינית שיושבים בבתי פאר ברמאללה ומנותקים מכל מה שעובר על התושב הפלסטיני. הם מושחתים, הוא איש של אמת".
יש המדמים את בלאטה למיקרוקוסמוס של הרשות בכלל. נאסר חושב שהמהומות בבלאטה משקפות את מה שיקרה ביום שאחרי אבו־מאזן. מי שישלוט ברשות הוא מי שמחובר לחמושים שברחובות. "אנשים כמו טיראווי הם אלו שצריכים להנהיג את הפלסטינים. יש לו כוח ברחוב. העימותים התחילו כשהרשות ניסתה להיכנס לבית של טיראווי ולעצור את אחד מבני משפחתו שנחשב מבוקש. הוא הביא לבלאטה אנשים ממחנות הפליטים בסביבה ואפילו מרמאללה שיילחמו עם המקומיים. אם הוא ירצה להתחבר לדחלאן הם יכולים לעשות הפיכה".
לאמירה של נאסר מצטרף מחקר שנעשה באוניברסיטת א־נג'אח שבשכם, שבחן את קשיי המשילות ברשות ואת תופעת החמושים. בעבר היה הנשק בידי תנועות פוליטיות כמו פת"ח או חמאס, אומר המחקר, ואילו היום הוא נמצא בידיהם של חמושים שפועלים מטעם בעלי אינטרסים.מומחים נוספים טוענים שהחברה הפלסטינית התרגלה לפעול נגד הממסד הישראלי, ולכן קשה להם לקבל את הממסד של הרשות הפלסטינית, במיוחד כשלא ידוע בדיוק מתי ואם בכלל הממסד הזה יהפוך למדינה.
טיראווי מקפיד לומר שהוא איש חוק שמכבד את הרשות הפלסטינית ואת העומד בראשה. "אנחנו לא מדברים על פוליטיקה", הוא פותח כשאני שואל אותו על היום שאחרי אבו־מאזן. "זאת שאלה שההנהגה הפלסטינית תעסוק בה כשהיא תהיה רלוונטית. עכשיו אנחנו מתעסקים בשאלות חברתיות ובפתרון הבעיות של תושבי מחנות הפליטים".
טיראווי מביע נאמנות לראיס, אבל בכל זאת מבקר את פעילות הרשות. "חייבים לשים את הבעיה על השולחן. הרשות לא מטפלת נכון בתושבי מחנות הפליטים. יש חוסר הבנה בסיסי לצרכים של תושבי המחנות ולתחושות שהם גדלים איתן. הרשות העבירה את האחריות לאונר"א, וזו צמצמה פעילות בגלל בעיות כלכליות. עכשיו הרשות מגיעה עם כוחות ביטחון לתוך המחנה כדי לעצור מבוקשים. זה מעשה שהתגובה אליו ידועה מראש". מושל שכם, אכרם רג'וב, מבקש לשדר עסקים כרגיל. "המצב בשכם יציב, הכול בסדר. מכל הבחינות אנחנו רשות של חוק, ומי שעובר על החוק נעצר ומועבר לבית המשפט. זה מה שהיה וזה מה שיהיה בעתיד", הוא אומר בשיחה טלפונית.
לדברי רג'וב, המצב הבעייתי שהיה בבלאטה נפתר. "היו כמה מבוקשים שעשו בעיות. חלקם הסגירו את עצמם, אחרים נתפסו על ידינו. אנחנו יודעים שישנם עוד מבוקשים שחיים במחנה הפליטים, ואנחנו ממשיכים להיאבק בכאוס שנוצר שם. המשימה הביטחונית שלנו בשכם לא הסתיימה. אנחנו רוצים להבטיח שהמצב יהיה יציב ושלא יהיו משם בעיות. לא ניתן לאף אחד לקלקל את היציבות הביטחונית, לא לאדם פרטי ולא לארגונים אינטרסנטיים". רג'וב מזכיר את העובדה שנכון לעכשיו אין לרשות כסף למשכורות מנגנוני הביטחון וגורמי השיטור. "ישראל רוצה להעניש את הפלסטינים על המהלכים המדיניים שלהם ועוצרת את העברת כספי המסים. זה גורר בעיה של תשלום משכורות לפקידי הרשות ובתוכם מנגנוני הביטחון.
אנחנו חלק מהעם הפלסטיני ואנחנו צריכים לסבול קצת". מבחינת רג'וב, מי שעומדת מאחורי הניסיונות לייצר כאוס בקרב הפלסטינים היא ישראל. "בהחלט הגיוני שישראל מעכבת את הכספים כדי ליצור בעיה ביטחונית פנים־פלסטינית, וליצור בלגן שישרת אותה. יש לה מטרה פוליטית להחליש את אבו־מאזן, במיוחד בתקופה הזאת. מובן שהבחירות בישראל הן גורם משמעותי. כולם, כולל נתניהו, רוצים לשדר מסר תקיף לבוחרים הימניים בישראל. עצירת כספים לרשות ונקיטת יד קשה כלפי הפלסטינים עונים בהחלט על ההגדרה הזו. התפקיד שלנו
כאנשי ממשל הוא להוכיח שלמרות הקשיים אנחנו שולטים בעניינים ושומרים על מצב תקין וחוקי".
עזה של דחלאן
שתילי הטרור ששתל מוחמד דחלאן בשכם, בג'נין ובמחנות פליטים נוספים, מצטרפים לחיזוק הקשרים שלו בעזה. מי שהיה אמון על הביטחון בעזה מטעם הרשות עושה יד אחת עם חמאס, כך לפחות על פי דיווחים שמגיעים מעזה.
"לדחלאן יש אנשים בעזה שמקבלים כסף בשביל לשמור על קשרים עם אנשים אחרים, כולל מחמאס, אם כי אין הבנות ישירות ואין תקשורת ישירה", אומרים גורמים ברצועה. "הוא מעביר כספים מדובאי כדי לשמור על תמיכה בעזה".
אחרי כל המלחמות הפנימיות, חשבתי לעצמי, מה יהיה על פתרון שתי המדינות ועל השלום. נראה שחשבתי בקול, כי יוסוף, המלווה שלי, השיב: "תצאו מירושלים שלנו, תחזירו לנו את יפו, ואז אולי נוכל לדבר". הוא עובר ליד בית הספר של אונר"א, שמסביבו כרזות השאהידים, מודל החיקוי ל־ 4,000 התלמידים. "יא אסף, האמת היא שגם אם תיתנו לנו את ירושלים לא יהיה שלום. אין לנו בעיה עם היהודים. יש לנו בעיה עם ציונים שגונבים את האדמה שלנו ואומרים לנו שאנחנו צריכים לוותר עליה. לא מאמינים בשתי מדינות. אם אתם רוצים אתם יכולים
להישאר במדינה שלנו". הוא סובב את הרכב לכיוון היציאה ממחנה הפליטים, הכה על ההגה ושיבח את העסקה הטובה שעשה - פחות מ־ 3,000 שקל בשביל יונדאי 2005 גנובה מישראל. "החיים פה אחרים ממה שאתם מכירים, פה זה בלאטה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם