קנאביס: למה דתיים לא מוכנים לדבר על זה?
נטילת חומר משנה תודעה עשויה להוביל למקום פסיכוטי שלא מאפשר לתקשר עם המציאות. אבל הגיע הזמן שהמגזר הדתי ידבר על זה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אני מנסה להשחיל מילה אבל הוא ממשיך: “אני יודע, זה לא מסתדר עם הלו“ז כי אנחנו יורדים בצהרים לשטח ושעת השי“ן של התרגיל נקבעה לערב. אבל אין מה לעשות, צה“ל הגדול ייאלץ להסתדר בלעדיך בתרגיל הזה, דרור יחליף אותך ותצטרף אלינו ללו“ז של מחר. סבבה?“
איזה נס פורים, בחיי. פורים הזה היה אמור להיות מדכא במיוחד. למה? כי מה לעשות, חייבים להודות שזה החג היחיד שאי אפשר באמת לחגוג בצבא. אם שותים לא יורים, ואם לא שותים לא פורים. קלטתי את זה כבר בטירונות, ומכיוון שבדברים החשובים באמת האמצעים כן מקדשים את המטרה, במשך שנים ארוכות של סדיר ומילואים הצלחתי פעם אחר פעם להשתחרר בדרכים עקלקלות יותר או פחות. פעם אפילו הגעתי עד המח“ט ושכנעתי אותו לדחות בשלושה ימים את הכניסה שלי ללבנון כדי להגיע ליום השיכור בישיבה. אבל דווקא השנה נראה ששום דבר לא מסתדר. צה“ל לא סופר חגים יהודיים שאין בהם איסור מלאכה, והלו“ז המתוכנן היה צפוף כל כך ואינטנסיבי כל כך, שכמעט השלמתי עם הרעיון האומלל של סעודת פורים על מנות קרב ומיץ ענבים צבאי מגעיל בשטח. אז נכון, כואב הלב על אבא של גידי, ועדיין צריך להודות על הנס.
אחרי שנסתיימה הלוויה, אי שם באזור המרכז הנידח, טיפסתי עם הרכב אל היישוב בגב ההר. הגעתי בעיצומה של סעודה שנערכה בזולה גדולה שפתחו חברים בביתם. האווירה הייתה שמחה ותוססת. בשר משובח, ניגונים מתוקים, דברי תורה אסוציאטיביים ושתיה כדת אין אונס. יודעי נגן הפליאו על הכלים ויודעי סוד המתיקו רעיונות. שרון וטל, שני תלמידים שלי לשעבר, הגיעו באמצע, מתנודדים עם חיוך אידיוטי מרוח על השפתיים. שרון קרא בקול מהכניסה: “הרב יהודה, באנו לשמוע תורה“. הוא התקרב והמתיק סוד: “אבל לפני כן, אנחנו רוצים שהרב יברך על עוגיה קדושה לכבוד הצדיקים ויזכה אותנו באמן“.
שרון הגיש לי אוזן המן תמימה למראה. הטעם שלה היה מוזר קצת, אבל בלהט הקרב לא שואלים שאלות. נתתי דבר תורה שהפך לכמעט שיעור שלם על הפרשנות של האר“י לפורים, ניגנו את ניגון “ארבע בבות“ החב“די, ואז התחילה התרחשות מוזרה.
אני יושב בראש השולחן בפינה, מתבונן על הבקבוקים שמונחים על השולחן הארוך, והמבט שלי קופא עליהם. פתאום אני מבחין שעומק שדה הראייה שלי משתנה והופך לרדוד מאוד. כל מה שמסביב לבקבוקים – הצלחות והמגשים והאנשים והנשים והילדים והריהוט וקירות הבית – הכול הופך למטושטש מאוד וכהה מאוד, עד שאני לא מסוגל להבחין בשום פרט מעבר לבקבוקים. את הבקבוקים עצמם אני רואה בחדות בלתי נתפסת, בדיוק רב, ברזולוציה עצומה, בצבעים בוהקים. הם מתמלאים חיות ואנרגיה מכשפת. אני מתבונן בהם ומזדהה איתם, ולאט־לאט מרגיש שאני הופך בעצמי לבקבוק.
אני מנסה כמעט בכוח להסיט את המבט ומתאמץ לראות את נחום. אני מתבונן בנחום ופתאום כל מה שסביבו נמחק, ואני רואה אותו כגוש אנרגיה, אני הופך ממש להיות הוא. אני קולט שהראייה שלי הפכה לרב־ממדית. בהתחלה זה נראה כמו העצמה של ראייה תלת־ממדית, אבל אז נוסף עוד מימד – החוויה היא שכל מה שאני רואה נמצא בתוכי ממש. את כל העצמים שסביבי אני מרגיש כתדר חשמלי בתוך הגוף שלי. זה מטורף ממש. אני נהיה הכול, כל מה שאני רואה נהיה חלק ממני, ואני "מרגיש" אותו בתוכי.
אני מנסה לברוח מהמחזה האינטנסיבי והתובעני הזה ועוצם עיניים, מנסה להתכנס פנימה, ופתאום נפתחת מעליי מעין משאבה אדירה שמעיפה אותי למעלה. אני רואה את הגוף שלי עושה סלטות הפוכות מהירות ועולה קילומטרים מעלה מעלה, הופך לטיפת כספית בוערת, נשאב אל נקודה אחדותית, עוצמתית. הקשר בין התודעה לגוף הולך ומתרופף. אני מנסה לזוז ורואה שאין לי שליטה בשום שריר, אפילו את האצבעות אני לא מצליח להזיז, והמשאבה הזו ממשיכה להעיף אותי מעל העולם.
אני מתאמץ ממש לפקוח עיניים. כל מה שנמצא בחדר הופך לגוש אנרגיה בוהק. הצבעים הם לא מהעולם הזה, הלבן מסנוור אותי עד כמעט עיוורון. מישהו מהנוכחים מנגן בגיטרה חשמלית, ואי אפשר לתאר את מה שאני שומע. כל פריטה שלו על הכלי הופכת בתוכי לוויברציות שמרעידות את הגוף והנפש שלי. הגוף טעון חשמלית, מזיע, מותש. אני מרגיש שאני קורס תחת אורות שאי אפשר להכיל.
אני צריך לנשום אויר, שואף שאיפות חזקות ומנסה בכוח לחזור למטה. פוקח עיניים, רואה את עצמי בחדר, ומרגיש שאני חייב לצאת החוצה לנשום אוויר. אני יוצא בשארית כוחותיי וקורס על הספה שבמרפסת. אני רוצה לצעוק לאנשים שאני רואה פה משהו אחר.
אבל אז אני רואה את דוד זלר ושלמה קרליבך כמין הולוגרמות שמתקרבות אליי. אני הופך להיות דוד זלר, אני סאדהו יהודי בהודו: יש לי אורז בקערית, אני מטונף, יושב על אדמה על שפת נהר, מסביב יתושים ולחות. ודוד זלר, כלומר אני, אומר: זה מה שראיתי, זו החוויה שהביאה אותי לרבי שלמה וליהדות. אף אחד לא הבין מה ראיתי, אף אחד לא יכול להבין מה ראיתי. ואז אני רואה את שלמה קרליבך, אני הופך להיות שלמה. ושלמה (כלומר אני) אומר: חושבים שהאהבה האינסופית שלי לכל אדם היא תוצאה של אידיאולוגיה או עבודה פנימית. הם לא מבינים שמה שאני מדבר עליו הוא מה שאני רואה עכשיו, שכולם אותו הדבר, שהמרחב שמבדיל בין אנשים הוא מלאכותי, הוא רק לעיניים חיצוניות. אני אוהב אנשים כי אני לא מסוגל לראות אותם כנפרדים ממני.
ואז הם מתרחקים ממני, ושוב כוח אדיר שואב אותי למעלה. שוב אני הופך לטיפת כספית בוערת שטסה במהירות האור, נשרפת לגמרי מבפנים, ובחוץ העור קפוא, השיניים נוקשות מקור. הכול סביבי הופך להיות אחד, כל ההוויה כלולה בנקודה אחת בלבד. אני מרגיש שאני הולך ונכנס אל מרחב המוות, שנכנסתי לעולם הבא ועוד רגע זה יהיה בלתי הפיך, שלא אוכל לחזור עוד אף פעם לגוף ולעולם התחתון. אני מנסה בכוח להיאבק בזה ולחזור לתחושה הפיזית, ובקושי מצליח. דוד, חבר שלי, מחזיק את היד שלי ומנסה לעזור, הוא מנסה לדבר אליי, אבל אני לא מסוגל לענות לו כי אני לא כאן. בקצה התודעה אני יודע שהמקום שאני נמצא בו כרגע הוא פסיכוטי, משוגע לגמרי, שאי אפשר בשום דרך לתקשר את מה שעובר עליי עם המציאות שבחוץ.
אני מתאמץ וחוזר למטה, מצליח בקושי לפקוח עיניים. דוד שופך עליי מים, מנער את היד שלי, וזה עוזר לי לחזור לכמה רגעים אבל אז אני שוב נבלע פנימה. אני רואה את עצמי בתוך הגוף של פלוני, אני הופך להיות פלוני ממש. אני מרגיש שמה שאחשוב עכשיו ומה שארגיש עכשיו ומה שארצה עכשיו הופך להיות המחשבות והרגשות והרצונות של פלוני. אבל אז מתעורר בי קול האומר שלא מוסרי לפרוץ את הגבול של הזולת בלי רשות ולשתול בו רצונות ומאוויים שהוא לא רוצה, ומתחיל בתוכי מאבק: צד אחד בתוכי חש דחף לעשות זאת, וצד אחר מרגיש שאסור לשלול לזולת את הבחירה החופשית.
אני שם לב שאני יכול לשהות בתוך הדמות ולדעת את מה שהיא יודעת ולהרגיש את מה שהיא מרגישה. והקול בתוכי שוב מתעורר ואומר שגם את זה אסור לי לעשות. שהדיבוק הזה, שהעיבור של הנפש שלי בתוך הגוף של הזולת, הוא עבירה ומעילה באמון. שאם הדמות הזו חשובה לי אני חייב להכריח את עצמי לצאת ממנה. אני נושם נשימות עמוקות ומנסה בכוח לצאת מהגוף של פלוני. אני שולח יד מגששת, אומר לדוד: שפוך עליי מים, תנער אותי, אני חייב לרדת. הוא שואל אותי – אתה רוצה לרדת? כן, אני אומר לו. אז תרד, הוא עונה. אני נושם נשימות עמוקות ופוקח עיניים, מותש מהמאמץ.
אבל זה לא עוזר. הגיטרה החשמלית חוזרת לנגן. הגוף נמחק, התודעה הופכת להיות תדר. כל פריטה של מיתר יוצרת ויברציות עצומות שהן אני, אני התדר, אני המנגינה.
משגע אותי שאין לי שום שליטה על מה שקורה, שאין לי שום בחירה חופשית, שהרוח הגדולה משחקת בי, נוטלת ממני כל אפשרות להתערבות או לנקיטת עמדה. אני נזכר באר"י הקדוש שאומר שבשאלת הבחירה והידיעה, "שניהם אמת – במקום שיש ידיעה אין בחירה ובמקום שיש בחירה אין ידיעה". וזה מה שקורה לי עכשיו, אני במקום שיש בו ידיעה ואין בו בחירה.
אני לוחש, מבקש לקרוא ליפתח, החברותא שלי, מרגיש שאני צריך שהוא יעמוד מולי ויחזור על כל המבנה של "פרצופי ישראל סבא ותבונה", ו"דרושי עקבי לאה במוחין דרחל". אלו דרושים קבליים המתארים את אזורי הממשק בין העולם הנגלה לעולם הנסתר. אני מרגיש שאם יהיה לי התרשים שלהם, בהיר מול העיניים, אולי אוכל ליצור מעין "הארקה" ולנקז קצת את האורות ששורפים אותי. אני רואה כמות עצומה של פרטים ותרשימי זרימה קבליים מולי, כמות שיכולה למלא ספרים שלמים, שטף של מידע שאין לדיבור שלי יכולת לבטא אותו בקצב שהוא מופיע.
אחרי כמה זמן גם זה נגמר, והגוף שלי מתחיל לעבור את עונות השנה. סתיו עכשיו, אני נושר בתוכי, רוחות קרירות מייבשות אותי בתוך הגוף. חורף, גשם זלעפות יורד בתוכי, אני מרגיש טיפות קפואות בתוך האיברים הפנימיים, סערה חשוכה, הגוף נכנס להיפותרמיה ולא מצליח לשמור על החום. אביב, אני אדמה, ניצנים ירוקים פורצים ממני, הגוף תחוח והשורשים פולשים בתוכו. קיץ, השמש מכה בי, חום אימים ומלוח של ים ויובש וזיעה. ואז הגוף מתחלק לשניים, חצי עליון בוער מחום, חצי תחתון קפוא לגמרי. הכליות בוערות מכאב.
המאבק מתיש אותי. זו ממש מלחמה בין להיות או לא להיות. אני רואה את היהודי הקדוש שמת בתפילה, את הרב יורוביץ שמת בהתבודדות, את ר' אברהם המלאך, ואני מרגיש אני נשאב אל משהו שאין לי כוחות להכיל. שעוד רגע אני נהיה כמותם.
תינוק מטפס עליי. המוזיקה שואבת אותי פנימה, אני הופך לצלילים, הפריטה על המיתרים החשמליים מרטיטה את מעיי. אני לא מסוגל לשלוט בשום איבר. הצבעים חוזרים: אלו צבעים זוהרים, בוהקים, רוטטים, מוזרים, בלי שמות. הכל סביבי צבעים וצלילים. זה לא סביבי, זה בתוכי. אני הצבע, אני הצליל.
דוד אומר לי: אולי תרפה, אולי תיתן לעצמך להיכנס לזה בלי להתנגד. אבל הוא לא מבין, הוא לא מבין שאני כבר מת, שאני לא פה בכלל, ושאם לא אמשיך להיאבק המוות שלי יהיה סופי, ממשי, ושמשהו בי מבין שאני צריך עדיין לחיות. ערפול, ניסיון כושל לעמוד.
השעה ארבע לפנות בוקר. אני מקיא, הולך להתקלח, הגוף נרגע קצת והתודעה מתחילה לחזור לעצמה. כך תמו להם קרוב לעשר שעות של מסע כפוי ואלים בעולם הבא, בחסות עוגיית חשיש קטנה. בבוקר, אגב, אני מגלה שהקליטו אותי. התיעוד החלקי־מאוד כאן נשמר הודות להקלטה הזו.
טבילת האש שלי הסתיימה בשלום, הודות למבנה נפשי יציב יחסית, ואולי גם הודות לניסיון קודם עם חוויות פאראפסיכולוגיות, מה שאפשר רמה מסוימת של הכלה לחוויית הקצה המפוקפקת הזו. אך לא כך הסתיים מסעם של יותם, אמונה ועמיחי.
כשנתיים לפני האירוע המתואר, במסגרת תורנות, לנתי באחד הלילות במכינה הקדם־צבאית שבה לימדתי. באמצע הלילה התעוררתי לקול צעקות אימים מחוץ לדלת קראוון הר"מים. הייתי בטוח שמדובר בפיגוע, דרכתי את האקדח ופרצתי החוצה יחף ובלבוש תחתון בלבד. על הרצפה סמוך לדלת היה מוטל יותם, תלמיד המכינה, היסטרי ומפרכס. רק אחרי דקות ארוכות של ניסיונות דיבוב הבנתי שהוא נמצא באמצעו של התקף חרדה חריף שהתפתח בעקבות עישון ג'וינט חזק במיוחד. הוא פונה למיון, ושם קיבל טיפול תרופתי להרגעה. הוא המשיך להתמודד עם סיוטי לילה והתקפי חרדה במשך למעלה משנה וחצי לאחר הלילה ההוא.
חייה של אמונה, גם היא תלמידה שלמדה אצלי במדרשה, השתנו באופן בלתי הפיך בעקבות מנת יתר של חשיש בעוגיות ועישון ג'וינטים. בתקופה שבה הגיעה אליי היא עברה משבר אישי חריף אשר הפה ילאה מלספר והלשון מלתאר. ההשלכות על כל תחומי התפקוד שלה היו דרמטיות. היום, שנים ארוכות אחרי, היא מתפקדת ובמצב יציב יחסית, אבל עדיין קיים אצלה ה"רשימו" של פתיחת התודעה למקומות שהיא מתקשה מאוד להכיל.
את עמיחי, מבניה האיכותיים של הציונות הדתית, פגשתי הרחק מגבולות הארץ, בעקבות משבר אישי חריף שהוביל לניסיון התאבדות אי שם בעולם. היום הוא בסדר, אך עדיין מתעורר מפעם לפעם מסיוטים קשים, שהחלו בלילה שבו ביקש לראות את האור באמצעות מריחואנה.
רוב הצעירים המתנסים בסמים קלים עושים זאת מתוך אסקפיזם, רצון לברוח ולשכוח, חיפוש אחר ריגוש מהיר וזמין, או סתם מתוך סקרנות או לחץ חברתי. אבל בציונות הדתית יש לא מעט צעירים התרים אחר חומרים משני תודעה מתוך מניע שונה לחלוטין - חיפוש רוחני. הם קראו על האקסטזה של ההארה המיסטית, ומבקשים להתנסות בה בדרך שנראית להם הזמינה ביותר. בהם ננסה להתמקד בכתבה הזו.
בכל הנוגע למרחב המיסטי, בני האדם מתחלקים לשניים. במחנה הרוב עומדים אלו שלא מכירים בו, לא מבינים בו או אולי אפילו יראים מפניו. הללו בטוחים שכל הסיפורים אודות מסעות בעולמות עליונים הם אילוזיות נוירולוגיות, אמונות טפלות או סתם אופיום להמונים, עניין לפסיכאטרים לענות בו. עלילות הטייקונים והשוטרים בחצרות הרבנים בנתיבות ובאשדוד, וסיפורי כתות המטורללים האמריקניות המתפרסמות מעת לעת, רק מספקים להם הוכחה לעניין. שהרי מה הוא המרחב המיסטי אם לא הזדמנות כלכלית ששרלטנים מגלגלי עיניים מנצלים היטב לגריפת הון על חשבון ההמון הנבער והתמים.
אגב, במחנה זה יש גם לא מעט רבנים, שבשו"ת המסרונים מניחים בסל אחד את כל המקובלים, המדיטציות והרפואה המשלימה. הדיון מתמצה לדידם במשפט אחד: "אין לנו עסק בנסתרות", שזה בערך כמו לומר "אנחנו מכבדים את האר"י ואת הבבא סאלי כי הם בקונצנזוס והם חלק מהמסורת היהודית, אבל עזבו אותנו, באמא שלכם". הם תמיד ידגישו שעיקר היהדות היא במשפחתיות הבריאה, בקהילתיות התומכת וב"תיקון עולם". הדבקות האינטימית באלוהים וה"דעת" של המפגש הבלתי אמצעי עם הרוח הגדולה, שמשתקפת חזק בכתבי החסידות המוקדמים, מעניינות אותם פחות.
מן הצד השני עומדים אלו שהציצו בפרדס ונפגעו, יחידים שלגמו מן היין ההונגרי המשכר ולא יכולים לשכוח. קשה מאוד לאפיין אותם. מדובר בדרך כלל באנשים עם תחושת שייכות למופלא, כזו שהטמיעה בהם מגיל צעיר געגוע לאינטימיות עמוקה עם הגילוי של הרוח. אינטואיטיבית, הם אף פעם לא שאלו "למה" או "האם", אלא רק "איך", כי הנוכחות של עולם הרוח מוחשית בשבילם הרבה יותר מתאולוגיה כזו או אידיאולוגיה אחרת. המפגש איתה, בשבילם, הוא מעין דה־ז'ה־וו. עם השנים מתפתחת אצלם רגישות גבוהה, שמגבירה את יכולתם לראות או לחוות טווח אנרגטי רחב יותר ממה שרובנו מכירים, והם מחפשים קיצורי דרך. אבל כאן טמון המוקש: הרגישות הזו עשויה לאפשר להם מפגש כזה או אחר עם "דעת העולמות העליונים", אך גם עשויה להפיל אותם לתהומות קשים מנשוא.
למחפשי מצבי התודעה הפאראנורמליים אורבות סכנות קשות, ובמיוחד לאלו מהם שגדלו במוסדות מהמגזר. עולם הישיבות הדתי־לאומי נבנה בראשיתו על שני אדנים: משנת הרב צבי יהודה קוק ומשנת הרב סולובייצ'יק. הצד השווה שבהם הוא ההתבססות על המודל של ישיבת וולוז'ין השכלתנית וה"מתנגדית". גם ישיבות הניאו־חסידות החדשות לא באמת פרצו את גבולות המסגרת של הישיבות הקלאסיות. התוצאה היא שרוב מחפשי הרוח המבקשים את המפגש הבלתי־אמצעי עם הא־לוהות לא מוצאים מענה במוסדות החינוך, ונאלצים להגיע אל התחום בדרכים עקלקלות.
לצורך ההמחשה ננסה לשרטט ביוגרפיה ספרותית טיפוסית ל"מחפש" בן גילי: בתיכון הוא נחשף לסדרת הספרים של קרלוס קסטנדה, שהיו פעם רבי מכר בארה"ב. הספרים מתארים את מפגשו של האנתרופולוג־החוקר קסטנדה עם דון חואן, מכשף אינדיאני זקן, המלמד אותו את "דרך הלוחם", שאמורה להפוך אותו ללוחם ולאיש דעת. הכלי המרכזי בהשגת ה"דעת" הוא שימוש ב"צמחי עוצמה" כמו הפיוטה, היוצרים מטמורפוזה תודעתית דרך הזיות. הוא קרא תיאורי חוויות LSD של דמויות צבעוניות כאלברט הופמן ואלדוס האקסלי, וגם חברי הביטלס ויונה וולך הפכו לציוני דרך למתעניינים בשינוי תודעה באמצעות חומרים פסיכדליים.
בתחום המדיטטיבי הקלאסי הוא הגיע לספר ההינדי בהגאוואד־גיטה ולפירושיו, לספר המתים והחיים הטיבטי, לספרי אושו ופאפאג‘י, ולשלל כתבים וטקסטים עתיקים וחדשים נוספים של הזן־בודהיזם. לזה נוסף לעתים שיטוט במנזרים ובסדנאות במזרח הרחוק. המסורות המיסטיות־אזוטריות מאירופה כוללות גם תחנות חובה כמו “הדרך הרביעית“ של גיאורג גורדייף ופ“ד אוספנסקי, האנתרופוסופיה של רודולף שטיינר, “החוויה הדתית לסוגיה“ של ויליאם ג‘יימס, או מחקריו של הפסיכיאטר הדגול ק“ג יונג שפתחו את הפתח לעבודה מיסטית עם חלומות. מי שניסה לחפש ביהדות והגיע אל מסורות הקבלה הנבואית עשה זאת לרוב דרך כתביו של הרב אריה קפלן, ומהם התגלגל אל ישיבות מקובלים ירושלמיות או אל מורים רוחניים פרטיים.
כך או כך, הר“מ הטיפוסי בישיבה או במדרשה לא ערוך ולא מסוגל לתת מענה לתלמידים שבאים לדרוש א־לוהים במסלול לא קונבנציונלי. לא רק שהרקע שלו בתחום דל להחריד, לרוב הוא גם מתקשה מאוד להכיל או להבין את המניע הנפשי של התלמידים שלו, ולכן לא מסוגל להציע להם אלטרנטיבה.
אחת הסכנות שהמחפשים האנרכיסטים לא מודעים אליהן היא הפער העמוק והתהומי בין החוויות המיסטיות המתעוררות כתוצאה מעבודה רוחנית שיטתית, עם מתודולוגיה מסודרת, ובין החוויות האקסטטיות שאפשר להגיע אליהן דרך שימוש בחומרים משני תודעה. ה“השגות“ (כפי שקוראים להן המקובלים) שמגיעות בדרך הראשונה מותאמות ליכולת הספיגה של המתרגל. עבודה עם דמיון מודרך או מדיטציות קבליות לא יגרמו לאף אדם להגיע להתנסויות שאינן מותאמות לכלים הרגשיים, המנטליים והפיזיים שלו.
יודעי הח“ן במסורות היהודיות מיעטו לדבר על טכניקות מיסטיות. הם דיברו הרבה יותר על פירות הרוח ועל התובנות הרוחניות והמוסריות שהתעוררו במפגש עמה, והרבה פחות על איך בדיוק להשיג אותה. ההדרכות התמציתיות של ר‘ חיים ויטאל, ר‘ אברהם אבולעפיה ואחרים הן היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל.
המקובלים העדיפו לשמור את ההדרכות המעשיות לתורה שבעל פה בין רב לתלמידו, מתוך הבנה שהכניסה אל העולם המיסטי צריכה להיות תוצאה של התפתחות אישיותית ומוסרית ושל אינטגרציה נפשית־רוחנית, ולא יעד כשלעצמו. הם חששו מאוד משני סוגי מחפשים: מאלו שמבקשים את העוצמה והכוח של הרוח (שיכולים להיות משחיתים מאוד, ע“ע החצרות בנתיבות), ומאלו שמונעים מתוך אסקפיזם טהור וחוסר יכולת להתמודד עם העולם והמשימות הדחופות של החיים.
מייסד מוסד הגמילה "רטורנו", הרב איתן אקשטיין, מהמתנגדים החריפים ללגליזציה של סמים קלים, מבין היטב מה החבר'ה מחפשים בסם. "הופמן והאקסלי המשיכו למעשה את הקו של התנועות המיסטיות", מסביר אקשטיין בשיחה עם "מקור ראשון". "הם טענו שהתודעה שלנו בולמת אותנו מלהגיע להכרת מציאות עמוקה. זה מזכיר לי את הרב דסלר, שמתייחס למדרש על התינוק שיודע את כל התורה כולה עד שמגיע המלאך וסוטר על פיו.
הוא אומר שהנשמה שלנו מחוברת לאינסוף, למחשב־העל שנקרא הוויה, המחובר לאלוהות. שם אין גבולות ואין מגבלות ואין תחושת זמן, וגם אין בחירה חופשית. כשהמלאך סטר לו הוא ניתק את המודעות שלו מהתודעה העליונה האינסופית.
"הבעיה היא שהרוב מגיעים לזה בגלל סקרנות ובלי מוכנות, והמסע הזה יכול להיות רע מאוד בשבילם. יש לי ניסיון עם אלפי מטופלים. יושבים אצלי במוסד צעירים שנסעו לגואה והתנסו בסמים, אפילו קלים, ועדיין לא סיימו את המסע. הם חזרו ארצה ישר לבית חולים פסיכיאטרי, וזה יכול לקרות אפילו מטריפ חד־פעמי. פעם נכנסה אליי בחורה צעירה שאמרה לי: אתה לא מבין, הייתי עם מלאכים. אמרתי לה שאני מאמין לה, אבל אסור לקחת את זה כי אף אחד לא באמת יודע אם הוא יחזור משם".
אתה מכיר אנשים שפיתחו מחלות נפש בלתי הפיכות כתוצאה משימוש קלים?
"יש לי כאן במוסד 140 מטופלים, ורשימת המתנה סגורה לשלושה חודשים. יש מטופלים שבגלל שימוש חד־פעמי יצטרכו ליטול כל חייהם תרופות פסיכיאטריות. אני לא מזלזל בחיפוש ובצורך העמוק של האנשים לחוות חוויה רוחנית משמעותית. אולי בגלל זה היהדות יצרה את פורים. היא אומרת: ניתן לכם פעם בשנה לאבד שליטה, ותראו מה זה עושה לכם. יש כאלה שיגיעו ל'עד דלא ידע', ולא עד בכלל, ויש כאלה שילכו צעד אחד נוסף.
שלמה, פסיכולוג קליני המטפל ברבים מבני המגזר, טוען שבקרב סטודנטים וצעירים השימוש בסמים קלים נפוץ מאוד, "עד למצב שמי שלא לוקח נתפס קצת כאאוטסיידר, כאחד שיש לו בעיה חברתית". הגישה שלו פתוחה יותר. בשל התפוצה הרחבה והזמינות הגבוהה הוא ממליץ על "חינוך לשימוש הוגן", בדומה לתוכניות החינוך המיני: "אנשים לא יודעים שערבוב של סמים ואלכוהול עשוי להיות קטלני ממש, הם לא יודעים שחומר זול ולא נקי יכול להיות מעורבב ברעלים שגורמים לנזקים בלתי הפיכים למוח, ולא יודעים שנטילת כמות מופרזת עשויה להוביל להתקפים פסיכוטיים. מבוגר אחראי, שמכיר צעירים שנוטלים סמים, צריך לפחות לחדד להם את הנקודות הללו".
התלבטתי רבות אם לפרסם את הכתבה הזו. החלטתי להציף את הסיפור כי הנושא הזה נמצא בטאבו בחברה הדתית, והגיע הזמן להעלות אותו ולעסוק בו באומץ. נקודת מוצא לדיון היא הבנה שהרוח נתבעת. בשביל אחדים מאיתנו היא בקשת חיים עמוקה וצורך ראשוני ומיידי, שלא תמיד מודע לעצמו ולא תמיד יודע להגדיר את עצמו. צריך להבין את הסכנות ולהישמר מפניהן, אבל חברה שלא תדע לתת מקום לרוח ולהציע לה מענה תיאלץ להתמודד בסוף עם סופה גדולה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם