אחרי איראן: סעודיה מזהירה ממרוץ חימוש במזרח התיכון
על רקע התקדמות השיחות בין איראן למעצמות, תוכנית הגרעין המצרית שנגנזה והעשרת האורניום בלוב עשויות לשוב לסדר היום
שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי הגיע בתחילת השבוע ללוזאן שבשווייץ לחידוש שיחות הגרעין בין טהרן למעצמות, ופיזר רמזים עמומים שהמשא ומתן מתקדם לעבר הסכם. "אנחנו מאמינים ששום דבר לא ישתנה באפריל או במאי או ביוני, ואין סיבה שהחלטה שלא יכולה להתקבל היום תתקבל בעתיד", אמר קרי בריאיון שנערך עמו. "אם השיחות מתנהלות בשקט - בואו נעשה זאת, ואני מקווה שכבר בימים הקרובים זה יהיה אפשרי".
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ואולם, בזמן שארה"ב מציגה גישה אופטימית, בערב הסעודית חוששים מפני מרוץ גרעיני אזורי. גורם רשמי באיחוד האמירויות הערביות אף אמר לסוכנות הידיעות רויטרס כי נתניהו זכה בבחירות בישראל בזכות הגרעין האיראני. "ראש הממשלה בנימין נתניהו חייב את ניצחונו בבחירות הנוכחיות לפחדים הביטחוניים של הישראלים, בעיקר מפני השפעתה הגוברת של איראן", הוא אמר.
בריאיון לרשת BBC הזהיר הנסיך הסעודי טורקי אל־פייסל כי עסקת גרעין עם איראן תעודד מדינות אחרות באזור לפתח דלק גרעיני. הוא ציין כי אם וכאשר ייחתם ההסכם, ערב הסעודית ומדינות נוספות באזור ידרשו לקבל את אותן הזכויות שיינתנו לאיראן, דבר שיציב אותן במעמד של מדינות סף גרעיניות. אל־פייסל, שכיהן בעבר כראש המודיעין הסעודי, הסביר בריאיון כי עיקר ההתנגדות של ארצו לעסקה עם איראן היא נגד מרוץ ההתחמשות האזורי שתגרור. הניסיונות לפתח יכולות גרעיניות במדינות במזרח התיכון אינו חדש, אך ברובן הוא נעצר או נמצא מתחת לפני השטח. אם התחזית הסעודית תתממש, כיצד עשוי להיראות מרוץ הגרעין באזור?
ההצהרות של הנסיך אל־פייסל לא יכולות להיות ברורות יותר: בערב הסעודית נחושים לעצור את ההתחמשות הגרעינית. התוכנית הגרעינית של ערב הסעודית אינה גלויה, אבל גורמים סעודים ששוחחו עם 'מקור ראשון', ציינו את קשריה העמוקים של ערב הסעודית עם פקיסטן, ואת העובדה שהכור הגרעיני הפקיסטני זכה למימון נדיב מצד הסעודים במשך שנות פיתוחו. כיום הוא משמש למעשה ככור סעודי על אדמת פקיסטן.
גם רשת BBC הבריטית עסקה לפני שנה בערב הסעודית ובקשריה עם פקיסטן, וציינה כי אינטרסים משותפים לשתי המדינות הולידו את הכור הגרעיני. “הפקיסטנים היו לחוצים מהאיום ההודי, ולכן שאפו להגיע ליכולות גרעיניות“, הם אמרו. “לערב הסעודית היה נוח שהכור הגרעיני עם הסכנות שהוא טומן בתוכו יהיה על אדמת פקיסטן. כל הפרויקט הפקיסטני קם בכסף סעודי טהור. ריאד הייתה זו שתמכה בו כספית. ערב הסעודית הייתה יכולה לשמור על יחסיה עם המערב באופן כללי ועם ארה“ב בפרט, כשהיא לא מלכלכת את הידיים שלה עם גרעין, ובכל זמן שירצו הם יוכלו לקבל את הפצצה הגרעינית ששילמו עבור ייצורה“.
הגורמים הציבו מדדים שלפיהם אפשר לבחון את הצורך בנשק גרעיני. “אפשר לחלק בגדול את העניין לשלושה מדדים - אינטרס לפיתוח גרעין, כסף בשביל לפתח אותו, והמרכיב האנושי. לערב הסעודית יש אינטרס ויש כסף. במרכיב האנושי יש להם בעיה - ולכן הם נשענים על הפקיסטנים“.
מעבר לתחום הגרעין, בפקיסטן מתנהלת מלחמה אינטנסיבית בין השיעה לסונה, פלגי האסלאם, בשנים האחרונות. “הממשל הסוני זקוק לתמיכה מול הניסיונות האיראניים להגדיל את כוחם של השיעים במדינה ולהפיל את השלטון“, אמרו הגורמים. “הסעודים, שהשקיעו רבות בפקיסטן, בממשל הפקיסטני ובגרעין הפקיסטני־סעודי, לא יכולים להרשות לעצמם שדבר כזה יקרה, ולכן מפת האינטרסים בין המדינות חזקה מאוד“.
מדינות המפרץ שותפות לחשש הסעודי מפני איראן גרעינית. מעבר לאיום האסטרטגי, חוששים שם מאיום נוסף. כאשר היה שיח שעסק באפשרות הפגזת המתקנים הגרעינים האיראניים הקיימים היום, במדינות המפרץ - כולל קטאר, כוויית ואיחוד האמירויות - הביעו חשש מפני זליגה של קרינה גרעינית מסוכנת אליהן.
לצד ההצהרות הסעודיות, נראה כי גם מצרים תחת שלטונו של עבד אל־פתאח א־סיסי, תהיה זו שתקפוץ על עגלת הגרעין אם זו תצא לדרך.
על פי המדדים שהוצבו, מצרים פיתחה במשך שנים את ההון האנושי שלה, והוא מסוגל להתכנס לפרויקט גרעיני. התוכניות של קהיר להשיג יכולת גרעינית הולכות אחורה עד שנת 1954. בשנה זו התחילו המצרים לבחון אפשרויות של הקמת מבנה גרעיני, וארבע שנים מאוחר יותר רכש הנשיא נאצר כור מחקר גרעיני ראשון מהאיחוד הסובייטי.
מצרים קידמה בגיבוי השלטון הסובייטי את תוכנית האנרגיה הגרעינית שלה לצורכי שלום, ואפילו מיקמה את תחנות הגרעין העתידיות בעיר א־דאבבא שבמערב מצרים. מלחמת ששת הימים ב־1967, ומלחמת יום הכיפורים ב־1974, הובילו להפסדים כלכליים גדולים מאוד במצרים, והתוכניות לפיתוח הגרעין הואטו.
מומחים להקמת כורים גרעיניים שעבדו בפרויקט המצרי נטול המזומנים עזבו את המדינה, חלקם מצאו עבודה בפרויקט הגרעין העיראקי של סדאם חוסיין, אבל הידע הגרעיני נשאר, והוא מוצא ביטוי באנרגיה שנמצאת במצרים.
הנשיא המצרי סיסי נחוש לשפר את היכולות הגרעיניות של מדינתו, כחלק מהשינויים שהוא מנהיג. במקביל לשינוי היחסים עם המערב, ההיפרדות ההדרגתית מארה"ב וחיזוק הקשרים עם רוסיה של פוטין, סיסי שב ומדבר על נושא הגרעין, ומדגיש שהוא לצורכי שלום.
בביקור שקיים פוטין במצרים בפברואר האחרון, דיברו השניים על אפשרות של שיתוף פעולה בין קהיר למוסקבה כדי להוביל לבניית מפעל האטום הראשון במצרים. "מצרים ורוסיה הגיעו להבנות ראשוניות בנוגע לבניית מפעל אטום ראשון בעיר הדרומית א־דאבבא", אמר סיסי במסיבת עיתונאים שכינס יחד עם פוטין, ובהמשך דיבר על חיזוק הקשרים הצבאיים בין קהיר למוסקבה. אבל האינטרס המצרי להקים תוכנית גרעין לא קשור לאיראן בכלל. האיום האסטרטגי המשמעותי על קהיר הוא אתיופיה ונושא הסכרים שמונעים ממי הנילוס לזרום למצרים.
יפתח שפיר, ראש תוכנית המחקר הבוחנת את המאזן הצבאי במזרח התיכון וחוקר בכיר מטעם המכון למחקרי ביטחון לאומי, סבור שהאינטרס המצרי הוא לפעול למניעת נשק גרעיני במזרח התיכון. לדבריו, "מצרים בחרה שלא לפתח תוכנית גרעינית, ולהשקיע מאמצים רבים בדרך הדיפלומטית שקוראת לפירוז הזור מנשק גרעיני. מהיום שהיא הצטרפה ל־MTP – האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני -
היא הפכה את הנושא לאבן יסוד במדיניות החוץ המצרית. היא השקיעה בזה הרבה מאמצים דיפלומטיים ואספה קאדר של דיפלומטים שהתמחו בזה.
“העובדה שמזכ“ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית לשעבר מוחמד אל־בראדעי הוא מצרי, אינה מקרית. היא תוצאה של השקעה מכוונת בפירוק הגרעין“.
שפיר מציין כי “למצרים, בניגוד לרוב המדינות האזוריות, יש היכולת לפתח טכנולוגיות כדי להגיע לגרעין. אבל זה יהיה שינוי גדול מאוד לעומת המדיניות הנוכחית שלה, ויערער את העמדה שלה מול ישראל. בכל פורום בינלאומי הם צועקים שיש לפרק את ישראל מהנשק הגרעיני. אם הם ילכו לכיוון של גרעין - הטיעון החזק הזה ילך לאיבוד“.
לוב, שכנתה של מצרים, הייתה קרובה מאוד ליכולת גרעינית בתקופת שלטונו של מועמר קדאפי, והוא היה גם זה שפירק את התוכנית באופן פתאומי. לקדאפי הייתה תוכנית מסודרת ופעילות ענפה, שהפתיעה אפילו את המודיעין האמריקני. בשנת 2003, לאחר מלחמת עיראק השנייה שבסופה נפל סדאם חוסיין, הודיע קדאפי שהוא גונז את התוכנית שלו ופתח את שערי לוב לפקחים.
גורם בממשל ג'ורג' בוש, שנחשף לתוכנית הגרעין הלובית, אמר ב־2003 לכלי תקשורת זרים כי לוב הודתה שפעלה לייצר נשק גרעיני, כולל העשרת אורניום. הגורם ציין כי ממשל קדאפי חשף לעיני פקחים אמריקנים ובריטים שהגיעו ללוב מצבורים של גזים קטלניים כמו חרדל ועצבים, אבל ההתפתחות הגרעינית של לוב הייתה המטרידה מכול. "היינו מופתעים מהיכולות ומהשלב המתקדם שאליו הגיעו הלובים", אמר הגורם. "מצאנו שם צנטריפוגות ומאות חלקיקי צנטריפוגות שלימדו על שלב מדעי מתקדם ועל יכולות אמיתיות לייצור גרעין". גורם אמריקני נוסף הגדיר את פרויקט הגרעין הלובי "ענקי" והבהיר כי האמריקנים חששו מפניו לאחר גילויו.
הפקחים האמריקנים והבריטים חשפו יותר מעשרה מתקנים שהיו חלק מהתוכנית הגרעינית של קדאפי. המשלחת שאליה הצטרפו אנשי ה־CIA כללה מומחים לנשק גרעיני, חומרים כימיים וחומרים ביולוגיים.
שפיר מספר כי בימים שבהם היו לקדאפי קשרים טובים עם ברית המועצות, הגיעה צוללת גרעינית לביקור נימוסין בנמל טריפולי. קדאפי, בלי לחשוב פעמיים, קרא למפקד הצוללת, הניח מולו מזוודה עם כמה מיליוני דולרים, וביקש ממנו להשאיר את הצוללת עם תכולתה. מפקד הצוללת חשב שמדובר בקוריוז. קדאפי התכוון לכך ברצינות.
כתוצאה מההתפרקות הוולונטרית של קדאפי מהנשק הגרעיני, הוסרו רוב הסנקציות שהוטלו על המדינה. לוב נהנתה מהתפתחות כלכלית, מגידול משמעותי של מכירת נפט לאירופה ומהתחלת מימוש התוכנית החלומית של קדאפי לאיחוד אפריקני תחת שליטתו.
