"למרות ההצהרות, אבו מאזן רוצה להשאיר מורשת טרור"
אפרוח חסר נוצות או דיקטטור חסר רחמים? מכחיש שואה או שוחר שלום? נשיא אמיץ שמוכן לוויתורים או האיש שנעלם פעם אחר פעם ברגע החתימה? במלאת עשור לכהונת אבו-מאזן, מנסים בכירים ישראלים לפענח את דמותו השנויה במחלוקת של יו"ר הרשות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
היום הזה, מעריכים רבים, אינו רחוק. אבו־מאזן, כבר לא איש צעיר, סובל ממחלת לב ומרבה לעשן. פעילי פת"ח מספרים שלא פעם נרדם בזמן ישיבות, ואחר כך התנער והודיע שהוא צריך ללכת לשחק עם הנכד שלו. אך אחרי המשחקים עם הנכד נשארו לאבו־מאזן גם זמן ומרץ למשחקים בזירה הבינלאומית: בשנה האחרונה הוא מקדיש מאמצים רבים להסברה אנטי־ישראלית בארה"ב ובאירופה, ועושה שימוש גם באו"ם ובבית הדין הבינלאומי בהאג, בניסיון לגרום לדה־לגיטימציה של ישראל ולכפות עליה הסכם חד־צדדי בתנאיו שלו.
בין לבין, יו"ר הרשות משלהב את עמו להתקוממות של יידוי אבנים ופיגועי דריסה. במערכת הביטחון מתייחסים לפיגועים מהסוג הזה כ"מאבק עממי", להבדיל מטרור מזוין, אבל נסו לומר זאת לאמה של הפעוטה אדל ביטון ז"ל. "מה ההבדל בין טרור עממי לטרור? אם האבן הרגה או לא הרגה?", תוהה בקול אלוף במיל' יאיר נוה, עד לא מזמן סגן הרמטכ"ל. "אני לא עושה את ההבחנה הזו. בעצם העובדה שאבו־מאזן מסית, הוא כן תומך בטרור וכן דוחף את הציבור לנקוט פעולות טרור. כך אני התייחסתי אליו כשהייתי בתפקיד".
במבט היסטורי, נראה שבמרבית המקרים שבהם הייתה ישראל קרובה לחתימת הסכם עמו, נרתע אבו־מאזן לאחור ברגע האחרון. אנשים שצברו שעות אבו־מאזן מרובות, אם זה במשא ומתן המדיני ואם בצמתים הביטחוניים, החלו לשאול עצמם במוקדם או במאוחר האם הוא באמת ובתמים פרטנר. לפחות חלקם, כל עוד ישבו עמו סביב אותו שולחן או נטלו חלק בשיתוף הפעולה עם מנגנוני הביטחון שלו, סברו שהתשובה היא חיובית, אך בחלוף הזמן החלו לפקפק בכך. קצת קשה לדמיין את הסבא הזה, החנוט דרך קבע בחליפה, מקבל בערוב ימיו צביון ערפאתי מהפכני וקורא בנאומיו למאבק מזוין, אך איש לא משלה את עצמו שמרוב פגישות עם ישראלים הפך אבו־מאזן ציוני בעצמו.
"במערכת הביטחון מתנהלים כל הזמן הוויכוחים הרגילים - האם אבו־מאזן מעודד טרור או לא", אומר נוה. "פרקטית, האם יש טרור עממי? התשובה היא כן. טרור יחידים? יש. האם יש טרור אווירה? כן. האם אבו־מאזן אחראי לאווירה? כן. אז אפילו בצורה מתמטית הוא מעודד טרור. אני לא יודע איך מתייחסים לאיש בימים אלה, אבל כך אני התייחסתי אליו בתפקידי כסגן הרמטכ"ל. אני מציע לא לתת לעצמנו הנחות לגבי העובדות. הבעיה היא שכל אחד מעניק פרשנות בכיוון של עמדות היסוד שלו, שהן לא תמיד המציאות האובייקטיבית".
האם נתקלת לאורך השנים במידע מודיעיני שלפיו אבו־מאזן לא רק מסית, אלא יודע על פיגועים ואינו מנסה למנוע אותם?
"אני לא מכיר מקרים שבהם הוא ידע מראש על פעילות טרור - בניגוד לערפאת, שידע, יזם ופעל. פרקטית ותועלתית הוא מבין שזו לא הדרך. זה לא שהוא אוהב ישראל. הוא לא זנח את אתוס המאבק, וזו המהות מבחינתו".
"למדיניות הטרור השקטה של אבו־מאזן היה חלק בכמה פעולות טרור זוועתיות נגד ישראלים, כמו רצח משפחת פוגל באיתמר ורצח שלושת הנערים", אומר קצין בכיר לשעבר. "ועם זאת, הוא לא טרוריסט כמו ערפאת, שהיה ורסטילי ודו־פרצופי. אתה לא יכול לקחת אדם שלא לבש מדי מחבל, ובכוח להלביש אותו בהם. הוא כן מנהיג שנמנע מלחסל את אופציית הטרור, ושימר את חבורת הרוצחים שחושבת שזו הדרך. לדעתי יש לו שותפות עם מי שמצדד בדברים כאלה. לא נתנהג כמו בנות־יענה ונגיד אחרת. היינו צריכים להעמיד אותו בניסיון, לתת לו משהו ובתמורה להגיד לו: נראה אותך שם סוף לטרור בסביבתך הקרובה".
בחודשים האחרונים, כאמור, המטוטלת נעה לכיוון של הסלמה. בעקבות הצטרפותו של אבו־מאזן לבית הדין הבינלאומי בהאג הפסיקה ישראל את העברת הכספים לרשות הפלסטינית, וכעת יו"ר הרשות מאיים בהפסקת שיתוף הפעולה הביטחוני. את התלונה הראשונה נגד ישראל, הצהיר לאחרונה, יגיש בהאג ב־1 באפריל. אבל בשטח, חרף כל הטלטלות, התיאום הביטחוני נשאר יציב על כל ממדיו, ונמשך השיח השוטף של גורמי הצבא הישראליים עם גופי הביטחון הפלסטיניים. עם זאת, איש לא רואה את היציבות הזו כמובנת מאליה, וההנחה היא שאחרי הבחירות הכול יכול להסלים ברגע.
יאיר נוה רואה בשיתוף הפעולה הביטחוני היומיומי מנגנון הממשיך להתקיים מכוח האינרציה. "זה כמו ניתוח של חולה עם סיכויים של עשרה אחוזי הצלחה. המנתח הבכיר ספקן, המשפחה ספקנית, אבל האחיות והסטאז'רים בחדר דוחפים עגלות, מחברים עירוי ועושים פעולות שגרתיות. האם לאורך זמן זה יכול להימשך? התשובה היא לא, אבל גם כשלא יודעים למעלה מה המטרה, עדיין המערכת עובדת ויש אינטרס לכולם שתעבוד ושהמצב לא יסלים".
"שיתוף הפעולה עם הפלסטינים הוא סביר, אבל יש חשש שהוא ייפגע אם נסיר את הצלופן מעל השאלה מיהו אבו־מאזן האמיתי", אומר תא"ל במיל' יוסי קופרווסר, שעמד בראש חטיבת המחקר באמ"ן ובהמשך שימש מנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים. "כשבוחנים את היתרונות בטווח הקצר והבינוני, שיתוף הפעולה הטוב הוא שיקול. השאלה היא אם התועלת הנגזרת ממנו מצדיקה את ההימנעות מהסרת הצלופן הזה.
"אני חושב שזה מחייב דיון עמוק. יכול להיות שבסופו של דבר שיתוף הפעולה הביטחוני ייפסק מעצמו, ואז לא יהיה צורך בדיון הזה. אבל כבר עכשיו יש רתיעה מלנסות לגלות את האמת על מה שקורה בצד השני, כי אז יוצב סימן שאלה לגבי כל הדרך עד כאן".
"אפרוח חסר נוצות", כך כינה אותו אריק שרון ז"ל. היום האפרוח הזה כבר בן 81 כמעט, ומאחוריו עשר שנים בתפקיד יושב־ראש הרשות הפלסטינית - יותר מכל מנהיג ישראלי שכיהן במקביל אליו. אך האם אנחנו מכירים באמת את אבו־מאזן? לעומת דמותו הססגונית והמהפכנית של ערפאת, נראה שעל יורשו האפור אנחנו יודעים מעט מאוד. רגע לפני הבחירות בישראל, אבו־מאזן הוא כמו פיל שנמצא בחדר ואיש לא מדבר עליו. לא תמצאו אותו בתעמולת הבחירות של אף אחת מהמפלגות, אף שבידיו נתון לכאורה גורלו של הסכם שלום עתידי. גם רוב הפוליטיקאים הבכירים שאליהם פנינו בנושא, סירבו להתראיין.
פנחס ענברי, עיתונאי ותיק וחוקר המזרח התיכון, מגדיר את אבו־מאזן "איש הנסיבות". "אנחנו לא יודעים עליו שום דבר, וזה גם לא מעניין אותנו. ההתייחסות אליו היא סטריאוטיפית ופלקטית: השמאל אומר שהוא טוב, והימין - שהוא רע. בפועל הוא מתנהל לפי הנסיבות שהוא מצוי בהן. הוא חייב לשמור לא רק על כיסאו, אלא גם על חייו. הוא ראה מה קרה למובארכ, ומבין שיש יותר מדי קווי דמיון ביניהם. לכן מיד עם המהפכה בקהיר הוא ביקש משני בניו, יאסר וטארק, לעזוב את רמאללה ולעבור לרבת־עמון. ואיך שורדים בשלטון ומוודאים שלא יהיה גם 'אביב פלסטיני'? עושים הכול כדי לשמור את הבעיה הפלסטינית כנושא רלוונטי".
מחמוד עבאס, יליד 1935, גדל בצפת. ב־1948 חווה את הנכבה על בשרו, כשמשפחתו ברחה לסוריה. למעשה, רק בישראל מתעקשים לא להשתמש בשם שנתנו לו הוריו ולקרוא לו אבו־מאזן - על שם בנו הבכור מאזן, שנפטר מהתקף לב בשנת 2002. יש הרואים בכינוי הזה ניסיון ישראלי להוריד מכבודו של האיש. כך למשל סבור תא"ל במיל' אודי דקל, שהיה ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי באגף התכנון בצה"ל ובהמשך מונה על ידי ממשלת אולמרט להוביל את צוות המשא ומתן עם הפלסטינים, לצד ציפי לבני.
"'אבו־מאזן' הוא שם ששייך לחוג הידידים", אומר דקל, העומד כיום בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי. "כל העולם קורא לו בשמו הרשמי, עבאס, וכך הוא נקרא גם בניירות שאני כותב. במהלך המשא ומתן קראנו לו 'הנשיא עבאס', ושרון הקפיד לקרוא לו 'היו"ר עבאס'. 'אבו־מאזן' זה כמו 'ביבי', 'בוז'י' ו'בוגי', אבל זה משנמך כשלא מדובר בחבר שלך".
אשתו אמינה, שעוטה על ראשה את החיג'אב המסורתי, גם היא אינה דמות מוכרת לציבור הישראלי. בניגוד לסוהא ערפאת, גברת עבאס כמעט אינה מופיעה עם בעלה בפומבי. הפעם האחרונה והכמעט־יחידה שבה שמענו עליה הייתה כשאושפזה בבית חולים בישראל לצורך ניתוח ברגלה. היו אלה ימי החיפושים אחר שלושת הנערים החטופים, והידיעה שאום־מאזן מטופלת בארץ עוררה לא מעט תגובות נזעמות.
בשנות השישים היה אבו־מאזן ממייסדי תנועת פת"ח. בניגוד לערפאת הוא לא נחשב ללוחמני או אלים, אבל אין זה אומר שהוא דגל במאבק בדרכי שלום. "כאשר תנועת פת"ח פתחה במאבק המזוין, היינו תשעה חברים", נכתב לאחרונה בדף הפייסבוק שלו (הדברים תורגמו בידי ארגון "מבט לתקשורת פלסטינית"). "ארבעה מאיתנו תמכו במאבק המזוין, וארבעה התנגדו. הקול שלי היה הקובע, והכרעתי לטובת המאבק המזוין, אך כל דבר בעתו".
בתחילת שנות השמונים הגיש באוניברסיטה בברית המועצות את עבודת הדוקטורט שלו, תחת הכותרת "הקשרים בין הנאציזם לציונות בין השנים 1933־1945". מאוחר יותר הוציא ספר המבוסס על העבודה הזו, שהקנתה לו שם של מכחיש שואה.
ערב הסכמי אוסלו היה אבו־מאזן מספר שתיים של ערפאת בפת"ח. "הוא אדם נעים, אבל הוא גם חיה פוליטית, זהיר מאוד במה שהוא אומר", מתאר ד"ר יאיר הירשפלד, מאדריכלי הסכם אוסלו. "הוא תמיד ביקש הידברות שקטה מולנו, וניסה להבין מה השיקולים הישראליים. הוא כן רוצה משא ומתן ולא אלימות, ויחד עם זאת הוא רוצה לקבל את העוגה בשלמותה. הוא מוכן להגיע להסדרים ופשרות אבל יש לו התנגדות גדולה מאוד לפתרון ביניים, והרבה פעמים אין אופציה אחרת".
אף שלא היה בין מקבלי פרס נובל לשלום, יש האומרים שחלקו של אבו־מאזן בגיבוש הסכמי אוסלו היה גדול משל ערפאת. אחר כך הגיע מסמך "ביילין־אבו־מאזן", שהתייחס להסדר קבע כולל בין ישראל למדינה הפלסטינית העתידית. המסמך שנוסח בסוף אוקטובר 1995 היה מעין שיא בהבנות בין הצדדים. דובר בו בין השאר על תוואי גבול המתבסס על קווי 67' תוך חילופי שטחים, על חלוקה מנהלית בירושלים, וגם על פתרון חלופי לבעיית הפליטים הפלסטינים.
למרות העיסוק בכל סוגיות הליבה, לא הפכו הבנות ביילין־אבו־מאזן להסכם מחייב. בקרב הגורמים המדיניים יש מי שטוען שבזמן שעוד היה אפשר לחתום, אבו־מאזן קיבל רגליים קרות. כמה ימים אחרי גיבוש ההבנות נרצח יצחק רבין, וראשי הממשלה שבאו אחריו לא אימצו את המסמך. עם זאת, גורמים שהשתתפו מאז בהליכי המשא ומתן מעידים כי ההבנות שימשו תשתית לדיונים שבאו אחריהן.
דורי גולד עבד מול אבו־מאזן בתקופת כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה. "כמה חודשים לפני הבחירות, בפברואר־מארס 1996, היו פיגועים קשים בתל־אביב ובירושלים, וכ־90 ישראלים נהרגו בהם", אומר גולד. "ערפאת ביצע מעצרים של אנשי חמאס אבל אחר כך שחרר אותם, והיה חשוב מאוד שהם יוחזרו לכלא. לנתניהו הייתה עוד רשימה של דרישות מול ערפאת, ובהן הפסקת התופעה של פתיחת משרדים בירושלים על ידי הרשות, וסגירת המשרדים הקיימים. אבו־מאזן, שניהל את המגעים מטעמו של ערפאת, הסכים לדרישה הזו, והרשות אף יישמה אותה בשטח. ראיתי אז שמדובר באדם שממלא את ההתחייבויות שלו, כי לסגור מוסדות בירושלים זה לא עניין פשוט למנהיג פלסטיני".
במאי 1999 נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה, ולאחר כשנה יצא למשא ומתן עם הפלסטינים בקמפ־דיוויד. במהלך הפגישות הסכים ברק לכינונה של מדינה פלסטינית בלמעלה מתשעים אחוזים משטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה. הוא אף היה מוכן לתת לפלסטינים ריבונות דתית בהר הבית, ו"מסדרון בטוח" בינו ובין השכונות הערביות במזרח ירושלים, שיועברו אף הן לשליטת הפלסטינים. גם הפעם, למרות הוויתורים המפליגים מצדה של ישראל, המשא והמתן לא הבשיל לכדי הסכם.
עו"ד גלעד שר, שעמד בצומתי המגעים המדיניים עם הפלסטינים לאורך השנים, אומר כי התפקיד שמילא אבו־מאזן לא היה אחיד. "אני חושב שבאמצע שנות התשעים הוא בהחלט היה פרטנר וגם היה משמעותי בהשגת הסכמי אוסלו. אחר כך - בקמפ־דיוויד, בטאבה וכדומה - הוא לא היה גורם קונסטרוקטיבי במיוחד. כשהיינו מגיעים לנקודות הקריטיות בקמפ־דיוויד למשל, הוא היה הופך להרבה יותר נוקשה ודוגמטי, וחוזר בו מהסכמות ומהבנות שקדמו לפסגה. בחלק ניכר מדיוני הוועידה אבו־מאזן בכלל לא נכח פיזית: הוא טס לשמחה משפחתית".
הירשפלד: "בעידוד האמריקנים, שאף פעם לא מבינים במיוחד מה הם עושים, המשא והמתן הסודי שהביא לוועידת קמפ־דיוויד התחיל עם 'הקבוצה העזתית' - דחלאן, אבו־עלא וחסאן עספור - ולא עם אבו־מאזן. הדבר חתר תחת העמדה שלו, והוא הגיע לקמפ־דיוויד כשיש מאבק גדול בינו לבין הקבוצה הזו. עוד לפני כן, הוא וערפאת היו איתנו בקשר ואמרו לנו לא ללכת לוועידה בלי שיש הבנות בסיסיות. ערפאת ביקש לראות את ברק, אבל ראש הממשלה דחה ודחה את המפגש. ככה הלכו לקמפ־דיוויד כמו אידיוטים מושלמים, כמו מי שבחיים לא למדו משא ומתן מהו".
שיחות קמפ־דיוויד נערכו ביולי 2000. בסוף ספטמבר באותה שנה פרצה האינתיפאדה השנייה, ובפברואר 2001 נבחר אריאל שרון לראשות הממשלה. "היינו שומעים מאבו־מאזן ביטויי זעם אמיתיים וגינויים חריפים ביותר בעקבות אירועי טרור", מספר עו"ד דב ויסגלס, יועצו הקרוב של שרון.
"הרושם שלנו היה שהוא אדם שאפשר לבנות עמו תהליך. בשנת 2003 שרון הציע לו לבקר בצפת, והוא פטר את ההצעה במילים 'אין צורך, זה דבר שהיה'. לדעתי אבו־מאזן הפתיע את שרון במתינות שלו, באחריות שגילה, ובנחישות שלו לפעול להפסקת האינתיפאדה השניה. בהמשך הוא גם הפתיע ברצינותו בנושא יישום החלקים של בניית תשתיות לדו־קיום במסגרת 'מפת הדרכים'. יש לו תרומה מאוד משמעותית לירידה שחלה בטרור עד היום".
במארס 2003, אחרי לחצים כבדים מצד ארצות הברית והאיחוד האירופי, מינה ערפאת את אבו־מאזן לראש הממשלה של הרשות הפלסטנית. אחת ממשימותיו העיקריות של עבאס הייתה להגיע להבנות עם חמאס והג'יהאד האסלאמי בדבר 'הודנה', וכשלא קיבל גיבוי מערפאת הוא התפטר מתפקידו. עד מהרה חזר לזירה, ובתפקיד בכיר יותר: בתחילת 2005, בבחירות שנערכו לאחר מותו של ערפאת, נבחר אבו־מאזן ליו"ר הרשות ברוב של למעלה משישים אחוזים. "המחשבה הייתה שהנה, הוא ישנס מותניים ויפעיל את מנגנוני הביטחון נגד הטרור", מספר ראש השב"כ לשעבר אבי דיכטר. "בפועל, שום דבר לא קרה. הכול נמשך באותה מתכונת".
ביוני 2007 חולל חמאס הפיכה צבאית ברצועת עזה, ולדברי דיכטר זו הייתה נקודת מפנה ביחסו של אבו־מאזן לטרור. "בתוך שלושה ימים הם זרקו משם את הרשות והשתלטו על הנכסים שלה, כולל כל הארכיונים של גופי הביטחון הפלסטיניים. המשמעות היא שחמאס קיבל את כל מה שאספו נגדו. זה עשה לאבו־מאזן נזק כבד מאוד, כי החומר הצביע לא רק על כוונות אלא על שמות קונקרטיים שנאספו בשטח. מאז אבו־מאזן הבין שאי אפשר להסתכל על הטרור מהצד. זו אולי הסיבה העיקרית לכך שהרשות ביהודה ושומרון התחילה לעשות יותר מכפי שעשתה קודם לכן.
"יחד עם זאת, אנחנו צריכים להיזהר מאוד ולא להסיק מהשיפור הזה שהרשות נלחמת בטרור. גם תחת אבו־מאזן לא מתקיימת ברשות שרשרת של אכיפת החוק. בשטח, אין העמדה של מחבלים לדין, ויש דלת מסתובבת. צריך להיזהר מלקחת את צמד המילים 'שיתוף פעולה' של גופי השטח, ולהגיד שהגענו למנוחה ולנחלה".
חלק מהמרואיינים סבורים שמבחינתו של אבו־מאזן, ההתנתקות של ישראל מרצועת עזה בקיץ 2005 הייתה אקט משפיל שביזה אותו אישית. "ההתנתקות עצמה הייתה החלטה נכונה אסטרטגית", אומר גלעד שר, "אך היא בוצעה בצורה קלוקלת ורשלנית הן כלפי הציבור הישראלי, הן כלפי האנשים שפונו משם, והן כלפי חוץ: אנחנו נותנים את עזה כפרי בשל לידי חמאס, במקום למסור אותה לאבו־מאזן כהישג שלו".
אודי דקל היה אחראי על התיאום הביטחוני עם הפלסטינים לקראת ההתנתקות. "שאלנו את שרון למה הוא לא סוגר את זה במשא ומתן עם עבאס, הרי היה להם מפגש בשארם", הוא מספר. "שרון כנראה לא אהב לשבת ולהסתחבק עם עבאס, אבל הוא אמר משהו אחר: אם אני אשב איתו עכשיו על ההתנתקות מעזה, זה יהפוך לשלוש שנים של משא ומתן, גם כשאני מוכן לצאת עד המילימטר האחרון. אני לא רוצה להיות תקוע במשא ומתן, אלא לעשות שינוי בולט בשטח'".
אחרי עלייתו של אולמרט לשלטון בישראל, הגיע תורה של ועידת אנאפוליס. "אולמרט השקיע בעבאס שעות מרובות, וזה יצר ביניהם רמת אמון גבוהה מאוד", אומר דקל. "את ההצעה האחרונה שלו לפלסטינים אולמרט הגיש כשכבר היה ברור שלא יוכל להישאר בתפקיד ראש הממשלה בגלל החקירות שהתנהלו נגדו, אך הוא גיבש אותה קודם לכן. כך או כך, ההתרשמות שלי הייתה שהם נבהלו מאוד מההצעה הזו. הצענו מדינה שזהה לגבולות 67' מבחינת גודל השטח, אך זה לא הספיק לעבאס. הם אפילו קיבלו משהו בנושא הפליטים: אולמרט היה מוכן ש־5,000 איש יחזרו במתכונת של אלף איש לשנה, לא על בסיס זכות שיבה אלא כסוגיה הומניטרית. הפלסטינים מצדם דרשו הכרה בזכות השיבה ובאחריות שלנו לבעיה. בסופו של דבר אולמרט הוא זה שהיה נחוש להגיע להסכם, אך אבו־מאזן נרתע".
כיצד הפלסטינים התחמקו ממתן תשובה?
"כשאולמרט הציג את החבילה הזו, הם ניסו לעשות תרגיל מעניין: לקחת את החבילה ולפצל אותה. לקחת את נושא הגבולות, עם הוויתורים שכבר הושגו, ולהחזיר אותו לוועדת הגבולות, כדי שנתגמש יותר. אנחנו דרשנו שישימו חבילה נגדית שכוללת התגמשות מצדם, והפלסטינים לא הסכימו. הם נבהלו והחליטו לא להגיד כן ולא להגיד לא. הם פשוט נעלמו. שיחק להם המזל שהייתה אז הסלמה בעזה והתחיל מבצע עופרת יצוקה, ו'כשהורגים את אחיהם בעזה', כך לדבריהם, הם לא מוכנים לשבת איתנו לשולחן המשא ומתן.
"בדיעבד, כשהסתיים מבצע עופרת יצוקה, עבאס אמר: 'ידענו שאולמרט לא יישאר ראש ממשלה, ושנתניהו לא רוצה הסכם שלום'. אי אפשר לערער אצלו את ההנחה שנתניהו לא מעוניין בהסכם עם הפלסטינים. עבאס גם הסביר שאילו נענה להצעתו של אולמרט, הוא היה חושף את כל הגמישויות שלו. 'ברור לי שאז העם שלי היה מכריז עליי כבוגד', הוא אמר, 'ואחרי זה הייתה קמה בישראל ממשלה שלא מוכנה ליישם את ההסכם הזה, ואני הייתי יוצא גרוע מכל הכיוונים'".
ונניח שאולמרט היה נשאר בשלטון. האם אבו־מאזן היה הולך בסופו של דבר על המתווה שהוצע לו באנאפוליס?
"זו שאלה היפותטית. במידה מסוימת אני מרגיש פספוס, כי הייתה באוויר תחושה שיש סיכוי למשהו. ככל שאני מכיר אותו, לדעתי לא יהיו לעבאס תעצומות הנפש לקבל את ההחלטה הקשה, שכרוך בה מבחינתו ויתור משמעותי".
לאחרונה פורסם באתר "וואלה" תוכנם של מגעים חשאיים שניהלו שמעון פרס ואבו־מאזן בשנים האחרונות, ובמהלכם הגיעו הצדדים שוב להסכמות מפליגות. לפי הנטען בכתבה, נתניהו הוא שלא הסכים לאמץ את מה שהושג. גורם מדיני לשעבר שהיה מעורה במגעים תומך בטענה: "השיחות הסודיות של פרס עם אבו־מאזן התקיימו בהסכמתו ובליוויו של ראש הממשלה. הוא היה שם כל הדרך, צמוד. בהרבה מפגישות ההכנה למשא ומתן הוא אף נכח פיזית. נתניהו היה מעודכן עד פרטי הפרטים, אך ברגע האמת קיבל רגליים קרות.
"ראש הממשלה ואנשיו יוצרים באופן ישיר שטיפת מוח נגד אבו־מאזן ודה־לגיטימציה שלו, כדי להסיט את תשומת הלב מהאשמה הברורה הרובצת על ראשו של נתניהו, שמטעמים פוליטיים מפריע לקידום תהליך שלום. יש פער עצום בין נאום בר־אילן ב־2009 (שם דיבר ראש הממשלה על תמיכתו בהקמת מדינה פלסטינית מפורזת - מ"פ) ובין המעשים של נתניהו בשטח. גם בתקופה האחרונה האינטרס הפוליטי שלו היה ברור: הייתה לו ממשלה צרה יחסית, והוא לא היה יכול להרשות לעצמו שבנט או ליברמן יפרשו ממנה. הוא שם את טובתו האישית והפוליטית לפני טובתה של המדינה".
איך אבו־מאזן ואנשיו מגיבים לכך, בפגישות שהיו לכם עמם?
"הם אומרים 'אתם פשוט מטורפים. אתם מביאים על עצמכם את האסון'. אנחנו לא מנצלים את העובדה שברמאללה יושב אחד המנהיגים הכי מתונים, אדם שבכירי צה"ל אומרים שהוא נלחם נגד הטרור ומוכן להגיע לפשרות רציניות. מבחינה טריטוריאלית אבו־מאזן מוכן לחילופי שטח, והוא מוכן לפירוז. מישהו יכול להגיד שבעוד עשר שנים יהיה מנהיג פלסטיני שמוכן לפירוז?"
"נתניהו נסוג", אומר גם דקל. "בתחילה הוא לא הבין שפרס לוקח את העניינים ברצינות ונחוש להגיע למשהו. כשראש הממשלה הבין שהם הולכים להסכים, הוא נבהל קצת".
האם ציפי לבני, שניהלה את הערוץ הרשמי של המשא ומתן עם הפלסטינים בשנים האחרונות, רואה באבו־מאזן פרטנר?
"אני חושב שכן. היו ביניהם יחסים טובים והערכה רבה. אני לא יודע מה היה בסבב האחרון, כי היא הביעה בפומבי אכזבה קשה ממנו. עבאס מצדו העריך אותה מאוד והאמין שהיא נחושה להגיע להסכם. הייתה לו תקווה גדולה שלבני תיבחר לראשות הממשלה, כי הוא העריך שאיתה אפשר לסגור עניין. כשנתניהו נבחר, הוא קיבל את זה קשה ונכנס לדכדוך עמוק".
האיש של נתניהו בימים אלה לניהול המשא ומתן המדיני מול אבו־מאזן הוא עו"ד דוד מולכו. ביקשנו לראיין אותו לכתבה, אך במשרד ראש הממשלה סירבו לאפשר לו זאת. מי שהציג את הצד של נתניהו הוא דורי גולד, שחוזה העבודה שלו כיועץ חיצוני לראש הממשלה בנושא הפלסטיני פג בסוף דצמבר 2014.
"נתניהו היה מוכן לעבוד עם אבו־מאזן וכל הזמן ניסה לחדש את המאמץ המדיני מולו, אבל כולנו היינו ערים למגבלות של יו"ר הרשות", אומר גולד. "האיש לא קיבל את הסכם המסגרת במפגש שקיים במארס שעבר עם הנשיא אובמה, והוא פשוט לא רצה להגיע להסכמות עם ישראל, נקודה. צריך גם לזכור את כל האילוצים הפנימיים שיש לו. מדיניות ההסתה שהוא קידם מהסיבות שלו הכבידה גם עליו בסופו של דבר, כי הוא לא הכין את העם שלו להסדר אלא להמשך מאבק".
נראה שאפילו האמריקנים, שבמשך שנים לא נואשו מלתווך בין הצדדים, כבר אינם אופטימים במיוחד. "אם את שואלת אותי אם אפשר להשיג הסכם עם עבאס, התשובה תהיה כן. אבל בנסיבות ששוררות כיום, קשה לי לראות את זה קורה", אומר אהרון דיוויד מילר, בכיר לשעבר במחלקת המדינה האמריקנית ששימש יועץ של מזכירי המדינה. "סביר להניח שאין לו היכולת כרגע להביא להסכם, והסיבות הן רבות: קודם כול, יש לך רשות פלסטינית מפולגת לשני חלקים. יש שניים מכל דבר, וגם החזון לגבי מהי פלסטין ואיפה היא צריכה להיות מחולק לשנים. יש משא ומתן מדיני עם פערים עצומים. העמדות של ראש הממשלה הישראלי הנוכחי ושל הנשיא הפלסטיני הנוכחי סותרות לגמרי. ויש גם עולם ערבי שנמס, והנסיבות שהוא יוצר מקשות אף יותר.
"אתה צריך מנהיגים שהם בעלי הבית הפוליטי שלהם, לא אסירים ושבויים בידיו. היום פשוט אין לך, משני צדי המתרס, פוליטיקה שמחזיקה את הסמכות והלגיטימציה להסכים על סוגיות הליבה. צריך לזה מנהיגים גדולים מאוד. אין לך כאלה בישראל, ודאי שאין לך כאלה ברשות הפלסטינית. למחמוד עבאס אין כוח כמו שהיה לערפאת, לסאדאת או למלך חוסיין. אין לו יכולת לקבל את ההחלטות הנדרשות ולהיות המנהיג שהביא לעם שלו מדינה".
אף שברשות הפלסטינית אמורות להיערך בחירות לתפקיד היו"ר מדי חמש שנים, אבו־מאזן דאג שבינואר 2010 לא יתקיימו בחירות כמתוכנן. בכך הפך משטרו לדיקטטורה, שבמידה מסוימת קיומה נוח לישראל, שכן היא עדיפה על החלופה. "אבו־מאזן סיכל את הבחירות, כי הוא היה מאבד את השלטון לחמאס", אומר ענברי. "הוא גם לא רצה לערוך בחירות רק בגדה, ללא עזה, כי זה היה נתפס כהכרה בכך שעזה יצאה מחוץ לפלסטין. מאשימים אותו בדיקטטורה, והלכה למעשה זה נכון: מועד התפוגה שלו מכוח הבחירות כבר מזמן עבר, אין לו פרלמנט, והכול מנוהל בצווים נשיאותיים".
בראיון לערוץ המצרי CBC הודה אבו־מאזן שהדמוקרטיה זרה לו: “למרבה הצער, דמוקרטיה היא דבר חדש אצלנו בעולם הערבי, ולכן אנחנו לא מסוגלים לקלוט אותה. (אצלנו זה) או אני או אתה. טוב, אבל אני נבחרתי - לכמה זמן, מאה שנים?“
"הוא רוצה לפרוש, אבל אין לו תחנת יציאה כדי לפרוש בכבוד, לא עם הזנב בין הרגליים", אומר ענברי. "הוא צריך הישג מכובד, כמו הפרויקט באו"ם וכמו האג. אז הוא כבר לא יתמודד בבחירות, אבל ישאיר משהו שייחקק על דפי ההיסטוריה".
ב־29 בנובמבר 2012 הצליח אבו־מאזן להתקדם לעבר המטרה הזו, כשהאו"ם שדרג את מעמדה של הרשות הפלסטינית והעניק לה מעמד של "מדינה משקיפה". נאומיו באו"ם, הן לפני השדרוג הזה והן לאחר מכן, האשימו שוב ושוב את ישראל בטיהור אתני של הפלסטינים, בגזענות ובשנאה. בנאום שנשא לאחר מבצע "צוק איתן" אף טען כי ישראל ביצעה רצח עם בעזה.
"בזירה הבינלאומית הוא נוקט מדיניות אגרסיבית מאוד, גם בלוחמה המשפטית וגם בלוחמה הדיפלומטית, ומפנה עורף אל המשא ומתן", אומר גלעד שר. "כרגע אבו־מאזן מנהל נגד ישראל מאבק אלים מסוג אחר, בזירות אחרות, כדי להשחיר את פניה. דרך הדה־לגיטימציה הוא רוצה לכופף לישראל את היד ולהשיג את דרישותיו בלי לשבת סביב שולחן המשא ומתן. ועדיין, אני בכלל לא משוכנע שאיזה מנהיג פלסטיני שיבוא אחריו יהיה מתון יותר ממנו".
"בשנה האחרונה אבו־מאזן לקח פניית פרסה לכיוון פעולות מתריסות שאסור להסכים איתן", אומר גורם צבאי בכיר לשעבר. "הרמטכ"ל הנכנס גדי איזנקוט צריך להיות ערוך למצב של הקצנה מדורגת ביהודה ושומרון. אבו־מאזן פנה לבית הדין הבינלאומי, הוא מאיים להחזיר לישראל סמכויות אזרחיות ומשדר לעם שלו דברים מסוימים שאולי עוד לא קיבלו ביטוי בשטח – אבל על צה"ל להיות קשוב".
איך ממשלת ישראל צריכה להגיב לצעדים האחרונים של יו"ר הרשות?
"על הממשלה לדרוש שיחזור בו מהפנייה להאג, כי זו חציית קו אדום. אבל בסל כלי התגובה של הממשלה אנחנו צריכים להפעיל את העיקרון של סוף מעשה במחשבה תחילה, ולהבין את מחיר האלטרנטיבות. המצב כרגע עדיין סביל. אחרי הבחירות יצטרכו להתעמק ולהבין את המשמעויות והדרישות ביחס לאבו־מאזן".
ענברי חושש שהרוח הגבית הבינלאומית למהלכיו החד־צדדיים של אבו־מאזן באו"ם יכולה להתהפך נגד יו"ר הרשות בצורה שתסכן את האזור כולו. "המדיניות האירופית תומכת מאוד באבו־מאזן, ונחושה לקדם את הנושא הפלסטיני אחרי הבחירות בישראל. העצמת הנושא הזה בתקופה הנוכחית עלולה להביא להחלטה של דאעש להתחיל לפעול ברשות ובישראל: כרטיס הביקור של דאעש הוא ביטול המדינות הערביות הקיימות, ואם פתאום יתחיל שיח על מדינה ערבית חדשה, הם ירצו להגיע אליה. גורמים אירופים שפגשתי בתקופה האחרונה לא מבינים זאת".
בינתיים הרשות עצמה הולכת ומתפוררת סביב אבו־מאזן, והוא מאבד בהדרגה את השליטה ברחוב הפלסטיני. המצב הכלכלי בשטחי הרשות מידרדר, בין השאר משום שישראל מעכבת העברת כספים. בארגונו, פת"ח, יש מי שמביעים רצון לחזור לפיגועים ולמאבק המזוין.
במערכת הביטחון לא רואים באבו־מאזן טרוריסט, בימים אלה, אבל כן רואים בו גורם שמעודד את עמו ברמה היומיומית לצאת, להתעמת ולהתחכך עם כוחות צה"ל ועם ישראלים. קופרווסר אומר כי ככל הידוע, אבו־מאזן נותן לגיטימציה לטרור לכל אורך הדרך. "בקיץ שעבר, כשהוא רצה לרמוז שפיגועים מסוימים הם דבר רצוי, הוא ידע לצטט את פסוק 39 מהסורה ה־22 בקוראן, שלפיו ניתנת למוסלמים רשות לצאת למלחמת קודש אם עושקים אותם. יש בקוראן שני פסוקים כאלה, והפסוק שאבו־מאזן ציטט הוא המסוכן והמתירני יותר. כשנעשה שימוש במשפט הזה - 'ניתנת לכם רשות, בגלל שנעשקתם, למלחמת קודש, ואלוהים יכול לדאוג לניצחונכם' - זה לא נאמר לקהל מערבי, וזה לא נופל על אוזניים ערלות בקרב המוסלמים. ויש מי שפועלים בהתאם".
בדו"ח שפורסם ב־2010 על ידי ארגון "מבט לתקשורת פלסטינית", מובאת רשימה מפורטת של כיכרות, רחובות וגופים ממסדיים שאבו־מאזן בחר לקרוא על שם מחבלים. לפי הדו"ח, בתי ספר וגנים ברשות נקראים על שם אבו־איאד, שתכנן את טבח הספורטאים הישראלים במינכן ב־1972, וכן על שם אבו־ג'יהאד, סגנו של ערפאת, שהיה אחראי לפיגוע במלון סבוי ולחטיפת "אוטובוס הדמים" בכביש החוף, ש־37 נוסעים נרצחו. זוכות להנצחה גם דמויות טרוריסטיות ידועות פחות, כמו המחבל המתאבד אל־מואייד בחכמיאללה אל־אעא, שרצח בשנת 2004 חמישה חיילים.
"זה לא רק שהכיכרות נקראות על שם מחבלים", אומר אבי דיכטר. "קחי את נאומו של עבאס ביום הפת"ח לפני שנתיים. בפתח הנאום, בלי להתבלבל, הוא מעלה על נס את הקדושים בשוהדא: רב־המרצחים אבו־ג'יהאד ששלח מחבלים בהיקפים גדולים מאוד, ואחרי זה את מייסד הג'יהאד האסלאמי פתחי שקאקי, מייסדי חמאס אחמד יאסין ועבד אל־עזיז א־רנתיסי, ועוד. אני אומר באופן הברור ביותר: את מי שאנחנו רואים כרב־מחבלים וכרב־מרצחים, אבו־מאזן רואה כגיבור האומה הפלסטינית. זה דבר שכדאי לקחת אותו בחשבון. מדינת ישראל לא הייתה מעזה לכנות 'קדוש' את ברוך גולדשטיין, או כל רוצח אחר של ערבים חפים מפשע רק כי הם ערבים. זה אולי ההבדל הדרמטי".
איתמר מרכוס, העומד בראש "מבט לתקשורת הפלסטינית", אומר כי כאשר הוא ואנשיו מראים לחברי פרלמנט בעולם כיצד האוכלוסייה הפלסטינית מחונכת להאדרת רוצחים – הם בהלם, אבל אחרי תקופה הכול חוזר לקדמותו. "הם ממשיכים לממן את השנאה הזו, ונפגשים שוב עם עבאס. הוא אומר להם שיש בעיית הסתה, אבל היא תיפסק ברגע שיהיה שלום. זה השקר הגדול של הרשות: בגלל החינוך לשנאה ולהשמדת ישראל אין לנו עם מי לדבר".
בתשובה לשאלה האם ישראל מקיימת מעקב אחרי אבו־מאזן, אומר יאיר נוה: "כן, ולא אכנס לפרטים". "אנחנו יודעים לבטח שמאזינים לו", אומר מרכוס, שמונה לייצג את ישראל בסוגיית ההסתה במסגרת המשא ומתן עם הרשות הפלסטינית לאורך השנים. "נציגי הארגון שלנו נפגשים בכל שלושה חודשים עם נציגי כל יחידות המודיעין הישראליות, וכולנו מעבירים מידע על ההסתה למשרד ראש הממשלה, ויש גם חילופי מידע בינינו".
ראש הממשלה נתניהו ושר החוץ ליברמן אמרו בשנים האחרונות לא פעם שאבו־מאזן מעודד טרור. אלא שאז בא ראש השב"כ יורם כהן והכריז בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת שיו"ר הרשות לא מעודד טרור, מחשש שהדבר יביא בסופו של דבר להדחתו. ח"כ שנכח בישיבה סיפר אחר כך כי כהן סייג את דבריו: "להסתה בתקופה האחרונה בהנהגת אבו־מאזן, בסוגיות שקשורות לירושלים והר הבית, יש תרומה לרמת האלימות הגבוהה בשטח, בדגש על ירושלים", אמר ראש השב"כ בהתייחסו לשורת תקריות שנרשמו לקראת סוף 2014.
גורם מדיני לשעבר טוען כי קיימים חילוקי דעות בין הדרג המדיני ובין בכירים במערכת הביטחון. "ההתבטאות הזו של יורם כהן היא הפעם הראשונה שבה נחשף קצת מהפער הזה. במציאות אבו־מאזן מחזיר לידי הצבא עשרות ישראלים שמתברברים בגדה, ומנהל מלחמה חריפה מאוד נגד הטרור החמאסי. המדיניות של ראש הממשלה היא של שקרים ומניפולציות. יש פער עצום בין איך שנתניהו מתבטא ובין הפעולות שאבו־מאזן נוקט בשטח. אלופי צה"ל מדברים על יו"ר הרשות במונחים חיוביים, כמנהיג שאפשר לסגור איתו עסקה".
"עם כל הכבוד, אנשי צבא מיישמים בשטח מדיניות מערכת. הם לא גופי מדיניות", מגיב על כך יאיר נוה. "הם לא באמת יכולים להגיד שאבו־מאזן הוא פרטנר, כי הם לא ישבו איתו. הם כן יכולים להגיד שהגופים שהם עצמם עובדים מולם הם כאלה שאפשר להגיע איתם להבנות, וזה מה שקורה".
"הרבה ישראלים מתבלבלים וחושבים שאם אבו־מאזן מגנה את הטרור, זה אומר שהוא מתון ופשרן ביחס לדרישות הלאומיות הפלסטיניות", אומר אלוף במיל' גיורא איילנד, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי. "האמת היא שאבו־מאזן קשוח ומשתייך לזרם הנוקשה יותר. האם הוא מוכן לוויתורים? התשובה היא לא".
"אבו־מאזן חושב על המורשת שישאיר אחריו, והחשיבה הזו מביאה אותו ליצור איזונים ולשמר את רעיון הטרור", אומר גורם צבאי בכיר לשעבר המעורה היטב בפרטי העבודה מול הפלסטינים.
"יש דברים שאפשר לעשות עם שותפים אחרים, שמבינים ששינוי הסטטוס־קוו יסכן גם את אחיזתם בשטח. יש ברשות גורמים מתונים שלא מביעים את דעתם בפומבי, לצערי. אבו־מאזן נסוג מהדרך הפרגמטית, אבל שולחן הדיונים הוא עדיין הפתרון, וכדאי לשבת בשעה ששיתוף הפעולה הביטחוני עוד עומד על תלו בשטח. אם לא עם אבו־מאזן עצמו, אז אולי איתם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם