"נתניהו צריך לעמוד על שלו מול איראן"
המשנה לראש המוסד לשעבר, נחיק נבות, מתייחס לאיום האיראני ופונה לראש הממשלה בבקשה לעבור לשיח חבוי בנושא
"גם לאיראן יש כבוד עצמי": פגשתי השבוע את נחיק (מנחם) נבות, המשנה לראש המוסד לשעבר. ראית את מאיר דגן נואם בכיכר רבין? שאלתי. "ראיתי", השיב. ואיך הייתה ההרגשה לראות ראש מוסד לשעבר עם דמעות בעיניים, אומר כי הוא "חושש מההנהגה של מדינת ישראל"? "אני מאמין לו, ואני מעריך את כנותו", משיב נבות.כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אנחנו מכירים עוד מתקופתי במוסד בלבנון", הוא מוסיף. "דגן הסתובב באותה תקופה בדרום לבנון. הוא מסוג הלוחמים שאריק שרון אהב והעריך. לכן גם תמך בו. ביום שנכנס לתפקידו בראשות המוסד באתי לברך אותו. ליוויתי אותו גם כשפרש".
שאלתי את נבות אם הוא מקבל את מה שדגן אמר. "בשורה התחתונה, שמעתי ולא אהבתי. דגן בקי גדול באלמנטים של הגרעין האיראני. הוא גם מבין היטב את המציאות המזרח־תיכונית. אבל בראייה שלי, בשאלה מה צריך היה להביא לידיעת הציבור השיקולים מעט שונים. הוא בפוליטיקה, אני לא".

נבות ודגן נפגשו בהמשך השבוע באירוע לכבוד צבי זמיר, ראש המוסד לשעבר. "אבל על העניין עצמו לא דיברנו. מה שכן, הכאיבה לי הקריקטורה שהתפרסמה ב'הארץ' עם הכיתוב 'שיחזיר את הכבד'. זה הכי מגעיל שיכלו לעשות". נבות מתכוון לקריקטורה של עמוס בידרמן שבה נראה נתניהו צופה בנאומו של דגן כשלצדו השרים כ"ץ וארדן וסגן השר אקוניס. הכיתוב "שיחזיר את הכבד" הופיע כאמירה של אקוניס. מצחיק? תלוי את מי.
נבות פרסם לאחרונה את הספר 'תבל ומלואה' על קורותיו במוסד. "תבל" בהקשר הזה הוא האגף לקשרי חוץ של המוסד. שווה לקרוא. זה לא עוד ספר זיכרונות; יש לו מגע אקטואלי, שמעניק פרספקטיבה לכמה מהסוגיות הבוערות שעל סדר היום המדיני כמו נאום נתניהו בקונגרס וסוגיית היחסים עם ארה"ב, ואפילו השאלה אם לתקוף באיראן או לא לתקוף. כך למשל, בפרק 'התרעה מול המעצמות' כותב נבות כי ראש המוסד לשעבר מאיר עמית האמין שישראל צריכה לבסס מדיניות ביטחון לאומי עצמאית, או במילותיו - "להחזיר לעצמנו תחושת חירות עמוקה".
באחד ממכתביו אליו, מספר נבות, העלה עמית את השאלה האם על ישראל לציית לתכתיבים חיצוניים של מעצמה שבה היא תלויה, גם במצבים שברור כי הדבר אינו משרת את האינטרסים שלה בטווח הקצר או הבינוני. "הדילמה הזו אם לסמוך על ערובה אמריקנית מול איום חיצוני רלוונטית היום ביתר שאת", מדגיש נבות.
"להחזיר לעצמנו תחושת חירות עמוקה". ביטוי מרתק. אין רבים היום המתנסחים במושגים כאלה. מעניין לבחון בהקשר הזה את סוגיית ההתנהלות האמריקנית במזרח התיכון בצמתים מרכזיים. למשל, ערב המהפכה באיראן. למשל, בעקבות גל המהפכות של האביב הערבי. בספרו מתאר נבות כיצד נשלח ערב המהפכה האסלאמית באיראן לארגן את פינויים של הישראלים בטיסות אל־על מטהרן. "מאחור נותר רק צוות מצומצם של אנשי השגרירות והמוסד", הוא כותב.
"המצב בעיר ובנמל היה מתוח וכולם המתינו להוראה מה לעשות. השאלה שעמדה בחלל הייתה האם אפשר עדיין למנוע את שובו של חומייני. תחושת החרדה התחדדה בעקבות פנייתם של בכירים איראנים אלינו, ביניהם מפקד הכוחות המיוחדים ושר האוצר האיראני, שעמדו המומים מול שתיקתה הרועמת של וושינגטון. הם היו מורגלים בכך שארה"ב היא המנחה, הקובעת והמבצעת.
"בחנתי כיצד ניתן לעזור. החלטתי ליצור קשר עם מקס קמפלמן, יהודי טוב בעל קשרים עם הבית הלבן וממקורביו של סגן הנשיא וולטר מונדייל. ביקשתי ממנו לפנות לבית הלבן באמצעות מונדייל ולהעביר את שאלתם של הבכירים האיראנים, האם הם צריכים למנוע את שובו של חומייני כי המשמעות הייתה ברורה לכולנו. אולם הנשיא ג'ימי קרטר סירב להתערב".
ההשלכות החמורות ביותר של מדיניותו קצרת הרואי של קרטר, כותב נבות, היו באיראן. קרטר הוא האחראי הישיר לעליית המשטר האסלאמי בראשות חומייני, וזאת בשל תמיכתו הבלתי מסויגת בדמוקרטיה. התיאור הזה, אין צורך להכביר במילים, מזכיר לא מעט את ההתנהלות המגומגמת של הבית הלבן ערב המהפכה במצרים שהורידה את מובארכ והעלתה לשלטון את מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים.
אז האמריקנים טעו פעם אחת באיראן ב־1979, ואולי הם טועים גם עכשיו. אבל מה איתנו? איפה אנחנו טועים מול האיראנים?
"מה שבירושלים לא מבינים הוא שגם לאיראנים יש כבוד עצמי. למנהיג האיראני יש גם אופוזיציה. האם הוא יכול להרשות לעצמו להיראות נכנע מול נתניהו? אני אומר לו, תפסיק את השיטה הזו להפנות כל דבר כלפי חוץ, ותעמוד על שלך. תראה איך קרי מתרוצץ בין הסעודים ומדינות המפרץ. אני אומר, שנו את הדיבור. שנו את השפה.
"אבל לפני הכול, השאלה היא מה קורה בתוכנו. אם לא יהיה שלום בינינו לא יהיה שלום עם שכנינו. ישנו שיעור קומה אסטרטגי של עם, כוח היצירה של עם, התרבות, הכלכלה והמדע. שום דבר מכל זה לא יוכל להיווצר מבלי שייעשה מתוך אחדות יצירה ומתוך מאמץ פוליטי שהולך לקראת מטרה משותפת להשגת שלום".