היום מצבה הנוכחי של לוב אינו מאפשר לה התקדמות באפיק הגרעין. כמו מדינות אחרות במזרח התיכון, גם לוב עברה חילופי שלטון, והמיליציות החמושות שנותרו לאחר המלחמה עם משטר קדאפי נאבקו זו בזו.
סיפור הגרעין הסורי מתמקד בעיקר באותו כור גרעיני לייצור פלוטוניום שנבנה בסוריה בעזרת קוריאה הצפונית, ועל פי מקורות זרים הופצץ בידי ישראל ב־2007. אסד אמר אז כי התקיפה הישראלית בוצעה על מתקן צבאי, אך בדיקות שנעשו על ידי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית אישרו כי המקום אכן היה כור גרעיני בהקמה.
לאחרונה דווח על ניסוי גרעיני שבוצע באזור אל־קוסיר שבסוריה, ועל האפשרות שבמקום יש מתקן גרעיני להעשרת אורניום. לא ברור אם מדובר בניסוי שהוא חלק מההתקדמות הסורית בפיתוח נשק גרעיני, או אם אסד אפשר לגורם זר לבצע ניסוי כזה על אדמת סוריה. גם האפשרות שהדיווחים נועדו לעשות יחסי ציבור למשטרו של אסד ולהציגו כמנהיג חזק שמקדם את דרכו, הגיונית.
"היום סוריה מתמודדת בעיקר עם מלחמת הישרדות פנימית. קשה להאמין שלסוריה תהיה היכולת או הרצון להשקיע בפרויקט שכזה״, אומר יפתח שפיר. ״כמו כן, המשאבים שצריכים להשקיע בפרויקט גרעין הם עצומים, וכוח האדם הקוריאני כבר לא נמצא על האדמה הסורית המדממת. נשק גרעיני משמש בעיקר להרתעה. כרגע זה לא מעניין את הסורים. הם לא מחפשים הרתעה כי הם שקועים בתוך מלחמה פנימית".
עיראק של סדאם חוסיין הייתה הקרובה ביותר להשיג יכולת גרעינית. למרות הפגזת הכור הגרעיני על ידי חיל האוויר הישראלי בשנות ה־80, ערב מלחמת עיראק הראשונה הצליח סדאם חוסיין להגיע לרמה גבוהה של פיתוח נשק גרעיני, ועל פי מומחים אמריקנים היה במרחק נגיעה מפצצת אטום.
"אחרי המלחמה נעשתה עבודת שטח מעמיקה של מומחים אמריקנים ובינלאומיים כדי להבטיח את חיסול תוכנית הגרעין העיראקית ולהשמיד אותה", אומר שפיר. "לפי הממצאים שהתגלו, חוסיין היה במרחק של שלוש שנים מפצצת אטום. לולא מלחמת המפרץ, לעיראק הייתה פצצה גרעינית ביד כבר ב־1994".
כמות המשאבים שהשקיע סדאם בפרויקט הגרעין שלו הייתה אדירה. מדובר היה בפרויקט שהשתתפו בו בין 20 ל־30 אלף איש ושפעל במשך יותר מעשור.
שפיר מבקש לסכם כי צריך להבדיל בין יכולת גרעינית לצורכי שלום לבין נשק של לוחמה גרעינית. "האיראנים הולכים באופן גלוי לתוכנית של אנרגיה לצורכי שלום״, הוא אומר. ״הכור בבושהר הוא כור לייצור אנרגיה שאין לו שום קשר לתוכנית צבאית. אבל בכל זאת יש קשר, כי מדובר בפרויקט לגיטימי בפיקוח ובניהול בינלאומי, שמהווה מסלול לחינוך דור שלם של מהנדסים שצוברים ידע ויכולת להתעסק עם גרעין, וביום מן הימים יוכלו לנצל את הידע והניסיון הזה לצורכי נשק גרעיני צבאי. החשש של הסעודים ושל ישראל הוא שהידע הזה אכן יגובש לייצור נשק גרעיני, והאפשרות הזו בהחלט קיימת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם