סיכום בחירות 2015: הקרב על סדר היום
מהרגע שהליכוד סיים את סאגת הפריימריז, התנהל מאבק בין סדר היום החברתי-כלכלי ובין זה הביטחוני. היום יבחר הציבור את המנצח
סוף המרוץ מלמד על הדינמיקה של מערכת הבחירות, שמסתיימת היום. זה קודם כול היה מאבק על סדר היום - למה צריך בחירות ועל מה הן מתנהלות.עוד כותרות ב-nrg:
- הבחירות לכנסת ה-20 יצאו לדרך: הקלפיות נפתחו
- תעלומה: למי קראה מנהיגת החרדיות להצביע?
- נתניהו בקלפי: "אחרי הבחירות אקים ממשלה לאומית"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
רה"מ בנימין נתניהו ביצע אתמול פעולה אחרונה של השתלטות על סדר היום: הוא התראיין ל-NRG והודיע שמדינה פלסטינית לא תקום בבית ספרו, במשמרת שלו. הכותרות עברו כמו אש לכל ערוצי החדשות המרכזיים, כולל בחוץ לארץ. תוכן האמירה פחות מעניין, ומה שחשוב היה המסר הסמוי לבוחריהם של משה כחלון, נפתלי בנט וכל השאר: הסיפור האמיתי עכשיו, כשאתם הולכים לקלפי, היה ונשאר העניין המדיני-ביטחוני.
מיד עלתה השאלה מה תהיה התשובה של העבודה-המחנה הציוני-ציפי לבני. האם נמצא איזה ספין שיתפרסם הבוקר? אז לא, זה קרה כבר כעבור כמה שעות, והספיק לעשות כותרות לקראת מהדורות שמונה בערב: לבני מסירה מעצמה בתנועה אחרונה על הבמה את גלימת הרוטציה.
שם המשחק, כאמור, הוא קביעת סדר היום. כל צד רוצה לקלף ממפלגות הלוויין שלו כמה מנדטים לקראת השעה עשר בלילה.
יאיר לפיד הוביל את הקמפיין של "אף אחד לא מבין למה הולכים לבחירות", אז בואו נזכיר מה קרה פה: היו שלושה ראשי ממשלה מטעם עצמם - יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ונפתלי בנט - שמאז מבצע 'צוק איתן' ניסו לערער את מעמדו של ראש הממשלה המכהן. נתניהו הבין יותר ויותר מה המשמעות של ניהול ממשלה מעמדת נחיתות של סיעה בת 18 חברי כנסת, אחרי שאביגדור ליברמן התנתק מהליכוד והשאיר את לפיד כסיעה הגדולה עם 19 חברי כנסת. נתניהו החליט שקץ במצב הזה והוביל לבחירות על ידי פיטורי לפיד ולבני.
לפיד, עד כמה שזה יישמע מוזר היום, החל בעמדת פתיחה גרועה, והיו כאלה שניבאו שהוא יתאדה. הוא נחשב לכישלון הגדול של הממשלה היוצאת, מי שהיה ראש קבינט הדיור כשהמחיר הדירות הפך לנושא המרכזי של השיח הפוליטי. לפיד מסיים במטרים האחרונים של המרוץ כשהוא יציב וחזק עם כ-12 מנדטים בסקרים. לידו משה כחלון דשדש במשך רוב הקמפיין מתחת לעשרת המנדטים, ורק עכשיו התייצב בערך על עשרה – אף שלגביהם מידת היציבות עדיין לא ברורה.
מהרגע שהליכוד סיים את סאגת הפריימריז שלו, התנהל מאבק בין סדר היום החברתי-כלכלי לבין סדר היום הביטחוני. מפלגת העבודה התייצבה לפתע עם צעיף חדש שנקרא "המחנה הציוני" - גרסה של הפטנט של אהוד ברק מ-1999, שנקרא אז '"ישראל אחת".
בתחילת דצמבר שנה שעברה יצאו יצחק (בוז'י) הרצוג ולבני למעין ירח דבש מקדים בפורום סבן שבארצה"ב. הרצוג דיבר שם על נסיגה חד-צדדית ועל חוק מדינת הלאום, שנראה לו רווי בצלילים גזעניים. כשחזרו משם הם בישרו לאומה על האיחוד הגדול. מפלגת העבודה עם לבני התייצבה פתאום על כ-24 מנדטים בסקרים, וזה פחות או יותר מצבה גם היום. המפלגה הריצה מסע תעמולה חברתי, אבל נהנתה מקמפיין מקביל של כלי התקשורת שהתרכז בשני נושאים: מהנעשה בבית ראש הממשלה ו"משבר הדיור".
אך לפחות עד סוף ינואר הצליח הליכוד בראשות נתניהו לשלוט בסדר היום, וגם זה היה בגלל סדר יום עולמי: הטרור הבינלאומי הדאעשי חגג, טבח המוני ב"שרלי הבדו" בפריז ובמקביל טבח במרכול יהודי, המצעד הגדול ברחובות פריז, נאום ראש הממשלה בבית הכנסת בפריז - כל אלה סייעו לסדר היום המדיני-ביטחוני. בהמשך גילה עם ישראל שגנרלים איראנים מסיירים ליד הגדר בגולן, יחד עם יורשי מורניה. החיסול הדרמטי הקפיץ את הליכוד עם סדר היום הביטחוני ל-27 מנדטים, ביתרון ברור על פני העבודה.
לקראת סוף ינואר נוספה היוזמה המדינית המרכזית של נתניהו להיענות להזמנת יושב ראש בית הנבחרים לנאום בפני שני בתי הקונגרס. מה שנראה כקלף מנצח הכניס את הנשיא ברק אובמה למעורבות טורבו עם הנעה קדמית במערכת הבחירות בישראל. הוא ניגן ללא הרף על חוסר הלגיטימיות של הנאום, ואפשר להרצוג, לעמוס ידלין ולארגון של 200 מפקדים מימי הטנדר ופלוגות הלילה להפחיד את הציבור במשבר נורא עם "ידידתנו הגדולה".
בהמשך איבד הליכוד את השליטה בסדר היום בעקבות הירתמותו של מבקר המדינה לקמפיין עם פרסום שני דו"חות – על בית ראש הממשלה ועל משבר הדיור. שני הספינים הגדולים האלה הורידו בהדרגה את הליכוד בסקרים, אבל אז בא הנאום הגדול בקונגרס.
זה היה ב-3 במארס, בדיוק לפני שבועיים. ראש הממשלה הגיע לוושינגטון מעמדת נחיתות, ולאחר הנאום חזר והתייצב בעמדת שוויון, שהיא בעצם יתרון מכריע לליכוד. הנאום וכל מה שמסביב החזיר לרגע אחד לכותרות את סדר היום הביטחוני, בדמות איום הגרעין האיראני.
אך מה שחולל זעזוע פוליטי ומוסרי גדול בארה"ב לא זכה לתהודה בארץ, ובאחד העיתונים, לפני שבוע וחצי, הוצג נתניהו כמי שהולך שמאלה ממרצ בנושא הפלסטיני. כל השבוע האחרון עמד בסימן הפעלת אזעקות "צבע אדום" לבוחרי הימין, שקבעו כי מרוב מחירי דיור וגבינות עלולה לקום ממשלת שמאל. מיום חמישי שעבר החל נתניהו בבליץ ראיונות שבו דיבר על הישגיו בכלכלה, תוך לקיחת אחריות לנושא הדיור. את המסע הוא מסיים באקורד מדיני.
עכשיו, ברגע האמת, אפשר לצייר את עקומת המערכה נגד נתניהו מאז שימש כשר האוצר לפני יותר מעשר שנים. הנחת היסוד שמפלגת העבודה החדירה לתודעת הציבור הייתה שבלי שלום ישראל תשקע במשבר כלכלי מתמיד, ורק שלום יחלץ אותה לקראת שגשוג. מאז שנתניהו חזר לראשות הממשלה ב-2009, הוחדרה הנחת יסוד חדשה – באין משא ומתן לצד ויתורים מרחיקי לכת, ישראל תשקע בבידוד מדיני מקפיא מלווה בחרם, סנקציות כלכליות ונתק מארה"ב.
נתניהו מגיע עם גישה אחרת: אפשר להצעיד את ישראל להצלחה כלכלית גם בלי שלום, אפשר לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוצלחת גם תוך ויכוחים ועימותים עם "ידידנו", כשהפנים למזרח-אסיה.
במערכת הבחירות הנוכחית היה ניסיון להוכיח שבשתי החזיתות הללו נחל נתניהו כישלון. אלא שנתניהו מתעקש לסתור את הנחות היסוד השולטת בתודעת האליטות בישראל, ועל כך קשה להן לסלוח לו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם